הכתובה נכתבה תחילה ככתובה רגילה בעניין הרפורמות במשרד התרבות, ולחזק טיעון ציטטתי מתהלים גם ממזמור מאה וחמישים. והיום למדתי מזמור מאה חמשים והראש כיוון לשם אז התאמתי כתובה שכתבתי עם הרובוטית לכתובת לימודי תהלים, עם הרחבות.

הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַֽלְלוּ-אֵ֥ל בְּקָדְשׁ֑וֹ הַֽ֝לְל֗וּהוּ בִּרְקִ֥יעַ עֻזּֽוֹ: הַֽלְל֥וּהוּ בִגְבוּרֹתָ֑יו הַֽ֝לְל֗וּהוּ כְּרֹ֣ב גֻּדְלֽוֹ: הַֽ֭לְלוּהוּ בְּתֵ֣קַע שׁוֹפָ֑ר הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּנֵ֣בֶל וְכִנּֽוֹר: הַֽ֭לְלוּהוּ בְתֹ֣ף וּמָח֑וֹל הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּמִנִּ֥ים וְעוּגָֽב: הַֽלְל֥וּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁ֑מַע הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּֽצִלְצְלֵ֥י תְרוּעָֽה: מזמור מאה וחמישים.

מחול, שירה וניגון כלימודי ליבה: קריאה מן המקורות לעיצוב חינוך עממי שלם

הדיון על מהותם של לימודי ליבה בישראל מתמקד לרוב במתמטיקה, אנגלית ומדעים. אך מבט מעמיק במקורות התרבותיים והרוחניים של העם היהודי מגלה תמונה רחבה בהרבה: לאורך התנ״ך כולו, ובמיוחד בספר תהילים, מופיעים שוב ושוב השירה, המחול והנגינה כיסודות מרכזיים בזהות הלאומית, הרוחנית והעממית של ישראל. אם כך, מדוע תחומים אלה אינם נחשבים כיום חלק בלתי נפרד מהחינוך העממי, אלא נדחקים לשולי “חוגים” או “תוספות בתשלום”.

בשירת תהלים נלמדת גם התפילה גם במזמור נלמד שהביטוי הרוחני‑תרבותי של עם ישראל אינם שלמים ללא מוזיקה, תנועה וקול ושירה.

הַלְלוּיָהּ שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים:  יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם:  יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ: מזמור מאה ארבעים ותשע.

1. השירה והנגינה כמנוע רוחני ולאומי

בכמה פרקי תהילים אנו מוצאים קריאה מפורשת לשיר, לנגן ולזמר:

שִׁיר מִזְמוֹר לְדָוִד:  נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי:  עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר: אוֹדְךָ בָעַמִּים יְהוָה וַאֲזַמֶּרְךָ בַּלְאֻמִּים:  כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ: תהלים מאה ותשע.

אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי:

עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר:

השירה היא אינה מותרות — היא יסוד תרבותו של עם ישראל כעם מאמין והמתפלל לאלהיו.

2. המחול ככלי לביטוי עממי וחברתי

במזמור 149 נאמר:

הַלְלוּיָהּ שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים: יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם: יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ:

מזמור זה מציג את המחול כחלק טבעי ומהותי מהחיים הרוחניים והעממיים של עם ישראל. המחול אינו רק אמנות; הוא שפה של שמחה, של חיבור ושל קהילה. הוא מאפשר ביטוי גופני‑רגשי שאינו פחות חשוב מקריאה וכתיבה.

תחילת תפילת הלל של הבנים את בורא עולם:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: שמות.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה:

יָשִׁיר

תפילת הלל של הבנות את בורא עולם כעונה להם לשמע אזניהם ורואות עינהם של הבנים:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָֹה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שמות.

