תהלים- מזמור שמונה ושמונים.

מזמור שמונה ושמונים.

שִׁ֥יר מִזְמ֗וֹר לִבְנֵ֫י קֹ֥רַח לַמְנַצֵּ֣חַ עַל-מָחֲלַ֣ת לְעַנּ֑וֹת מַ֝שְׂכִּ֗יל לְהֵימָ֥ן הָאֶזְרָחִֽי:

יְ֭הוָה אֱלֹהֵ֣י יְשׁוּעָתִ֑י יוֹם-צָעַ֖קְתִּי בַלַּ֣יְלָה נֶגְדֶּֽךָ:

תָּב֣וֹא לְ֭פָנֶיךָ תְּפִלָּתִ֑י הַטֵּֽה-אָ֝זְנְךָ֗ לְרִנָּתִֽי:

כִּֽי-שָֽׂבְעָ֣ה בְרָע֣וֹת נַפְשִׁ֑י וְחַיַּ֗י לִשְׁא֥וֹל הִגִּֽיעוּ:

נֶ֭חְשַׁבְתִּי עִם-י֣וֹרְדֵי ב֑וֹר הָ֝יִ֗יתִי כְּגֶ֣בֶר אֵֽין-אֱיָֽל:

בַּמֵּתִ֗ים חָ֫פְשִׁ֥י כְּמ֤וֹ חֲלָלִ֨ים | שֹׁ֥כְבֵי קֶ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר לֹ֣א זְכַרְתָּ֣ם ע֑וֹד וְ֝הֵ֗מָּה מִיָּדְךָ֥ נִגְזָֽרוּ:

שַׁ֭תַּנִי בְּב֣וֹר תַּחְתִּיּ֑וֹת בְּ֝מַחֲשַׁכִּ֗ים בִּמְצֹלֽוֹת:

עָ֭לַי סָמְכָ֣ה חֲמָתֶ֑ךָ וְכָל-מִ֝שְׁבָּרֶ֗יךָ עִנִּ֥יתָ סֶּֽלָה:

הִרְחַ֥קְתָּ מְיֻדָּעַ֗י מִ֫מֶּ֥נִּי שַׁתַּ֣נִי תוֹעֵב֣וֹת לָ֑מוֹ כָּ֝לֻ֗א וְלֹ֣א אֵצֵֽא:

עֵינִ֥י דָאֲבָ֗ה מִנִּ֫י עֹ֥נִי קְרָאתִ֣יךָ יְהוָ֣ה בְּכָל-י֑וֹם שִׁטַּ֖חְתִּי אֵלֶ֣יךָ כַפָּֽי:

הֲלַמֵּתִ֥ים תַּעֲשֶׂה-פֶּ֑לֶא אִם-רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ | יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה:

הַיְסֻפַּ֣ר בַּקֶּ֣בֶר חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מֽוּנָתְךָ֗ בָּאֲבַדּֽוֹן:

הֲיִוָּדַ֣ע בַּחֹ֣שֶׁךְ פִּלְאֶ֑ךָ וְ֝צִדְקָתְךָ֗ בְּאֶ֣רֶץ נְשִׁיָּֽה:

וַאֲנִ֤י | אֵלֶ֣יךָ יְהוָ֣ה שִׁוַּ֑עְתִּי וּ֝בַבֹּ֗קֶר תְּֽפִלָּתִ֥י תְקַדְּמֶֽךָּ:

לָמָ֣ה יְ֭הוָה תִּזְנַ֣ח נַפְשִׁ֑י תַּסְתִּ֖יר פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי:

עָ֘נִ֤י אֲנִ֣י וְגוֵֹ֣עַ מִנֹּ֑עַר נָשָׂ֖אתִי אֵמֶ֣יךָ אָפֽוּנָה:

עָ֭לַי עָבְר֣וּ חֲרוֹנֶ֑יךָ בִּ֝עוּתֶ֗יךָ צִמְּתוּתֻֽנִי:

