הנגד לא רק בחר לעקוף את מפקדיו – הוא הביע בהם אי-אמון בפועל, וגרם לנזק ממשי למערכת הביטחונית והמדינית. גם אם פעל מתוך מניע מוסרי, הדרך שבחר הייתה שגויה, מסוכנת, ובעיקר – פוגעת באינטרס הלאומי בשעת חירום.

ביוני 2025, בעיצומה של המלחמה בין ישראל לאיראן, שודרה בכאן חדשות וברשתות החברתיות כתבה יוצאת דופן: אדם שטען שהוא יהודי אמריקאי תועד כשהוא מתפלל בבית כנסת בטהרן, מניח תפילין לצד יהודים מקומיים. הוא הציג את עצמו כשליח שלום, והכתבה עוררה עניין רב – אך גם סערה עמוקה. זמן קצר לאחר מכן, התברר כי אין לו אזרחות אמריקאית, וכי הביקור לא תואם עם גורמים רשמיים. תכתובות פנימיות של הקהילה היהודית באיראן, שפורסמו גם הן בכאן, חשפו את תחושת הפחד והכעס: ההשלכות לא איחרו לבוא. דווח על מעצרים של יהודים מקומיים שנחשדו בקשרים עם המבקר. חלקם נחקרו על כך שסייעו לו, אחרים על עצם ההשתתפות בתפילה שתועדה. הקהילה היהודית באיראן, שחיה תחת פיקוח הדוק של המשטר, נאלצה להנמיך פרופיל ולהימנע מהבעת דעה – דווקא בזמן שבו זהותם הדתית הפכה לחשודה.

באותה תקופה, בישראל, נחשף תיעוד מתוך מתקני כליאה שהדלפתו עוררה סערה ציבורית: קטעים שפורסמו בתקשורת הציגו מקרה שבו חיילי צה"ל נראים לכאורה מתעללים באסיר חמאסניק. התיעוד עורר תגובות חריפות, הן בזירה המקומית והן הבינלאומית, והוביל לעימותים בין רשויות, לדיון ציבורי נוקב על גבולות הסמכות, ולערעור אמון כלפי מערכת הביטחון. גם כאן, חשיפת מידע רגיש בזמן משבר – הפעם ביטחוני – יצרה אפקטים הרסניים, והציפה שאלות מוסריות ומשפטיות.

ההקבלה בין שני המקרים ברורה: שניהם התרחשו בזמן משבר, ושניהם חשפו מידע רגיש שהוביל להשלכות חמורות. בטהרן, ההדלפה גרמה למעצר של יהודים ולערעור תחושת הביטחון הקהילתית. בישראל, היא ערערה את האמון בין הציבור לבין מערכת הביטחון, והציתה דיון ציבורי סוער על גבולות הסמכות והאחריות.

המכנה המשותף בין ההדלפות הוא הפער בין הכוונה לבין התוצאה. בטהרן, הביקור הוצג כשליחות שלום, אך בפועל גרם לחשדנות ולמעצרים. בישראל, התיעוד נועד לחשוף עוולה, אך הפך לכלי פוליטי ובינלאומי. בשני המקרים, הדלפת מידע פנימי בזמן רגיש יצרה אפקטים הרסניים – הן ברמה האישית והקהילתית, והן ברמה הלאומית.

שני המקרים ממחישים את עוצמתה של הדלפה: היא יכולה לחשוף אמת, אך גם לסכן חיים. היא יכולה להניע שינוי, אך גם לערער יציבות. ובזמן משבר – בין אם ביטחוני ובין אם פוליטי – הדלפה היא לא רק מידע. היא פעולה, היא עמדה, והיא מבחן מוסרי לחברה כולה.

ולעתים, גם הצהרה פומבית – שאינה בהכרח הדלפה – עלולה לשאת תוצאה דומה.

כך היה גם במקרהו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שבמהלך הלחימה חשף בתקשורת כיצד החמיר את תנאי הכליאה של אסירי חמאס בישראל. ההצהרות נועדו לשדר מסר של תקיפות, אך לפי דיווחים שונים, חמאס הגיב להן בהחמרת התנאים לשבויים ישראלים המוחזקים בעזה. כל פעם שבן גביר התראיין או פרסם הצהרה על החמרת התנאים – חמאס החמיר את יחסו לשבויים.

גם כאן, הכוונה הייתה להרתיע – אך התוצאה הייתה פגיעה באזרחים ישראלים. הדינמיקה הזו ממחישה כיצד גם חשיפה פומבית, שאינה בהכרח מסמך מודלף, יכולה לשמש כטריגר לתגובה הרסנית בזמן משבר.

ומפה לפרשת הנגד:

ההחלטה של הנגד לחשוף מסמך מסווג לגורם אזרחי – ובכך לעקוף את שרשרת הפיקוד – אינה רק פעולה שמטילה דופי במפקדיו, אלא גם גרמה לנזק ממשי בזמן מלחמה, תקופה שבה כל דליפה עלולה לפגוע בביטחון הלאומי ובמאמצים המדיניים.

הנזק שנגרם:

• פגיעה באמון בין הדרג הצבאי לדרג המדיני: חשיפת מידע רגיש מחוץ למסגרת המוסדית יצרה תחושת חוסר אמון, כאילו הצבא פועל מאחורי גבם של מקבלי ההחלטות.

• שיבוש תהליכים מדיניים: המסמך נגע לעסקת החטופים – נושא רגיש ביותר בזמן מלחמה. פרסום מוקדם או לא מבוקר עלול לשבש מגעים, להקשות על תיווך, ואף לסכן חיי אדם.

הנגד לא רק בחר לעקוף את מפקדיו – הוא הביע בהם אי-אמון בפועל, וגרם לנזק ממשי למערכת הביטחונית והמדינית. גם אם פעל מתוך מניע מוסרי, הדרך שבחר הייתה שגויה, מסוכנת, ובעיקר – פוגעת באינטרס הלאומי בשעת חירום.

סיכום:

מדובר באתגר מוסרי ומנהיגותי: האם יש לשקול מחדש את אופן השיח הציבורי בנושאים רגישים, במיוחד כאשר חיי אדם תלויים בכך?