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם

בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:

3. ריבוי כלים, ריבוי קולות – חינוך למורכבות

במזמור מאה וחמישים מופיעה רשימה עשירה של כלי נגינה: שופר, נבל, כינור, תוף, מחול, מינים, עוגב, צלצלים. המסר ברור: התרבות הישראלית הקדומה ראתה במוזיקה עולם מגוון ורב‑קולי. היא לא צמצמה את החינוך לתחום אחד, אלא טיפחה יצירה רחבה, עמוקה ומגוונת.

מערכת חינוך המבקשת לגדל בני אדם שלמים צריכה לאפשר לתלמידים לפתח את הקול הייחודי שלהם — תרתי משמע.

4. מחקר מודרני מאשר את מה שהתורה הנביאים והכתובים ידעו ואמרו מזמן

מחקרים עכשוויים מראים:

• מוזיקה משפרת יכולות קוגניטיביות

• מחול מפתח מודעות גופנית, ריכוז ויצירתיות

• שירה מחזקת ביטחון עצמי ויכולת ביטוי

• אמנויות מגבירות תחושת שייכות ומפחיתות נשירה

כלומר, מה שהמקורות מציגים כבסיס רוחני‑תרבותי, המדע המודרני מאשר ככלי חינוכי חיוני.

5. מדוע זה צריך להיות לימודי ליבה?

כי ליבה אינה רק “מה שצריך כדי לעבור בגרות”. ליבה היא מה שמחנכת את אדם.

אם התרבות היהודית רואה במחול, שירה וניגון חלק מהותי מהחיים הרוחניים והעממיים, ואם המחקר המודרני רואה בהם כלים חיוניים להתפתחות הילד — אין סיבה שהם יישארו “חוגים בתשלום” או “חינוך אפור”.

הם צריכים להיות חלק מהחינוך העממי, נגישים לכל ילד בישראל, ללא קשר למעמד כלכלי.

סיכום: חזרה אל המקורות, מבט אל העתיד

הפסוקים מתהילים אינם רק שירה עתיקה; הם מפת דרכים לחברה בריאה, יצירתית ומחוברת לעצמה. הם מזכירים לנו שהחינוך אינו רק הכנה לשוק העבודה, אלא טיפוח נפש, רוח וקהילה.

אם ישראל רוצה להיות חברה שמטפחת יצירתיות, עומק תרבותי וחוסן נפשי — עליה להחזיר את האמנויות למרכז הבמה החינוכית.

לא כתוספת. לא כמותרות. אלא כליבה.

עם ישראל הוא עם רב, יש בו את כל המינים והסוגים והרבה מהמינים וסוגים נלמדו מעם ישראל בגולה שבורא עולם הפיצהו וזרה אותנו בגויים, יש להוסיף תחומים לפרסים ותגמולים על מצוינות והצלחה ולא לגרוע. וכל המוסיף מוסיפים לו (תקציב לפרסים):

כֹּ֣ל הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלְלוּיָֽהּ: מזמור מאה וחמישים.

שירת נשמה כמו שאומרים... SOUL...

Boisson chaude au flan pour l’hiver : une gourmandise simple, rapide et surprenante

Le flan est l’un des desserts classiques les plus appréciés : une texture douce, une saveur délicate de vanille et un parfum réconfortant qui rappelle la maison. Habituellement, on le connaît sous forme de dessert froid et ferme, nappé de caramel. Mais en hiver, il révèle une autre facette, chaleureuse et délicieuse : la boisson chaude au flan.

Il s’agit d’une boisson lactée légèrement épaissie, qui offre toute la saveur familière du flan, sans préparation longue et sans attendre qu’il prenne. En quelques minutes, vous obtenez une tasse chaude, douce et enveloppante.

Ingrédients

• 1 tasse de lait (environ 300 ml)

• Poudre pour flan – environ 2 cuillères à soupe par tasse (quantité suffisante pour épaissir légèrement sans transformer la boisson en dessert solide)

• Sucrant au goût : un peu de miel, de sucre, ou un mélange des deux (souvent inutile d’en ajouter beaucoup, car la poudre pour flan est déjà sucrée)

Préparation

1. Verser le lait dans une tasse adaptée au micro-ondes.

2. Ajouter la poudre pour flan et bien mélanger jusqu’à disparition des grumeaux.

3. Chauffer au micro-ondes pendant environ deux minutes. Pour une texture plus homogène, on peut arrêter au milieu, mélanger et poursuivre la cuisson.

