השחיקה המוסרית בולטת במיוחד כשמשווים בין סערות פוליטיות של פעם לבין האופן שבו אנשים מגיבים אליהן כיום. פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין בשנות השבעים הפכה לסמל: עבירה מנהלית יחסית, שנגעה לאיסור החזקת מט"ח, הובילה להתפטרות ראש ממשלה מכהן. לא בגלל חומרת המעשה, אלא משום שהייתה תחושה עממית ברורה שמי שמוביל חייב לעמוד ברף גבוה יותר משל אדם רגיל.

🌑 שחיקה מוסרית של מנהיגים

הפער בין אז להיום מחדד תהליך מתמשך שבו הסטנדרט כלפי מי שנמצא בעמדת כוח הולך ונשחק.

• התרגלות לחריגות — ככל שמצטברות פרשות, הן מפסיקות לזעזע. מה שבעבר היה בלתי נסבל הופך לשגרה.

• הצפת מידע — ריבוי כותרות ורשתות חברתיות יוצר תחושת עומס. כל פרשה מוחלפת במהירות, ולכן גם האחריות מתפוגגת.

• שבטיות פוליטית — במקום לשאול מה קרה, רבים שואלים מי עשה. אם זה “משלנו”, הנטייה היא להגן; אם “מהם”, להוקיע.

• הסטת הדיון מהמעשה אל הסיפור — במקום לדון בעובדות, הוויכוח עובר לשאלה מי הדליף, מי מרוויח, מי רודף. המעשה עצמו נדחק.

כך נוצר מצב שבו מנהיגים מבינים שהמחיר על התנהגות לא תקינה נמוך בהרבה מבעבר. אם אין מחיר — אין תמריץ לשמור על רף גבוה.

🌒 שחיקה מוסרית של האנשים עצמם

השחיקה אינה חד־צדדית. גם מי שמצביע, מתווכח, קורא חדשות ומגיב — עובר תהליך.

• עייפות מוסרית — ריבוי פרשות יוצר תחושת ייאוש: “כולם אותו דבר”. כשכולם אותו דבר, אין טעם לדרוש ניקיון כפיים.

• העדפת תוצאות על יושרה — רבים מוכנים לסלוח על מעשים בעייתיים אם המנהיג נתפס כמי שמספק הישגים בתחומים אחרים.

• שימוש במוסר כנשק — המוסר הופך לכלי התקפה פוליטי: מופעל נגד היריב, אך לא כלפי המחנה.

• התרחקות מהרעיון של דוגמה אישית — בעבר מנהיג היה אמור לשמש מודל. היום רבים רואים בו “מנהל עבודה”, לא דמות ערכית.

כך נוצר מעגל: האנשים מורידים ציפיות → המנהיגים מרשים לעצמם יותר → האנשים מתרגלים עוד יותר.

🌓 מה מלמדת פרשת רבין על ההווה

הפרשה ההיא לא הייתה רק עניין משפטי; היא הייתה מבחן ערכי. המסר העממי של שנות השבעים היה חד: האמון חשוב יותר מהכיסא.

המסר של ימינו לעיתים מעורפל.

הפער הזה הוא לב השחיקה המוסרית. לא מפני שאנשים היו “טובים יותר” בעבר, אלא מפני שהחברה הציבה גבולות ברורים יותר — והגבולות הללו היטשטשו.

🌔 לאן אפשר ללכת מכאן

להבין תחילה:

משבר האמון המתמשך בין הנהגה לאנשים הפשוטים: כיצד פרשות עבר כמו חשבון הדולרים של לאה רבין חושפות את השחיקה המוסרית ההולכת ומעמיקה, שאינה שייכת לימין, לשמאל, למרכז או לחרדים, מבחינת משפט מוסרי התופעה נראתה גם בימין גם בשמאל גם במרכז וגם אצל החרדים ומשכך מעלות שאלות על אחריות, דוגמה אישית וגבולות הכוח בחברה דמוקרטית בתקופה שבה הציפיות משתנות והאמון נבחן מחדש תמיד.

שיקום מוסרי מתחיל מלמטה, מהשיח ומהציפיות. כשאנשים חוזרים לדרוש יושרה, שקיפות ודוגמה אישית — גם המערכת מתיישרת בהתאם. כשאנשים מוכנים להבליג על הכול בשם נאמנות פוליטית — המערכת לומדת שאין מחיר.

