וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם– לפעמים אדם רואה אותך כקטן לעומתו, הדבר הוא לא משוואה שכך אתה צריך לראות את עצמך.

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם- מקרא העדה- שלח לך.

---

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים": כיצד האדם רואה את עצמו מול מי שנראה גדול ממנו

בדברי המרגלים ישנה הדגשה מיוחדת שאיננה עוסקת רק ביושבי הארץ, אלא גם באופן שבו הם ראו את עצמם.

המרגלים אומרים:

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים."

קודם כול הם מתארים את תחושתם שלהם. הם ראו את עצמם כקטנים לעומת יושבי הארץ. הם ראו את בני הענק, ומולם הרגישו כחגבים.

לאחר מכן הם מוסיפים:

"וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."

גם כאן ההדגשה מעניינת. המרגלים אינם מספרים לנו מה אמרו בני הענק עליהם. הם אינם מביאים דברים ששמעו מפיהם. תחילה הם מתארים כיצד ראו את עצמם, ולאחר מכן הם משערים שכך גם ראו אותם יושבי הארץ.

הפסוק איננו אומר רק שהיו שם ענקים. הוא מדגיש גם את נקודת המבט של המרגלים על עצמם.

לפי הדגשה זו, יש הבדל בין גודלו של אדם העומד מולך לבין הדרך שבה אתה בוחר לראות את עצמך מולו. העובדה שאדם אחר נראה גדול, חזק או מרשים ממך, אינה מחייבת שתראה את עצמך קטן בעיניך.

דוד אמר לגוליאת שהוא בא עם בורא עולם ומשכך הוא לא רואה אותו גדול ממנו,

וַיֵּ֙לֶךְ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י הֹלֵ֥ךְ וְקָרֵ֖ב אֶל–דָּוִ֑ד וְהָאִ֛ישׁ נֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה לְפָנָֽיו: וַיַּבֵּ֧ט הַפְּלִשְׁתִּ֛י וַיִּרְאֶ֥ה אֶת–דָּוִ֖ד וַיִּבְזֵ֑הוּ כִּֽי–הָיָ֣ה נַ֔עַר וְאַדְמֹנִ֖י עִם–יְפֵ֥ה מַרְאֶֽה: וַיֹּ֤אמֶר הַפְּלִשְׁתִּי֙ אֶל–דָּוִ֔ד הֲכֶ֣לֶב אָנֹ֔כִי כִּֽי–אַתָּ֥ה בָֽא–אֵלַ֖י בַּמַּקְל֑וֹת וַיְקַלֵּ֧ל הַפְּלִשְׁתִּ֛י אֶת–דָּוִ֖ד בֵּאלֹהָֽיו: וַיֹּ֥אמֶר הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל–דָּוִ֑ד לְכָ֣ה אֵלַ֔י וְאֶתְּנָה֙ אֶת–בְּשָׂ֣רְךָ֔ לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הַשָּׂדֶֽה: וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל–הַפְּלִשְׁתִּ֔י אַתָּה֙ בָּ֣א אֵלַ֔י בְּחֶ֖רֶב וּבַחֲנִ֣ית וּבְכִיד֑וֹן וְאָנֹכִ֣י בָֽא–אֵלֶ֗יךָ בְּשֵׁם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֱלֹהֵ֛י מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר חֵרַֽפְתָּ: הַיּ֣וֹם הַזֶּ֡ה יְסַגֶּרְךָ֩ יְהוָ֨ה בְּיָדִ֜י וְהִכִּיתִ֗ךָ וַהֲסִרֹתִ֤י אֶת–רֹֽאשְׁךָ֙ מֵעָלֶ֔יךָ וְנָ֨תַתִּ֜י פֶּ֣גֶר מַחֲנֵ֤ה פְלִשְׁתִּים֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְחַיַּ֣ת הָאָ֑רֶץ וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל–הָאָ֔רֶץ כִּ֛י יֵ֥שׁ אֱלֹהִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל:  וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל–הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה כִּֽי–לֹ֛א בְּחֶ֥רֶב וּבַחֲנִ֖ית יְהוֹשִׁ֣יעַ יְהוָ֑ה כִּ֤י לַֽיהוָה֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וְנָתַ֥ן אֶתְכֶ֖ם בְּיָדֵֽנוּ: וְהָיָה֙ כִּֽי–קָ֣ם הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּקְרַ֖ב לִקְרַ֣את דָּוִ֑ד וַיְמַהֵ֣ר דָּוִ֔ד וַיָּ֥רָץ הַמַּעֲרָכָ֖ה לִקְרַ֥את הַפְּלִשְׁתִּֽי: וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד אֶת–יָד֜וֹ אֶל–הַכֶּ֗לִי וַיִּקַּ֨ח מִשָּׁ֥ם אֶ֙בֶן֙ וַיְקַלַּ֔ע וַיַּ֥ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל–מִצְח֑וֹ וַתִּטְבַּ֤ע הָאֶ֙בֶן֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיִּפֹּ֥ל עַל–פָּנָ֖יו אָֽרְצָה: וַיֶּחֱזַ֨ק דָּוִ֤ד מִן–הַפְּלִשְׁתִּי֙ בַּקֶּ֣לַע וּבָאֶ֔בֶן וַיַּ֥ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֖י וַיְמִיתֵ֑הוּ וְחֶ֖רֶב אֵ֥ין בְּיַד–דָּוִֽד: וַיָּ֣רָץ דָּ֠וִד וַיַּעֲמֹ֨ד אֶל–הַפְּלִשְׁתִּ֜י וַיִּקַּ֣ח אֶת–חַ֠רְבּוֹ וַֽיִּשְׁלְפָ֤הּ מִתַּעְרָהּ֙ וַיְמֹ֣תְתֵ֔הוּ וַיִּכְרָת–בָּ֖הּ אֶת–רֹאשׁ֑וֹ וַיִּרְא֧וּ הַפְּלִשְׁתִּ֛ים כִּֽי–מֵ֥ת גִּבּוֹרָ֖ם וַיָּנֻֽסוּ: וַיָּקֻ֣מוּ אַנְשֵׁי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל וִיהוּדָ֜ה וַיָּרִ֗עוּ וַֽיִּרְדְּפוּ֙ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֔ים עַד–בּוֹאֲךָ֣ גַ֔יְא וְעַ֖ד שַׁעֲרֵ֣י עֶקְר֑וֹן וַֽיִּפְּל֞וּ חַֽלְלֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ בְּדֶ֣רֶךְ שַׁעֲרַ֔יִם וְעַד–גַּ֖ת וְעַד–עֶקְרֽוֹן: וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִדְּלֹ֖ק אַחֲרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיָּשֹׁ֖סּוּ אֶת–מַחֲנֵיהֶֽם:  וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ אֶת–רֹ֣אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיְבִאֵ֖הוּ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאֶת–כֵּלָ֖יו שָׂ֥ם בְּאָהֳלֽוֹ: וְכִרְא֨וֹת שָׁא֜וּל אֶת–דָּוִ֗ד יֹצֵא֙ לִקְרַ֣את הַפְּלִשְׁתִּ֔י אָמַ֗ר אֶל–אַבְנֵר֙ שַׂ֣ר הַצָּבָ֔א בֶּן–מִי–זֶ֥ה הַנַּ֖עַר אַבְנֵ֑ר וַיֹּ֣אמֶר אַבְנֵ֔ר חֵֽי–נַפְשְׁךָ֥ הַמֶּ֖לֶךְ אִם–יָדָֽעְתִּי: וַיֹּ֖אמֶר הַמֶּ֑לֶךְ שְׁאַ֣ל אַתָּ֔ה בֶּן–מִי–זֶ֖ה הָעָֽלֶם: וּכְשׁ֣וּב דָּוִ֗ד מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיִּקַּ֤ח אֹתוֹ֙ אַבְנֵ֔ר וַיְבִאֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י שָׁא֑וּל וְרֹ֥אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֖י בְּיָדֽוֹ: וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שָׁא֔וּל בֶּן–מִ֥י אַתָּ֖ה הַנָּ֑עַר וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד בֶּֽן–עַבְדְּךָ֥ יִשַׁ֖י בֵּ֥ית הַלַּחְמִֽי: שמואל.