4. Goûter et sucrer si nécessaire.

5. Déguster bien chaud, légèrement épais et parfumé.

Pourquoi c’est si bon

• Ultra rapide – deux minutes suffisent pour une boisson hivernale parfaite.

• Saveur nostalgique – exactement comme un flan, mais sans attente.

• Texture agréable – suffisamment épaisse pour être réconfortante, tout en restant fluide et facile à boire.

• Personnalisable – on peut ajouter de la cannelle, de la vanille, un peu de caramel ou même un carré de chocolat.

Idées pour varier

• Une cuillère de caramel, ou de caramel au beurre salé

• Une pincée de cannelle ou de muscade

• Remplacer la moitié du lait par du lait de coco

• Un peu de chantilly pour une version encore plus gourmande

• Un petit morceau de beurre

Personnellement, je préfère limiter les ajouts pour préserver le goût prononcé du flan. Mes compléments favoris : un peu de beurre et une touche légère de caramel ou de sirop d’érable.

מדובר במשקה חלבי סמיך-עדין, שמביא את כל הטעם המוכר של הפלאן, אבל בלי ההכנה הארוכה ובלי הצורך להמתין שיתייצב. כמה דקות  – ויש לכם כוס חמה, מתוקה ומלטפת.

מה צריך

• כוס חלב (כ־300 מ"ל)

• אבקת פלאן – כ־2 כפות לכוס (הכמות מספיקה להסמכה עדינה, בלי להפוך את המשקה למעדן מוצק)

• ממתיק לפי הטעם: מעט דבש, סוכר, או שילוב ביניהם (לרוב אין צורך בהרבה, כי אבקת הפלאן כבר מכילה ממתיק)

אופן ההכנה

1. מוזגים את החלב לכוס שמתאימה למיקרוגל.

2. מוסיפים את אבקת הפלאן ומערבבים היטב עד שאין גושים.

3. מחממים במיקרוגל כשתי דקות. אם רוצים מרקם אחיד יותר – אפשר לעצור באמצע, לערבב ולהחזיר לחימום.

4. טועמים וממתיקים לפי הצורך.

5. שותים כשהוא חם, סמיך וריחני.

למה זה כל כך טוב

• מהיר במיוחד – שתי דקות ויש משקה חורפי מושלם.

• טעם נוסטלגי – בדיוק כמו פלאן, רק בלי ההמתנה.

• מרקם מפנק – סמיך במידה, אבל עדיין נוזלי ונעים לשתייה.

• גמיש בטעמים – אפשר להוסיף קינמון, וניל, מעט קרמל או אפילו קוביית שוקולד.

רעיונות לשדרוג

• כפית קרמל. או קרמל מלוח.

• קמצוץ קינמון או אגוז מוסקט

• תוספת של חלב קוקוס לחצי מהכמות

• קצפת עדינה מעל – למי שרוצה להתפנק באמת

• קוביית חמאה.

אני מעדיפה כמה שפחות תוספות.  כדי שהטעם של הפלאן יהיה חזק, לכן התוספות המועדפות עלי- חמאה ומעט מעט קרמל או מייפל.

מילים שמייצרות מציאות:

תעוד מדבריו של ממדאני מחדשות כאן:

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תחושה קשה בקרב חלקים מעם ישראל החי בגולה, ובעיקר בניו יורק. אמירות מסוימות שנשמעות בזירה הפוליטית אינן נשארות בגדר ויכוח רעיוני. הן מחלחלות לשטח, משפיעות על הלך הרוח, ומעניקות רוח גבית לקבוצות שכבר הוכיחו שהן מוכנות לפעול באלימות נגד יהודים.