המאבק על מוסר עממי הוא מאבק על איכות החיים הדמוקרטית, על היכולת להאמין למי שמוביל, ועל ההבנה שהכוח אינו רק זכות — הוא גם אחריות.

מזל מועלם כתבה ספר אודות בנימין נתניהו — צופן ביבי.

ביבי כמעשה מרכבה: מנגנון פוליטי מעשה מרכבה שסך מרכיביו יוצרים יחידה אחת נבחרת.

המושג “מעשה המרכבה” משמש כאן לתיאור תופעה פוליטית מורכבת: מערכת שלמה של נרטיבים, רגשות, דימויים, זיכרונות קולקטיביים, חרדות לאומיות ותקוות ציבוריות — כולם משתלבים זה בזה ויוצרים מנגנון יציב של הנהגה. כאשר בוחנים את דמותו הציבורית של ביבי דרך העדשה הזו, מתגלה מבנה שאינו נשען על מרכיב אחד בלבד, אלא על שילוב נדיר של שכבות שמזינות זו את זו ומייצרות כוח פוליטי יציב.

המרכבה הזו פועלת בו‑זמנית בכמה מישורים: היא יוצרת סיפור גדול שממקם את המנהיג במרכזו, מייצרת תחושת ייעוד שמעניקה להנהגה ממד כמעט הכרחי, מפעילה מנגנונים רגשיים עמוקים של פחד, תקווה ושייכות, ומבססת דימוי של מומחיות ובלעדיות שמחזק את תחושת התלות הציבורית. בנוסף, היא הופכת משברים להזדמנויות — כל אירוע מאתגר נטמע בתוך הנרטיב הרחב ומחזק אותו, במקום לערער אותו. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו: הנרטיב מחזק את הרגש, הרגש מחזק את התמיכה, והתמיכה מחזקת את הנרטיב.

במקביל, המרכבה מייצרת זהות קבוצתית ברורה: תמיכה פוליטית הופכת להשתייכות, והשתייכות הופכת לנאמנות. זהו מנגנון שמעניק יציבות לאורך זמן, גם כאשר המציאות משתנה או מתערערת. לבסוף, יכולת הישרדות פוליטית גבוהה — בניית בריתות, פירוק יריבויות, תזמון מדויק של מהלכים — משלימה את המבנה והופכת אותו למערכת שלמה, כמעט אוטונומית, שממשיכה לפעול גם כאשר נדמה שהכול סביבה רועד.

כמו ביבי כך פוטין.

בראיון שראיינו גואטה ובנימיני את מיקי זוהר שדיבר על רפורמת פרסי התרבות שנובעת מאיפה ואיפה לטובת "שמאלנים" כרעה חולה מפאייניקית אמר גואטה למיקי זוהר שהם בשלטון 20 שנה. אני אומרת יותר, המהפך היה ב- 77. והקדנציא הראשונה של ביבי הייתה ב- 96. וסך שנות שלטון הליכוד עד הנה הוא כ- 32 שנים.

1. מבוא: המפלגה שאיננה — והמיתוס שחי ובועט

למרות שמפא״י נעלמה מהמפה הפוליטית לפני עשרות שנים, היא ממשיכה לככב בשיח העממי כאילו היא עדיין מפעילה מנופים שלטוניים. המילה “מפא״י” הפכה לסמל טעון, שמאפשר להסביר כל בעיה עכשווית באמצעות עבר רחוק שכבר אינו רלוונטי. זה נוח, זה רגשי — וזה משרת אינטרסים פוליטיים.

2. מי באמת שלט בישראל — העובדות ההיסטוריות

לפני שמאשימים את מפא״י בבעיות של 2026, צריך להסתכל על המספרים.

2.1 טבלה השוואתית: שנות שלטון בישראל

2.2 מה המספרים אומרים.

• מפא״י שלטה בעיקר ב־30 השנים הראשונות של המדינה — תקופה של בנייה, מלחמות וקליטת עליות.

• מאז 1977, הליכוד שלט ברוב השנים ועיצב את המדיניות הכלכלית והחברתית של ישראל.

• הפעם האחרונה שמפלגת העבודה הובילה את המדינה הייתה אהוד ברק ב־1999–2001 — לפני כ־24–25 שנים.