הפלשתי ראה את דוד כנער צעיר ובז לו:

"וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר."

מבחינת גוליית, דוד היה קטן ממנו.

אך דוד לא קיבל את נקודת המבט הזאת על עצמו. הוא אומר:

"וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת."

ובהמשך:

"כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה."

דוד אינו בוחן את עצמו מול גוליית רק לפי גודל הגוף, כלי הנשק או הכוח הגופני. הוא רואה את המעמד כולו מתוך ההכרה שבורא עולם עמו.

לכן, בשונה מן המרגלים שאמרו:

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים."

דוד איננו רואה את עצמו כחגב מול גוליית. הוא איננו מקבל על עצמו את תחושת הקטנות, אף על פי שהעומד מולו גדול וחזק ממנו.

בדומה לדוד, גם כלב בן יפונה ויהושע בן נון עמדו מול אותה מציאות שראו המרגלים. גם הם ראו את הארץ וגם הם ראו את יושביה. אולם תפקידם היה לשכנע את העם שלא לפחד מיושבי הארץ, משום שבורא עולם נמצא עם ישראל.

הדגש העולה מן הפסוקים הוא שהשאלה איננה רק מי עומד מול האדם, אלא גם כיצד האדם תופס את עצמו מול מי שעומד מולו.

המרגלים ראו את עצמם כחגבים, ולכן גם שיערו שכך רואים אותם אחרים:

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."

לעומתם, דוד לא הגדיר את עצמו לפי מבטו של גוליית עליו. הוא ראה את המציאות מתוך אמונתו בבורא עולם, ולפיכך לא ראה את עצמו קטן וחסר סיכוי.

על פי רוח הדברים העולה מן הפסוקים שהובאו, פעמים רבות אדם עלול להקטין את עצמו מול מי שנראה גדול ממנו. אולם עצם העובדה שאחר נראה גדול, חזק או מרשים יותר, אינה מחייבת לראות את עצמך קטן בעיניך. המרגלים בחרו להדגיש את תחושת הקטנות שלהם, ואילו דוד, כלב ויהושע פעלו מתוך הסתכלות אחרת, שבה הכוח איננו נמדד רק לפי גודלו של האדם העומד ממול, אלא גם לפי האמונה והביטחון המלווים את העומד מולו.