כאשר נאמרת אמירה שלפיה פלסטינאים יכתבו את ההיסטוריא של ניו יורק, המשמעות אינה רק מאבק על נרטיב. בעיני רבים, אמירה כזו מתפרשת כהענקת לגיטימציא לקבוצות שפועלות באלימות נגד יהודים — קבוצות שכבר ביצעו פיגועים רצחניים נגד בני ישראל בעולם. במציאות כזו, קשה להתעלם מהקשר הישיר בין מילים לבין מעשים.

עם אחד — בארץ ובגולה

אי אפשר להפריד בין בני ישראל בישראל לבין בני ישראל בגולה. ההיסטוריא, הזהות והגורל המשותף מלווים את העם לאורך דורות. כל פגיעה ביהודי במקום אחד בעולם מהדהדת בכל מקום אחר. כל אמירה שמערערת את הלגיטימיות של ישראל אינה נשארת בגבולות המפה — היא מחלחלת אל חיי היומיום של יהודים שחיים רחוק מהעימות הישיר.

לכן, כאשר נוצרת אווירה שמסכנת את ביטחונם של יהודים בניו יורק, אין לראות בכך עניין מקומיא בלבד. זהו עניין של עם שלם.

הבחירה של יהודים — והכוח של ניידות

במצב שבו אמירות קשות הופכות לנורמה, וביטחונם של יהודים נפגע, עולה שאלה מהותית: האם על יהודים להמשיך לחיות במקום שבו הם מרגישים מאוימים. הטענה שלך ברורה: אם האווירה בניו יורק הופכת עוינת, ואם אמירות מסוימות מעניקות רוח גבית לאלימות,על יהודים לבוא לארץ ישראל או לעבור לערים אחרות — מקומות שבהם הם יוכלו לחיות בביטחון, לנהל את עסקיהם, ולכוון את תשלומי המס שלהם למקומות שמכבדים אותם.

הכוח של ניידות — של מעבר פיזי וכלכלי — הוא כוח משמעותי. החלטה של קהילות שלמות להעביר עסקים, מגורים ומשאבים לעיר אחרת יכולה לשנות מציאות. זו אינה קריאה לעימות, אלא קריאה להגדרה מחדש של גבולות הביטחון והכבוד.

מילים יוצרות מציאות — ועם ישראל חייב להגן על עצמו

המאמר הזה אינו עוסק באדם מסוים אלא במשמעות של אמירות. מילים יכולות לבנות, אך הן גם יכולות לפרק. כאשר אמירה מסוימת נתפסת כהצדקה לאלימות נגד יהודים, חובה להתריע. חובה לומר בקול ברור: עם ישראל, בכל מקום שבו הוא חי, זכאי לביטחון, לכבוד ולחיים ללא פחד.

כמה מילים בעניין אנטישמיות והמקור והסיבה לאנטישמיות מתוחכמת כמו זאת של ממדאני.

תחילה אדגיש שאמריקה היא ארץ מהגרים ומעמד היהודים בה כאזרחים שווה לכל אדם באמריקה. אין הבדל בין מהגר למהגר מבחינת מעמדו בארץ אליה הוא היגר. אמריקה זאת לא גרמניא, מבחינת אופי אמריקה היהודים לא גרים בה במובן של גולים בארץ ובאדמה של עם אחר.

ברור לכל שיהודים הם משפיעים מאוד באמריקה ולא רק מבחינה כלכלית גם תרבותית. כותבי הסיפור, באים ממקומות התרבות, כמו- ברברה סטרייסנד, כמו בוב דילן, כמו סיימון וגרפונקל, כמו סיינפלד וכמו סבן ועוד רבים. באומרו שהפלסטינאים יכתבו את הסיפור בניו יורק,  נשמעת הקנאה של ממדאני בעם ישראל גם על זאת.

וזה אדם מסוכן מאוד.