סַבּ֣וּנִי כַ֭מַּיִם כָּל-הַיּ֑וֹם הִקִּ֖יפוּ עָלַ֣י יָֽחַד:

הִרְחַ֣קְתָּ מִ֭מֶּנִּי אֹהֵ֣ב וָרֵ֑עַ מְֽיֻדָּעַ֥י מַחְשָֽׁךְ:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:

הֲיִוָּדַ֣ע בַּחֹ֣שֶׁךְ פִּלְאֶ֑ךָ וְ֝צִדְקָתְךָ֗ בְּאֶ֣רֶץ נְשִׁיָּֽה: הַיְסֻפַּ֣ר בַּקֶּ֣בֶר חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מֽוּנָתְךָ֗ בָּאֲבַדּֽוֹן:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ:

הֲלַמֵּתִ֥ים תַּעֲשֶׂה-פֶּ֑לֶא אִם-רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ | יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה:

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד:

וַאֲנִ֤י | אֵלֶ֣יךָ יְהוָ֣ה שִׁוַּ֑עְתִּי וּ֝בַבֹּ֗קֶר תְּֽפִלָּתִ֥י תְקַדְּמֶֽךָּ:

העולם הזה בראשיתו היה חושך:

עָ֘נִ֤י אֲנִ֣י וְגוֵֹ֣עַ מִנֹּ֑עַר נָשָׂ֖אתִי אֵמֶ֣יךָ אָפֽוּנָה:

לעני הזה התשועה היא אור:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר:

והבוקר של הנושע היחיד הזה הוא אור, כמו התשועה של העם הזה:

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:

בורא עולם הוציא אותנו מחושך לאור.

הִרְחַ֥קְתָּ מְיֻדָּעַ֗י מִ֫מֶּ֥נִּי שַׁתַּ֣נִי תוֹעֵב֣וֹת לָ֑מוֹ כָּ֝לֻ֗א וְלֹ֣א אֵצֵֽא:

אפשר להמשיל הבדלות מהכלל כהבדלות גולה שמבקשת לשמר ערכיות ודרך ואורחות של קבוצת בני אדם שהם בקרב קבוצה גדולה יותר ממנה בארץ שהיא חיה בו.

לצורך הענין אפשר להמשיל את הדבר לארץ גושן במצרים בה ישראל היה תועבה למצרים ומצרים תועבה לו, אך כקבוצה שאינה בת המקום הם היו התועבה למקום לעכל עם דרכו ואורחותיו המותרים לו במקום בו נולד העם.

לעיתים האדם מבדיל עצמו מבחינת אמונה ודרך שנבדלת מהכלל למרות שהאדם בן או בת המקום, כמו הקיבוצים כמו החברה החרדית שתי קבוצות שהותר להם להבדל מבחינת חוקית, שבמקומותיהם יש להם זכות לבחור מי יהיה השכן שלהם, השכונה שלהם, בישוב שלהם.

כאדם המבקש לשמור על עצמו מבחינת מי הוא במקום לא לו או במקום שאורחות הרוב לא כשלו, הדבר מקובל עלי. ההבדלות היא שמירה על עצמנו ולכן:

בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי אַתָּה יְהוָה לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי: תהלים.

לְבָדָד

שבמקרה הזה השלום כשלום עם בטחון, הוא שמירה על עצמנו.

לכן הבדד, אם הוא האדם היחיד או קבוצת בני אדם הנבדלות היא זאת שמקיימת את השלום עם עצמנו.

הֲלַמֵּתִ֥ים תַּעֲשֶׂה-פֶּ֑לֶא אִם-רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ | יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה:

הַיְסֻפַּ֣ר בַּקֶּ֣בֶר חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מֽוּנָתְךָ֗ בָּאֲבַדּֽוֹן: תהלים- מזמור שמונה ושמונים.

הֲלַמֵּתִ֥ים תַּעֲשֶׂה-פֶּ֑לֶא

אִם-רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ | יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה:

המתפלל והמתחנן לבורא בכתב הגנה זה מבקש מבורא עולם שיבחר בחיים ככתוב בספר דברים:

וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ: דברים.

