מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה, וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ- בעת הזאת לרוב לא יוצא לחם מעשב הארץ ובהתאמה עבודה לאדם מן הארץ.
תנובות האדמה בישראל: בין תוצרת מקומית ליבוא, בין שבעת המינים לבינה המלאכותית.לקראת החג, כאשר אנו מברכים על תנובת הארץ ועל השפע החקלאי, ראוי לעצור לרגע ולבחון מהיכן מגיע המזון הצמחי הנמצא על שולחננו. פעמים רבות נשמעת הטענה כי ישראל תלויה ביבוא מזון, אך מבט מעמיק על תנובות האדמה מן הצומח מגלה תמונה מורכבת יותר. לצד יבוא משמעותי של גידולי יסוד מסוימים, מתקיימת בישראל חקלאות ענפה המספקת חלק גדול בתחומים מסוימים מהמזון הצמחי הנצרך במדינה.ארץ ישראל מתוארת במקרא כארץ שהתברכה בשבעת המינים:"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ."שבעת המינים אינם רק סמלי חג ומסורת. הם ביטוי עמוק לקשר שבין האדם, האדמה והמזון. גם כיום, אלפי שנים לאחר שנכתבו הדברים, רבים מן הגידולים הללו ממשיכים להוות חלק משמעותי מחקלאותה של מדינת ישראל.כפי שנאמר בתהילים:"מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה, וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן; וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד."פסוק זה מתמצת את מהות החקלאות: להפיק מן האדמה מזון, שפע וברכה ופרנסה לאדם בארץ המובטחת מיבול הארץ המובטחת.תנובות האדמה בישראל: יבוא מול ייצור מקומי:
עוצמתה של החקלאות המקומיתהנתון המעודד ביותר הוא היקף הייצור המקומי של פירות וירקות. כ־93% מהתוצרת הטרייה הנצרכת בישראל מיוצרת בארץ. גם בענפים נוספים ישראל היא מעצמה חקלאית של ממש.בין הגידולים המזוהים עם אדמת הארץ ניתן למנות:
חלק מן הגידולים הללו מיוצאים למדינות רבות בעולם ומהווים מקור פרנסה לחקלאות הישראלית.למעשה, כאשר מביטים על מרבית הפירות והירקות הטריים שעל שולחננו, מתברר שהם צמחו בשדות, במטעים ובכרמים של ישראל.החיטה: הראשונה בשבעת המינים והראשונה בחשיבותמבין כל תנובות האדמה, בולטת החיטה מעל כולן.לא במקרה היא פותחת את רשימת שבעת המינים. החיטה היא הבסיס ללחם, שהוא במשך אלפי שנים המזון המרכזי של האדם.ישראל מייבאת כיום כ־2 מיליון טון חיטה בשנה ומייצרת רק חלק קטן מן הצריכה המקומית. החיטה לבדה מהווה את רכיב היבוא הגדול ביותר בטבלה.מן החיטה מופקים:
לכן, כאשר דנים בביטחון מזון, אין מדובר רק בשפע של פירות וירקות. השאלה הגדולה היא האם ניתן להבטיח אספקה רציפה של לחם.וְשָׁמַרְתָּ, אֶת־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וּלְיִרְאָה אֹתוֹ. כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל־בָּהּ לֶחֶם--לֹא־תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ: דברים.לכן במקרה הזה, חשוב מאוד להחזיר את גידול החיטה לארץ. כי למעשה הפסוק הזה לא יתקיים עד שנעשה זאת כי זהו בדיוק עומק הפסוק בתהילים:"מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה, וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן; וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד."תנובות האדמה גם כנכס כלכלי יציב גם כמנוע תעסוקה לדור הצעירלאחרונה חלו עליות במחירי הלחם וזאת משום המלחמה באוקראינה שהיא מספקיות החיטה הגדולות בעולם. דבר זה ממחיש את התלות הגדולה של ישראל בתבואות מחוץ לארץ ומערער את היציבות בצחום הזה שהוא מהחשובים ביותר כנלמד מתורתינו.מעבר לחשיבותן התזונתית והלאומית, תנובות האדמה מן הצומח מייצגות גם הזדמנות כלכלית משמעותית לדור הצעיר.אנו חיים בתקופה שבה מקצועות רבים משתנים במהירות. מערכות בינה מלאכותית מחליפות עובדים בתחומים שונים, תפקידים שבעבר נחשבו מבוקשים נעלמים מן השוק, וצעירים רבים מוצאים את עצמם מול מציאות תעסוקתית חדשה ולא תמיד יציבה.לעומת זאת, יש תחום אחד שהצורך בו אינו נעלם ואינו צפוי להיעלם: ייצור מזון.האדם ימשיך לאכול לעד. כל עוד יש בני אדם, יהיה צורך בחיטה ללחם, בפירות, בירקות, בזיתים, בקטניות ובשאר תנובות האדמה. לכן עבודת האדמה אינה מקצוע חולף, אלא מקצוע שתמיד יהיה בו צורך.דווקא בעידן שבו הבינה המלאכותית גורמת לצמצום משרות בתחומים רבים, יש מקום לראות בחקלאות ובתנובות האדמה מנוע צמיחה לאומי. במקום לחשוש רק מהמשרות שנעלמות, יש לחשוב גם על המשרות שניתן ליצור.הרחבת ענף החקלאות, הקמת חוות חדשות, פיתוח מטעים, הגדלת גידולי השדה ושילוב טכנולוגיות מתקדמות יכולים לפתוח בפני צעירים מסלול תעסוקה יציב ובעל משמעות. לא מדובר רק בעבודה פיזית בשדה, אלא במגוון רחב של מקצועות: עובדי אדמה, אגרונומים, חוקרים, מומחי השקיה, מנהלי חוות ומפתחי טכנולוגיות חקלאיות.החקלאות של המאה ה־21 אינה עומדת מול הבינה המלאכותית, אלא פועלת לצדה. דווקא ה־AI יכול לסייע להגדיל יבולים, לחסוך במים, לשפר את תנובת הקרקע ולהגדיל את כדאיות העיסוק בחקלאות. כך נוצרת הזדמנות להקים דור חדש של עובדי אדמה המשלבים בין אהבת הארץ, ייצור מזון וידע טכנולוגי מתקדם.אם בעבר רווחה התפיסה שעבודת האדמה שייכת לעבר, הרי שכיום היא עשויה להיות דווקא חלק מן העתיד. ככל שיותר משרות מוחלפות בידי מכונות ותוכנות, כך גדלה חשיבותם של התחומים הקשורים לצורך האנושי הבסיסי ביותר: מזון.במובן זה, השקעה בתנובות האדמה אינה רק השקעה בחקלאות. היא השקעה בתעסוקה, בצעירים, בביטחון המזון ובחוסנה של מדינת ישראל. זוהי הזדמנות להצמיח דור חדש של עובדי אדמה שימשיכו את המסורת העתיקה של הארץ, ובו בזמן יובילו את החקלאות הישראלית אל עידן הבינה המלאכותית.אנחנו המאמינים אומרים שאין רע יורד משמים, הכל לטובה, אולי כניסת ה- AI שהולידה אובדן משרות ישיבו את גידול החיטה לישראל. והחיטה תצמח שוב ובגדול.גדי משה (מוזס) יסכים עימי ודאי.סיכוםבחינת תנובות האדמה מן הצומח בישראל מלמדת כי התמונה מורכבת הרבה יותר מן הכותרות. ישראל מייצרת את רוב הפירות והירקות שלה, נהנית מחקלאות מפותחת וממשיכה לשמר ענפים מרכזיים הקשורים לשבעת המינים.עם זאת, היא תלויה במידה רבה ביבוא של גידולי יסוד, ובראשם החיטה, שממנה מופק המזון הבסיסי ביותר של האדם: הלחם.לקראת החג, ראוי לזכור כי אותה ארץ שנשתבחה בחיטה, בשעורה, בגפן, בתאנה, ברימון, בזית ובתמר, ממשיכה גם כיום להצמיח שפע אך עדיין לא מגיעה למלוא הפוטנציאל שלה.וכך ממשיכים להדהד גם היום דברי התהילים:"מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה, וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ."חג שמח, שנת שפע וברכה, ותנובות טובות לאדמת ישראל, לחקלאיה ולכל בית ישראל. |