למחשבה:

ישראל הוא עם קרובו, נראה מפה שהאיראני חמינאי וזרועותיו אומר זאת וחוטא בזאת: כִּֽי–הִנֵּ֣ה א֭וֹיְבֶיךָ יֶהֱמָי֑וּן וּ֝מְשַׂנְאֶ֗יךָ נָ֣שְׂאוּ רֹֽאשׁ: עַֽל–עַ֭מְּךָ יַעֲרִ֣ימוּ ס֑וֹד וְ֝יִתְיָעֲצ֗וּ עַל–צְפוּנֶֽיךָ: אָמְר֗וּ לְ֭כוּ וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי וְלֹֽא–יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם–יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד: 

כאשר ציוה יהוה את משה- וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו– משה לא יכל לקבוע למי להעביר את מה שבורא עולם נתן לו כמקרה שבעים הזקנים– וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל- פרשת וזאת ברכה.

פרשת וזאת הברכה– וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל-הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְהֹוָ֧ה אֶת-כָּל-הָאָ֛רֶץ– הדברים האלה נכתבו לאחר מות משה ורק מי שהיה עם משה על ההר יכול לכתוב זאת להעיד על זאת וגם לאמר שכך היה וכך יהיה– וְלֹֽא-קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל-פָּנִֽים.

בין זהות לאומית, ספורט גלובלי והזיכרון של עשרים ותשע לקוממיות (1977 לפי הספורות הנוצריות)

הכדורסל הישראלי תמיד היה הרבה מעבר למשחק. הוא נגע בזהות, בהיסטוריה, בתחושת שייכות. קבוצות כמו מכבי תל אביב והפועל תל אביב הפכו לסמלים — לא רק של ספורט, אלא של ישראליות. אבל בעשורים האחרונים נוצר פער מעניין ולעיתים אפילו אבסורדי: הקבוצות שמייצגות את ישראל על הבמה האירופית נשענות כמעט לחלוטין על שחקני רכש מחו״ל, בעוד שהסמלים הלאומיים — ובראשם ההמנון — נשארים חלק בלתי נפרד מהטקס.

אין כאן ביקורת על השחקנים עצמם. רובם מגיעים לכאן בזכות כשרון, עובדים קשה,  חלקם אפילו מפתחים קשר עמוק לישראל. אבל עדיין — יש כאן שאלה מהותית: איך זה שדווקא הסמלים הלאומיים נשמרים, בזמן שהייצוג הישראלי על הפרקט הולך ומצטמצם

כדי להבין את הפער, צריך להשוות בין ההווה לבין העבר — ובעיקר לשנת 1977, השנה שבה מכבי תל אביב זכתה באליפות אירופה והפכה לסמל לאומי אמיתי.

מכבי תל אביב (2024–25)

הפועל תל אביב (2024–25)

מכבי תל אביב 1977 (לפי הספורות הנוצריות-  אנחנו כעת בשנת שבעים ושבע לפי הספורות שלנו)

הישג היסטורי

מכבי תל אביב זכתה באליפות אירופה בשנת 1977 — עם קבוצה ישראלית במהותה, שהצליחה מקצועית בדיוק בזכות הדרך, הערכים והחיבור האנושי שהיו בה.

השוואה בין התקופות

1977

קבוצה ישראלית, מחוברת, טבעית, עם זהות ברורה — והמודל הזה גם ניצח.

2024–25

קבוצות תחרותיות, מקצועיות, גלובליות — אבל עם ייצוג ישראלי מצומצם בהרכב.

למחשבה: כשהכסף מנצח — מה קורה לרוח הספורט

בעידן שבו תקציבים גדולים מאפשרים לקבוצות "לקנות הצלחה" באמצעות רכש זר, נוצר מצב שבו ספורטאים מקומיים נדחקים הצידה. לא בגלל שהם פחות טובים — אלא משום שההשקעה בהם דורשת זמן, תשתיות וסבלנות.

במקום לפתח עתודה מקומית, לבנות שחקנים מגיל צעיר ולהשקיע במאמנים — קל יותר להביא טאלנט מחו״ל שמוכן לשחק כאן מחר בבוקר. זהו קיצור דרך מקצועי, אבל גם קיצור דרך ערכי.

וכשזה קורה לאורך זמן:

• פחות עתודים ישראלים.

