הפרשה נפתחת ברצונו של שאול להרוג את דוד, ונודע הדבר ליהונתן.

וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל–יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל–כָּל–עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת–דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד: וַיַּגֵּ֤ד יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֣ד לֵאמֹ֔ר מְבַקֵּ֛שׁ שָׁא֥וּל אָבִ֖י לַהֲמִיתֶ֑ךָ וְעַתָּה֙ הִשָּֽׁמֶר–נָ֣א בַבֹּ֔קֶר וְיָשַׁבְתָּ֥ בַסֵּ֖תֶר וְנַחְבֵּֽאתָ: וַאֲנִ֨י אֵצֵ֜א וְעָמַדְתִּ֣י לְיַד–אָבִ֗י בַּשָּׂדֶה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה שָׁ֔ם וַאֲנִ֕י אֲדַבֵּ֥ר בְּךָ֖ אֶל–אָבִ֑י וְרָאִ֥יתִי מָ֖ה וְהִגַּ֥דְתִּי לָֽךְ:

יהונתן מזהיר את דוד מפני כוונות אביו, אך אינו מסתפק בכך. הוא מדבר עם שאול ומנסה להניא אותו מכוונתו להרוג את דוד,

וַיְדַבֵּ֨ר יְהוֹנָתָ֤ן בְּדָוִד֙ ט֔וֹב אֶל–שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לָיו אַל–יֶחֱטָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ בְּעַבְדּ֣וֹ בְדָוִ֗ד כִּ֣י ל֤וֹא חָטָא֙ לָ֔ךְ וְכִ֥י מַעֲשָׂ֖יו טוֹב–לְךָ֥ מְאֹֽד: וַיָּשֶׂם֩ אֶת–נַפְשׁ֨וֹ בְכַפּ֜וֹ וַיַּ֣ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֗י וַיַּ֨עַשׂ יְהוָ֜ה תְּשׁוּעָ֤ה גְדוֹלָה֙ לְכָל–יִשְׂרָאֵ֔ל רָאִ֖יתָ וַתִּשְׂמָ֑ח וְלָ֤מָּה תֶֽחֱטָא֙ בְּדָ֣ם נָקִ֔י לְהָמִ֥ית אֶת–דָּוִ֖ד חִנָּֽם:

יהונתן מזכיר לשאול שדוד סיכן את נפשו, נלחם בפלשתים, וה' עשה באמצעותו תשועה גדולה לכל ישראל. שאול ראה את הישועה ושמח בה, ולכן יהונתן שואל אותו: למה לחטוא בדם נקי ולהמית את דוד חינם?

דברי יהונתן נשמעים אצל שאול, ושאול נסוג מכוונתו.

וַיִּשְׁמַ֥ע שָׁא֖וּל בְּק֣וֹל יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּשָּׁבַ֣ע שָׁא֔וּל חַי–יְהוָ֖ה אִם–יוּמָֽת:

שאול נשבע בבורא עולם שלא יהרוג את דוד.

יהונתן מודיע לדוד על דברי אביו ומביא אותו שוב אל שאול.

וַיִּקְרָ֤א יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֔ד וַיַּגֶּד–לוֹ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֵ֥ת כָּל–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּבֵ֨א יְהוֹנָתָ֤ן אֶת–דָּוִד֙ אֶל–שָׁא֔וּל וַיְהִ֥י לְפָנָ֖יו כְּאֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם:

דוד חוזר אל חצר המלוכה, ושוב נמצא לפני שאול כאילו לא אירע דבר.

שוב פורצת מלחמה בפלשתים. דוד יוצא להילחם ומכה בהם מכה גדולה.

וַתּ֥וֹסֶף הַמִּלְחָמָ֖ה לִֽהְי֑וֹת וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד וַיִּלָּ֣חֶם בַּפְּלִשְׁתִּ֗ים וַיַּ֤ךְ בָּהֶם֙ מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו:

הצלחתו של דוד שוב מעוררת את קנאתו של שאול ואת רוחו הרעה.

וַתְּהִי֩ ר֨וּחַ יְהוָ֤ה | רָעָה֙ אֶל–שָׁא֔וּל וְהוּא֙ בְּבֵית֣וֹ יוֹשֵׁ֔ב וַחֲנִית֖וֹ בְּיָד֑וֹ וְדָוִ֖ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָֽד:

וזה מוביל אותנו אל הנקודה הבאה — אל הנגינה של דוד.

דוד מנגן לשאול להרגיע אותו מרוחו הרעה.

כאן נמצא אחד הרגעים המטלטלים בפרשה:

שאול יושב בביתו וחניתו בידו, ודוד מנגן — כפי שהיה בתחילת דרכו בחצר המלך, עוד לפני שנוסף מטען הקנאה של שאול בדוד.

תחשבו על דוד: רגע לפני כן הוא נמלט על נפשו מפני שאול, ורגע לאחר מכן הוא שב לנגן לפניו, להרגיע את רוחו הרעה — אותה רוח המבקשת להמית את דוד עצמו.

זהו מצב אנושי קשה מאוד: דוד מנגן למלך שמנסה להרגו. הוא ממלא את תפקידו, למרות הסכנה הממשית. חשוב לזכור את ראשית דרכו של דוד בחצר המלוכה: בתחילת דרכו בחצר המלוכה זה היה תפקידו — לנגן לשאול כשהייתה עליו רוח רעה — וזאת עוד לפני שנוסף המטען שהביא את שאול לשנוא את דוד, מטען הקנאה והידיעה שדוד הוא הבא אחריו ולא בנו.

הפעם הנגינה אינה מפייסת את שאול:

וַיְבַקֵּ֨שׁ שָׁא֜וּל לְהַכּ֤וֹת בַּֽחֲנִית֙ בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר וַיִּפְטַר֙ מִפְּנֵ֣י שָׁא֔וּל וַיַּ֥ךְ אֶֽת–הַחֲנִ֖ית בַּקִּ֑יר וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא:

שאול שובר את שבועתו ושב לרדוף את דוד.

וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא:

לקרוא עוד:

ורוחו של שאול רעה ועבדיו מציעים לו מוסיקה טובה שתעשה לו ראש טוב, על הכיפאק כמו שאומרים- מוסיקה ככלי להרגיע את הנפש. הכלי הטיפולי הזה נודע כבר אז.

אין שבועה- אין נדר- לימודים מתהלים.

לאחר שדוד נמלט מן הארמון בלילה — “וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה” — מתרחשת דרמה נוספת בחצר המלוכה. דוד מגיע לביתו, ושם מתגלה נאמנותה של מיכל בת שאול, אשת דוד. שאול שולח מלאכים לשמור על הבית כדי להמית את דוד בבוקר, ומיכל נוקטת פעולות נועזות כדי להבריח את בעלה ולהטעות את שליחי אביה. הפרשה מציגה את המתח בין סמכות אב מלך לבין מחויבות נישואין, ומלמדת על אומץ, נאמנות ופחד בתוך בית שאול עצמו.

דוד נמלט לביתו ושאול שולח מלאכים להמיתו

לאחר הבריחה מן הארמון, דוד מגיע לביתו. אך שאול ממשיך לרדוף אחריו:

“וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל־בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר”

מיכל מזהירה את דוד מפני הסכנה הקרובה:

“אִם־אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת־נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה — מָחָר אַתָּה מוּמָת”

היא מבינה שהזמן קצר ופועלת מיד להצלתו.

מיכל מורידה את דוד בעד החלון:

“וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת־דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט”

כדי להטעות את המלאכים, היא יוצרת מראית עין של אדם שוכב במיטה:

• לוקחת את התרפים

• מניחה אותם על המיטה

• שמה כביר העיזים למראשותיו

• מכסה בבגד

כאשר המלאכים מגיעים לקחת את דוד, היא אומרת להם: “חֹלֶה הוּא”

שאול שולח מלאכים נוספים כדי להביא את דוד להמיתו:

“הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ”

אך כשהם מגיעים, הם מגלים שהמיטה ריקה — רק התרפים וכביר העיזים מונחים שם.

