תפריט סגור

מחשבת- דבר תורה לעת הזאת.

וַיִּתְּנ֨וּ בְנֵי–יִשְׂרָאֵ֧ל לַלְוִיִּ֛ם מִנַּחֲלָתָ֖ם אֶל–פִּ֣י יְהוָ֑ה אֶת–הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת–מִגְרְשֵׁיהֶֽן: הכהן לוי מקבל אחוזה דרך הלוי, מהנחלה שניתנה ללוי מישראל– וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהֹוָה מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר– אותו הדבר עם המעשרות, הכהן מקבל מהלוי ולא מישראל.

פרשת ערים לשבת בהן- כתובות משנים עברו שאוחדו ועודכנו בשנה זאת- שבעים ושבע.

ללוים אין נחלה בישראל, אך כל שבט (לא משפחה בשבט) בישראל מצווה לתת להם אחוז, אחוזה מנחלת לערי הלוים (לא מחלקות אדמה בתוך נחלת השבט, לא בפיזור בין אנשי השבט).

כל שבט קיבל נחלה ומהנחלה מצווה כל שבט לתת ערים ללוי מנחלתו:

וַֽיִּגְּשׁ֗וּ רָאשֵׁי֙ אֲב֣וֹת הַלְוִיִּ֔ם אֶל–אֶלְעָזָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל–יְהוֹשֻׁ֖עַ בִּן–נ֑וּן וְאֶל–רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיְדַבְּר֨וּ אֲלֵיהֶ֜ם בְּשִׁלֹ֗ה בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָה֙ צִוָּ֣ה בְיַד–מֹשֶׁ֔ה לָֽתֶת–לָ֥נוּ עָרִ֖ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֖ן לִבְהֶמְתֵּֽנוּ: וַיִּתְּנ֨וּ בְנֵי–יִשְׂרָאֵ֧ל לַלְוִיִּ֛ם מִנַּחֲלָתָ֖ם אֶל–פִּ֣י יְהוָ֑ה אֶת–הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת–מִגְרְשֵׁיהֶֽן: וַיֵּצֵ֥א הַגּוֹרָ֖ל לְמִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י וַיְהִ֡י לִבְנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֜ן מִן–הַלְוִיִּ֗ם מִמַּטֵּ֣ה יְ֠הוּדָה וּמִמַּטֵּ֨ה הַשִּׁמְעֹנִ֜י וּמִמַּטֵּ֤ה בִנְיָמִן֙ בַּגּוֹרָ֔ל עָרִ֖ים שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵֽה: וְלִבְנֵ֨י קְהָ֜ת הַנּוֹתָרִ֗ים מִמִּשְׁפְּחֹ֣ת מַטֵּֽה–אֶ֠פְרַיִם וּֽמִמַּטֵּה–דָ֞ן וּמֵחֲצִ֨י מַטֵּ֧ה מְנַשֶּׁ֛ה בַּגּוֹרָ֖ל עָרִ֥ים עָֽשֶׂר: וְלִבְנֵ֣י גֵרְשׁ֗וֹן מִמִּשְׁפְּח֣וֹת מַטֵּֽה–יִשָּׂשכָ֣ר וּמִמַּטֵּֽה–אָ֠שֵׁר וּמִמַּטֵּ֨ה נַפְתָּלִ֜י וּ֠מֵחֲצִי מַטֵּ֨ה מְנַשֶּׁ֤ה בַבָּשָׁן֙ בַּגּוֹרָ֔ל עָרִ֖ים שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵֽה: לִבְנֵ֨י מְרָרִ֜י לְמִשְׁפְּחֹתָ֗ם מִמַּטֵּ֨ה רְאוּבֵ֤ן וּמִמַּטֵּה–גָד֙ וּמִמַּטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן עָרִ֖ים שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה: וַיִּתְּנ֤וּ בְנֵֽי–יִשְׂרָאֵל֙ לַלְוִיִּ֔ם אֶת–הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת–מִגְרְשֵׁיהֶ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה בְּיַד–מֹשֶׁ֖ה בַּגּוֹרָֽל: וַֽיִּתְּנ֗וּ מִמַּטֵּה֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּמִמַּטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן אֵ֚ת הֶֽעָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר–יִקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן בְּשֵֽׁם: ספר יהושע- פרשת כהן ועשרה נשיאים.

וַיִּתְּנ֨וּ בְנֵי–יִשְׂרָאֵ֧ל לַלְוִיִּ֛ם מִנַּחֲלָתָ֖ם אֶל–פִּ֣י יְהוָ֑ה אֶת–הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת–מִגְרְשֵׁיהֶֽן:

הכהן לוי מקבל אחוזה דרך הלוי, מהנחלה שניתנה ללוי מישראל:

וַֽיְהִי֙ לִבְנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן מִמִּשְׁפְּח֥וֹת הַקְּהָתִ֖י מִבְּנֵ֣י לֵוִ֑י כִּ֥י לָהֶ֛ם הָיָ֥ה הַגּוֹרָ֖ל רִיאשֹׁנָֽה: וַיִּתְּנ֨וּ לָהֶ֜ם אֶת–קִרְיַת֩ אַרְבַּ֨ע אֲבִ֧י הָֽעֲנ֛וֹק הִ֥יא חֶבְר֖וֹן בְּהַ֣ר יְהוּדָ֑ה וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֖הָ סְבִיבֹתֶֽיהָ: וְאֶת–שְׂדֵ֥ה הָעִ֖יר וְאֶת–חֲצֵרֶ֑יהָ נָֽתְנ֛וּ לְכָלֵ֥ב בֶּן–יְפֻנֶּ֖ה בַּאֲחֻזָּתֽוֹ: וְלִבְנֵ֣י | אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן נָֽתְנוּ֙ אֶת–עִיר֙ מִקְלַ֣ט הָרֹצֵ֔חַ אֶת–חֶבְר֖וֹן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ וְאֶת–לִבְנָ֖ה וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: וְאֶת–יַתִּר֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת–אֶשְׁתְּמֹ֖עַ וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: וְאֶת–חֹלֹן֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת–דְּבִ֖ר וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: וְאֶת–עַ֣יִן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֗הָ וְאֶת–יֻטָּה֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ אֶת–בֵּ֥ית שֶׁ֖מֶשׁ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֣ים תֵּ֔שַׁע מֵאֵ֕ת שְׁנֵ֥י הַשְּׁבָטִ֖ים הָאֵֽלֶּה: וּמִמַּטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן אֶת–גִּבְע֖וֹן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ אֶת–גֶּ֖בַע וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: אֶת–עֲנָתוֹת֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת–עַלְמ֖וֹן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע: כָּל–עָרֵ֥י בְנֵֽי–אַהֲרֹ֖ן הַכֹּֽהֲנִ֑ים שְׁלֹשׁ–עֶשְׂרֵ֥ה עָרִ֖ים וּמִגְרְשֵׁיהֶֽן:

וַֽיְהִי֙ לִבְנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן מִמִּשְׁפְּח֥וֹת הַקְּהָתִ֖י מִבְּנֵ֣י לֵוִ֑י כִּ֥י לָהֶ֛ם הָיָ֥ה הַגּוֹרָ֖ל רִיאשֹׁנָֽה:

ואלה האחוזות שנתנו למשפחות הלוי משבטי ישראל:

וַֽיִּגְּשׁ֗וּ רָאשֵׁי֙ אֲב֣וֹת הַלְוִיִּ֔ם אֶל–אֶלְעָזָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל–יְהוֹשֻׁ֖עַ בִּן–נ֑וּן וְאֶל–רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיְדַבְּר֨וּ אֲלֵיהֶ֜ם בְּשִׁלֹ֗ה בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָה֙ צִוָּ֣ה בְיַד–מֹשֶׁ֔ה לָֽתֶת–לָ֥נוּ עָרִ֖ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֖ן לִבְהֶמְתֵּֽנוּ: וַיִּתְּנ֨וּ בְנֵי–יִשְׂרָאֵ֧ל לַלְוִיִּ֛ם מִנַּחֲלָתָ֖ם אֶל–פִּ֣י יְהוָ֑ה אֶת–הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת–מִגְרְשֵׁיהֶֽן:

וַֽיִּתְּנ֗וּ

מִמַּטֵּה֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה

וּמִמַּטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן

וּמִמַּטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן

אֵ֚ת הֶֽעָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר–יִקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן בְּשֵֽׁם:

לִבְנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן

מִמִּשְׁפְּח֥וֹת הַקְּהָתִ֖י מִבְּנֵ֣י לֵוִ֑י 

וַיִּתְּנ֨וּ לָהֶ֜ם אֶת–קִרְיַת֩ אַרְבַּ֨ע אֲבִ֧י הָֽעֲנ֛וֹק הִ֥יא חֶבְר֖וֹן בְּהַ֣ר יְהוּדָ֑ה וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֖הָ סְבִיבֹתֶֽיהָ:

וְאֶת–שְׂדֵ֥ה הָעִ֖יר וְאֶת–חֲצֵרֶ֑יהָ נָֽתְנ֛וּ: לְכָלֵ֥ב בֶּן–יְפֻנֶּ֖ה בַּאֲחֻזָּתֽוֹ: וְלִבְנֵ֣י | אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן נָֽתְנוּ֙: אֶת–עִיר֙ מִקְלַ֣ט הָרֹצֵ֔חַ אֶת–חֶבְר֖וֹן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ וְאֶת–לִבְנָ֖ה וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: וְאֶת–יַתִּר֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת–אֶשְׁתְּמֹ֖עַ וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: וְאֶת–חֹלֹן֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת–דְּבִ֖ר וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: וְאֶת–עַ֣יִן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֗הָ וְאֶת–יֻטָּה֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ אֶת–בֵּ֥ית שֶׁ֖מֶשׁ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֣ים תֵּ֔שַׁע מֵאֵ֕ת שְׁנֵ֥י הַשְּׁבָטִ֖ים הָאֵֽלֶּה: אֶת–גִּבְע֖וֹן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ אֶת–גֶּ֖בַע וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: אֶת–עֲנָתוֹת֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת–עַלְמ֖וֹן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע: כָּל–עָרֵ֥י בְנֵֽי–אַהֲרֹ֖ן הַכֹּֽהֲנִ֑ים שְׁלֹשׁ–עֶשְׂרֵ֥ה עָרִ֖ים וּמִגְרְשֵׁיהֶֽן: 

מִמַּטֵּ֖ה אֶפְרָֽיִם:

וּמִמַּ֨טֵּה–דָ֔ן

וּמִֽמַּחֲצִית֙ מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה

וּלְמִשְׁפְּח֤וֹת בְּנֵֽי–קְהָת֙ הַלְוִיִּ֔ם

הַנּוֹתָרִ֖ים מִבְּנֵ֣י קְהָ֑ת

וַֽיְהִי֙ עָרֵ֣י גֽוֹרָלָ֔ם:

מִמַּטֵּ֖ה אֶפְרָֽיִם: אֶת–עִ֨יר מִקְלַ֧ט הָרֹצֵ֛חַ אֶת–שְׁכֶ֥ם וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֖הָ בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וְאֶת–גֶּ֖זֶר וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: וְאֶת–קִבְצַ֙יִם֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת–בֵּ֥ית חוֹרֹ֖ן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע: וּמִמַּ֨טֵּה–דָ֔ן: אֶֽת–אֶלְתְּקֵ֖א וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ אֶֽת–גִּבְּת֖וֹן וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: אֶת–אַיָּלוֹן֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ אֶת–גַּת–רִמּ֖וֹן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע: וּמִֽמַּחֲצִית֙ מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֔ה ואֶת–תַּעְנַךְ֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת–גַּת–רִמּ֖וֹן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים שְׁתָּֽיִם: כָּל–עָרִ֥ים עֶ֖שֶׂר וּמִגְרְשֵׁיהֶ֑ן לְמִשְׁפְּח֥וֹת בְּנֵֽי–קְהָ֖ת הַנּוֹתָרִֽים:

מִמִּשְׁפְּח֣וֹת מַטֵּֽה–יִשָּׂשכָ֣ר

וּמִמַּטֵּֽה–אָ֠שֵׁר

וּמִמַּטֵּ֨ה נַפְתָּלִ֜י

וּ֠מֵחֲצִי מַטֵּ֨ה מְנַשֶּׁ֤ה בַבָּשָׁן֙

לִבְנֵ֣י גֵרְשׁוֹן֮

מִמִּשְׁפְּחֹ֣ת הַלְוִיִּם֒:

נתנו את:

מֵחֲצִ֞י מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֗ה: אֶת–עִיר֙ מִקְלַ֣ט הָרֹצֵ֔חַ אֶת-(גלון) גּוֹלָ֤ן בַּבָּשָׁן֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶֽת–בְּעֶשְׁתְּרָ֖ה וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים שְׁתָּֽיִם: וּמִמַּטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר: אֶת–קִשְׁי֖וֹן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ אֶת–דָּֽבְרַ֖ת וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: אֶת–יַרְמוּת֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ אֶת–עֵ֥ין גַּנִּ֖ים וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע: וּמִמַּטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר: אֶת–מִשְׁאָ֖ל וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ אֶת–עַבְדּ֖וֹן וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: אֶת–חֶלְקָת֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת–רְחֹ֖ב וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע: וּמִמַּטֵּ֨ה נַפְתָּלִ֜י: אֶת–עִ֣יר |מִקְלַ֣ט הָֽרֹצֵ֗חַ אֶת–קֶ֨דֶשׁ בַּגָּלִ֤יל וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֙הָ֙ וְאֶת–חַמֹּ֥ת דֹּאר֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת–קַרְתָּ֖ן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים שָׁלֹֽשׁ: כָּל–עָרֵ֥י הַגֵּרְשֻׁנִּ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם שְׁלֹשׁ–עֶשְׂרֵ֥ה עִ֖יר וּמִגְרְשֵׁיהֶֽן:

מִמַּטֵּ֨ה רְאוּבֵ֤ן

וּמִמַּטֵּה–גָד֙

וּמִמַּטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן

לְמִשְׁפְּח֣וֹת בְּנֵֽי–מְרָרִי֮

הַלְוִיִּ֣ם הַנּוֹתָרִים֒:

נתנו:

מֵאֵת֙ מַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן: אֶֽת–יָקְנְעָ֖ם וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ אֶת–קַרְתָּ֖ה וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: אֶת–דִּמְנָה֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ אֶֽת–נַהֲלָ֖ל וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע: וּמִמַּטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן: אֶת–בֶּ֖צֶר וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ וְאֶת–יַ֖הְצָה וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: אֶת–קְדֵמוֹת֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ וְאֶת–מֵיפָ֖עַת וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ עָרִ֖ים אַרְבַּֽע:  וּמִמַּטֵּה–גָ֗ד: אֶת–עִיר֙ מִקְלַ֣ט הָרֹצֵ֔חַ אֶת–רָמֹ֥ת בַּגִּלְעָ֖ד וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ וְאֶֽת–מַחֲנַ֖יִם וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ: אֶת–חֶשְׁבּוֹן֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ אֶת–יַעְזֵ֖ר וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ כָּל–עָרִ֖ים אַרְבַּֽע:  כָּל–הֶ֨עָרִ֜ים לִבְנֵ֤י מְרָרִי֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם הַנּוֹתָרִ֖ים מִמִּשְׁפְּח֣וֹת הַלְוִיִּ֑ם וַיְהִי֙ גּוֹרָלָ֔ם עָרִ֖ים שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵֽה:

כֹּ֚ל עָרֵ֣י הַלְוִיִּ֔ם בְּת֖וֹךְ אֲחֻזַּ֣ת בְּנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֑ל עָרִ֛ים אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה וּמִגְרְשֵׁיהֶֽן: תִּֽהְיֶ֙ינָה֙ הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עִ֣יר עִ֔יר וּמִגְרָשֶׁ֖יהָ סְבִיבֹתֶ֑יהָ כֵּ֖ן לְכָל–הֶעָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה:

את האחוזות האלה אסור למכור ואסור לתת לאנשים שאינם לוים. נתינה כזאת היא אינה נתינה, היא עושק.

וְעָרֵי הַֽלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַֽלְוִיִּֽם:  וַֽאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַֽלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָֽתֵּי עָרֵי הַֽלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:  וּֽשֲׂדֵה מִגְרַשׁ עָֽרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּֽי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶֽם: ויקרא.

וחשוב לזכור:

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּֽי גֵרִים וְתֽוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִֽי: ויקרא.

אותו הדבר עם המעשרות, המעשרות אשר ירימו ישראל (ולא מעמי נכר) לבורא עולם ינתנו ללוי. המעשרות הניתנים ללויאים הם חלף לעבודה בקודש ולא קבצנות:

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת: וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה:  כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהֹוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: במדבר.

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:

הדגשה- את המעשר שירימו לבורא עולם:

כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהֹוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם:

ובהמשך נותן הלוי מן המעשר מעשר לכהן ושוב, הכהן מקבל דרך הלוי ולא דרך ישראל.

וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהֹוָה מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר:  וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב:  כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת יְהֹוָה מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן: במדבר.

וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

למחשבה,

כמו שאמרתי התהליך הוא כזה,

את המעשרות מקבל מהעם הלוי ולא הכהן הלוי.

הכהן מקבל לאחר מכן מעשר ממה שקיבל הלוי, ללוי תשעים אחוז מהמעשרות ולכהן לוי עשרה אחוז מהמעשרות, מעשר מהמעשר.

שיהיה ברור, הלוי לא מקבל מעמי נכר מעשרות ותרומות. חוק התרומות והמעשרות הוא חוק לארץ הזאת, שמעשרים מהאדמה הזאת ולא בעת גלות וזאת יען כי השכר הוא שכר חלף בעבור עבודה בקודש ואת הקודש הזה אין בעת גלות העם ובעת גלות הארץ.

באותו עניין:

את המעשרות מקבל מהעם הלוי ולא הכהן הלוי. הכהן מקבל לאחר מכן מעשר ממה שקיבל הלוי, ללוי תשעים אחוז מהמעשרות ולכהן לוי עשרה אחוז מהמעשרות, מעשר מהמעשר.

פרשת כי תבוא אל הארץ–וְשַׁבְתָּ֞ עַד-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙– וְשָׁ֨ב יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת-שְׁבֽוּתְךָ֖– שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם-  ואיך שבים לבורא עולם– וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב– ככה– הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת– חשוב לזכור, אתה לא נותן לכהן, את תרומת הקדשים אתה נותן לבורא עולם ובורא עולם נתן לכהן. אתה לא נותן לכהן, אתה נותן לבורא עולם– רֵֽאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר-יִתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה– ובזאת, יעשו זאת– מִנְחָתָ֞ם וּלְכָל-חַטָּאתָ֗ם וּלְכָל-אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔בורא עולם.

בכל מקרה אבי לא קיבל בחינם את הבית שהוא קנה, אבי לא קיבל אחוזת כהן לוי מהעם.

שיהיה ברור.

לא ניתן להמשיל את הבית שאבא שלי קנה בחולון לעיר לוים ומשכך כקנין ולא כירושת נחלה על חוקותיה.

אבא שלי לא קיבל דירה מעמידר.

גם אני.

כיצד פועלים כוחות הציפה והמשיכה על גוף האדם בים, באוויר ובחלל, מדוע במים אנו צפים בעוד שבאוויר אנו נופלים, וכיצד בחלל נוצרת תחושת חוסר משקל הדומה לציפה אך ללא אוויר התומך בגוף — כמו במים

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: בראשית.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:  וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי: בראשית.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן: בראשית.

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: בראשית.

הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם: תהלים.

כוחות ציפה ומשיכה בים, באוויר ובחלל:

1. מבוא

ההתנהגות של גוף האדם משתנה בהתאם לסביבה שבה הוא נמצא — מים, אוויר או חלל. בכל אחת מהסביבות פועלים כוחות שונים בעוצמות שונות, ואלה משפיעים על תחושת המשקל, על היכולת לצוף ועל תנועת הגוף.

2. בים – כוח הציפה "מתחרה" בכוח המשיכה

כשאדם נמצא במים פועל עליו כוח המשיכה כלפי מטה, בדיוק כמו על היבשה. אבל בנוסף מופיע כוח ציפה (כוח שחקר אודותיו- ארכימדס) שפועל כלפי מעלה.

  • אם כוח הציפה גדול ממשקל הגוף → האדם צף.

  • אם כוח הציפה קטן ממשקל הגוף → האדם שוקע.

במים רוב האנשים מגיעים לשיווי משקל שבו הראש מעל המים או סמוך לפני השטח. גם אם האדם נפל למעמקי הים, כוח הציפה יעלה אותו למעלה לגובה פני האדמה, כי גובה הים לא עולה על גובה פני האדמה.

לכן זה לא שכוח המשיכה "נעלם" בים — פשוט יש כוח נוסף שמאזן אותו.

3. בשמיים – אין כוח ציפה משמעותי:

באוויר יש גם כוח ציפה, אבל הוא מאוד קטן כי האוויר הרבה פחות צפוף מהמים. לכן כוח המשיכה הוא הדומיננטי, והוא גורם לאדם ליפול כלפי הקרקע.