• הזהות המקומית של המועדונים נחלשת.

• האוהדים מתקשים להתחבר לשחקנים שמתחלפים כל עונה.

• ורוח הספורט — זו שמדברת על דרך, התמדה וצמיחה מצוינות— לא מטופלת ומשכך לא צומחת מזריעה מהאדמה הזאת.

סיכום

המאמר הזה לא בא לבקר אף אחד. הוא מצביע על פער בין הסמל הלאומי לבין המציאות המקצועית.

ב־1977, מכבי הייתה קבוצה ישראלית אמיתית — עם שחקנים שנולדו כאן ושחקנים שעלו לכאן — כולם חלק מאותה זהות. והדרך הזו גם הביאה אליפות.

היום, הכדורסל הוא גלובלי, מהיר ותחרותי — אבל לפעמים גם מרוחק מהשורשים.

"עופר ינאי, נדחף על המגרש בזמן המשחק נגד פנאתינייקוס על ידי אוהד הקבוצה היוונית שישב על הפרקט. הנהלת פנאתינייקוס הרחיקה את האוהד ושללה לו את המנוי לכל החיים" כאן- באמת תגובה יפה. ברור שהדבר פגע ביכולות הקבוצה לכן ההפסד. אני דורשת משחק חוזר.

"עופר ינאי, נדחף על המגרש בזמן המשחק נגד פנאתינייקוס על ידי אוהד הקבוצה היוונית שישב על הפרקט. הנהלת פנאתינייקוס הרחיקה את האוהד ושללה לו את המנוי לכל החיים" כאן- באמת תגובה יפה. אני דורשת משחק חוזר- ברור שהדבר פגע ביכולות הקבוצה לכן ההפסד של הפועל. למען יראו ויראו ולא יזידון עוד. יוון היא מלכת הספורט ובטוחה אני שיוון יקבלו את הדרישה בהבנה ובאהבה ויסכימו לה ולא יערערו על כך.

המערב למד מהמזרח. המזרח למד מהמערב.

זו לא סיסמה — זו עובדה היסטורית. במוזיקה, כמו בחיים, תרבויות לא חיות בתוך קופסאות. הן נושמות זו את זו.

כשהמערב למד מהמזרח

המלחינים האירופיים — ליסט, ביזה, דבוז'אק, רימסקי‑קורסקוב — לא פנו למזרח מתוך התנשאות, אלא מתוך סקרנות והתפעלות.

הם מצאו שם:

• צבעים חדשים

• מקצבים חופשיים

• מנגינות מלאות תשוקה

• דרמה שאירופה לא הכירה

הם לקחו את זה בשתי ידיים, שילבו ביצירותיהם, והפכו את הצליל המזרחי לחלק מהקלאסיקה המערבית.

כשהמזרח למד מהמערב:

יוצרים כמו עבד אל־והאב לא ויתרו על המזרחיות שלהם. הם פשוט הרחיבו אותה.

הם לקחו:

• תזמורות גדולות

• שכבות של צלילים (הרמוניה = כמה צלילים ביחד שיוצרים "רקע" למנגינה)

• מבנים ארוכים כמו ביצירה סימפונית (יצירה סימפונית = יצירה ארוכה שמתפתחת כמו סיפור)

• כלים אירופיים

והלבישו אותם על מקאמים מזרחיים (מקאמים = "סולמות" מזרחיים, כל אחד עם טעם משלו), על סלסול, על נשמה.

התוצאה לא הייתה "מערבית" ולא "מזרחית". היא הייתה שלהם — יצירה חדשה, חיה, אמיצה.

ומה זה מלמד אותנו:

שמי שמנסה לחלק את התרבות ל"גבוהה" ו"נמוכה", ל"מערבית" ו"מזרחית", ל"מתוחכמת" ו"פשוטה" — לא באמת מקשיב.

היוצרים עצמם — אלה שבאמת הבינו מוזיקה — לא פחדו להיות מושפעים זה מזה לא פחדו ללמוד. לא פחדו לאהוב את מה ששונה מהם.