שאול זועם על בתו:

“לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וַתְּשַׁלְּחִי אֶת־אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט?”

מיכל משיבה: “הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי — לָמָּה אֲמִיתֵךְ?”

מיכל אומרת לאביה שהיא עשתה כפי שדוד בעלה אמר לה לעשות.

הדגשה מרכזית: מיכל היא אשת דוד על פי דין — בזכות המוהר ששילם בעבורה.

שאול רצה לתת את בתו חינם, אך דוד סירב לקבלה ללא מוהר — ובכך קידש אותה כדת וכדין.

המשמעות ההלכתית־משפחתית ברורה:

• מיכל היא אשתו של דוד על פי דין.

• היא איננה רכוש אביה שאול.

• סמכותו של דוד עליה היא סמכות של בעל — לא של מלך־אב.

• מעשה ההצלה שלה הוא מעשה נאמנות לבעלה, כפי שמחייבת אותה ברית הנישואין.

לכן, כאשר מיכל מצילה את דוד, היא פועלת מתוך מחויבות נישואין — ולא מתוך מרד בלבד.

מיכל בין אביה לבין בעלה:

הפרשה מציגה מתח עמוק בתוך בית המלוכה:

• שאול מבקש להמית את דוד.

• מיכל, בתו, מצילה את דוד ומסכנת את עצמה.

• תשובתה לשאול — “הוא אמר אלי” — מלמדת על פחד מפני אביה.

• אך העובדה שדוד שילם מוהר בעבורה מדגישה שמיכל פועלת כראוי לאשת דוד.

היא נקרעת בין שני עולמות: עולם המלוכה ועולם הנישואין — ובוחרת להציל את בעלה.

הפרשה מציבה תמונה של בית מלוכה מתערער: מלך הנאבק ברוחו, בת המלך הנקרעת בין אביה לבין בעלה, ודוד — הנמלט פעם אחר פעם, בדרך שנבחרה לו מלמעלה.

לקרוא עוד:

מאוד יפה לראות שדוד לא הסכים להתחתן עם מיכל ללא מוהר– דוד מבית העניים לא בא כעבד למשפחת שאול המלך. הוא לא בא בחינם למשפחת העשירים הזאת- מעודכן.

ודוד משם הולך לשמואל:

וְדָוִ֨ד בָּרַ֜ח וַיִּמָּלֵ֗ט וַיָּבֹ֤א אֶל–שְׁמוּאֵל֙ הָרָמָ֔תָה וַיַּ֨גֶּד–ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל–אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה–ל֖וֹ שָׁא֑וּל וַיֵּ֤לֶךְ הוּא֙ וּשְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּשְׁב֖וּ (בנוית) בְּנָֽיוֹת:  

לאחר שדוד נמלט מפני שאול, הוא מגיע אל שמואל ברמה ומספר לו את כל אשר עשה לו שאול. שמואל ודוד יושבים בניות ברמה, ושם מתרחש אחד האירועים המפתיעים בפרשת דוד ויהונתן: שאול שולח מלאכים לקחת את דוד, אך רוח אלוהים שורה עליהם והם מתנבאים. שאול שולח שליחים נוספים — וגם הם מתנבאים. לבסוף שאול עצמו הולך, וגם עליו שורה רוח אלוהים והוא מתנבא עד שנופל ערום כל היום וכל הלילה. הכתוב מסיים באמירה שהפכה למשל בישראל: "הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים?"

המאמר בוחן את האירוע הזה  ומציג את הקשר בין התנבאותו של שאול בתחילת מלכותו לבין התנבאותו בסוף דרכו — כאשר הוא רודף את דוד, המלך המיועד לבוא אחריו.

וְדָוִ֨ד בָּרַ֜ח וַיִּמָּלֵ֗ט וַיָּבֹ֤א אֶל–שְׁמוּאֵל֙ הָרָמָ֔תָה וַיַּ֨גֶּד–ל֔וֹ אֵ֛ת כָּל–אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה–ל֖וֹ שָׁא֑וּל וַיֵּ֤לֶךְ הוּא֙ וּשְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּשְׁב֖וּ (בנוית) בְּנָֽיוֹת:  וַיֻּגַּ֥ד לְשָׁא֖וּל לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה דָוִ֔ד (בנוית) בְּנָי֖וֹת בָּרָמָֽה: וַיִּשְׁלַ֨ח שָׁא֣וּל מַלְאָכִים֮ לָקַ֣חַת אֶת–דָּוִד֒ וַיַּ֗רְא אֶֽת–לַהֲקַ֤ת הַנְּבִיאִים֙ נִבְּאִ֔ים וּשְׁמוּאֵ֕ל עֹמֵ֥ד נִצָּ֖ב עֲלֵיהֶ֑ם וַתְּהִ֞י עַֽל–מַלְאֲכֵ֤י שָׁאוּל֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם–הֵֽמָּה: וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֗וּל וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם–הֵ֑מָּה וַיֹּ֣סֶף שָׁא֗וּל וַיִּשְׁלַח֙ מַלְאָכִ֣ים שְׁלִשִׁ֔ים וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ גַּם–הֵֽמָּה: וַיֵּ֨לֶךְ גַּם–ה֜וּא הָרָמָ֗תָה וַיָּבֹא֙ עַד–בּ֤וֹר הַגָּדוֹל֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשֶּׂ֔כוּ וַיִּשְׁאַ֣ל וַיֹּ֔אמֶר אֵיפֹ֥ה שְׁמוּאֵ֖ל וְדָוִ֑ד וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֖ה (בנוית) בְּנָי֥וֹת בָּרָמָֽה: וַיֵּ֣לֶךְ שָׁ֔ם אֶל-(נוית) נָי֖וֹת בָּרָמָ֑ה וַתְּהִי֩ עָלָ֨יו גַּם–ה֜וּא ר֣וּחַ אֱלֹהִ֗ים וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וַיִּתְנַבֵּ֔א עַד–בֹּא֖וֹ (בנוית) בְּנָי֥וֹת בָּרָמָֽה: וַיִּפְשַׁ֨ט גַּם–ה֜וּא בְּגָדָ֗יו וַיִּתְנַבֵּ֤א גַם–הוּא֙ לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּפֹּ֣ל עָרֹ֔ם כָּל–הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל–הַלָּ֑יְלָה עַל–כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽם: פרשת דוד ויהונתן. 

בסוף דרכו של שאול הוא רדף את דוד שהיה המלך המיועד לבוא אחריו, הוא הלך למצוא את דוד אצל שמואל שכבר משח את דוד, שאול שולח שליחים שמתנבאים ומשכך לא עומדים במשימה ששאול הטיל עליהם ושולח עוד שליחים וגם את עצמו ושאול גם מתנבא משכך נאמר עליו-

עַל–כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽם:

הביטוי "הגם שאול בנביאים" מופיע גם בתחילת מלכותו של שאול, כאשר שמואל מושח אותו למלך.

למעשה שאול בסוף ימין כמו הולך בדרך ההפוכה לדרך הזאת שהוא הלך בה עם המלכתו, במקרה הזה להדחתו.