(אגב, המצווה היא לאכול את פרי הגפן- ענבים ולא את העלים. יש האומרים שהחיטה האוקראינית היא הטובה ביותר, אם זכרוני אינו מטעיני מקור עלי הגפן הממולאים הוא מיוון ויש אומרים גם מטורקיא, זה כמו שיש בורקס טורקי ויש בורקס יווני.. והאורז לרוב מסין והודו. גם עלי הגפן לבדם הם מיבוא לרוב משהו בים 60-70 אחוז מהצריכה. קניתי היום עלי גפן ממולאים באורז בנוסח יווני אורגינאל המיוצרים על ידי נציגות של מפעל יווני בירדן- THE BEST. כל עם וההתמחות שלו:וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת יְהוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת (רגלו) רַגְלָי:וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע: וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי: וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים כַּצִּדֹנִים: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה: וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת כָּל חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים: עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָּה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים שָׁם וְאַתָּה תִשָּׂא וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי: וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ: וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית כֹּה יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה: וַיהוָה נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם: מלכים) |
לֹֽא-תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם: וְלֹ֥א תִתְחַתֵּ֖ן בָּ֑ם בִּתְּךָ֙ לֹֽא-תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ וּבִתּ֖וֹ לֹֽא-תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ- שילח החוצה והביא פנימה: משמעות הנישואין והמשכיות בישראל:
כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָשַׁ֣ל גּֽוֹיִם-רַבִּ֣ים | מִפָּנֶ֡יךָ הַֽחִתִּי֩ וְהַגִּרְגָּשִׁ֨י וְהָֽאֱמֹרִ֜י וְהַכְּנַֽעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֗י וְהַֽחִוִּי֙ וְהַיְבוּסִ֔י שִׁבְעָ֣ה גוֹיִ֔ם רַבִּ֥ים וַֽעֲצוּמִ֖ים מִמֶּֽךָּ: וּנְתָנָ֞ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַֽחֲרֵ֤ם תַּֽחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹֽא-תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם: וְלֹ֥א תִתְחַתֵּ֖ן בָּ֑ם בִּתְּךָ֙ לֹֽא-תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ וּבִתּ֖וֹ לֹֽא-תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ: דברים.בִּתְּךָ֙ לֹֽא-תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ:וּבִתּ֖וֹ לֹֽא-תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ:יש הבדל בין נתינת בת ל..לבין לקיחת בת ל...מבחינת מיקום האב,האב מוסר את ביתו לבית האיש שהיא מתחתנת איתו.הבת יוצאת מבית אביה.כשאב נותן את ביתו, ביתו נמסרת לאדם שיהיה בעלה. היא עוברת אליו.מבחינת הבן, האב לוקח אישה לבנו שעוברת אליו.יש הבדל בין לתת בת לבין לקחת בת מבחינת מיקום הבת ביום שאחרי.ללא קשר להקשר המשפט.הבת יוצאת והכלה נכנסת: עיון בפשוטם של כתוביםכאשר קוראים את פסוקי התורה והנביאים ברצף, מתגלה תבנית משפחתית עקבית החוזרת שוב ושוב. האישה עוזבת את בית אביה ומצטרפת לבית בעלה. הבת יוצאת מבית אביה, ואילו הכלה נכנסת אל בית משפחתו של האיש. מתוך תבנית זו ניתן להבין כיצד מתאר המקרא את המשכיות הבית ואת רצף הדורות.יסוד הדברים מופיע בתורה:בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:לכאורה היה אפשר לנסח את שני חלקי הפסוק באותו פועל, אך התורה מבחינה בין "לתת" לבין "לקחת".כאשר מדובר בבת, נאמר:בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ:האב נותן את בתו, מפני שהיא יוצאת מביתו ועוברת לבית אחר.כאשר מדובר בבן, נאמר:וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:האב לוקח אישה לבנו, מפני שהיא נכנסת אל הבית שבו נמצא הבן.אין כאן רק הבדל לשוני. יש כאן תיאור של שני כיווני תנועה הפוכים.הבת יוצאת.הכלה נכנסת.רבקה עוזבת את בית בתואל ומגיעה לבית אברהם ויצחקסיפור רבקה ממחיש עיקרון זה.רבקה אינה מביאה את יצחק אל בית בתואל. להיפך.רבקה עוזבת את בית אביה ומגיעה לבית אברהם ויצחק.היא מצטרפת לבית בעלה ולא יצחק מצטרף לבית אביה.כל תנועת הסיפור היא מבית בתואל אל בית אברהם ויצחק.לאחר מכן נולדים יעקב ועשו במסגרת הבית שאליו נכנסה רבקה.לפי פשוטו של הסיפור, המשך הדורות איננו נבנה בבית בתואל, אלא בבית שאליו הגיעה רבקה לאחר נישואיה.רחל ולאה מצטרפות לבית יעקב.כך גם אצל רחל ולאה.בסופו של דבר יעקב אינו מצטרף לבית לבן.רחל ולאה הן העוזבות את בית אביהן ומצטרפות לבית יעקב.