זו הסיבה ש:

  • במים מרגישים "קלים" וצפים.

  • באוויר אין מה שיאזן את המשקל ולכן נופלים.

4. שמיים שמעל השמיים – בחלל:

ובשמיים שמעל השמיים, בחלל, יש כוח ציפה — אבל אין שם אוויר שייתן ציפה אמיתית, ולכן האדם נמצא במצב של חוסר משקל, כמו במים.

בחלל אין אוויר, ולכן אין התנגדות ואין כוח ציפה שמבוסס על צפיפות חומר. התחושה של "חוסר משקל" נובעת מכך שהאדם נמצא בנפילה חופשית מתמדת סביב כדור הארץ.

מדברים על כך שבאו אפריקאים מאתיופיא ומאריתריאה כמתחזים ליהודים ברצונם לקבל אזרחות בארץ שתנאי החיים בה טובים יותר וגם כמהגרי עבודה שבקשו אזרחות.  אם רוצים להבדיל ולזהות מי יהודי מי לא. זאת הדרך. נשים יהודיות באזורים אפריקאים אלה לא נהגו בקעקוע.

קעקועים בתימן: הבדל תרבותי בין נשים מוסלמיות לנשים יהודיות

המרחב התימני היה עשיר במסורות גוף עתיקות, ובמרכזן — קעקועים נשיים. אולם בתוך אותו מרחב גאוגרפי התקיימו שתי קהילות עם זהויות שונות מאוד, שהביטוי הגופני שלהן שיקף את ההבדלה הדתית והחברתית ביניהן.

נשים תימניות מוסלמיות – קעקוע כמסורת עממית־שבטית

בקרב נשים מוסלמיות בתימן, בעיקר באזורים כפריים ושבטיים, הקעקוע היה חלק בלתי נפרד מהחיים:

משמעות

  • יופי ונוי

  • פוריות

  • הגנה מעין הרע

  • שייכות שבטית

  • טקסי מעבר (נישואין, בגרות)

סגנון

  • נקודות וקווים על הסנטר

  • עיטורים גאומטריים על הלחיים

  • קעקועי ידיים ורגליים

  • שימוש בפיגמנטים טבעיים

הקשר החברתי

הקעקוע היה חלק מהתרבות המקומית, לא מהדת. למרות שהאסלאם המסורתי אינו מעודד קעקועים, המנהג נשמר מאות שנים כחלק מהמסורת השבטית.

נשים יהודיות בתימן – היעדר קעקוע כמסמן זהות דתית:

בניגוד לשכנותיהן, נשים יהודיות בתימן לא קעקעו את גופן.

למה:

  1. איסור הלכתי ברור קעקוע אסור ביהדות, ויהודי תימן היו ידועים בשמירה קפדנית על ההלכה.

  2. הבדלה מהסביבה קהילות יהודיות בתימן שמרו על גבולות תרבותיים ברורים כדי לשמר את זהותן.

  3. חינה כחלופה מותרת נשים יהודיות השתמשו בחינה — עיטור זמני — בטקסי חתונה ולידה.

  4. עדויות היסטוריות מעידות על כך שנשים יהודיות לא קיעקעו כלל.

טבלה מסכמת: נשים מוסלמיות בתימן מול נשים יהודיות בתימן:

נושא

נשים מוסלמיות בתימן

נשים יהודיות בתימן

קעקועים

כן, נפוץ

לא, אסור הלכתית

משמעות

יופי, פוריות, הגנה, שבטיות

ללא קעקועים

סגנון

נקודות, קווים, גאומטריא בפנים

חינה בלבד

מקור המנהג

מסורת שבטית עתיקה

שמירה על הלכה והבדלה

הקשר דתי

לא דתי, אך מקובל תרבותית

איסור דתי ברור

למה חשוב להבחין בין הקבוצות

ההבדלה הזו מלמדת על:

  • שמירה על זהות יהודית בתוך מרחב מוסלמי

  • תפקיד הגוף כסמן תרבותי

  • הבדלים בין מסורות עממיות לבין מסורות דתיות

  • האופן שבו קהילות חיות זו לצד זו אך שומרות על ייחודן

כמו בתימן, כך גם בארצות רבות באפריקה ובצפון־אפריקה — אתיופיא (אהובה עוזרי באה מאתיופיא), מרוקו, תוניס, אלג'יר ומצרים — התקיימו מסורות קעקוע עממיות בקרב נשים מקומיות, אך לא בקרב הקהילות היהודיות שחיו שם, ששמרו בעקביות על איסור ההלכתי ועל הבדלה תרבותית מהסביבה.

מדברים על כך שבאו אפריקאים מאתיופיא כמתחזים ליהודים ברצונם לקבל אזרחות בארץ שתנאי החיים בה טובים יותר וגם כמהגרי עבודה שבקשו אזרחות.  ולכן יש מוסדות דתיים שלא מוכנים לקבל אותם למוסדות חינוכים אלה ובצדק אם כך, יען כי האיסור הוא על דבר תורה. אסור לנוכרי בארץ להיות במושבות וערים של בני ובנות ישראל.

לגבי גיור כזה, שהוא כעבד של קבלן כח אדם ושכרו הוא שכר נמוך, מפאת שדהו ובשערי מעבידו הוא מלקט ולא מקופת האוצר. ושוב גיור הוא לא יהודי. הגר אשר בשעריך הוא הגר שעובד בשדה\בעסק שלך ומשם הוא מלקט מפאת השדה הזה. מצווה עליך לתת שכר ראוי לעבדיך ולעובדיך ולא על המדינה.

הלוי שבשערי כל ישראל מקבל מעשרות מכל שערי ישראל הכהן לא בא לשערים האלה, הכהן מקבל מהלוי מעשר מן המעשר.

ברור שגרים (גם הדוסים באם אינם מהלוי ונראה שרובם אינם לוי) לא מקבלים ממעשרות אלה, אלא אם הם עובדים אצל הלוי והכהן כקניינם ומשכך אוכלים מהמעשרות האלה.

מנהג הקעקוע בישראל החל בארץ וזאת מתוקף השפעות זרות.

אם רוצים להבדיל ולזהות מי יהודי מי לא. זאת הדרך. נשים יהודיות באזורים אפריקאים אלה לא נהגו בקעקוע.

דיברו על חלק מהעדה המרוקאית שבאו מאזורים שבטיים פרימיטיבים ושבקושי ידעו קרוא וכתוב מתוקף האזור שבו גלו, אך גם הן נהגו נבדלות ולא קיעקעו עצמם. אמרו שגם משם הגיעו מזוייפים, אם יש קעקועים גם שם ניתן לדעת שהם זיוף.

בתורתינו הקדושה נודעה מלכת שבא, מלכת שבע היתה מלכה של מלכות מהעשירות ביותר, שם הזהב והרבה. לאורך היסטוריא וגם בימי קדם היו זרים שבקשו להשתלט על מלכות זאת ואוצרותיה, בימינו אנו הם מה שקוראים לו אפרטהייד או צפרטיסט, המתנחלים במקומות שיש בהם אוצרות, או כל מקום שהם רוצים לכבוש מתוקף מה הם יכולים להשיג מהמקום.