אז איך אפשר להאשים מפלגה שלא שלטה כאן כבר רבע מאה.

3. ישראל של מפא״י — מדינה אחרת לגמרי

3.1 תנאי הפתיחה

ישראל של שנות ה־50–70 הייתה מדינה ענייה, מוקפת אויבים, עם גלי עלייה עצומים ומחסור כמעט בכל תחום. זו הייתה תקופה של הישרדות, לא של שגשוג.

3.2 מה מפא״י בנתה

בתוך המציאות הקשה הזו הוקמו:

• מערכת הבריאות הציבורית

• מערכת החינוך

• הביטוח הלאומי

• תשתיות לאומיות

• יישובים, כבישים ונמלים

• מנגנוני קליטה לעליות ענק

אלו היו פעולות יסוד של מדינה צעירה.

3.3 טעויות ואפליות

היו טעויות, היו עוולות, הייתה אפליה — כמו בכל חברה צעירה ומורכבת. אבל הן אינן מסבירות את הפערים של 2026.

4. הפערים של היום — תוצר של מדיניות מודרנית

הפערים הכלכליים והחברתיים של ישראל כיום נובעים מהחלטות של העשורים האחרונים:

• הפרטות

• יוקר מחיה

• משבר דיור

• פערי מרכז–פריפריה

• שינויים גלובליים

• מדיניות תקציבית מודרנית

כל אלה התרחשו הרבה אחרי שמפא״י ירדה מהשלטון. להאשים אותה במצב הנוכחי זה כמו להאשים את בן‑גוריון במחירי הדירות במרכז.

השוואת שיעורי עוני: 1996 הקדנציא הראשונה של ביבי לעומת 2024 הקדנציא הנוכחית של ביבי.

מה זה אומר

1996 — עוני נמוך יותר

שיעור העוני בישראל ב־1996 היה 17.6%, אחד הנתונים הנמוכים בעשורים האחרונים.

2024 — עוני גבוה יותר

לפי דו״ח העוני האחרון (2023), שיעור העוני עומד על 20.7%, ולכן 2024–2026 מוערכות סביב 20–21%.

5. למה מפא״י עדיין מואשמת — המנגנון הפוליטי־רגשי

5.1 הסחת אחריות

האשמת עבר רחוק מאפשרת להימנע מדיון במדיניות עכשווית.

5.2 יצירת “אנחנו מול הם”

המיתוס של “מפא״י הרעה” מייצר זהות פוליטית מגובשת, גם אם אינו מבוסס על עובדות.

5.3 המילה “מפא״י” ככפתור רגשי

המילה עצמה מפעילה רגשות — גם אצל מי שלא חיו בתקופתה.

6. הדור שלא היה שם — אבל יודע הכול

רוב בוחרי הליכוד הצעירים נולדו אחרי 1977, חלקם אפילו אחרי 1990 — ובכל זאת מגיבים למילה “מפא״י” כאילו חוו אותה אישית. זה בערך כמו להאשים את נפוליאון בפקקים באיילון.

אפילו פוליטיקאים שנולדו הרבה אחרי המהפך — כמו מיקי זוהר — מדברים על מפא״י כאילו היא עדיין מסתובבת במסדרונות הממשלה עם פנקסי פרוטקציות. כך הפכה מפא״י לרוח רפאים פוליטית: לא קיימת, אבל תמיד אשמה.

7. סיכום: הגיע הזמן להפסיק להילחם ברוחות רפאים

• מפא״י לא בשלטון כבר כמעט 50 שנה.

• מפלגת העבודה לא הובילה את המדינה כבר 25 שנה.

• הליכוד שלט ברוב הזמן מאז 1977.

• הפערים של היום הם תוצאה של מדיניות מודרנית, לא של החלטות מלפני 70 שנה.

הגיע הזמן לעסוק בהווה ובעתיד — ולא במפלגה שכבר מזמן אינה קיימת.

כשהכלכלה קורסת – והכוח הופך לכלי הדיכוי האחרון

מהפכות אינן נולדות ביום אחד. הן מתבשלות לאט, מתחת לפני השטח, עד שהמציאות הכלכלית והחברתית מגיעה לנקודת רתיחה. לאורך ההיסטוריא, כמעט כל מהפכה גדולה – מצרפת ועד איראן – נולדה מתוך שילוב של משבר כלכלי עמוק, שחיתות שלטונית, ואובדן אמון מוחלט במנהיגות. כאשר משטר מאבד את היכולת לספק פתרון אמיתי למצוקת העם, הוא פונה לכלי האחרון שנותר לו: כוח.