הן יוצאות ממשפחת לבן ונכנסות למשפחת יעקב.ומשם יוצאים שנים עשר השבטים.גם כאן כיוון התנועה ברור.הנשים עוברות אל בית בעליהן.לא הבעלים אל בית הנשים.אבצן: שילח החוצה והביא פנימהכנלמד גם מפה:וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת־יִשְׂרָאֵל, אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם. וַיְהִי־לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת, הֵבִיא לְבָנָיו מִן־הַחוּץ; וַיִּשְׁפֹּט אֶת־יִשְׂרָאֵל, שֶׁבַע שָׁנִים: שופטים.בת יוצאת החוצה מבית אביה ובת שנלקחת לבן באה לבית האב של הבן.הדברים נאמרים בצורה מפורשת במיוחד בספר שופטים:"וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת, שִׁלַּח הַחוּצָה, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ."הפסוק מחלק את המציאות לשני צדדים ברורים.את בנותיו הוא שילח החוצה.כלומר הן יצאו מביתו.ואילו נשים עבור בניו הוא הביא מן החוץ.כלומר הן נכנסו אל הבית.הכתוב אינו אומר סתם שנשות בניו נישאו להם.הוא מדגיש:שְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ:הבאה זו היא אל המקום שבו נמצאים בניו.אל הבית שאליו הם שייכים.אל בית האב.לכן הפסוק מציג שני כיוונים מנוגדים:
משמעות הביטוי "הביא לבניו"יש משמעות מיוחדת לכך שהכתוב אומר "הביא לבניו".לא נאמר שהבנים הלכו והצטרפו למשפחות הנשים.להיפך.הנשים הן שהובאו אל בניו.כשם שרבקה הגיעה לבית אברהם ויצחק, כך הנשים שהביא אבצן לבניו נכנסו אל הבית שבו נמצאים האב והבנים.מכאן שהמשכיות המשפחה מתוארת מתוך הבית שאליו מגיעה האישה לאחר נישואיה.היא מצטרפת אל הבית הקיים.היא איננה מעבירה את הבית אל מקום אחר.הבת שניתנת והבת שנלקחתמתוך כך מתבאר גם ההבדל שבין שני חלקי הפסוק בדברים.הבת שניתנת יוצאת מבית אביה.הבת שנלקחת נכנסת אל בית בעלה.הראשונה יוצאת.השנייה נכנסת.הראשונה נשלחת החוצה.השנייה מובאת מן החוץ פנימה.זהו אותו מבנה החוזר אצל רבקה, אצל רחל ולאה, ואצל אבצן.מסקנהלפי קריאה זו של פסוקי התורה והנביאים, המקרא מתאר בעקביות מציאות שבה האישה מצטרפת לבית בעלה.רבקה עוזבת את בית בתואל ומגיעה לבית אברהם ויצחק.רחל ולאה עוזבות את בית לבן ומצטרפות לבית יעקב.בנותיו של אבצן יוצאות מביתו, ואילו נשים אחרות מובאות מבחוץ אל בניו.בכל המקרים הבת יוצאת, והכלה נכנסת.מתוך תבנית זו עולה שהמשכיות הבית, המשפחה והדורות מתוארת דרך בית האב שאליו מצטרפת האישה לאחר נישואיה. התורה מציגה בית קיים שאליו נכנסת הכלה, ובתוך בית זה נמשך הזרע, נולדים הבנים והבנות, וממשיכים הדורות הבאים. לפי הבנה זו, עצם הלשון המקראית מלמדת על מרכזיותו של בית האב בתיאור המשפחה וההמשכיות הלאומית בישראל.גם מפה נלמד שהדת, היהדות, הישראליות על פי האבא.במקרה הזה בספר דברים יש מקרה מיוחד:כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָשַׁ֣ל גּֽוֹיִם-רַבִּ֣ים | מִפָּנֶ֡יךָ הַֽחִתִּי֩ וְהַגִּרְגָּשִׁ֨י וְהָֽאֱמֹרִ֜י וְהַכְּנַֽעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֗י וְהַֽחִוִּי֙ וְהַיְבוּסִ֔י שִׁבְעָ֣ה גוֹיִ֔ם רַבִּ֥ים וַֽעֲצוּמִ֖ים מִמֶּֽךָּ: וּנְתָנָ֞ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַֽחֲרֵ֤ם תַּֽחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹֽא-תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם: וְלֹ֥א תִתְחַתֵּ֖ן בָּ֑ם בִּתְּךָ֙ לֹֽא-תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ וּבִתּ֖וֹ לֹֽא-תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ: כִּֽי-יָסִ֤יר אֶת-בִּנְךָ֙ מֵֽאַֽחֲרַ֔י וְעָֽבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְחָרָ֤ה אַף-יְהֹוָה֙ בָּכֶ֔ם וְהִשְׁמִֽידְךָ֖ מַהֵֽר: דברים.מדובר פה שגם הבן במקרה חתונה עם העמים האלה יוצא החוצה מתוקף הטיית הבן שמתערב עם אלה.אולם אזהרה זו אינה משנה את המבנה המשפחתי המתואר במקרא. גם כאן הבת ניתנת ויוצאת מבית אביה, והאישה נלקחת ומצטרפת לבית בעלה. משום כך, גם כאשר מדובר באדם שאינו עובד עבודה זרה ואף מאמין בבורא עולם, עצם נישואיו לבת ישראל אינם הופכים אותו ואת ילדיו לחלק מבית ישראל. הם לא בפיקודי ישראל, בפיקודי הנחלות:וַיְדַבֵּ֨ר יְהוָ֧ה אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃ מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַֽהֲרֹֽן׃ וְאִתְּכֶ֣ם יִֽהְי֔וּ אִ֥ישׁ אִ֖ישׁ לַמַּטֶּ֑ה אִ֛ישׁ רֹ֥אשׁ לְבֵית־אֲבֹתָ֖יו הֽוּא׃ במדבר.לפי קו קריאה זה, האישה מצטרפת לבית בעלה ולא הבעל לבית האישה, ולכן אין לראות בילדים המשך של בית האם אלא של בית האב שאליו הצטרפה. הבן אדם הזה אם הבעל של הבת הוא לא מהעמים האלה הוא יכול להצטרף כגר.לקרוא עוד:מטות מסעי- אַ֗ךְ לְמִשְׁפַּ֛חַת מַטֵּ֥ה אֲבִיהֶ֖ם תִּֽהְיֶ֥ינָה לְנָשִֽׁים– במקרה בנות המנשה שלאביהן לא היו בנים, היתה סכנה שתיסוב נחלה ממטה למטה ומשכך חקיקה מיוחדת, מאוד מעניין נוסח החוק– לְמַ֗עַן יִֽירְשׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַֽחֲלַ֥ת אֲבֹתָֽיו– וְלֹֽא-תִסֹּ֧ב נַֽחֲלָ֛ה מִמַּטֶּ֖ה לְמַטֵּ֣ה אַחֵ֑ר– כִּי-אִישׁ֙ בְּנַ֣חֲלָת֔וֹ יִדְבְּק֕וּ מַטּ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ– לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם– ההדבקות עם הנשים האלה באה לידי ביטוי בתולדה שלא יכולה להחשב עם העם הזה כגוי קדוש, ובזאת הם הפרו ברית ומשכך כדי להשיב ברית הם היו צריכים להשיל את החטא מהם. |
לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת-שֵׁם-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא– אתה לא יכול להיחשב כנושא את שם הבורא לשווא אם לא נשאת על פיך בשבועה את שם הבורא.
לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת-שֵׁם-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר-יִשָּׂ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא: פרשת הַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים.לַשָּֽׁוְא:על כל שמשתמע מכך כנלמד מתהלים:שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ:שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִםעל הגוים האלה:אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ:אנחנו קוראים בשם הבורא,וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: תהלים.פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כְּמִשְׁפָּט לְאֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: תהלים.יש קריאה לשווא ויש שלא לשווא.אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה: דברים.כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה:ולחזק את הדבר:הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן-תִּשְׁכַּ֖ח אֶת-יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֧ר הוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: אֶת-יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א וְאֹת֣וֹ תַֽעֲבֹ֑ד וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ: פרשת הַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים.וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ:ולא לשווא להשבע בשמו.אסור לשקר בשבועה לבורא, שמישהו משביע אותך בבורא עולם לאמור את האמת אסור לשקר אחרי שנשבעת לאמר את האמת בבית המשפט למשל.או להפר שבועה שנשבעת לבורא וזאת לפני שהתרת את הנדר הזה בשבועה.התרת נדרים זה ענין רציני ומפה להבין את גודל שמירת הלשון מצד אחד ומצד שני הקפדה יתרה על הלשון שמשווה לנדר את כל היוצא מפיה. לא כל אמירה או הבטחה נעשית בשבועה בשמו של בורא עולם. וזאת גם מבחינת דין ומשפט, יש הבדל בין אמירת דבר בשבועה לבורא עולם לאמירת דבר שלא בשבועה לבורא עולם. אם נשבעת בבורא עולם על דבר כזה או אחר ולא קיימת אז נשאת את שם הבורא לשווא, אתה לא יכול לשאת או להשבע בשם הבורא לשווא אם לא נשאת על פיך בשבועה את שם הבורא על דבר כזה או אחר. |
לימודים מדברים- כִּ֚י מִי-ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ… וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את.
בתורת ישראל מסופר גם מעשה הבריאה, בד בבד עם יציאת מצרים בורא עולם נודע לישראל בדרך של אותות ומופתים שלמעשה היו כהוכחה לעם על מעשה הבריאה עליו סופר להם:כִּ֣י שְׁאַל-נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר-הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אָדָם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד-קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ: הֲשָׁ֣מַ֥ע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כַּֽאֲשֶׁר-שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי: א֣וֹ | הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמֽוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֽוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר-עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ: אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְהֹוָ֖ה הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ: דברים.זה כמו שמשה נשלח כשליח של בורא עולם וכדי שיאמינו לו שהוא האיש בורא עולם נתן לו אותות ומופתים לעשות לעיני העם וזאת עוד לפני שהלך לדבר עם פרעה. זאת אומרת שהיו נדרשים אותות ומופתים לתת למשה כדי שהעם יאמין שמשה נשלח להושיע אותם על פי דבר בורא עולם. שמשה שליח בורא עולם.כָּל־הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים--מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת, וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ; יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ, וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת. אַתֶּם עֵדַי נְאֻם־יְהוָה, וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי־אֲנִי הוּא--לְפָנַי לֹא־נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה: ישעיהו.כמו האותות והמופתים שהראה משה לעם כך בורא עולם הראה לעם מופתים שלמעשה היו הוכחה שיש בורא לעולם שלנו שברא את העולם הזה כפי שמסופר בתורת בורא עולם:וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵֽעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם-לְ֠יִרְאָה אֶת-יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל-דְּרָכָיו֙ וּלְאַֽהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ: לִשְׁמֹ֞ר אֶת-מִצְוֹ֤ת יְהֹוָה֙ וְאֶת-חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ: הֵ֚ן לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכָל-אֲשֶׁר-בָּֽהּ: רַ֧ק בַּֽאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְהֹוָ֖ה לְאַֽהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַֽחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכָּל-הָֽעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד: כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַֽאֲדֹנֵ֖י הָֽאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹֽא-יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד: דברים.בורא עולם ברא את כל האדם.כמו שבורא עולם ברא את האדם כך ברא את ישראל.עם ישראל כעם הוא עם שנברא כעם:אֲנִי יְהוָה, קְדוֹשְׁכֶם; בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל, מַלְכְּכֶם: ישעיהו.בורא אתכם, אך גם את השמש ואת הירח:וּפֶן-תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת-הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַֽעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל-הַשָּׁמָֽיִם: וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְהֹוָ֔ה וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: דברים.ומשכך אתה משתחווה לבורא ולא לברוא. וכמו השמש וכמו הירח, גם אתה ישראל כעם, עם נברא:וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְהֹוָ֔הלִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:ולאחר כל זאת ייחוד האל:שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה | אֶחָֽד: וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל-מְאֹדֶֽךָ: וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל-לְבָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל-יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל-מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ: דברים.ברור שאם בורא עולם נתן לנו את התורה הזאת, אז ברור שזה הכי טוב והכי נכון להשכיל ממנה, זה ברור, בורא עולם שעשה כל זאת עשה גם זאת, ברור שזה הכי נכון להשכיל בו.נעשה ונשמע:רְאֵ֣ה | לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַֽעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם-חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: כִּ֚י מִי-ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל-קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו: וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: דברים.