עם משיחתו של שאול הוא הונחה על ידי שמואל ללכת לבית אביו ואמר לו שיקרו מספר מקרים בדרך אותה הוא הולך וסביר לו מה לעשות, ובדרך הזאת נהיה שאול לנביא, ונאנמר אודותיו שגם הוא בנביאים ולא רק שהמקרה הזה יהיה למשל בישראל, כנראה שבגלל ששאול הוא המלך הראשון בישראל:

וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–פַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶן וַיִּצֹ֥ק עַל–רֹאשׁ֖וֹ וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֗וֹא כִּֽי–מְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה עַל–נַחֲלָת֖וֹ לְנָגִֽיד: בְּלֶכְתְּךָ֤ הַיּוֹם֙ מֵעִמָּדִ֔י וּמָצָאתָ֩ שְׁנֵ֨י אֲנָשִׁ֜ים עִם–קְבֻרַ֥ת רָחֵ֛ל בִּגְב֥וּל בִּנְיָמִ֖ן בְּצֶלְצַ֑ח וְאָמְר֣וּ אֵלֶ֗יךָ נִמְצְא֤וּ הָאֲתֹנוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֣כְתָּ לְבַקֵּ֔שׁ וְהִנֵּ֨ה נָטַ֤שׁ אָבִ֙יךָ֙ אֶת–דִּבְרֵ֣י הָאֲתֹנ֔וֹת וְדָאַ֤ג לָכֶם֙ לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לִבְנִֽי:וְחָלַפְתָּ֨ מִשָּׁ֜ם וָהָ֗לְאָה וּבָ֙אתָ֙ עַד–אֵל֣וֹן תָּב֔וֹר וּמְצָא֤וּךָ שָּׁם֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים עֹלִ֥ים אֶל–הָאֱלֹהִ֖ים בֵּֽית–אֵ֑ל אֶחָ֞ד נֹשֵׂ֣א | שְׁלֹשָׁ֣ה גְדָיִ֗ים וְאֶחָד֙ נֹשֵׂ֗א שְׁלֹ֙שֶׁת֙ כִּכְּר֣וֹת לֶ֔חֶם וְאֶחָ֥ד נֹשֵׂ֖א נֵֽבֶל–יָֽיִן: וְשָׁאֲל֥וּ לְךָ֖ לְשָׁל֑וֹם וְנָתְנ֤וּ לְךָ֙ שְׁתֵּי–לֶ֔חֶם וְלָקַחְתָּ֖ מִיָּדָֽם:אַ֣חַר כֵּ֗ן תָּבוֹא֙ גִּבְעַ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר–שָׁ֖ם נְצִבֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וִיהִי֩ כְבֹאֲךָ֨ שָׁ֜ם הָעִ֗יר וּפָגַעְתָּ֞ חֶ֤בֶל נְבִיאִים֙ יֹרְדִ֣ים מֵֽהַבָּמָ֔ה וְלִפְנֵיהֶ֞ם נֵ֤בֶל וְתֹף֙ וְחָלִ֣יל וְכִנּ֔וֹר וְהֵ֖מָּה מִֽתְנַבְּאִֽים: וְצָלְחָ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה וְהִתְנַבִּ֖יתָ עִמָּ֑ם וְנֶהְפַּכְתָּ֖ לְאִ֥ישׁ אַחֵֽר:וְהָיָ֗ה כִּ֥י (תבאינה) תָבֹ֛אנָה הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה לָ֑ךְ עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּמְצָ֣א יָדֶ֔ךָ כִּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים עִמָּֽךְ: וְיָרַדְתָּ֣ לְפָנַי֮ הַגִּלְגָּל֒ וְהִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יֹרֵ֣ד אֵלֶ֔יךָ לְהַעֲל֣וֹת עֹל֔וֹת לִזְבֹּ֖חַ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֑ים שִׁבְעַ֨ת יָמִ֤ים תּוֹחֵל֙ עַד–בּוֹאִ֣י אֵלֶ֔יךָ וְהוֹדַעְתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה: וְהָיָ֗ה כְּהַפְנֹת֤וֹ שִׁכְמוֹ֙ לָלֶ֙כֶת֙ מֵעִ֣ם שְׁמוּאֵ֔ל וַיַּהֲפָךְ–ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵ֣ב אַחֵ֑ר וַיָּבֹ֛אוּ כָּל–הָאֹת֥וֹת הָאֵ֖לֶּה בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: וַיָּבֹ֤אוּ שָׁם֙ הַגִּבְעָ֔תָה וְהִנֵּ֥ה חֶֽבֶל–נְבִאִ֖ים לִקְרָאת֑וֹ וַתִּצְלַ֤ח עָלָיו֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּתְנַבֵּ֖א בְּתוֹכָֽם: וַיְהִ֗י כָּל–יֽוֹדְעוֹ֙ מֵאִתְּמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֥ה עִם–נְבִאִ֖ים נִבָּ֑א וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אִ֣ישׁ אֶל–רֵעֵ֗הוּ מַה–זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן–קִ֔ישׁ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים:  וַיַּ֨עַן אִ֥ישׁ מִשָּׁ֛ם וַיֹּ֖אמֶר וּמִ֣י אֲבִיהֶ֑ם עַל–כֵּן֙ הָיְתָ֣ה לְמָשָׁ֔ל הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִאִֽים: וַיְכַל֙ מֵֽהִתְנַבּ֔וֹת וַיָּבֹ֖א הַבָּמָֽה:  פרשת שאול.

שמואל אומר לשאול כי בדרכו לביתו יפגוש קבוצת נביאים, ורוח בורא עולם תצלח עליו:

"וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר"

הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים:

עַל–כֵּן֙ הָיְתָ֣ה לְמָשָׁ֔ל הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִאִֽים:

הדגשה מרכזית: שאול הולך בדרך ההפוכה — מן התנבאות המלכות אל התנבאות ההדחה

התנבאותו של שאול בתחילת מלכותו הייתה סימן לבחירתו: רוח בורא עולם צלחה עליו והוא נהפך לאיש אחר.

התנבאותו בסוף דרכו — כאשר הוא רודף את דוד — היא סימן הפוך: רוח אלוהים עוצרת אותו מלפגוע בדוד, המלך המיועד.

במקום להתנבא כסימן למלכותו, הוא מתנבא כסימן להדחתו. במקום להתנבא בדרך המלוכה — הוא מתנבא בדרך ההפוכה לה.

הביטוי "הגם שאול בנביאים" מקבל משמעות כפולה:

• בתחילת דרכו: סימן לבחירתו.

• בסוף דרכו: סימן לנפילתו ולהדחתו.

שאול הולך בדרך ההפוכה לדרך שבה הלך עם משיחתו — אז התנבא כסימן לבחירתו; כעת התנבא כסימן להדחתו.

למעשה שאול כמו הולך בדרך ההפוכה לדרך הזאת שהוא הלך בה עם המלכתו, במקרה הזה להדחתו.

עוד דרך לראות את עניין המתנבאים בדרך שלמעשה עוצרת אותם מלפגוע בדוד ועוד דרך כדי להבין מה זה דבר הנבואה הזה, אפשר גם ממקרה בלק בן ציפור שפנה לבלעם לקלל את ישראל ולמעשה בורא עולם עוצר אותו מעשות זאת:

וַיִּסְעוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ.  וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי.  וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד–כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא.  וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ–לִקְרֹא-לוֹ:  לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי.  וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי–אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר.  וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, דִּבְרֵי בָלָק.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי; וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי-מוֹאָב, עִם-בִּלְעָם.  וַיָּבֹא אֱלֹהִים, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ.  וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל-הָאֱלֹהִים:  בָּלָק בֶּן-צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב, שָׁלַח אֵלָי.  הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם, וַיְכַס אֶת-עֵין הָאָרֶץ; עַתָּה, לְכָה קָבָה-לִּי אֹתוֹ–אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ, וְגֵרַשְׁתִּיו.  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא.  וַיָּקָם בִּלְעָם, בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק, לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם:  כִּי מֵאֵן יְהוָה, לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם.  וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב, וַיָּבֹאוּ אֶל-בָּלָק; וַיֹּאמְרוּ, מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ.   וַיֹּסֶף עוֹד, בָּלָק, שְׁלֹחַ שָׂרִים, רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה.  וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, אַל-נָא תִמָּנַע, מֵהֲלֹךְ אֵלָי. כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד, וְכֹל אֲשֶׁר-תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה; וּלְכָה-נָּא, קָבָה-לִּי, אֵת, הָעָם הַזֶּה. וַיַּעַן בִּלְעָם, וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק, אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה: במדבר.