יען כי:

וַאֲנִ֤י | אֵלֶ֣יךָ יְהוָ֣ה שִׁוַּ֑עְתִּי וּ֝בַבֹּ֗קֶר תְּֽפִלָּתִ֥י תְקַדְּמֶֽךָּ: תהלים- מזמור שמונה ושמונים.

החי הזה שלא כמו המתים,

אִם-רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ | יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה:

קם בבוקר להתפלל לבורא עולם:

וּ֝בַבֹּ֗קֶר תְּֽפִלָּתִ֥י תְקַדְּמֶֽךָּ:

וַאֲנִ֤י | אֵלֶ֣יךָ יְהוָ֣ה שִׁוַּ֑עְתִּי וּ֝בַבֹּ֗קֶר תְּֽפִלָּתִ֥י תְקַדְּמֶֽךָּ: תהלים- מזמור שמונה ושמונים.

תְּֽפִלָּתִ֥י תְקַדְּמֶֽךָּ:

תְקַדְּמֶֽךָּ:

גם תפילה לכיוון קדמה, מזרח:

מבחינת הליכה לכיוון מזרח, קדמה ירושלים, כיוון מערב הוא נסיגה.

*** מערבה מכאן.

עָשָׂה יָרֵחַ, לְמוֹעֲדִים;    שֶׁמֶשׁ, יָדַע מְבוֹאוֹ. תהלים.

מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ עַד-מְבוֹאוֹ–    מְהֻלָּל, שֵׁם יְהוָה. תהלים.

ושוב:

וַאֲנִ֤י | אֵלֶ֣יךָ יְהוָ֣ה שִׁוַּ֑עְתִּי וּ֝בַבֹּ֗קֶר תְּֽפִלָּתִ֥י תְקַדְּמֶֽךָּ:

תְקַדְּמֶֽךָּ:

גם כמו שמקדמים את הבא:

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת-עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח, וּמֵאֶרֶץ, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ. זכריה.

תָּב֣וֹא לְ֭פָנֶיךָ תְּפִלָּתִ֑י הַטֵּֽה-אָ֝זְנְךָ֗ לְרִנָּתִֽי:

כִּֽי-שָֽׂבְעָ֣ה בְרָע֣וֹת נַפְשִׁ֑י וְחַיַּ֗י לִשְׁא֥וֹל הִגִּֽיעוּ: תהלים- מזמור שמונה ושמונים.

שָֽׂבְעָ֣ה בְרָע֣וֹת

ולא שבעה מאוכל.

עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן: תהלים.

וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן:

רָצוֹן:

ולא רק רעב לאוכל.

כמו שיש/ משל של שובע לרצון, אז יש גם צום לרצון. כמו לא ללכת לים, או לחדול ממנהג שעושה לנו טוב ואם אנחנו לא עושים אותו זה כמו לצום ממזון מבחינת עינוי הנפש שאנו מתענים שאנו חדלים לעשות משהו שאנחנו אהבים במשך זמן כזה או אחר.

התנזרות מדבר שאינו מזון לעתים גם הוא צום מדבר שאנו רעבים אליו ויש צורך להשביע את הרצון.

להזכירכם:

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָֹה:  וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ: וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ: {לא} כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: ויקרא.

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם:  כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָֹה תִּטְהָרוּ: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: ויקרא.

אין מצווה לצום.

יש מצווה לענות את הנפש.

יש בני אדם שצום מאוכל לא מזיז להם כמו שאומרים .. וצום מאוכל לא יענה נפשם כמו צום מללכת לים..

אז אם שובע הוא לא רק ממזון אז רעב הוא לא רק לאוכל ומשכך  צום הוא לא רק מאוכל.

דבר תורה לחודש הרמדאן– צום מועיל.

בישראל מאחלים צום מועיל. למה מועיל. שיהיה צום שמקיים את המצווה לענות את הנפש, אם הצום לא מענה נפשך, אז הוא לא מועיל, יען כי המצווה לענות את הנפש.