בארץ הזאת שבורא עולם נתן לנו, הוריש לנו והכניע גויים גדולים ועצומים בלכתו לפנינו:שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַֽעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם: עַם-גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֨עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵֽי עֲנָֽק: וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא-הָֽעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֨יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאֲבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה לָֽךְ: דברים.גם יעקב הלך לפני משפחתו לפני הפגישה עם אחיו עשיו שכל משפחתו מאחוריו, כך הלך יעקב כשהיה חשד סביר שעשיו אחיו ילחם בו.וַיִּשָּׂ֨א יַֽעֲקֹ֜ב עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּ֣ה עֵשָׂ֣ו בָּ֔א וְעִמּ֕וֹ אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וַיַּ֣חַץ אֶת־הַיְלָדִ֗ים עַל־לֵאָה֙ וְעַל־רָחֵ֔ל וְעַ֖ל שְׁתֵּ֥י הַשְּׁפָחֽוֹת׃ וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֨יהָ֙ אַֽחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַֽחֲרֹנִֽים׃ וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֨רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד־אָחִֽיו׃ בראשית.וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ דברים.תִּכָּ֣תֶב זֹ֭את לְד֣וֹר אַֽחֲר֑וֹן וְעַ֥ם נִ֝בְרָ֗א יְהַלֶּל־יָֽהּ׃ תהלים.כִּֽי-יִשְׁאָֽלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָֽעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם: וְאָֽמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּֽצִיאֵ֧נוּ יְהֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: וַיִּתֵּ֣ן יְהֹוָ֡ה אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹֽפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים | בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל-בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ: וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֨עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֵֽינוּ: וַיְצַוֵּ֣נוּ יְהֹוָ֗ה לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֨נוּ֙ כָּל-הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: דברים.עד הדור האחרון. |
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהֹוָה אֶחָד: ייחוד הבורא בספר דברים: מן האותות והמופתים אל ההכרה כי יהוה הוא האלוהים ואין עוד מלבדו:
ייחוד הבורא בספר דבריםשְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַֽעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם: עַם-גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֨עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵֽי עֲנָֽק: וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא-הָֽעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֨יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאֲבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה לָֽךְ: דברים.מן ההתגלות אל הידיעהספר דברים הוא נאומו האחרון של משה רבנו לישראל בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, ולאחר שמתו בני הדור שיצא ממצרים בעקבות חטאיהם, עומד משה לפני דור חדש. רבים מבני דור זה נולדו במדבר ולא ראו בעיניהם את שעבוד מצרים ואת מכותיה.עם זאת, לא היה זה דור של הסתר פנים. זהו דור שגדל לאור גילוי שכינת הבורא: אוהל מועד היה בקרב המחנה, הארון נסע לפני העם, המן ירד מן השמים, וחוקי התורה ומשפטיה נמסרו לו על ידי משה. משום כך שב משה ומבאר לדור הנכנס לארץ את התורה, את קורות אבותיו ואת היסוד שעליו תעמוד אמונתו בארץ המובטחת.בתוך הקשר זה מציב ספר דברים את אחד היסודות הגדולים של התורה: ייחוד הבורא.כִּ֣י שְׁאַל-נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר-הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אָדָם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד-קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ: הֲשָׁ֣מַ֥ע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כַּֽאֲשֶׁר-שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי: א֣וֹ | הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמֽוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֽוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר-עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ: אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְהֹוָ֖ה הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ: דברים.אין הספר מסתפק בהצהרה שיש בורא לעולם, אלא מבסס את ידיעת הבורא על אירועים שהעם כולו היה עד להם. משה רבנו מלמד את ישראל כי האמונה בבורא העולם אינה בנויה על השערה פילוסופית בלבד, אלא על ידיעה הנשענת על עדות לאומית ועל מעשים גלויים שנעשו לעיני עם שלם.על כן נאמר:אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.דקדוק הפסוק מלמד הרבה.לא נאמר: שמעת לדעת.לא נאמר: חשבת לדעת.לא נאמר: הסקת לדעת.אלא:הָרְאֵתָ לָדַעַת.מן הראייה אל הידיעה.מן ההתגלות אל ההכרה.ומן המעשים אל ההבנה כי יהוה הוא אלוהי השמים והארץ.הראייה של אותות יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני וכל הנפלאות במדבר נועדה להביא את ישראל לידיעה ברורה כי הבורא הוא אחד ואין עוד מלבדו.יציאת מצרים כהוכחת הבוראמשה מפנה את ישראל לשאלה שאין לה אח ורע בהיסטוריה:הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ... וַיֶּחִי.וכן:אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסּוֹת בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים...יציאת מצרים אינה רק הצלה מעבדות. היא גילוי של כוח הבורא הפועל בתוך המציאות ושולט בכל כוחותיה.בכל מכה ומכה התגלה דבר נוסף על הבורא.היאור הפך לדם.הצפרדע עלתה מן המים.הכינים יצאו מן העפר.הברד ירד מן השמים.החושך כיסה את הארץ.והים נבקע.מי ששולט במים, בארץ, בבעלי החיים, באש, בברד, בחושך, במחלות ובחיי האדם, מגלה בכך שאינו חלק מן הטבע אלא אדון הטבע כולו.מכאן מתברר כי יציאת מצרים מחזירה את ישראל למעשה בראשית. הגואל הוא גם הבורא. מי שמסוגל לשנות את חוקי הטבע לעיני כל, הוא גם מי שקבע אותם מלכתחילה.כָּל־הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים--מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת, וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ; יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ, וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת. אַתֶּם עֵדַי נְאֻם־יְהוָה, וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ, כִּי־אֲנִי הוּא--לְפָנַי לֹא־נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה: ישעיהו.