אחד הדברים הבולטים אצל מלכת שבא שהייתה חברה של ישראל ואישה מאמינה מאוד הוא מעמד העובדים מלבושם ושולחנם, היא התפעלה מאוד ממלכות שלמה בדבר הזה.ברור שבעת מלכותה האפריקאי זכו לחיים טובים מאוד וחלו הימים וכולנו יודעים על הלבן שפלש לאפריקה והרע מאוד לעמים האלה.

ברור שהיו בוגדים מקרב האפריקאים שעזרו ללבן הזה להשתלט על אוצרות מלכות שבא, קוראים להם הכלבים השחורים והם זכו לתנאים טובים יותר מבני עמם.

גם מלכת שבא היתה מתנגדת לביאה לישראל בשקר כזה, מתוקף הסכנה להתערבות ממירה בעם ישראל:

וַתֵּרֶא, מַלְכַּת-שְׁבָא, אֵת, כָּל-חָכְמַת שְׁלֹמֹה; וְהַבַּיִת, אֲשֶׁר בָּנָה. וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם, וּמַשְׁקָיו, וְעֹלָתוֹ, אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְהוָה; וְלֹא-הָיָה בָהּ עוֹד, רוּחַ. וַתֹּאמֶר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי--עַל-דְּבָרֶיךָ, וְעַל-חָכְמָתֶךָ.  וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים, עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא-הֻגַּד-לִי, הַחֵצִי: הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב, אֶל-הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי.  אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה, הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד, הַשֹּׁמְעִים אֶת-חָכְמָתֶךָ.  יְהִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּרוּךְ, אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ, לְתִתְּךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל--בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, לְעֹלָם, וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה: מלכים.

אין לי בעיה עם ביאה כגרים לישראל באמת.

הדגשת ברכתה של מלכת שבא:

יְהִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּרוּךְ, אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ, לְתִתְּךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל--בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, לְעֹלָם, וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה:

(חשוב לזכור , מלכת שבא נתנה לשמה הרבה זהב ואבנים טובות, שלמה היה כהן לגויים אך לא כהן לישראל. יש אסור מפורש להביא תרומות, מתנות ומעשרות ללוי מיד נכר).

(מעמד גר הוא לא רק בקרב בישראל, גיור הבאה בברית אברהם אצל המוסלמים ואצל עשיו ואצל כל זרע אברהם, בישראל הגיור הוא הבאה בברית אברהם וברית חורב. אם ישמעאל מגייר אותך אתה גר בקרב ישמעאל אותו הדבר אצל אדום, עם זרי עשיו מגייר אדם, האדם הזה גר באדום, אדום לא יכול לגייר אדם להיות גר בישראל)

וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַֽעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָֹֽה– תחשבו על הדבר מהבחינה הזאת- וִֽיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּֽי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וַֽיַּֽעֲשׂוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶֽׁה– וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים:

וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַֽעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָֹֽה: דברים.

תחשבו על הדבר מהבחינה הזאת:

וִֽיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּֽי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וַֽיַּֽעֲשׂוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶֽׁה: דברים.

וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַֽהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַֽהֲנוֹ לִֽי: שמות.

וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:  וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה:  וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהוָה וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:  וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:  וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו:  וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם: ישעיהו.

בורא עולם נפח בנו נשמת חיים, גוף האדם הוא משכן כנלמד מפה:

כָּֽל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹֽא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִֽהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בֽוֹ: במדבר.

כשאדם מטמא את הגוף הוא מטמא את משכן בורא עולם.

וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַֽהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִֽי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים: וְיָֽדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹֽהֵיהֶֽם: שמות.

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִֽהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָֽרֶץ:  וְאַתֶּם תִּֽהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּֽהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: שמות.

כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן– כמו האדם שנפתח איזור חלציו ושלא כאדם הזה– אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו– ומשכך התפילה– לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.

נַפְשֵׁ֗נוּ כְּצִפּ֥וֹר נִמְלְטָה֮ מִפַּ֪ח י֫וֹקְשִׁ֥ים הַפַּ֥ח נִשְׁבָּ֗ר וַאֲנַ֥חְנוּ נִמְלָֽטְנוּ:

יען כי:

עֶ֭זְרֵנוּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:

וזאת למרות ש:

הַמַּ֣יִם שְׁטָפ֑וּנוּ

למרות:

הַ֝מַּ֗יִם הַזֵּֽידוֹנִֽים:

למחשבה:

נַפְשֵׁ֗נוּ

זאת מתקפה על נפשנו.

בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה שֶׁלֹּ֥א נְתָנָ֥נוּ טֶ֝֗רֶף לְשִׁנֵּיהֶֽם:

על המשל הזה:

שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע: יחזקאל.

כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף:

לעשות זאת:

לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת:

למען זאת:

לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע:

ועל כך התודה לבורא עולם:

לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָדָֽם: אֲ֭זַי חַיִּ֣ים בְּלָע֑וּנוּ בַּחֲר֖וֹת אַפָּ֣ם בָּֽנוּ: מזמור ארבעה ועשרים ומאה.

לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ:

אֲ֭זַי חַיִּ֣ים בְּלָע֑וּנוּ:

הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ: הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם: בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ: תהלים.

מפה אפשר ללמוד שאם בורא עולם לא יצא בצבאותנו:

בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָדָֽם:

אֲ֭זַי חַיִּ֣ים בְּלָע֑וּנוּ בַּחֲר֖וֹת אַפָּ֣ם בָּֽנוּ:

אני טוענת שעל כל המשל של כיפה, שהזאב טרף את סבתא שלה והזהירו אותה מהזאב עדי שגם היא לא תסיים בתוך הקרביים של הזאב:

כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן: תהלים.

כמו האדם שנפתח איזור חלציו ושלא כאדם הזה:

אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו: ישעיהו.

קרביים פרוצים ריקים כקבר פתוח שם הרוח (אשתך הלא בתולה וגם בתך הלא בתולה אינה משולה לאיש הזה (לא כפתוחה ולא כפותחת):

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: תהלים.

ואת זאת מבקשים מבורא עולם ולא על ידי טרף אדם.

שנאמר-

יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהוָה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא תֵבֹשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד: ישעיהו.

למחשבה:

מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד יְהוָה: (ראית) רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע:  יְהוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:  וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב:  מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר:  מִי נָתַן (למשוסה) לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא יְהוָה זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ: ישעיהו.

יש אנשים שמונעים מכם לשמוע את התורה הזאת, מרחיקים אתכם מידיעת הסכנה הזאת.

ולעתים מי שמדבר בזאת ננקם בדרך כזאת או אחרת.

מר יוסף חדאד, ראיתי בערוץ כאן שהתחלת לדבר למען ההומואים– העובדה שהנאצים שנאו את ההומואים לא שמה את ההומו וישראל בסירה אחת במבחינת המאבק נגד אנטישמיות– מַאֲשֶׁרֶיךָ מַתְעִים וְלֹא־הֵשִׁיבוּךָ דֶּרֶךְ; הַמַּשְׁחִיתִים דֶּרֶךְ מַעְגָּלֹתֶיךָ:

מר יוסף חדאד,

ראיתי בערוץ כאן שהתחלת לדבר למען ההומואים , מיד סגרתי את הטלויזיא-

העובדה שהנאצים שנאו את ההומואים לא שמה את ההומו וישראל בסירה אחת במבחינת המאבק נגד אנטישמיות.