המאמר הזה מאחד את כל הדוגמאות והניתוחים שהצגנו, ומשרטט את הדפוס החוזר של מהפכות שנולדו מהכיס הריק ומהשלטון המושחת – ואת הדרך שבה דיכוי הופך לסימפטום הסופי של משטר שאיבד את דרכו.

1. הכלכלה כבסיס לשקט שלטוני

משטרים יכולים לשרוד אידיאולוגיות מנוגדות, ביקורת ציבורית ואפילו חוסר אהדה. אבל יש דבר אחד שאינם יכולים לשרוד לאורך זמן: קריסה כלכלית שמפוררת את יכולת ההישרדות של האזרחים.

כאשר אנשים אינם מסוגלים להאכיל את ילדיהם, לשלם על קורת גג או למצוא עבודה – האידיאולוגיא מפסיקה להיות רלוונטית. הכאב היומיומי הופך למנוע של שינוי.

2. שחיתות שלטונית כמכפיל זעם

שחיתות אינה רק בעיה מוסרית; היא בעיה כלכלית. כאשר משאבים ציבוריים נגנבים, כאשר משרות ניתנות למקורבים, וכאשר העם רואה את האליטה חיה בשפע בזמן שהוא נאבק לשרוד – הזעם הופך אישי.

זהו מכפיל הזעם: העוני כואב, אבל העוני לצד שחיתות – כואב פי כמה. התחושה היא לא רק של מצוקה, אלא של עוול מכוון.

בכל המהפכות שנבחן, השחיתות הייתה הדלק שהצית את האש.

3. הדפוס החוזר: מהפכות שנולדו מהמשבר הכלכלי

בכל התקופות, בכל היבשות ובכל התרבויות — הדפוס זהה: משבר כלכלי + שחיתות שלטונית + אובדן אמון = מהפכה.

להלן המקרים המרכזיים:

4. כשהמשטר מאבד פתרונות – הכוח הופך לכלי האחרון

כאשר משטר אינו מסוגל עוד להציע פתרון כלכלי, וכאשר האמון הציבורי נשבר – הוא פונה לכלי היחיד שנותר לו: דיכוי.

זהו סימפטום ברור של משטר במשבר:

• שימוש בכוח לפיזור הפגנות

• מעצרים המוניים

• אלימות משטרתית

• ולעיתים גם הרג מפגינים

הדיכוי אינו נועד לפתור את הבעיה – הוא נועד לדחות את קריסת המשטר. אבל ההיסטוריא מלמדת: כאשר הכוח הופך לכלי המרכזי, זהו סימן שהשלטון כבר איבד את הלגיטימציא שלו.

5. הדוגמה העתיקה: פרעה שלא ידע את יוסף

גם בתורה מופיע אותו דפוס: פרעה החדש, שלא הכיר את יוסף, בחר לשלוט באמצעות עינוי כלכלי: וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם. העינוי הכלכלי היה חלק מהשיטה לשלוט בעם. זהו אחד התיעודים הקדומים ביותר של שימוש בכלכלה ככלי דיכוי – וכמו בכל הדוגמאות המאוחרות יותר, גם כאן הדיכוי היה סימן למשטר שמפחד מאובדן שליטה.

סיכום: השיעור שכל מנהיג חייב ללמוד

ההיסטוריא כולה – מהמקרא ועד ימינו – מלמדת שיעור אחד ברור: כאשר הכלכלה קורסת, האידיאולוגיא מאבדת משמעות, והכוח הופך לכלי האחרון של המשטר.

מנהיגים יכולים לשרוד ביקורת, מחלוקות ואפילו אידיאולוגיות מנוגדות. אבל הם אינם יכולים לשרוד לאורך זמן מצב שבו העם אינו מסוגל להתקיים בכבוד.

זהו שיעור שכל מנהיג חייב ללמוד: היציבות השלטונית מתחילה ונגמרת ביכולת להבטיח לאזרחים חיים כלכליים הוגנים. כאשר זה נכשל – הדיכוי אינו פתרון, אלא סימן שהסוף כבר החל.