אותות ומופתים לביסוס השליחותעוד לפני יציאת מצרים נדרש משה להציג אותות ומופתים בפני ישראל.מדוע?מפני שהעם אינו נדרש לקבל טענה ללא ראיה. אפילו משה, גדול הנביאים, אינו בא ואומר: "האמינו לי מפני שאני אומר". הוא מקבל אותות כדי להוכיח ששליחותו מאת בורא עולם.כך גם ביחס להתגלות כולה. הבורא אינו דורש מן העם להאמין ללא בסיס, אלא מראה אותות ומופתים לעיני העם כולו.תחילה הוא מראה.אחר כך הוא מלמד.תחילה הוא מגלה.אחר כך הוא מצווה.העיקרון העולה מספר דברים הוא שהבורא מבסס את דבריו על מעשים גלויים. לכן התורה חוזרת שוב ושוב על הביטויים:לְעֵינֵיכֶםלְעֵינֵינוּאַתָּה הָרְאֵתָהראייה היא יסוד הידיעה.בחירת ישראלהֵ֚ן לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכָל-אֲשֶׁר-בָּֽהּ: רַ֧ק בַּֽאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְהֹוָ֖ה לְאַֽהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַֽחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכָּל-הָֽעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד: כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַֽאֲדֹנֵ֖י הָֽאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹֽא-יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד: דברים.לאחר שהתברר כי הבורא הוא אדון השמים והארץ, מוסיף משה:הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ.ורק לאחר מכן נאמר:רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה.הסדר משמעותי.תחילה מתברר כי יהוה הוא אדון הכול.רק לאחר מכן מתברר כי מתוך כל אשר ברא בחר בישראל.בחירת ישראל איננה הוכחה לאלוהותו, אלא תוצאה של אלוהותו. הוא בחר בישראל מפני שהוא אדון הכול ובידו הסמכות לבחור.ישראל כעם נבראבספר ישעיהו נאמר:אֲנִי יְהוָה, קְדוֹשְׁכֶם; בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל, מַלְכְּכֶם:וכן בתהלים:תִּכָּ֣תֶב זֹ֭את לְד֣וֹר אַֽחֲר֑וֹן וְעַ֥ם נִ֝בְרָ֗א יְהַלֶּל־יָֽהּ׃הרעיון העולה מכאן הוא שעם ישראל אינו מציאות עצמאית אלא יצירה של הבורא.בספר דברים נאמר:וְאֶתְכֶם לָקַח יְהֹוָה וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרַיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.כשם שהשמש והירח הם ברואים, כך גם עם ישראל הוא בריאה. אין הוא מקור הקדושה אלא מקבל הקדושה.זהו אחד היסודות הגדולים של ייחוד הבורא.כל מה שאינו הבורא הוא נברא.השמש נבראה.הירח נברא.הכוכבים נבראו.האדם נברא.ישראל נברא.וכל המציאות כולה נבראה.ורק הבורא לבדו אינו נברא.ומכאן נובע יסוד ייחוד הבורא: כל מה שאינו הבורא תלוי בו, ואילו הוא לבדו קיים מעצמו.וּפֶן-תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת-הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַֽעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל-הַשָּׁמָֽיִם: דברים.לכן אין לעבוד אלא אותו.אין עוד מלבדוזוהי נקודת השיא של כל המהלך:אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.האותות והמופתים אינם מטרה לעצמם.יציאת מצרים אינה מטרה לעצמה.כיבוש הארץ אינו מטרה לעצמו.כל אלה מובילים למסקנה אחת:יש בורא אחד.יש מנהיג אחד לבריאה.יש מקור אחד למציאות.יש רצון אחד המקיים את העולם.יש אדון אחד לכל הנבראים.משום כך ממשיכה התורה:שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד.לאחר שהעם ראה את מעשי הבורא, הוא נקרא להבין את משמעותם: אחדות הבורא וייחודו.נעשה ונשמערְאֵ֣ה | לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַֽעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם-חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: כִּ֚י מִי-ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל-קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו: וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: דברים.משום שהבורא הוא יוצר העולם ונותן התורה, קיום התורה אינו רק ציות אלא הכרה במציאות.לכן אומר משה:וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם.החכמה שבתורה נובעת ממי שנתן אותה.ברור שאם בורא עולם נתן לנו את התורה הזאת, אז ברור שזה הכי טוב והכי נכון להשכיל ממנה, זה ברור, בורא עולם שעשה כל זאת עשה גם זאת, ברור שזה הכי נכון להשכיל בו.כשם שהבורא הוא מקור המציאות, כך תורתו היא מקור החכמה.אין כאן הפרדה בין ייחוד הבורא לבין התורה. התורה מוצגת כהמשך ישיר להתגלות הבורא בימי קדם.ייחוד הבורא וסמכותו לקבוע את עבודתוהתורה מדגישה כי עבודת הבורא אינה מתחילה בבחירת האדם אלא בבחירת הבורא.הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן-תַּֽעֲלֶ֖ה עֹֽלֹתֶ֑יךָ בְּכָל-מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: כִּ֣י אִם-בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֤ר יְהֹוָה֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּֽעֲלֶ֣ה עֹֽלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ: דברים.המילה החוזרת בפרשה היא "יבחר". לא המקום אשר תבחרו אתם. לא המקום אשר ייראה קדוש בעיניכם. לא המקום אשר תמצאו בו התעוררות רוחנית. אלא המקום אשר יבחר בורא עולם.עיקרון זה נובע ישירות מייחוד הבורא. הוא האלוהים ואין עוד מלבדו, הרי שגם קביעת עבודתו בידו בלבד. האדם אינו יוצר את הקדושה ואינו מחליט היכן תשרה השכינה. תפקידו הוא לדרוש את המקום אשר בחר בו הבורא ולבוא שמה.משום כך נאמר:וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹֽתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽיהֹוָֽה: דברים.לא רק הקרבנות קשורים למקום הנבחר. גם המעשרות, התרומות, הנדרים והנדבות. כל עבודת הקודש של ישראל מתכנסת אל אותו מקום שבחר בו הבורא לשום את שמו שם.זהו ההפך הגמור מדרכם של עובדי האלילים. שם האדם קובע היכן לעבוד. כאן הבורא קובע.התורה מדגישה כי עבודת הבורא אינה מתחילה בבחירת האדם אלא בבחירת הבורא.כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה...המילה החוזרת בפרשיות אלו היא:"יבחר"לא המקום אשר יבחרו בני האדם.לא המקום אשר ייראה קדוש בעיניהם.לא המקום אשר תימצא בו התעוררות רוחנית.אלא המקום אשר יבחר בורא עולם.לכן מזהירה התורה:לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּן כְּכֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל-הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו: כִּ֥י לֹֽא-בָאתֶ֖ם עַד-עָ֑תָּה אֶל-הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל-הַֽנַּֽחֲלָ֔ה אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: וַֽעֲבַרְתֶּם֘ אֶת-הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל-אֹֽיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם-בֶּֽטַח: דברים.לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.ייחוד הבורא מחייב גם ייחוד בעבודתו.וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַֽעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל-הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַֽעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל-הַ֨יָּמִ֔ים אֲשֶׁר-אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל-הָֽאֲדָמָֽה: דברים.