הם ידעו שתרבות לא נבנית מחומות. היא נבנית מגשרים.

חלק ראשון: איך מלחינים מערביים השתמשו בצליל המזרחי

המלחינים האירופיים של המאה ה‑19 וה‑20 גילו במזרח משהו שהם לא מצאו בבית: חופש, צבע, דרמה, אקזוטיקה, מסתורין.

הם לא ניסו "להעתיק" את המזרח — הם קיבלו ממנו השראה.

דוגמאות בולטות:

1. ז’ורז’ ביזה — "כרמן" ו"ארלזיאנית"

ביזה השתמש במקצבים ובמנגינות שמקורם בשירה צפון‑אפריקאית ובמוזיקה ספרדית‑מזרחית. למשל:

• "הבולרו" ב"כרמן" בנוי על מקצב שמקורו במזרח.

• השימוש בכלי הקשה ובסולמות מינוריים "מזרחיים" יוצר תחושת דרמה וחום.

2. פרנץ ליסט — "רפסודיה הונגרית"

ליסט הושפע עמוקות ממוזיקה צוענית, שמקורה במזרח התיכון ובהודו. הוא שילב:

• קישוטים (סלסולים)

• קפיצות בין מקצבים

• סולמות המזכירים מקאמים כמו חיג’אז

3. רימסקי‑קורסקוב — "שחרזאדה"

זו אולי הדוגמה המובהקת ביותר. היצירה כולה מבוססת על דימוי של "אלף לילה ולילה":

• סולמות מזרחיים

• כלי נשיפה המדמים חליל בדואי

• מקצבים "מתנדנדים" שאינם מרובעים

• אווירה של מדבר, ים, מסתורין

רימסקי‑קורסקוב לא ניסה להיות "ערבי". הוא יצר מערביות עם ניחוח מזרחי — וזה הפך לקלאסיקה.

4. דבוז’אק — "מן העולם החדש"

דבוז’אק הושפע ממוזיקה אינדיאנית ואפרו‑אמריקאית — שגם לה שורשים מזרחיים‑אפריקאיים. הוא שילב:

• מקצבים חופשיים

• מנגינות המבוססות על קריאה‑תגובה

• שימוש בכלים המדמים תופים שבטיים

חלק שני: איך יוצרים מזרחיים השתמשו בכלים מערביים

כאן הסיפור הפוך — אבל לא פחות מרתק. יוצרים מזרחיים לא "נטשו" את המזרחיות שלהם. הם פשוט הרחיבו את השפה המוזיקלית שלהם.

למשל מוחמד עבד אל‑והאב, עבדל חאלים חאפז, באליח חאמדי, פיירוז והאחים רחבאני ומרסל כאליפה.

מה הם למדו מהמערב:

• תזמורות גדולות בסגנון סימפוני

• הרמוניות עשירות (שכבות של צלילים)

• מבנים ארוכים שמתפתחים כמו סיפור

• כתבו שירים עם מבנה "פזמון–בית" מערבי

• שילבו גיטרה חשמלית, אקורדיון, כינור מערבי, סקספון וכו'

• כלים אירופיים: פסנתר, גיטרה, כינור מערבי, צ'לו

וביחד עם כל זאת, הם שמרו על מוסיקה ברוח המזרחית.

• מקאמים (חיג’אז, ביאת, סיקה, נהוואנד ועוד)

• סלסול

• שירה מבוססת רגש

• קצב מזרחי (מקסום, ואלס מזרחי, סמאעי)

חלק שלישי: למה זה חשוב היום:

כי זה מפרק את המיתוס שמוזיקה מזרחית "נחותה".

אם היא הייתה נחותה — למה ליסט, ביזה ורימסקי‑קורסקוב התאהבו בה. למה הם בנו עליה יצירות ענק.

כי זה מראה שהמוזיקה המזרחית שווה למערבית.

עבד אל־והאב הוכיח שאפשר לקחת מקאם מזרחי ולהפוך אותו ליצירה תזמורתית שרבים שומעים אותה עד ימינו אנו.