העם העלה, העם יוריד- משמרות המהפכה צריכים לזכור את שורשיהם. לפני שהם משרתים את הממשל, הם בני העם הפרסי. הם נוצרו כדי להגן על רצון העם — לא כדי להחליף אותו. ברגע שהם שוכחים זאת, הם מאבדים את הלגיטימיות שהעניקה להם ההיסטוריא.

ניתוק התקשורת באיראן – ירייה עצמית ברגל

המשטר האיראני ניתק בימים האחרונים את האינטרנט, חסם קווי טלפון והגביל ערוצי תקשורת מרכזיים — מהלך שמדווח בכלי תקשורת בינלאומיים ונועד לבלום את גל המחאה ההולך ומתרחב. בפועל, הצעד הזה יצר אפקט הפוך: הוא דחף עוד יותר אזרחים לצאת לרחובות.

משטר שמנסה לכבות אש באמצעות דלק

המחאה הנוכחית פרצה על רקע משבר כלכלי חריף, קריסת המטבע ועליית מחירים. ההפגנות התפשטו לעשרות ערים, והמשטר בחר להגיב בניתוק תקשורת כמעט מוחלט — ניסיון לשלוט בנרטיב ולמנוע התארגנות.

אלא שהדור האיראני הצעיר מחובר לאינטרנט לא רק לצריכת מידע, אלא לחיים עצמם: עבודה, קשרים חברתיים, קהילה ושיח. ניתוק הרשת נתפס לא כצעד טכני, אלא כפגיעה ישירה בחופש בסיסי.

למה הניתוק דווקא מגביר את המחאה

1. תחושת מחנק ואובדן שליטה האזרחים חווים את הניתוק כשלילת הכלי האחרון שנותר להם להשמיע קול.

2. חשש מהסתרת דיכוי אלים ניתוק תקשורת נתפס כסימן לכך שהמשטר מנסה להסתיר מהעולם מהלכים קשים.

3. יציאה לרחובות כתגובה טבעית כאשר אין אינטרנט — אין עבודה מהבית, אין קשר עם חברים, אין שיח ציבורי. אנשים יוצאים החוצה, נפגשים, מדברים — ומצטרפים למחאה.

טעות אסטרטגית של המשטר

במקום לנתק את העם מהעולם, המשטר ניתק את עצמו מהעם. השלכות המהלך ברורות:

• אובדן שליטה על הנרטיב – כשהאינטרנט כבוי, שמועות חזקות יותר מהודעות רשמיות.

• פגיעה באמון העם – צעד קיצוני כזה מאותת שמשהו חמור מתרחש.

• העצמת המחאה – דיווחים מצביעים על עלייה במספר המפגינים ובאומץ שלהם דווקא לאחר הניתוק.

דור שלא מוכן לחיות בחושך

הצעירים באיראן גדלו על חיבור לעולם, על טכנולוגיה ועל חופש מידע יחסי. ניסיון להחזיר אותם לעידן של בידוד תקשורתי הוא ניסיון שנועד לכישלון. המחאה כבר איננה רק על כלכלה — היא הפכה למאבק על זכות בסיסית: לראות, לשמוע, לדבר ולהיות חלק מהעולם.

סיכום

יש הבדל בין הפגנות באינטרנט לבין הפגנות ברחוב, הפגנות באינטרנט זה כמו הפצצות מהאויר הפגנות ברחוב זה כמו חיל רגלים ועד שאתה לא נכנס רגלי לשטח אתה לא יכול להשיג נצחון. ומשכך, טעות גדולה של המשטר האיראני לנתק את האינטרנט.

המשטר האיראני ניסה לעצור את המחאה באמצעות ניתוק תקשורת — אך בפועל הצית אותה מחדש. במקום להחליש את רוח הציבור, הוא חיזק אותה. במקום למנוע התארגנות, הוא דחף אנשים לרחובות. הניתוק הזה הוא לא רק טעות טקטית, אלא עדות למשטר שאיבד קשר עם המציאות ועם העם שלו.