עיקרון זה נובע ישירות מייחוד הבורא. אם הוא האלוהים ואין עוד מלבדו, הרי שגם קביעת עבודתו בידו בלבד.האדם אינו יוצר את הקדושה ואינו מחליט היכן תשרה השכינה. תפקידו הוא לדרוש את המקום אשר בחר בו הבורא ולבוא שמה.וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֘ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹֽתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם: דברים.עד הדור האחרוןוּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ דברים.וכן נאמר:תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ.העדות על ייחוד הבורא אינה מיועדת רק לדור יוצאי מצרים.כִּֽי-יִשְׁאָֽלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר מָ֣ה הָֽעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם: וְאָֽמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּֽצִיאֵ֧נוּ יְהֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: וַיִּתֵּ֣ן יְהֹוָ֡ה אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹֽפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים | בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל-בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ: וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֨עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֵֽינוּ: וַיְצַוֵּ֣נוּ יְהֹוָ֗ה לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֨נוּ֙ כָּל-הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: דברים.כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר.כל דור מקבל את העדות מן הדור הקודם.כל דור שומע על האותות והמופתים.כל דור לומד מחדש כי הבורא שהוציא את ישראל ממצרים הוא הבורא שברא שמים וארץ.וכך נשמרת הקריאה המרכזית של ספר דברים מדור לדור:הבורא הוא בורא הכול.הוא גאל את ישראל.הוא בחר בישראל.הוא נתן את תורתו לישראל.והמסקנה העולה מכל אלה היא אחת:אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.סיכום: מן הראייה אל הידיעהאין העין משגת את הבורא, כי אין הנברא משיג את מי שברא אותו, ואין השכל מקיף את מי שנתן לשכל את כוחו. עצמות הבורא נסתרת מן האדם, ואין בשר ודם יכול לעמוד על עומק מהותו.אולם לא לכך מכוונת התורה.התורה אינה דורשת מן האדם להשיג את עצמות הבורא, אלא להכיר את ייחודו.לא נאמר לישראל לראות את הבורא עצמו.נאמר להם לראות את מעשיו.לראות את יציאת מצרים.לראות את האותות והמופתים.לראות את מעמד סיני.לראות את הנהגתו המתמדת בעולם.ומתוך המעשים להכיר את הפועל.ומתוך הגילוי לדעת את מי שנתגלה.זהו אחד היסודות הגדולים העולים מספר דברים.לא מן הנסתר מתחילה הידיעה.אלא מן הגלוי.לא מן המופשט מתחילה ההכרה.אלא מן המעשה.לא מן ההשערה מגיעים אל האמונה.אלא מן העדות.משום כך חוזר משה רבנו פעם אחר פעם:לְעֵינֵיכֶם.לְעֵינֵינוּ.אַתָּה הָרְאֵתָ.הראייה מולידה ידיעה.הידיעה מולידה הכרה.וההכרה מולידה קבלת עול מלכות שמים.כל המהלך הגדול של ספר דברים מוביל לנקודה אחת:השמש נבראה.הירח נברא.הכוכבים נבראו.האדם נברא.ישראל נברא.וכל אשר בשמים ובארץ נברא.ורק הבורא אינו נברא.ומשום כך:אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.זהו לבו של ספר דברים.וזוהי הקריאה העולה ממנו לדור הראשון ולדור האחרון:שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד. |
דיני העבד והאמה העבריים במקרא: חירות, אחריות, זכויות האמה, רציעת העבד, המזוזה והבחירה בין עבדות אדם לעבודת הבורא:
כִּֽי-יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַֽעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּֽךְ: וְכִֽי-תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם: הַֽעֲנֵ֤יק תַּֽעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּֽרַכְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן-לֽוֹ: וְזָֽכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֨יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ עַל-כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת-הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם: וְהָיָה֙ כִּֽי-יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵֽעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת-בֵּיתֶ֔ךָ כִּי-ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ: וְלָֽקַחְתָּ֣ אֶת-הַמַּרְצֵ֗עַ וְנָֽתַתָּ֤ה בְאָזְנוֹ֙ וּבַדֶּ֔לֶת וְהָיָ֥ה לְךָ֖ עֶ֣בֶד עוֹלָ֑ם וְאַ֥ף לַֽאֲמָֽתְךָ֖ תַּֽעֲשֶׂה-כֵּֽן: דברים.העבד והאמה העבריים בספר דברים.הפסוקים מדגישים נקודה חשובה מאוד: התורה כוללת את העבד העברי ואת האמה העברייה כאחד במסגרת חוק השחרור בשנה השביעית. לשון הכתוב ברורה:כִּי־יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ.כבר בפתיחת הפרשה התורה משווה בין האיש לבין האישה: "העברי או העברייה". שניהם נמכרים במסגרת דיני העבדות העברית, שניהם עובדים שש שנים, ושניהם זכאים לשחרור בשנה השביעית. מכאן עולה שעצם חובת השחרור איננה מוגבלת לעבד הזכר בלבד, אלא חלה גם על האמה העברייה.יתרה מזו, התורה אינה מסתפקת בשחרור בלבד. היא מטילה על האדון חובה חיובית להעניק לעבד המשתחרר מתנות התחלה:הַֽעֲנֵ֤יק תַּֽעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּֽרַכְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן-לֽוֹ:מטרת ההענקה היא למנוע מצב שבו אדם יוצא לחירות כשהוא חסר כל. התורה מבקשת שהמעבר מעבדות לחירות יהיה מעבר שיש בו כבוד אנושי ויכולת לבנות חיים עצמאיים. הטעם המוסרי לכך מופיע מיד לאחר מכן:וְזָֽכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֨יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָהזיכרון הלאומי של שעבוד מצרים יוצר מחויבות מוסרית ליחס הוגן כלפי מי שנמצא במעמד של תלות ועבדות.בהמשך עוסקת התורה במקרה החריג שבו העבד אינו רוצה לצאת לחופשי:וְהָיָה֙ כִּֽי-יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵֽעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת-בֵּיתֶ֔ךָ כִּי-ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ:במקרה כזה נעשה טקס הרציעה, והעבד נשאר אצל אדונו לאורך זמן. מעניין במיוחד שהפסוק מסיים:וְאַ֥ף לַֽאֲמָֽתְךָ֖ תַּֽעֲשֶׂה-כֵּֽן:סיום זה מלמד שהתורה ממשיכה להחיל את עקרונות הפרשה גם על האמה העברייה, ומחזק את ההקבלה שבין העבד העברי לבין האמה העברייה לאורך כל היחידה.לכן ניתן לומר שהמסר המרכזי של הפרשה הוא שהעבדות העברית איננה מעמד קבוע אלא מצב זמני, ושגם העבד וגם השפחה, כל עוד הם "עברי" ו"עברייה", זכאים לחירות לאחר שש שנים. השחרור איננו רק סיום של עבודה, אלא הכרה באחווה: "כי יימכר לך אחיך העברי או העברייה". העבד והשפחה אינם רכושו של האדון, אלא אחים שנסיבות חייהם הביאו אותם לתלות זמנית, ועל כן חובה לשחררם בכבוד ולסייע להם לפתוח פרק חדש בחייהם.וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָֽעֲבָדִֽים׃ אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לא (ל֥וֹ) יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹֽא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ׃ וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַֽעֲשֶׂה־לָּֽהּ׃ אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹֽנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃ וְאִ֨ם־שְׁלָשׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַֽעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָֽצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף׃ שמות.