
.
![]()

.
![]()
״זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״ (ירמיהו).
יש קשר רעיוני עמוק בין דברי הבורא לישראל באמצעות ירמיהו לבין סיפורה של שרה, שהלכה עם אברהם מראשית דרכו, חלקה עמו את הנדודים, את הקשיים ואת הסכנות, ולא עזבה את הדרך המשותפת גם בשעות הקשות.
כאשר מצווה הבורא את אברהם לעזוב את ארצו ומולדתו ולצאת אל הארץ אשר יראה לו, שרה הולכת עמו:
״וַיֹּאמֶר יהוה אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״ (בראשית).
הדרך אינה קלה. הם נאלצים להתמודד עם רעב, לרדת למצרים ולעמוד בפני סכנות. שם נלקחת שרה לבית פרעה, בעקבות בקשת אברהם שתאמר כי היא אחותו. הבורא מתערב ומציל אותה, והשניים יוצאים ממצרים וממשיכים יחד בדרכם.
אפשר לראות בשרה את דמותה של האישה שהייתה שותפה לדרך עוד בטרם התגשמו ההבטחות, כשהעתיד אינו ידוע והמסע רצוף ניסיונות.
שנים חולפות, שרה עדיין עקרה, ואברהם מבקש להבין כיצד תתקיים הבטחת הבורא. לאחר לידת ישמעאל מהגר, אברהם מבקש שההבטחה תתקיים באמצעותו:
״לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ״ (בראשית).
אולם תשובת הבורא חד-משמעית:
״אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק, וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו״ (בראשית).
ובהמשך:
״כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״ (בראשית).
הבורא קובע כי משרה ייוולד יצחק, וממנו תימשך הברית. שרה אינה רק מי שתלד את הבן המובטח; היא הייתה שותפה לאברהם מראשית הדרך, במסע שהחל עוד לפני שהייתה להם נחלה או המשכיות.
כאן מתגלה ההקבלה לסיפורו של עם ישראל.
״זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ... לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר״.
כשם ששרה הלכה עם אברהם אל ארץ לא נודעת, כך יצא עם ישראל ממצרים והלך אחרי בורא עולם במדבר, בארץ לא זרועה. גם ישראל התמודדו עם רעב, צמא, פחד ונדודים, ובכל זאת קיבלו על עצמם את הברית.
במעמד הר סיני נאמר:
״וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ (שמות).
״נעשה ונשמע״ – קבלת הברית והנכונות ללכת בדרך הבורא, גם בטרם ידיעת כל אשר צפוי בה.
זהו עומק דברי הבורא באמצעות ירמיהו:
״זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ... לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר״.
הבורא מזכיר לישראל את ראשית הברית, את הנאמנות ואת ההליכה אחריו במדבר, עוד לפני שהגיעו אל הארץ המובטחת.
שרה הלכה עם אברהם בדרך הקשה, וישראל הלכו אחרי בורא עולם במדבר. בשני הסיפורים מתגלה רעיון משותף: הנאמנות לברית נבחנת לא רק כאשר ההבטחה מתגשמת, אלא דווקא בראשית הדרך, כשהעתיד אינו ידוע והדרך רצופה קשיים.
הבורא זוכר את חסד הנעורים. הוא זוכר את מי שהלך אחריו בארץ לא זרועה.
כמובן שאפשר לעוף על הדבר ולהמשיל גם את אברהם ככזה שהלך אחרי בורא עולם , שעזב את אביו ואימו והתחיל ללכת אל הארץ אשר יראה בורא עולם לו ומפה על זכות אבותינו שרבות מוזכרת כברית אברהם יצחק ויעקב כעומדת כעמוד אש לזכות ישראל לאורך כל הדורות המוזכרים בכתבי הקודש של ישראל וכמובן שהלאה כימי עולם כפי שנאמר לדוד וזרעו הלאה שעל צדקתו אנו נסמכים כי הבטחת מלכות עולם לו היא גם הבטחת עולם לישראל. ברור שהוא ימלוך על ישראל ולא על ישמעאל. ולכן- משיח צדקנו.