בלק מבקש לפגוע בישראל — כשם ששאול מבקש לפגוע בדוד

בלק בן ציפור רואה את ישראל ומבקש לפגוע בהם:

"לְכָה־נָּא אָרָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה… אוּלַי אוּכַל נַכֶּה־בּוֹ"

הוא שולח מלאכים אל בלעם:

"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־בִּלְעָם… לִקְרֹא־לוֹ"

בלק מבקש: "קָבָה־לִּי אֶת־הָעָם הַזֶּה"

כשם ששאול מבקש: "לָקַחַת אֶת־דָּוִד" להמיתו.

בורא עולם אמר לבלעם לא לעשות כמבוקשו של בלק ובלעם עשה כדבר בורא עולם.

גם בלעם כמו מלאכי שאול התנבא במקרה הזה ויעץ לא לעשות כרצון בלק בדיוק כמו שהמלאכים ששלח שאול שהחלו להתנבא, לא עשו כרצון שאול.

לאחר שהובהר המקרה בפרשה בשלמותו, ניתן לראות הקבלה טבעית למקרה אחר בתורה — בלק ובלעם — שגם בו בורא עולם עוצר אדם מלפגוע במי שנבחר על ידו.

בלעם נעצר על ידי דבר בורא עולם — כשם שמלאכי שאול נעצרים על ידי הנבואה

בורא עולם אומר לבלעם:

"לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת־הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא"

בלעם משיב לשליחי בלק:

"לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי יְהוָה… לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה"

בלעם אינו יכול לבצע את רצון בלק — כשם שהמלאכים של שאול אינם יכולים לבצע את רצון שאול.

1. שניהם שולחים מלאכים לבצע פגיעה

• שאול שולח מלאכים לקחת את דוד להמיתו.

• בלק שולח מלאכים לקרוא לבלעם כדי לקלל את ישראל.

2. השליחים נעצרים על ידי דבר הבורא

• מלאכי שאול מתנבאים — ולא יכולים לבצע את הפקודה.

• בלעם מקבל דבר הבורא — ולא יכול לקלל את ישראל.

3. גם המנהיג עצמו נעצר

• שאול עצמו מתנבא ונופל ערום — ואינו יכול לפגוע בדוד.

• בלעם עצמו אומר שאינו יכול לעבור את פי הבורא.

וַיִּבְרַ֣ח דָּוִ֔ד (מנוות) מִנָּי֖וֹת בָּרָמָ֑ה וַיָּבֹ֞א וַיֹּ֣אמֶר | לִפְנֵ֣י יְהוֹנָתָ֗ן מֶ֤ה עָשִׂ֙יתִי֙ מֶֽה–עֲוֹנִ֤י וּמֶֽה–חַטָּאתִי֙ לִפְנֵ֣י אָבִ֔יךָ כִּ֥י מְבַקֵּ֖שׁ אֶת–נַפְשִֽׁי: וַיֹּ֨אמֶר ל֣וֹ חָלִילָה֮ לֹ֣א תָמוּת֒ הִנֵּ֡ה (לו)-(עשה) לֹֽא–יַעֲשֶׂ֨ה אָבִ֜י דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל א֚וֹ דָּבָ֣ר קָטֹ֔ן וְלֹ֥א יִגְלֶ֖ה אֶת–אָזְנִ֑י וּמַדּוּעַ֩ יַסְתִּ֨יר אָבִ֥י מִמֶּ֛נִּי אֶת–הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֵ֥ין זֹֽאת: וַיִּשָּׁבַ֨ע ע֜וֹד דָּוִ֗ד וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדֹ֨עַ יָדַ֜ע אָבִ֗יךָ כִּֽי–מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וַיֹּ֛אמֶר אַל–יֵֽדַע–זֹ֥את יְהוֹנָתָ֖ן פֶּן–יֵֽעָצֵ֑ב וְאוּלָ֗ם חַי–יְהוָה֙ וְחֵ֣י נַפְשֶׁ֔ךָ כִּ֣י כְפֶ֔שַׂע בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הַמָּֽוֶת: פרשת דוד ויהונתן.

וַיָּבֹ֞א וַיֹּ֣אמֶר | לִפְנֵ֣י יְהוֹנָתָ֗ן מֶ֤ה עָשִׂ֙יתִי֙ מֶֽה–עֲוֹנִ֤י וּמֶֽה–חַטָּאתִי֙ לִפְנֵ֣י אָבִ֔יךָ כִּ֥י מְבַקֵּ֖שׁ אֶת–נַפְשִֽׁי:

דוד שנרדף על ידי שאול שביקש להמיתו, בא לשוחח עם בנו של שאול כדי לברר ענין ויהונתן אומר לו ככה:

לֹֽא–יַעֲשֶׂ֨ה אָבִ֜י דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל א֚וֹ דָּבָ֣ר קָטֹ֔ן וְלֹ֥א יִגְלֶ֖ה אֶת–אָזְנִ֑י וּמַדּוּעַ֩ יַסְתִּ֨יר אָבִ֥י מִמֶּ֛נִּי אֶת–הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֵ֥ין זֹֽאת:

ויהונתן בנו של שאול לא ידע על הדבר וכבן של אביו הוא אומר לדוד שאבא שלו מספר לו הכל, גם כעתוד של שאול יהונתן לוקח חלק בניהול מלכות שאול כבן ממשיך וכבוגר ועתוד להמשיך את אביו, ברור שאב מספר לבנו הכל.

לשאלתו של יהונתן :

וּמַדּוּעַ֩ יַסְתִּ֨יר אָבִ֥י מִמֶּ֛נִּי אֶת–הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֵ֥ין זֹֽאת:

מטיל ספק דוד יען כי:

יָדֹ֨עַ יָדַ֜ע אָבִ֗יךָ כִּֽי–מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וַיֹּ֛אמֶר אַל–יֵֽדַע–זֹ֥את יְהוֹנָתָ֖ן

זאת אומרת שבגלל ששאול ידע שיהונתן בנו אוהב את דוד יש התכנות שהוא מסתיר ממנו את רצונו כדי שלא יזהיר את דוד כמו שעשתה מיכל.

וזאת משפחת מלוכה, יהונתן בעוזרו לדוד פונה נגד אביו.

כדי להבין, זה כמו שבן סלמאן יקח חלק בלהוריד את אביו לטובת אדם שאינו הוא וגם לא ממשפחת סלמאן.

זאת מהות עזרתו של יהונתן לדוד.

ולא רק,

יהונתן בלכתו עם דוד, הסכים לוותר על כס המלוכה, הוא לא מנע את היות דוד למלך לאחר מות שאול. יהונתן קיבל את רצון הבורא בדבר.

מיכל היתה אשתו של דוד כך שברור הדבר, לא כך עם יהונתן.

ליהונתן זה היה כמו מבחן, זה מאוד קשה ממקום יהונתן לקבל את דוד כמשיח בורא עולם במשמעות שדוד ולא יהונתן, ישב על כס המלוכה לאחר מות שאול.