למשכב זכר על כל צורותיו אין קשר למאבק באנטישמיות, משכב זכר מקורו בכנען/סדום ועמורה/ זרע חם.

אבקש ממך לא לכרוך את המאבק למען זכויות ההומואים תוך שאתה מזכיר את ישראל בנשימה אחת עם ההומו והטראנסג'נדר באותו מאבק, אתה לא יהודי ולא בן עם ישראל אין לך זכות לעשת זאת. גם האפיפיור וגם ישוע הישראלי וגם יוסף בן יעקב הוא ישראל היו אומרים לך אותו דבר שעל פי תורת ישראל הומו הוא תועבת סדום ועמורה שיש להקיאה מישראל על פי דבר תורה:

בשנת 2006 לפי הספורות הנוצריות האפיפיור דרש את ביטול מצעד הגאווה בירושלים.

  • הוותיקן הוציא דמארש דיפלומטי – מסר רשמי שמועבר בין מדינות – ובו הביע “אי־שביעות רצון עמוקה” מהמצעד המתוכנן בירושלים.

  • במסר נכתב שהמצעד הוא “פגיעה חמורה ברגשותיהם של מיליוני מאמינים יהודים, מוסלמים ונוצרים”.

  • המכתב ביקש מהממשלה להתערב ולבטל את האירוע.

https://www.jpost.com/international/vatican-steps-into-row-over-jlem-gay-pride-parade

וְאֶת־זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא: ויקרא.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה — תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם- ויקרא.

אני לא אאחל לך שנה טובה, מבחינתי אתה לא בן הדת הנוצרית ובטוח שלא יהודי ולא בן ישראל ובטח ובטח  לא גר.

מַאֲשֶׁרֶיךָ מַתְעִים וְלֹא־הֵשִׁיבוּךָ דֶּרֶךְ; הַמַּשְׁחִיתִים דֶּרֶךְ מַעְגָּלֹתֶיךָ: ישעיהו.

לפני שאתם מאשימים את הצבא ואת השב"כ תסתכלו על עצמכם. גם הבן של המתנחל מפורום תקווה, גם אלקנא בוחבוט וגם בר קופרשטיין היו מצוות המארגנים של המסיבה הארורה הזאת במועד קודש שהושם בה פסל של אלהים הודים- אם תביא אותי למשפט פלילי על אמירת דברים אלה אתה למעשה תביא בפלילים את בורא עולם.

עבודה זרה בארץ ישראל –קריאה לוועדת חקירה ממלכתית:

יסוד הברית:

עם ישראל נבחר להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש- שמות. הברית עם בורא עולם מחייבת אותנו לשמור את מצוותיו, לקדש את הארץ ולהימנע מכל עבודה זרה. הארץ ניתנה לנו על תנאי – שנעבוד בה את בורא עולם בלבד.

אם בורא עולם לא ישמור עיר – שווא שקד שומר:

הפסוק מתהילים מלמד כי כל שמירה אנושית חסרת ערך אם אין שמירה אלוקית. השמירה האלוקית מותנית בנאמנות לברית. כאשר הברית מופרת – ההגנה מתבטלת, והעם נחשף לפורענויות.

חטא ניר עוז:

בקיבוץ ניר עוז הוקמו מרכזים רוחניים לאלוהים אחרים, בהשראת אמונות טיבטיות וזרות. מבחינה אמונית, זהו מעשה של עבודה זרה – הכנסת אלוהים אחרים לתוך אדמת ישראל, והפרת הברית עם בורא עולם.

חטא מסיבת הנובה:

במסיבת הנובה, שנערכה במועד קודש, התקיימו ריקודים ועבודת אלוהים אחרים. זהו חילול קדושה ועבודה זרה ביום שבו מצווים אנו לשבות ולהקדיש את עצמנו לבורא עולם בלבד.

חוק הערבות ההדדית:

חז"ל לימדו: כל ישראל ערבים זה בזה .

משמעות הדבר היא שכל חטא של יחיד או קבוצה משפיע על כלל האומה-  וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָֽרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶֽחֱטָא וְעַל כָּל הָֽעֵדָה תִּקְצֹֽף- במדבר.

אשמה במחדל:

עבודה זרה בארץ ישראל, ובמיוחד במועד קודש, היא לא רק חטא אישי אלא אשמה לאומית. היא נתפסת כבגידה בברית עם בורא עולם, וכהסבר אמוני לכך שהתרחשו מחדלים קשים.

קריאה לוועדת חקירה ממלכתית:

אני קוראת להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבחן לא רק את המחדלים הביטחוניים, אלא גם את המחדלים הרוחניים והחברתיים:

  1. את החטאים של עבודה זרה וחילול קדושה.

  2. את הקשר בין מעשי יחידים לבין האחריות הלאומית מכוח הערבות ההדדית.

  3. את ההשפעה של בגידה בברית על ביטחון העם והארץ.

סכום

חטא ניר עוז וחטא מסיבת הנובה –

עבודה זרה לאלוהים אחרים במועד קודש ובארץ הקודש. מכוח הערבות ההדדית, דין זה הוא דין לכל העם,  שהביאה את מחדל הגדול. ועדת חקירה ממלכתית חייבת לעסוק גם בכך, כדי לתקן את הברית, לשוב לאמונה טהורה, כדי שבורא עולם ישמור עלינו  ולא לשווא ישקוד שומר.

ולפני שאתם מאשימים את הצבא ואת הממשלה תסתכלו על עצמכם.

גם ההוא מפורום תקווה, שבנו במועד שבתון קודש עבד לאבטח מסיבה של עבודה זרה. גם אלקנא בוחבוט וגם בר קופרשטיין היו מצוות המארגנים של המסיבה הארורה הזאת.

אם תביא אותי למשפט פלילי על אמירת דברים אלה אתה למעשה תביא בפלילים את בורא עולם.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר: תהלים.

כִּֽי-יִמָּצֵ֤א בְקִרְבְּךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֧ה אֶת-הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָֽה-אֱלֹהֶ֖יךָ לַֽעֲבֹ֥ר בְּרִיתֽוֹ: וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּֽעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לָהֶ֑ם וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ | א֣וֹ לַיָּרֵ֗חַ א֛וֹ לְכָל-צְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-צִוִּֽיתִי: וְהֻֽגַּד-לְךָ֖ וְשָׁמָ֑עְתָּ וְדָֽרַשְׁתָּ֣ הֵיטֵ֔ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶֽעֶשְׂתָ֛ה הַתּֽוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּיִשְׂרָאֵֽל: וְהֽוֹצֵאתָ֣ אֶת-הָאִ֣ישׁ הַה֡וּא אוֹ֩ אֶת-הָֽאִשָּׁ֨ה הַהִ֜וא אֲשֶׁ֣ר עָ֠שׂוּ אֶת-הַדָּבָ֨ר הָרַ֤ע הַזֶּה֙ אֶל-שְׁעָרֶ֔יךָ אֶת-הָאִ֕ישׁ א֖וֹ אֶת-הָֽאִשָּׁ֑ה וּסְקַלְתָּ֥ם בָּֽאֲבָנִ֖ים וָמֵֽתוּ: דברים.