העם הפרסי מתעורר: בין מורשת המהפכה למציאות הכלכלית

1. המשבר הכלכלי כזרז להתעוררות

איראן ניצבת בתקופה שבה המציאות הכלכלית הקשה הופכת לקטליזטור לשינוי. אינפלציה, אבטלה, שחיקה ביוקר המחיה — כל אלה מציפים מחדש את השאלה האם המשטר הנוכחי עדיין משרת את העם שהקים אותו.

2. מהפכת 1979: תנועה עממית אמיתית

כדי להבין את ההווה, צריך לזכור את העבר. המהפכה של סוף שנות השבעים לא הייתה הפיכה צבאית ולא מהלך אליטיסטי. זו הייתה תנועה עממית רחבה. העם הפרסי הוא שדרש את סילוק השאה, הוא שהעלה את רוח המהפכה, והוא שקיבל את חומייני כגיבור לאומי עם שובו מפריז. מאותה סיבה שביקש העם הפרסי להוריד את השאה, הוא מבקש להוריד את ממשל האיאטולות- שחיתות כלכלית וצביעות (כולכם ראיתם את הפרטיות של בכירי ממשל מאחורי הקלעים, מאחורי הקלעים הם נוהגים מנהגי מערב "מושחתים" בעוד הם דורשים חיג'אב, גם הומוסקסאוליות נראתה בקרב בכירי המשטר שבמקרה זה הוצנע מאוד הדבר ולא הייתה דרישה להוצאה להורג, גם אצל החבר שלהם הג'יהדיסט סינוואר נראתה הומוסקסואליות שלא באה בדין).

3. לידתם של משמרות המהפכה

משמרות המהפכה הוקמו מתוך העם ומתוך רצונו. הם נועדו לשמר את המהפכה שהעם עצמו יצר, להגן על הסדר החדש ולשמש כוח מייצב. הם לא נולדו כמנגנון כוח מנותק, אלא כגוף עממי שנועד לשרת את העם הפרסי.

4. בין אידאולוגיא למציאות משתנה

גם החומייניזם התיישן ונשחק במובן שהפער בין ערכי המהפכה לבין המציאות היומיומית של האזרחים הלך וגדל. שחיתות, דיכוי, משברים כלכליים וחברתיים וכשהאיזון בין טובת העם לרעיונותיו וגחמותיו של המנהיג התעוות— כל אלה יצרו תחושה שהשלטון התרחק מהעם שאמור היה להיות מקור כוחו.

5. זכות העם לשינוי

כאשר שלטון מאבד את הקשר עם העם, זכותו של העם לדרוש שינוי. זהו עיקרון בסיסי בכל תפיסה דמוקרטית: מי שהעלה את השלטון רשאי גם להורידו. גם אם איראן אינה דמוקרטיה פורמלית, העיקרון הזה חי וקיים בתודעה העממית הפרסית שיצרה את המהפכה.

6. האחריות ההיסטורית של משמרות המהפכה

משמרות המהפכה צריכים לזכור את שורשיהם. לפני שהם משרתים את הממשל, הם בני העם הפרסי. הם נוצרו כדי להגן על רצון העם — לא כדי להחליף אותו. ברגע שהם שוכחים זאת, הם מאבדים את הלגיטימיות שהעניקה להם ההיסטוריא.

7. איראן בצומת דרכים

איראן של היום ניצבת בפני הכרעה עמוקה: האם להמשיך במסלול שמתרחק מהעם, או לשוב לערכים שבשמם נולדה המהפכה. ההיסטוריא מלמדת שהעם הפרסי יודע להתעורר כשהוא מרגיש שנעשה לו עוול. ייתכן שהרגע הזה מתקרב שוב.

היהודים הגולים בפרס אינם אסירי ציון בסיביר.

גם היהודים בניו יורק אינם אסירי ציון בסיביר.

היהודים שבחרו להשאר בפרס לאחר עליית חומייני ועד ימינו אנו, יכלו לעלות לארץ מתוקף העובדה שהם יכלו לצאת מפרס.

לא הייתה כל הגבלה עליהם ליציאה מפרס לנופש באמריקה או טורקיא ומשם להגיע לישראל בעזרת שגרירות ישראל בטורקיא עוד שהיחסים היו טובים עם טורקיא. ואותו הדבר עם שגרירות ישראל בארה"ב.

אמרו משהו שהם היו יכולים לצאת אך התנאי שכל הרכוש שצברו בפרס נשאר בפרס.