ויהונתן מציע את עזרתו ומבקש מדוד לדעת איך הוא יכול לעזור לו:

וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן אֶל–דָּוִ֑ד מַה–תֹּאמַ֥ר נַפְשְׁךָ֖ וְאֶֽעֱשֶׂה–לָּֽךְ:  וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל–יְהוֹנָתָ֗ן הִֽנֵּה–חֹ֙דֶשׁ֙ מָחָ֔ר וְאָנֹכִ֛י יָשֹׁב–אֵשֵׁ֥ב עִם–הַמֶּ֖לֶךְ לֶאֱכ֑וֹל וְשִׁלַּחְתַּ֙נִי֙ וְנִסְתַּרְתִּ֣י בַשָּׂדֶ֔ה עַ֖ד הָעֶ֥רֶב הַשְּׁלִשִֽׁית:  אִם–פָּקֹ֥ד יִפְקְדֵ֖נִי אָבִ֑יךָ וְאָמַרְתָּ֗ נִשְׁאֹל֩ נִשְׁאַ֨ל מִמֶּ֤נִּי דָוִד֙ לָרוּץ֙ בֵּֽית–לֶ֣חֶם עִיר֔וֹ כִּ֣י זֶ֧בַח הַיָּמִ֛ים שָׁ֖ם לְכָל–הַמִּשְׁפָּחָֽה: אִם–כֹּ֥ה יֹאמַ֛ר ט֖וֹב שָׁל֣וֹם לְעַבְדֶּ֑ךָ וְאִם–חָרֹ֤ה יֶֽחֱרֶה֙ ל֔וֹ דַּ֕ע כִּֽי–כָלְתָ֥ה הָרָעָ֖ה מֵעִמּֽוֹ:וְעָשִׂ֤יתָ חֶ֙סֶד֙ עַל–עַבְדֶּ֔ךָ כִּ֚י בִּבְרִ֣ית יְהוָ֔ה הֵבֵ֥אתָ אֶֽת–עַבְדְּךָ֖ עִמָּ֑ךְ וְאִם–יֶשׁ–בִּ֤י עָוֹן֙ הֲמִיתֵ֣נִי אַ֔תָּה וְעַד–אָבִ֖יךָ לָמָּה–זֶּ֥ה תְבִיאֵֽנִי: וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹנָתָ֖ן חָלִ֣ילָה לָּ֑ךְ כִּ֣י | אִם–יָדֹ֣עַ אֵדַ֗ע כִּֽי–כָלְתָ֨ה הָרָעָ֜ה מֵעִ֤ם אָבִי֙ לָב֣וֹא עָלֶ֔יךָ וְלֹ֥א אֹתָ֖הּ אַגִּ֥יד לָֽךְ: וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל–יְה֣וֹנָתָ֔ן מִ֖י יַגִּ֣יד לִ֑י א֛וֹ מַה–יַּעַנְךָ֥ אָבִ֖יךָ קָשָֽׁה: 

כמו במקרה הקודם דוד מבקש לדעת אם יש סכנה או אין סכנה ובהתאם לפעול.

יהונתן מבטיח לדוד שיעשה זאת וינסה לחלץ את המידע מאביו ומבטיח שיגיד לו את האמת לטוב ולרע ובזמן הזה דוד יסתתר מפני שאול עד שיהונתן יאמר לו מה לעשות.

בשלב הזה של השיחה מהם יהונתן מבקש לצאת מהבית עם דוד לדבר בשדה, מקום מרוחק מבני אדם שאין אוזן שומעת והם מסכמים את תוכנית הפעולה שנדרש לה גם סודיות:

וַיֹּ֤אמֶר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶל–דָּוִ֔ד לְכָ֖ה וְנֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֑ה וַיֵּצְא֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם הַשָּׂדֶֽה: וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל–דָּוִ֗ד יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי–אֶחְקֹ֣ר אֶת–אָבִ֗י כָּעֵ֤ת | מָחָר֙ הַשְּׁלִשִׁ֔ית וְהִנֵּה–ט֖וֹב אֶל–דָּוִ֑ד וְלֹֽא–אָז֙ אֶשְׁלַ֣ח אֵלֶ֔יךָ וְגָלִ֖יתִי אֶת–אָזְנֶֽךָ: כֹּֽה–יַעֲשֶׂה֩ יְהוָ֨ה לִֽיהוֹנָתָ֜ן וְכֹ֣ה יֹסִ֗יף כִּֽי–יֵיטִ֨ב אֶל–אָבִ֤י אֶת–הָֽרָעָה֙ עָלֶ֔יךָ וְגָלִ֙יתִי֙ אֶת–אָזְנֶ֔ךָ וְשִׁלַּחְתִּ֖יךָ וְהָלַכְתָּ֣ לְשָׁל֑וֹם וִיהִ֤י יְהוָה֙ עִמָּ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם–אָבִֽי: וְלֹ֖א אִם–עוֹדֶ֣נִּי חָ֑י וְלֹֽא–תַעֲשֶׂ֧ה עִמָּדִ֛י חֶ֥סֶד יְהוָ֖ה וְלֹ֥א אָמֽוּת: וְלֹֽא–תַכְרִ֧ת אֶֽת–חַסְדְּךָ֛ מֵעִ֥ם בֵּיתִ֖י עַד–עוֹלָ֑ם וְלֹ֗א בְּהַכְרִ֤ת יְהוָה֙ אֶת–אֹיְבֵ֣י דָוִ֔ד אִ֕ישׁ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: וַיִּכְרֹ֥ת יְהוֹנָתָ֖ן עִם–בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וּבִקֵּ֣שׁ יְהוָ֔ה מִיַּ֖ד אֹיְבֵ֥י דָוִֽד: וַיּ֤וֹסֶף יְהֽוֹנָתָן֙ לְהַשְׁבִּ֣יעַ אֶת–דָּוִ֔ד בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹת֑וֹ כִּֽי–אַהֲבַ֥ת נַפְשׁ֖וֹ אֲהֵבֽוֹ:  דוד ויונתן.

תחילה השיחה היא הברית בין דוד ליהונתן שהיא ברית שיש בה הבטחה מדוד ליהונתן שיזכור לו לטובה שהוא עזר לו, הוא חילץ אותו מאביו שאול:

וְהָלַכְתָּ֣ לְשָׁל֑וֹם וִיהִ֤י יְהוָה֙ עִמָּ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם–אָבִֽי: וְלֹ֖א אִם–עוֹדֶ֣נִּי חָ֑י וְלֹֽא–תַעֲשֶׂ֧ה עִמָּדִ֛י חֶ֥סֶד יְהוָ֖ה וְלֹ֥א אָמֽוּת: וְלֹֽא–תַכְרִ֧ת אֶֽת–חַסְדְּךָ֛ מֵעִ֥ם בֵּיתִ֖י עַד–עוֹלָ֑ם וְלֹ֗א בְּהַכְרִ֤ת יְהוָה֙ אֶת–אֹיְבֵ֣י דָוִ֔ד אִ֕ישׁ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: 

זאת אומרת שבעת עליית המלך, אויבי המלך יוצאים מהסרט כמו שאומרים, שלא יהיו הפרעות או המרדה נגד המלך:

בְּהַכְרִ֤ת יְהוָה֙ אֶת–אֹיְבֵ֣י דָוִ֔ד אִ֕ישׁ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: 

יהונתן כבנו של שאול יכול היה להיות מסומן כאויב דוד ביום שיומלך דוד.

ויהונתן שקיבל את דוד כמשיח כמקבל את דבר בורא עולם יהונתן עמד במבחן האמונה וכרת ברית עם דוד שלמעשה ברית זאת היא גם יציאת יהונתן נגד אביו.

וַיִּכְרֹ֥ת יְהוֹנָתָ֖ן עִם–בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וּבִקֵּ֣שׁ יְהוָ֔ה מִיַּ֖ד אֹיְבֵ֥י דָוִֽד:

זה מבחן אמונה קשה, שבן יוצא נגד אביו ומוכן לוותר על ירושתו מאביו, על כס המלכות מתוך המקום שהיה ברור ליהונתן שזה רצון הבורא.

צריך לזכור ששאול זה אבא של יהונתן. ואבא שרצה שבנו ישב על כס המלוכה אחריו.  זה לא קל לבחור את הבחירה הזאת שבחר יהונתן.

זה מזכיר קצת את מקרה אברהם והמבחן שהוא נבחן בבנו.. זה לא קל.. זה מבחן קשה.