בשפתו של בן גביר הבן של המתנחל מפורום תקווה וחבריו לצוות מסיבת הנובה עשו מעשה חמור מאוד מאוד.

כאמור בן גביר וחבריו לוועדה הממלכתית הלאומית אחראים על המשפט ועל הדין בירושלים ויהודה בעת הזאת..

מדברים עכשיו על מינוי ראש המוסד, משה סמך ידו של יהושע שהיה השוליה שלו, כמו סגן. היו שהעדיפו שסגן ראש המוסד יהיה משכו של זה. אפשר להסתכל על זאת בעוד דרך- מי הממנה. הממנה הוא ראש הממשלה ורומן היה איתו לאורך כל הדרך במלחמה הזאת.

סוף המסע, לפני המעבר מהגדה המזרחית לגדה המערבית של הירדן מדבריו האחרונים של משה לעם, החוקים והמשפטים:

וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל-הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַֽעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י אֲבֹֽתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל-הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת-מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹא֔וֹת אֵ֛ת אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה יְהֹוָ֖ה בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל-הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַֽחֲרֵ֣י בַֽעַל-פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ:  וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם:  רְאֵ֣ה | לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:  וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַֽעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם-חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה:  כִּ֚י מִי-ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל-קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו:  וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן-תִּשְׁכַּ֨ח אֶת-הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר-רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן-יָס֨וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהֽוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ:  י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּֽאֱמֹ֨ר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י הַקְהֶל-לִי֙ אֶת-הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת-דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כָּל-הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת-בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן: וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּֽעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר וְהָהָ֗ר בֹּעֵ֤ר בָּאֵשׁ֙ עַד-לֵ֣ב הַשָּׁמַ֔יִם ח֖שֶׁךְ עָנָ֥ן וַֽעֲרָפֶֽל:  וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ ק֤וֹל דְּבָרִים֙ אַתֶּ֣ם שֹֽׁמְעִ֔ים וּתְמוּנָ֛ה אֵֽינְכֶ֥ם רֹאִ֖ים זֽוּלָתִ֥י קֽוֹל: וַיַּגֵּ֨ד לָכֶ֜ם אֶת-בְּרִית֗וֹ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה אֶתְכֶם֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִ֑ים וַֽיִּכְתְּבֵ֔ם עַל-שְׁנֵ֖י לֻח֥וֹת אֲבָנִֽים:  וְאֹתִ֗י צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַֽעֲשֹֽׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל-תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ:  פֶּ֨ן-תַּשְׁחִת֔וּן וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כָּל-סָ֑מֶל תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה:  תַּבְנִ֕ית כָּל-בְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בָּאָ֑רֶץ תַּבְנִית֙ כָּל-צִפּ֣וֹר כָּנָ֔ף אֲשֶׁ֥ר תָּע֖וּף בַּשָּׁמָֽיִם:  תַּבְנִ֕ית כָּל-רֹמֵ֖שׂ בַּֽאֲדָמָ֑ה תַּבְנִ֛ית כָּל-דָּגָ֥ה אֲשֶׁר-בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ:  וּפֶן-תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת-הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַֽעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל-הַשָּׁמָֽיִם:  וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְהֹוָ֔ה וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:  וַֽיהֹוָ֥ה הִתְאַנַּף-בִּ֖י עַל-דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֗ע לְבִלְתִּ֤י עָבְרִי֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן וּֽלְבִלְתִּי-בֹא֙ אֶל-הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָֽה:  כִּ֣י אָֽנֹכִ֥י מֵת֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֵינֶ֥נִּי עֹבֵ֖ר אֶת-הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֔ים וִֽירִשְׁתֶּ֕ם אֶת-הָאָ֥רֶץ הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת: הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֗ם פֶּֽן-תִּשְׁכְּחוּ֙ אֶת-בְּרִ֤ית יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖ת עִמָּכֶ֑ם וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם לָכֶ֥ם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל אֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:  כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥שׁ אֹֽכְלָ֖ה ה֑וּא אֵ֖ל קַנָּֽא: כִּֽי-תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנֽוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַֽעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵֽי יְהֹוָ֥ה-אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ:  הַֽעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּֽאבֵדוּן֘ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹא-תַֽאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּֽׁמֵדֽוּן:  וְהֵפִ֧יץ יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בָּֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: וַֽעֲבַדְתֶּם-שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַֽעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן: וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ:  בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַֽחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָֽׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ: כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת-בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם: כִּ֣י שְׁאַל-נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר-הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אָדָם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד-קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ: הֲשָׁ֣מַ֥ע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כַּֽאֲשֶׁר-שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי: א֣וֹ | הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמֽוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֽוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר-עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ:  אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְהֹוָ֖ה הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ: מִן-הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת-קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל-הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת-אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ:  וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַֽחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַֽעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַֽהֲבִֽיאֲךָ֗ לָֽתֶת-לְךָ֧ אֶת-אַרְצָ֛ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:  וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל-לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י יְהֹוָה֙ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד:  וְשָֽׁמַרְתָּ֞ אֶת-חֻקָּ֣יו וְאֶת-מִצְוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַֽחֲרֶ֑יךָ וּלְמַ֨עַן תַּֽאֲרִ֤יךְ יָמִים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ כָּל-הַיָּמִֽים:

אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ:  לָנֻ֨ס שָׁ֜מָּה רוֹצֵ֗חַ אֲשֶׁ֨ר יִרְצַ֤ח אֶת-רֵעֵ֨הוּ֙ בִּבְלִי-דַ֔עַת וְה֛וּא לֹֽא-שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וְנָ֗ס אֶל-אַחַ֛ת מִן-הֶֽעָרִ֥ים הָאֵ֖ל וָחָֽי:  אֶת-בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר בְּאֶ֥רֶץ הַמִּישֹׁ֖ר לָרֽאוּבֵנִ֑י וְאֶת-רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙ לַגָּדִ֔י וְאֶת-גּוֹלָ֥ן בַּבָּשָׁ֖ן לַֽמְנַשִּֽׁי:

וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר-שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:  אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם:  וַיִּֽירְשׁ֨וּ אֶת-אַרְצ֜וֹ וְאֶת-אֶ֣רֶץ | ע֣וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֗ן שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרַ֖ח שָֽׁמֶשׁ:  מֵֽעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁ֨ר עַל-שְׂפַת-נַ֧חַל אַרְנֹ֛ן וְעַד-הַ֥ר שִׂיאֹ֖ן ה֥וּא חֶרְמֽוֹן: וְכָל-הָ֨עֲרָבָ֜ה עֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ מִזְרָ֔חָה וְעַ֖ד יָ֣ם הָֽעֲרָבָ֑ה תַּ֖חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּֽה:

וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר-שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:  אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: פרשת החוקים והמשפטים.