משמע, היה להם רכוש בפרס, כנראה רכוש ועושר שלא הולאם ושאופשר להם לשמר אותו עם עליית חומייני לשלטון. וכמובן לא הייתה להם בעיית חופש דת.

ברור שאם הייתה להם לאורך השנים האלה בעיית סכנת חיים הם היו באים ארצה ומשכך לא הייתה כזאת.

אין הבדל בין היהודים לפרסים בפרס מתוקף היחס השלטוני לשני העמים בפרס. השלטון הפרסי בעת הזאת יותר קשוח עם הפרסים משהוא עם היהודים בפרס.

אין עניין אנטישמי פה, גם הפרסים סובלים מהשלטון ואפילו יותר מיהודים.

תחשבו על מארין לה פן... בעניין זה, הדבר יאזן את המחשבת שלכם בעניין זה.

כמו היהודים בפרס כך גם חלק מהיהודים בניו יורק שגם הם הביעו סולידריות עם שונא ישראל שמושל כעת בניו יורק ועם זאת אין בעיה , הם לא כבוגדים תושבי ישראל שמכרו מידע לאיראנים במלחמה זאת.

Turning the OECD into the Eurovision of Quality of Life

1. Introduction: Why We Get More Excited About a Song Than About Education or Healthcare

Every  year, countries pour money, effort, publicity, staging and spectacle into trying to win the Eurovision Song Contest. At the same time, the indicators that truly shape people’s lives — education, healthcare, employment, productivity, infrastructure — receive far less enthusiasm and far less public attention. This contrast raises a simple question: perhaps the problem isn’t the indicators themselves, but the lack of motivation surrounding them.

2. The Idea: Transforming the OECD into a Prestigious Competition with Real Prizes

OECD rankings are currently published in a dry, technical format. The public barely notices them, politicians don’t feel pressured by them, and the indicators that matter most rarely get the spotlight they deserve.

The proposal: Create a festive, highly publicized, once‑every‑four‑years international competition — with enormous prize money, global prestige, and live broadcast — where countries compete on the metrics that truly define quality of life.

3. The Prize Pool: Each Country Contributes 280 Million Dollars

All 38 OECD member states contribute 280 million dollars each.

A total prize pool of 10.64 billion dollars — enough to get any government’s attention.

4. Prize Structure

4.1 Distribution of Percentages

• First place: 50% of the total pool

• Second place: 30%

• Third place: 20%

4.2 Internal Allocation

From each prize:

• 95% goes to the national treasury

• 5% is distributed equally among all government ministers as a personal incentive

5. Prize Distribution Table (Total Pool: 10.64 Billion Dollars)

6.1 Money Changes Behavior

When billions are on the table, governments suddenly prioritize the indicators that genuinely improve people’s lives.

6.2 Prestige and Public Attention Create Healthy Pressure

A once‑every‑four‑years competition, with live broadcast and public engagement, creates national motivation and accountability.

6.3 Personal Responsibility for Ministers

When ministers receive a personal bonus tied to national performance, their work habits shift accordingly.

7. Key Advantages

• Real improvement in national indicators

• Greater public transparency and engagement

• Healthy competition between countries

• Long‑term planning enabled by a four‑year cycle

8. Possible Criticism and Responses

“This turns national indicators into a game”

They already function as political games. Better to have a game that rewards real improvement.

“It’s too expensive”

The return on investment — economically and socially — would be far greater.

“It creates pressure”

Pressure to improve education and healthcare is exactly the kind of pressure societies need.

9. Conclusion: Time to Get Excited About What Truly Matters

If countries can invest millions to win a song contest, there is no reason they shouldn’t show the same passion for improving the quality of life of their citizens. A once‑every‑four‑years OECD competition — with prizes, prestige, and live broadcast — could transform dry indicators into a compelling public event and reshape national priorities for the better.

להפוך את ה‑OECD לאירוויזיון של איכות החיים

1. מבוא: למה אנחנו מתרגשים משיר יותר מאשר מחינוך ובריאות

בכל שנה, מיליוני אנשים ברחבי אירופה (וגם בישראל) עוקבים בדריכות אחרי תחרות האירוויזיון. ממשלות משקיעות משאבים, תקציבים, יחסי ציבור, תלבושות, במה — הכול כדי לזכות במקום הראשון. ובמקביל, אותם מדדים שבאמת קובעים את איכות החיים — חינוך, בריאות, תעסוקה, פריון, תשתיות — זוכים להתייחסות הרבה פחות נלהבת.