ומפה הידוק הברית בינהם:

וַיּ֤וֹסֶף יְהֽוֹנָתָן֙ לְהַשְׁבִּ֣יעַ אֶת–דָּוִ֔ד בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹת֑וֹ כִּֽי–אַהֲבַ֥ת נַפְשׁ֖וֹ אֲהֵבֽוֹ:  

ומפה שהדברים ברורים תוכנית פעולה לחילוץ דוד.

לפני שהם נפרדים יהונתן ודוד מסכמים ביניהם את שפת הצופן שיהונתן ישלח לדוד באם יכול לחזור אז ככה ואם לא יכול לחזור אז ככה:

וַיֹּֽאמֶר–ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ: וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ תֵּרֵ֣ד מְאֹ֔ד וּבָאתָ֙ אֶל–הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר–נִסְתַּ֥רְתָּ שָּׁ֖ם בְּי֣וֹם הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וְיָ֣שַׁבְתָּ֔ אֵ֖צֶל הָאֶ֥בֶן הָאָֽזֶל: וַאֲנִ֕י שְׁלֹ֥שֶׁת הַחִצִּ֖ים צִדָּ֣ה אוֹרֶ֑ה לְשַֽׁלַּֽח–לִ֖י לְמַטָּרָֽה: וְהִנֵּה֙ אֶשְׁלַ֣ח אֶת–הַנַּ֔עַר לֵ֖ךְ מְצָ֣א אֶת–הַחִצִּ֑ים אִם–אָמֹר֩ אֹמַ֨ר לַנַּ֜עַר הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֣ים | מִמְּךָ֣ וָהֵ֗נָּה קָחֶ֧נּוּ | וָבֹ֛אָה כִּֽי–שָׁל֥וֹם לְךָ֛ וְאֵ֥ין דָּבָ֖ר חַי–יְהוָֽה: וְאִם–כֹּ֤ה אֹמַר֙ לָעֶ֔לֶם הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֖ים מִמְּךָ֣ וָהָ֑לְאָה לֵ֕ךְ כִּ֥י שִֽׁלַּחֲךָ֖ יְהוָֽה: וְהַ֨דָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְנוּ אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה הִנֵּ֧ה יְהוָ֛ה בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ עַד–עוֹלָֽם: דוד ויונתן.

החיצים הם הכלי שנבחר להאיר לדוד מה לעשות:

וַאֲנִ֕י שְׁלֹ֥שֶׁת הַחִצִּ֖ים צִדָּ֣ה אוֹרֶ֑ה לְשַֽׁלַּֽח–לִ֖י לְמַטָּרָֽה: 

החיצים ישלחו באמצעות נערו של יהונתן :

וְהִנֵּה֙ אֶשְׁלַ֣ח אֶת–הַנַּ֔עַר לֵ֖ךְ מְצָ֣א אֶת–הַחִצִּ֑ים:

אם הנער יגיד לו ככה:

אִם–אָמֹר֩ אֹמַ֨ר לַנַּ֜עַר הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֣ים | מִמְּךָ֣ וָהֵ֗נָּה קָחֶ֧נּוּ

אז דוד יכול לשוב:

וָבֹ֛אָה כִּֽי–שָׁל֥וֹם לְךָ֛ וְאֵ֥ין דָּבָ֖ר חַי–יְהוָֽה:

ואם הנער יגיד לו ככה, אז לא:

וְאִם–כֹּ֤ה אֹמַר֙ לָעֶ֔לֶם הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֖ים מִמְּךָ֣ וָהָ֑לְאָה לֵ֕ךְ כִּ֥י שִֽׁלַּחֲךָ֖ יְהוָֽה:

וסיכום דברים:

וְהַ֨דָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְנוּ אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה הִנֵּ֧ה יְהוָ֛ה בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ עַד–עוֹלָֽם:.

הִנֵּ֥ה הַחִצִּ֖ים מִמְּךָ֣ וָהָ֑לְאָה

לֵ֕ךְ כִּ֥י שִֽׁלַּחֲךָ֖ יְהוָֽה:

ומפה נפרדים דוד ויהונתן יהונתן חוזר לביתו  לדבר עם אביו המלך ביום החודש ביום זבח לבורא עולם ושיחה קשה מאוד בין האב לבן:

וַיִּסָּתֵ֥ר דָּוִ֖ד בַּשָּׂדֶ֑ה וַיְהִ֣י הַחֹ֔דֶשׁ וַיֵּ֧שֶׁב הַמֶּ֛לֶךְ (על)-אֶל–הַלֶּ֖חֶם לֶאֱכֽוֹל: וַיֵּ֣שֶׁב הַ֠מֶּלֶךְ עַל–מ֨וֹשָׁב֜וֹ כְּפַ֣עַם | בְּפַ֗עַם אֶל–מוֹשַׁב֙ הַקִּ֔יר וַיָּ֙קָם֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן וַיֵּ֥שֶׁב אַבְנֵ֖ר מִצַּ֣ד שָׁא֑וּל וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֥וֹם דָּוִֽד:  וְלֹֽא–דִבֶּ֥ר שָׁא֛וּל מְא֖וּמָה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֤י אָמַר֙ מִקְרֶ֣ה ה֔וּא בִּלְתִּ֥י טָה֛וֹר ה֖וּא כִּֽי–לֹ֥א טָהֽוֹר: וַיְהִ֗י מִֽמָּחֳרַ֤ת הַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֣וֹם דָּוִ֑ד וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֔וֹ מַדּ֜וּעַ לֹא בָ֧א בֶן יִשַׁ֛י גַּם תְּמ֥וֹל גַּם הַיּ֖וֹם אֶל הַלָּֽחֶם: וַיַּ֥עַן יְהוֹנָתָ֖ן אֶת–שָׁא֑וּל נִשְׁאֹ֨ל נִשְׁאַ֥ל דָּוִ֛ד מֵעִמָּדִ֖י עַד–בֵּ֥ית לָֽחֶם: וַיֹּ֡אמֶר שַׁלְּחֵ֣נִי נָ֡א כִּ֣י זֶבַח֩ מִשְׁפָּחָ֨ה לָ֜נוּ בָּעִ֗יר וְה֤וּא צִוָּֽה–לִי֙ אָחִ֔י וְעַתָּ֗ה אִם–מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אִמָּ֥לְטָה נָּ֖א וְאֶרְאֶ֣ה אֶת–אֶחָ֑י עַל–כֵּ֣ן לֹא–בָ֔א אֶל–שֻׁלְחַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ: וַיִּֽחַר–אַ֤ף שָׁאוּל֙ בִּיה֣וֹנָתָ֔ן וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בֶּֽן–נַעֲוַ֖ת הַמַּרְדּ֑וּת הֲל֣וֹא יָדַ֗עְתִּי כִּֽי–בֹחֵ֤ר אַתָּה֙ לְבֶן–יִשַׁ֔י לְבָ֨שְׁתְּךָ֔ וּלְבֹ֖שֶׁת עֶרְוַ֥ת אִמֶּֽךָ: כִּ֣י כָל–הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֤ר בֶּן–יִשַׁי֙ חַ֣י עַל–הָאֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִכּ֖וֹן אַתָּ֣ה וּמַלְכוּתֶ֑ךָ וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֨ח וְקַ֤ח אֹתוֹ֙ אֵלַ֔י כִּ֥י בֶן–מָ֖וֶת הֽוּא: וַיַּ֙עַן֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֶת–שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו לָ֥מָּה יוּמַ֖ת מֶ֥ה עָשָֽׂה: וַיָּ֨טֶל שָׁא֧וּל אֶֽת–הַחֲנִ֛ית עָלָ֖יו לְהַכֹּת֑וֹ וַיֵּ֙דַע֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן כִּֽי–כָ֥לָה הִ֛יא מֵעִ֥ם אָבִ֖יו לְהָמִ֥ית אֶת–דָּוִֽד: פרשת דוד ויהונתן.