ופה, במקום הזה:

בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן

שקרה הדבר הזה:

אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם:

נעשה הדבר הזה:

וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר-שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

לפני המעבר והכניסה , החוקים והמשפטים לדרך החדשה וההתחלה חדשה במשמעות שאיש כתורה הזאת יעש ולא הישר בעיניו:

פרשת ברכה וקללה- איש הישר בעיניו יעשה.

וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל-הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִ֔ים:

דבריו אלה של משה בפרשה זו הם בהמשך לתחילת דבריו של משה אותם התחיל בתאור המסע שעשו ישראל מיציאת מצרים ולאחר מות הדור החוטא/אבותיו של הדור החדש שהמנהיג משה גם הוא נפרד מהעם ובהמשך סומך ידו של יהושע שהיה משרתו  של משה עוד מהיותו נער:

וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּֽאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַֽמַּֽחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹֽהֶל: שמות.

מדברים עכשיו על מינוי ראש המוסד, המקובל הוא שממנים אדם מתוך המערכת, גם משה סמך ידו של יהושע, שהיה השוליה של משה. ולכן היו שהעדיפו שסגן ראש המוסד  יהיה משכו של זה. אפשר להסתכל על זאת בעוד דרך מי הממנה, הממנה הוא ראש הממשלה ורומן היה איתו לאורך כל הדרך במלחמה הזאת.

פרשת ירושת הארץ- למידה בתהליך– גם בפרשה הזאת כמו קודמתה יש תאור מסע: מטות מסעי- אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָֽצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן:  וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-מוֹצָֽאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָֽאֵיהֶֽם– ההבדל בתאור המסע בפרשה הקודמת לבין התאור בפרשה הזאת שברשה הקודמת זה כמו מפת דרך מפה לשם משם לפה מבחינת מקומות ושמותיהם במסע במדבר בפרשה זאת כל מקום חניה או מעבר או הליכה דרכו או לצידו והסיפור שלו:

מטות מסעי- אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָֽצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן:  וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-מוֹצָֽאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָֽאֵיהֶֽם– יומן מסע, לפני נכניסה לארץ סיכום דרך והוראות להמשך הדרך.

כאשר מדובר באדם דתי – חרדי או דתי־לאומי – הפער בין הצהרות מוסר, צניעות וקדושה לבין מעשים בפועל כמו ביקורי חרדים מקבלי קצבאות אצל זונות וישיבתם לצד האיש השוכב את זכר משכבי אישה מוכיח שקריותם ויש להדיחם ממשרה זו.

 הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו

 צריכת זנות על ידי מקבלי קצבאות ציבוריות – פגיעה באמון ובצדק חברתי

כאשר אדם המקבל קצבאות ציבוריות – בין אם הוא חרדי ("דוס") ובין אם דתי-לאומי – משתמש בכספים אלו לצרכים בלתי מוסריים כמו צריכת זנות, מדובר לא רק בהתנהגות פסולה מבחינה אישית, אלא גם במעילה באמון הציבורי.

הפער בין ערכים להתנהגות:

כאשר מדובר באדם דתי – חרדי או דתי-לאומי – הפער בין ההצהרות על מוסר, צניעות וקדושה לבין התנהגות בפועל כמו ביקור בבתי זנות יוצר ציניות ציבורית, פוגע בתדמית הקהילה, ומעורר שאלות על כנות, יושר וערכים.

 קריאה לפיקוח וביקורת

  • יש צורך בהגברת השקיפות בשימוש בכספי ציבור של תלמידי ישיבות יש מקום לביקורת מוסרית וחברתית.

  • יש לעודד דיון ציבורי על אחריות אישית, מוסרית וכלכלית של ,תלמידי ישיבות מקבלי קצבאות.

  • יש דיווחים שחרדים דוסים מבקרים אצל זונות גם באומן, יש לפתוח בחקירה ולקחת זכויות מאלה המועלים באמון העם.

  על השותפות בין גולדקנופף לאוחנה בקואליציה של נתניהו

הפוליטיקה הישראלית יודעת לייצר שותפויות שנראות בלתי אפשריות. אך יש רגעים שבהם עצם הישיבה כתף אל כתף מעלה שאלות עמוקות על ערכים, זהות ומהות השלטון.

 שני עולמות שונים

  • מצד אחד – אוחנה, הומו, איש השוכב את זכר משכבי אישה – דבר שהתורה מתייחסת אליו בלשון ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה היא.

  • מצד שני – גולדקנופף, נציג חרדי, המכריז כי “תורתנו אומנותנו” ודורש תקציבים בעבור לימוד התורה, מציג עצמו כמגן הערכים הדתיים.

והנה, שני אלה – השונים כל כך בהשקפת עולמם ובאורח חייהם – מוצאים עצמם שכם אל שכם, כתף אל כתף, בתוך אותה קואליציא פוליטית בהנהגת בנימין נתניהו.

 הפרדוקס

השותפות הזו אינה נובעת מקרבה רעיונית או אמונה משותפת, אלא מצורך פוליטי: הישרדות ממשלתית, חלוקת תקציבים ושימור כוח. כך נחשף הפער בין הצהרות ערכיות לבין מעשים פוליטיים. מי שטוען כי התורה היא אומנותו, יושב לצד מי שהתורה מתייחסת אליו בלשון תועבה.

 המשמעות

המסר לעם ברור: בפוליטיקה, ערכים מתכופפים מול אינטרסים. התורה הופכת לכלי מיקוח, והזהות האישית הופכת לאמצעי לגיוס כוח.

 סיכום

ברור כי תורתנו אינה אומנותם של גולדקנופף, צאן מרעיתו ורבו. משכך, אין זה נכון שהם ייחשבו כתלמידי ישיבה הזכאים לשכר מן העם בעבור עיסוקם. כאשר הכינוי “תורתנו אומנותנו” משמש ככיסוי בלבד ולא כמציאות אמיתית, הדבר פוגע באמון הציבור ובמהות התורה עצמה.

לפיכך, אני טוענת כי יש להדיח אותם מן המשרה הזאת, ולהפסיק את ההעמדת־פנים כאילו הם מייצגים את עולמה של תורה.

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי: אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת– בין אידיאל התורה למציאות של פרוטקשן ושוחד- קריאה לוועדת חקירה כללית.

לקחת את השמנת מהחתול- די לסחטנות הפוליטית- הפתרון לאי-שוויון ולפגיעה בנכים, ניצולי שואה, עניים וילדים רעבים הוא רשות רווחה א-פוליטית נפרדת. הגיע הזמן שמנהיגות הרווחה תיבחר בבחירה ישירה של העם ותנוהל בנאמנות.

וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת… וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָֽצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִֽים– גולדקנופף– כפתור זהב– וְהָֽעַוִּים הַיֹּֽשְׁבִים בַּֽחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּֽצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם– כרצונו של גולדקנופף בעת הזאת.

המהלך להביא מפעלים ומשרדים לערים חרדיות הוא לא פתרון אמיתי אלא מנגנון מתוחכם להגדיל את התקבולים לדוסים מהמיסים של עם ישראל, כאשר ראשי הערים מבקשים למשוך מפעלים כדי ליהנות מהכנסות נוספות מארנונה בערים שתושביהן מקבלים יותר משהם נותנים.