כי זה מזכיר לנו שהתרבות איכותית יותר כשהיא מאפשרת.

כי זה מלמד שהצליל "האחר" הוא לא איום — הוא עולם של אפשרויות חדשות.

כי זה מזכיר לנו שמוזיקה היא גשר

לא חומה. לא תחרות. לא דירוג. אלא שיחה בין תרבויות.

לסיכום:

המערב למד מהמזרח. המזרח למד מהמערב. והמוזיקאים — כמו תמיד — ידעו את זה לפני כולם. הם לא פחדו לשלב, לא פחדו ללמוד, לא פחדו לאהוב את מה ששונה מהם. וככה נולדה מוסיקה שנוצרה לפני הרבה מאוד שנים ואהובה גם בימינו אנו.

 בחינת מגמת המוזיקה בקריית שרת מול תלמה ילין 1995-2025 לפי הספורות הנוצריות– עלות מול תועלת והצעות לעתיד:

מבוא:

מגמות המוזיקה בתיכונים נועדו לטפח כישרון אמנותי, לפתח יצירתיות ולהכשיר תלמידים לקריירה מקצועית. אולם כאשר מדובר ב"חינוך אפור" – כלומר השתתפות כספית נוספת מצד ההורים – עולה השאלה האם התועלת מצדיקה את העלות, במיוחד כאשר שיעור הבוגרים הפעילים נמוך יחסית.

טבלה להבנה:

 ניתוח עלות מול תועלת:

קריית שרת חולון:

• תועלת מקצועית: רק אחוז קטן מהבוגרים מצליחים להפוך את המוזיקה לקריירה מלאה.

תלמה ילין:

• תקצוב ציבורי רחב יותר: בית ספר ארצי לאמנויות, מתוקצב באופן מלא.

• תועלת חינוכית: גבוהה מאוד, רוב התלמידים מתמקדים באמנות.

• תועלת תרבותית: תרומה משמעותית לחיי התרבות בישראל.

• תועלת מקצועית: מאות בוגרים מתפרנסים מהמוזיקה, שיעור גבוה בהרבה.

מסקנה:

• קריית שרת: המגמה מעניקה ערך חינוכי לתלמיד, אך התועלת המקצועית נמוכה ביחס לעלות.

• תלמה ילין: מוכיח את עצמו כמוסד שמייצר באופן עקבי אמנים פעילים ומתפרנסים מהמוזיקה.

הצעות לעתיד:

1. בדיקה מחודשת של הצדקת ההפעלה: יש לבחון אם התועלת המצומצמת מצדיקה את המשך ההשקעה במגמה בקריית שרת.

2. הסרת חסם התשלום הנוסף: פתיחת הלימודים לכלל התלמידים ללא תשלום תאפשר נגישות רחבה יותר ותצמצם אי־שוויון.

3. משיכת כישרונות חדשים: ביטול תוספת התשלום יאפשר לתלמידים מוכשרים מחולון להצטרף על בסיס כישרון בלבד, ובכך יגדיל את הסיכוי ליותר אמנים פעילים שייצאו מהמגמה.

4. הגדלת התקצוב העירוני: השקעה ממשלתית ועירונית תאפשר למגמה להכשיר יותר תלמידים איכותיים.

5. חיזוק הקשר עם מוסדות מקצועיים ותלמידים כשרונים: שיתופי פעולה עם בתי ספר גבוהים למוזיקה יבטיחו מסלול אמיתי לקריירה.

סיכום:

מגמת המוזיקה בקריית שרת חולון היא מסגרת בעלת ערך חינוכי ותרבותי, אך כיום היא מתקשה להצדיק את עצמה מבחינת עלות מול תועלת. הסרת חסם התשלום לא רק תצמצם את פערי האי־שוויון, אלא גם תביא כישרונות חדשים למגמה – מה שיגדיל את מספר האמנים הפעילים מחולון ויחזק את תרומתה לתרבות הישראלית.