ביום החודש המנהג הוא לזבוח וזה מוגדר כזבח משפחה, ודוד לנוכח נשואיו למיכל, אמור לבוא ולשבת בשולחן המלך ודוד לא בא ביום הראשון ושאול לא אומר דבר ודוד לא בא ביום השני ושאול מתעניין עם בנו מדוע לא בא דוד:

וַיְהִ֗י מִֽמָּחֳרַ֤ת הַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּפָּקֵ֖ד מְק֣וֹם דָּוִ֑ד וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֔וֹ מַדּ֜וּעַ לֹא בָ֧א בֶן יִשַׁ֛י גַּם תְּמ֥וֹל גַּם הַיּ֖וֹם אֶל הַלָּֽחֶם:

ויהונתן משיב לו ככה:

וְה֤וּא צִוָּֽה–לִי֙ אָחִ֔י וְעַתָּ֗ה אִם–מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אִמָּ֥לְטָה נָּ֖א וְאֶרְאֶ֣ה אֶת–אֶחָ֑י עַל–כֵּ֣ן לֹא–בָ֔א אֶל–שֻׁלְחַ֖ן הַמֶּֽלֶךְ: 

יהונתן אומר לאביו שדוד נמלט לבית אביו לזבוח עם אחיו ביום החודש.

ידיעתו של יהונתן הדבר והסתרת הדבר משאול נתפסה כבגידה של יהונתן בעיני אביו שאול וזאת לנוכח רצונו של אביו להרוג את דוד.

שאול שרואה את נטיית הלב של בנו לדוד מתעמת עם בנו על כך שדוד למעשה יתיישב על המקום שלו ומשכך לא תיכון מלכותו שלו:

כִּ֣י כָל–הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֤ר בֶּן–יִשַׁי֙ חַ֣י עַל–הָאֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִכּ֖וֹן אַתָּ֣ה וּמַלְכוּתֶ֑ךָ

ויהונתן בשלו, מסביר לאביו מדוע דבק הוא בדוד:

וַיַּ֙עַן֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֶת–שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו לָ֥מָּה יוּמַ֖ת מֶ֥ה עָשָֽׂה: 

ושאול כועס עד כדי כך שהוא משליך את חניתו לעבר בנו:

וַיָּ֨טֶל שָׁא֧וּל אֶֽת–הַחֲנִ֛ית עָלָ֖יו לְהַכֹּת֑וֹ:

וַיֵּ֙דַע֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן כִּֽי–כָ֥לָה הִ֛יא מֵעִ֥ם אָבִ֖יו לְהָמִ֥ית אֶת–דָּוִֽד:

ובזאת ידע יהונתן שאביו מבקש להרוג את דוד:

כמה מילים בדבר מעשהו של יהונתן:

כידוע לרבים למרות ששאול ביקש להרוג את דוד,  דוד לא הרג את שאול למרות שהיה יכול לעשות זאת והוא לא עשה זאת כי גם שאול היה משיח בורא עולם.

אַל-תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי; וְלִנְבִיאַי, אַל-תָּרֵעוּ: תהלים.

לא פלא שהשנים האלה היו חברים בנפש, הם חברים ממקום האמונה באל וקבלת דבר האל. זאת תכונה משותפת לשניהם.

ומפה יהונתן שולח את נערו להעביר את המסר לדוד:

וַיָּ֧קָם יְהוֹנָתָ֛ן מֵעִ֥ם הַשֻּׁלְחָ֖ן בָּחֳרִי–אָ֑ף וְלֹא–אָכַ֞ל בְּיוֹם–הַחֹ֤דֶשׁ הַשֵּׁנִי֙ לֶ֔חֶם כִּ֤י נֶעְצַב֙ אֶל–דָּוִ֔ד כִּ֥י הִכְלִמ֖וֹ אָבִֽיו: וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיֵּצֵ֧א יְהוֹנָתָ֛ן הַשָּׂדֶ֖ה לְמוֹעֵ֣ד דָּוִ֑ד וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן עִמּֽוֹ: וַיֹּ֣אמֶר לְנַעֲר֔וֹ רֻ֗ץ מְצָ֥א נָא֙ אֶת–הַ֣חִצִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מוֹרֶ֑ה הַנַּ֣עַר רָ֔ץ וְהֽוּא–יָרָ֥ה הַחֵ֖צִי לְהַעֲבִרֽוֹ: וַיָּבֹ֤א הַנַּ֙עַר֙ עַד–מְק֣וֹם הַחֵ֔צִי אֲשֶׁ֥ר יָרָ֖ה יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּקְרָ֨א יְהוֹנָתָ֜ן אַחֲרֵ֤י הַנַּ֙עַר֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲל֥וֹא הַחֵ֖צִי מִמְּךָ֥ וָהָֽלְאָה: וַיִּקְרָ֤א יְהֽוֹנָתָן֙ אַחֲרֵ֣י הַנַּ֔עַר מְהֵרָ֥ה ח֖וּשָׁה אַֽל–תַּעֲמֹ֑ד וַיְלַקֵּ֞ט נַ֤עַר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת-(החצי) הַ֣חִצִּ֔ים וַיָּבֹ֖א אֶל–אֲדֹנָֽיו: וְהַנַּ֖עַר לֹֽא–יָדַ֣ע מְא֑וּמָה אַ֤ךְ יְהֽוֹנָתָן֙ וְדָוִ֔ד יָדְע֖וּ אֶת–הַדָּבָֽר: וַיִּתֵּ֤ן יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת–כֵּלָ֔יו אֶל–הַנַּ֖עַר אֲשֶׁר–ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֵ֖ךְ הָבֵ֥יא הָעִֽיר: הַנַּעַר֮ בָּא֒ וְדָוִ֗ד קָ֚ם מֵאֵ֣צֶל הַנֶּ֔גֶב וַיִּפֹּ֨ל לְאַפָּ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֑ים וַֽיִּשְּׁק֣וּ | אִ֣ישׁ אֶת–רֵעֵ֗הוּ וַיִּבְכּוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת–רֵעֵ֔הוּ עַד–דָּוִ֖ד הִגְדִּֽיל: וַיֹּ֧אמֶר יְהוֹנָתָ֛ן לְדָוִ֖ד לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְנוּ שְׁנֵ֜ינוּ אֲנַ֗חְנוּ בְּשֵׁ֤ם יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָ֞ה יִֽהְיֶ֣ה | בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֥ין זַרְעִ֛י וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ עַד–עוֹלָֽם: וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וִיהוֹנָתָ֖ן בָּ֥א הָעִֽיר: פרשת דוד ויהונתן.

וַיִּקְרָ֤א יְהֽוֹנָתָן֙ אַחֲרֵ֣י הַנַּ֔עַר מְהֵרָ֥ה ח֖וּשָׁה אַֽל–תַּעֲמֹ֑ד וַיְלַקֵּ֞ט נַ֤עַר יְהֽוֹנָתָן֙ אֶת-(החצי) הַ֣חִצִּ֔ים וַיָּבֹ֖א אֶל–אֲדֹנָֽיו:

הנער שנשלח כשליח למסור מסר לדוד מסר מסר מוצפן לא ידע את הצופן של החיצים, זאת היתה הצפנה של מידע לדוד כדי להציל את נפשו של דוד משאול שביקש להמיתו. דוד רצה לדעת אם הוא יכול להשאר בבית שאול או לברוח.

וְהַנַּ֖עַר לֹֽא–יָדַ֣ע מְא֑וּמָה אַ֤ךְ יְהֽוֹנָתָן֙ וְדָוִ֔ד יָדְע֖וּ אֶת–הַדָּבָֽר:

הדבר גם הבטיח שהנער אם ידבר לא יהיה תועלת מדיבוריו. גם אם היה נחקר בענויים אי אפשר היה להוציא ממנו מידע שאין לו.