הפער הזה מעלה שאלה פשוטה: אולי הבעיה היא לא במדדים, אלא ברצון.

2. הרעיון: להפוך את ה‑OECD לתחרות יוקרתית עם פרסים אמיתיים

כיום, דירוגי ה‑OECD מתפרסמים בצורה יבשה, כמעט טכנית. הציבור לא מתרגש, הפוליטיקאים לא נלחצים, והמדדים עצמם לא מקבלים את תשומת הלב הראויה.

ההצעה: להפוך את הדירוגים לתחרות בינלאומית חגיגית, מרגשת, מתוקשרת — עם פרסים כספיים עצומים, יוקרה בינלאומית, ושידור חי. תחרות שתתקיים אחת לארבע שנים, כמו האולימפיאדה, כדי לאפשר למדינות זמן אמיתי לשפר ביצועים.

3. קופת הפרסים: 280 מיליון דולר מכל מדינה

כל אחת מ‑38 המדינות החברות ב‑OECD תפקיד 280 מיליון דולר לקופה משותפת.

280 מיליון×38=10,640,000,000

כלומר — 10.64 מיליארד דולר בקופה אחת.

סכום כזה כבר גורם לכל ממשלה לשבת זקוף.

4. מנגנון חלוקת הפרסים

4.1 שלושת המקומות

• מקום ראשון: 50% מהקופה

• מקום שני: 30% מהקופה

• מקום שלישי: 20% מהקופה

4.2 חלוקה פנימית

מתוך הפרס של כל מקום:

• 95% הולכים לאוצר המדינה

• 5% מחולקים בין השרים כתמריץ אישי

כך נוצר מנגנון שבו גם המדינה וגם השרים עצמם מרוויחים מהישגים לאומיים אמיתיים.

5. טבלת חלוקת הפרסים (קופה כוללת: 10.64 מיליארד דולר)

6. למה זה יעבוד: פסיכולוגיה של תחרות

6.1 כסף משנה סדרי עדיפויות

ממשלות מגיבות לתמריצים. כשיש מיליארדים על השולחן — פתאום חינוך, בריאות וחדשנות הופכים ליעדים דחופים.

6.2 יוקרה ציבורית יוצרת לחץ חיובי

תחרות אחת לארבע שנים, עם במה, הכרזות, שידור חי ועניין ציבורי — תגרום לכל מדינה לרצות להימנע מבושה ולהתאמץ להגיע לפסגה.

6.3 אחריות אישית של שרים

כאשר שרים יודעים שהם מקבלים בונוס אישי על הישגים — הם מתחילים לעבוד אחרת.

7. יתרונות מרכזיים

• שיפור אמיתי במדדים לאומיים בזכות תמריץ כספי ויוקרה בינלאומית

• שקיפות מידע לעם — הציבור יעקוב אחרי המדדים כמו אחרי טבלת הניקוד באירוויזיון

• תחרות בריאה בין מדינות שתוביל לאימוץ מודלים מוצלחים

• תכנון ארוך טווח בזכות העובדה שהתחרות מתקיימת אחת לארבע שנים

8. ביקורת אפשרית ותגובה

"זה יהפוך את המדדים למשחק"

הם כבר משחק פוליטי. עדיף משחק עם תמריץ לשיפור אמיתי.

"זה יעלה הרבה כסף"

ההשקעה תחזיר את עצמה דרך צמיחה, חדשנות ושיפור איכות החיים.

"זה ייצור לחץ לא בריא"

לחץ לשפר חינוך ובריאות הוא בדיוק הלחץ שאנחנו צריכים.

9. סיכום: הגיע הזמן להתרגש מהדברים שבאמת משנים

אם מדינות מוכנות להשקיע מיליונים כדי לזכות בתחרות שירים — אין שום סיבה שלא יתחרו באותה התלהבות על איכות החיים של אזרחיהן.

תחרות OECD אחת לארבע שנים, עם פרסים, תהילה ושידור חי, יכולה לשנות את סדר העדיפויות הלאומי ולהפוך את המדדים החשובים באמת למרכז השיח הציבורי.