וזה היה המסר, המסר לדוד ששאול מבקש להמיתו ומשכך דוד ידע שעליו להשמר על נפשו במאוד מאוד:

וַיָּבֹ֤א הַנַּ֙עַר֙ עַד–מְק֣וֹם הַחֵ֔צִי אֲשֶׁ֥ר יָרָ֖ה יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּקְרָ֨א יְהוֹנָתָ֜ן אַחֲרֵ֤י הַנַּ֙עַר֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲל֥וֹא הַחֵ֖צִי מִמְּךָ֥ וָהָֽלְאָה:

ומפה, אחרי שקיים יהונתן את שבועתו לדוד, מבקש יהונתן שבהמשך יקיים גם דוד את שבועתו:

וַיֹּ֧אמֶר יְהוֹנָתָ֛ן לְדָוִ֖ד לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְנוּ שְׁנֵ֜ינוּ אֲנַ֗חְנוּ בְּשֵׁ֤ם יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר יְהוָ֞ה יִֽהְיֶ֣ה | בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֥ין זַרְעִ֛י וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ עַד–עוֹלָֽם:

בין משבר מנהיגות למשבר זהות: עיון פסיכולוגי בדמויות שאול, דוד, יהונתן ומיכל בספר שמואל מלכות שאול.

וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל–יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל–כָּל–עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת–דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד: וַיַּגֵּ֤ד יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֣ד לֵאמֹ֔ר מְבַקֵּ֛שׁ שָׁא֥וּל אָבִ֖י לַהֲמִיתֶ֑ךָ וְעַתָּה֙ הִשָּֽׁמֶר–נָ֣א בַבֹּ֔קֶר וְיָשַׁבְתָּ֥ בַסֵּ֖תֶר וְנַחְבֵּֽאתָ: וַאֲנִ֨י אֵצֵ֜א וְעָמַדְתִּ֣י לְיַד–אָבִ֗י בַּשָּׂדֶה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה שָׁ֔ם וַאֲנִ֕י אֲדַבֵּ֥ר בְּךָ֖ אֶל–אָבִ֑י וְרָאִ֥יתִי מָ֖ה וְהִגַּ֥דְתִּי לָֽךְ:  דוד ויונתן.

וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל–יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל–כָּל–עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת–דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד:

שאול מבקש להמית את דוד כפי שנלמד מהפרשה הקודמת, מקנאה. ההצלחות של דוד ואהבת העם אליו שמו את שאול במקום שהוא הרגיש שדוד נכנס למקום שלו גם העם וגם ילדיו יהונתן ומיכל גם הם אוהבים את דוד ומגנים עליו מפני אביהם:

וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ: וַיֹּ֣אסֶף שָׁא֗וּל לֵרֹ֛א מִפְּנֵ֥י דָוִ֖ד ע֑וֹד וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת–דָּוִ֖ד כָּל–הַיָּמִֽים:  וַיֵּצְא֖וּ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י | מִדֵּ֣י צֵאתָ֗ם שָׂכַ֤ל דָּוִד֙ מִכֹּל֙ עַבְדֵ֣י שָׁא֔וּל וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד: פרשת דוד.

וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ:

וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת–דָּוִ֖ד כָּל–הַיָּמִֽים:

וגם נראה שבורא עולם עם דוד וכל שעשה הצליח בו ולכן:

וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד:

גם כפי שנלמד מספר מלכים גם בקרב השכנים המדינות השכנות:

וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת-עֲבָדָיו, אֶל-שְׁלֹמֹה, כִּי שָׁמַע, כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ:  כִּי אֹהֵב, הָיָה חִירָם לְדָוִד–כָּל-הַיָּמִים: מלכים.

צריך לחשוב על שאול כמלך במצב כזה שיש בחור כמו דוד בשכונה, שהוא כבר בהנהגה כאיש צבא ומנצח במלחמות והעם אוהב אותו ילדיו ועבדי שאול אוהבים אותו והצלחותיו הם הצלחות של מלך ומושיע שבורא עולם עימו:

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל עַד–מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל–שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל–יִשַׁ֣י בֵּֽית–הַלַּחְמִ֔י כִּֽי–רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ:פרשת דוד.

וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי זֶ֥ה הֽוּא: וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ הָרָמָֽתָה: וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ–רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת יְהוָֽה: פרשת דוד.

וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד

וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל

וַיְדַבֵּ֨ר יְהוֹנָתָ֤ן בְּדָוִד֙ ט֔וֹב אֶל–שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לָיו אַל–יֶחֱטָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ בְּעַבְדּ֣וֹ בְדָוִ֗ד כִּ֣י ל֤וֹא חָטָא֙ לָ֔ךְ וְכִ֥י מַעֲשָׂ֖יו טוֹב–לְךָ֥ מְאֹֽד: וַיָּשֶׂם֩ אֶת–נַפְשׁ֨וֹ בְכַפּ֜וֹ וַיַּ֣ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֗י וַיַּ֨עַשׂ יְהוָ֜ה תְּשׁוּעָ֤ה גְדוֹלָה֙ לְכָל–יִשְׂרָאֵ֔ל רָאִ֖יתָ וַתִּשְׂמָ֑ח וְלָ֤מָּה תֶֽחֱטָא֙ בְּדָ֣ם נָקִ֔י לְהָמִ֥ית אֶת–דָּוִ֖ד חִנָּֽם: וַיִּשְׁמַ֥ע שָׁא֖וּל בְּק֣וֹל יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּשָּׁבַ֣ע שָׁא֔וּל חַי–יְהוָ֖ה אִם–יוּמָֽת: וַיִּקְרָ֤א יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֔ד וַיַּגֶּד–לוֹ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֵ֥ת כָּל–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּבֵ֨א יְהוֹנָתָ֤ן אֶת–דָּוִד֙ אֶל–שָׁא֔וּל וַיְהִ֥י לְפָנָ֖יו כְּאֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם: דוד ויונתן.

והוסיפה המלחמה להיות והוסף על נצחונותיו של דוד ובמשוואה ישרה הוצתה קנאתו של שאול:

וַתּ֥וֹסֶף הַמִּלְחָמָ֖ה לִֽהְי֑וֹת וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד וַיִּלָּ֣חֶם בַּפְּלִשְׁתִּ֗ים וַיַּ֤ךְ בָּהֶם֙ מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו:וַתְּהִי֩ ר֨וּחַ יְהוָ֤ה |רָעָה֙ אֶל–שָׁא֔וּל וְהוּא֙ בְּבֵית֣וֹ יוֹשֵׁ֔ב וַחֲנִית֖וֹ בְּיָד֑וֹ וְדָוִ֖ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָֽד: וַיְבַקֵּ֨שׁ שָׁא֜וּל לְהַכּ֤וֹת בַּֽחֲנִית֙ בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר וַיִּפְטַר֙ מִפְּנֵ֣י שָׁא֔וּל וַיַּ֥ךְ אֶֽת–הַחֲנִ֖ית בַּקִּ֑יר וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא: וַיִּשְׁלַח֩ שָׁא֨וּל מַלְאָכִ֜ים אֶל–בֵּ֤ית דָּוִד֙ לְשָׁמְר֔וֹ וְלַהֲמִית֖וֹ בַּבֹּ֑קֶר וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֗ד מִיכַ֤ל אִשְׁתּוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אִם–אֵ֨ינְךָ֜ מְמַלֵּ֤ט אֶֽת–נַפְשְׁךָ֙ הַלַּ֔יְלָה מָחָ֖ר אַתָּ֥ה מוּמָֽת:  וַתֹּ֧רֶד מִיכַ֛ל אֶת–דָּוִ֖ד בְּעַ֣ד הַחַלּ֑וֹן וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּבְרַ֖ח וַיִּמָּלֵֽט: דוד ויונתן.