האמה העברייה זוכה בתורה להגנה מיוחדת. האדון מחויב לספק לה "שארה, כסותה ועונתה". "שארה" היא זכותה למזון, קיום וקורת גג, "כסותה" היא זכותה ללבוש ולצרכים החומריים הנדרשים לחייה, ו"עונתה" אינה רק קיום יחסי אישות, אלא גם זכותה לחיות את חייה כאישה, להגיע לעִתה, להקים משפחה ולהוליד. התורה מדגישה שאין למנוע ממנה את האפשרות להגשים את ייעודה המשפחתי והאנושי. לכן נאמר: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע".בהמשך קובעת התורה:"וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף."כלומר, אם האדון אינו מספק לה מזון וקיום, לבוש ומחסה, ואת זכותה להקים משפחה ולהוליד, היא יוצאת לחופשי ואינה זקוקה לפדיון עוד לפני שנת שבע הקבוע בחוק בכל מקרה. בכך מלמדת התורה שהסמכות על האמה איננה מוחלטת, אלא מותנית בקיום חובות יסוד כלפיה.חשוב גם לזכור שהפסוק פותח במילים:"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה".לפי הכתוב, מדובר במצב שבו אב מוכר את בתו לאמה. התורה אינה מעניקה רשות כללית לכל אדם למכור אישה, אלא מתארת מקרה מסוים ומוגדר. דווקא משום כך היא ממשיכה ומציבה שורה של חובות והגנות שנועדו לשמור על כבודה, קיומה ועתידה של האמה העברייה.הבחירה בין החירות לבין בית העבדיםוְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת–הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ. וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: שמות.דיני העבד העברי בספר שמות מציגים מצב מיוחד שבו העבד ניצב בפני בחירה. התורה קובעת:"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם."זהו עיקרון היסוד: עבד עברי אינו נועד להיות עבד לעולם. לאחר שש שנים הוא יוצא לחירות.אם נכנס לבדו, יצא לבדו:"אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא."ואם היה נשוי בעת כניסתו לעבדות:"אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ."אולם התורה מתארת גם מצב אחר:"אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת, הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ."במקרה זה, כאשר האישה ניתנה לעבד על ידי אדונו, האישה והילדים נשארים בבית האדון בעת שחרורו של העבד. לכן ניצב העבד בפני הכרעה קשה: לבחור בחירות שניתנה לו, או להישאר בבית אדוניו כדי להמשיך לחיות עם האישה והילדים.על כך נאמר:"וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי."העבד אינו נשאר מכוח כפייה, אלא מכוח בחירה. הוא מצהיר במפורש כי אהבתו לאדון, לאישה ולילדים גוברת על רצונו לצאת לחירות.מכאן עוברת התורה לטקס הרציעה:"וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם."הדלת והמזוזה אינן נראות כאן כפרטים מקריים. המזוזה היא המקום שעליו נכתבים דברי הברית:שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהוָ֥ה ׀ אֶחָֽד׃ וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ׃ ו וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃ וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃ וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹֽטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ׃ וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃ דברים.ובהמשך מזכירה התורה:הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: דברים.לפי קריאה זו, העבד מובא דווקא אל הדלת ואל המזוזה, המקום המזכיר את יציאת מצרים ואת החירות שניתנה לישראל. שם, מול הסמל של היציאה מבית עבדים, הוא מודיע כי אינו רוצה לצאת לחופשי. בדלת ובמזוזה, המזכירות את הברית עם ה' ואת השחרור מן השעבוד, בוחר העבד לשוב ולהיות עבד לאדון בשר ודם.לכן רציעת האוזן נעשית דווקא שם. המזוזה מעידה על הקריאה לאהוב את בורא עולם ולזכור את היציאה מבית עבדים, ואילו העבד הנרצע בוחר באדונו ובחייו בבית האדון על פני החירות שניתנה לו. כך הופכים הדלת והמזוזה לעדים לבחירתו.כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ: וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה: וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה: ויקרא. |
פסח ומצות: שני מועדים נפרדים המשקפים את שני שלבי גאולת מצרים, מליל הפסיחה וההצלה ועד בוקר היציאה לחירות ולהליכה.. הביתה..
שָׁמוֹר֙ אֶת-חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה: וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר-יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: לֹֽא-תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל-עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֨אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת-י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: וְלֹא-יֵֽרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל-גְּבֻֽלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹֽא-יָלִ֣ין מִן-הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר: לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת-הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: כִּ֠י אִֽם-אֶל-הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת-הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם: וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָֽלַכְתָּ֖ לְאֹֽהָלֶֽיךָ: דברים.פסח ומצות: שני מועדים, שתי תחנות בגאולת מצריםמבואספר דברים מלמד כי התורה אינה מתארת רק מועד אחד בעל כמה מצוות, אלא שני שלבים נפרדים בתהליך הגאולה. השלב הראשון הוא ליל הפסח, זמן הפסיחה וההצלה. השלב השני הוא בוקר היציאה, זמן החירות וההליכה לדרך חדשה. שני השלבים הללו משתקפים במבנה המועד לדורות, עד שניתן לראות בהם שני מועדים סמוכים: חג הפסח וחג המצות.חג הפסח: זכר לליל הפסיחההתורה פותחת את הציווי:שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה: דברים.עיקר הפסוק הוא הלילה. התורה אינה אומרת כאן ביום צאתך, אלא מדגישה שהגאולה שעליה נסמך הפסח קשורה ללילה.זהו הלילה שבו בורא עולם פסח על בתי ישראל והבדיל בינם לבין מצרים.לכן הפסח הוא בראש ובראשונה זכר למעשה ההצלה האלוהי שהתרחש בליל יציאת מצרים.זמן הפסח: מן הערב ועד הבוקרבהמשך נאמר:כִּ֣י אִם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ: דברים.ולאחר מכן:וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר: דברים.זבח הפסח שייך לזמן מוגדר: ערב, לילה ובוקר. התורה מקפידה שהפסח לא יעבור את גבול הבוקר, ולכן אוסרת להותיר מן הבשר עד אור היום.נמצא שזמנו של חג הפסח הוא מזמן הזביחה בערב ועד הבוקר שלאחריו.הבוקר: סיומו של חג הפסחלאחר תיאור הזביחה והאכילה בא הפסוק החותם את היחידה:וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָכַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ: דבריםפסוק זה איננו פרט טכני בלבד. הוא מציין את סיום מועד הפסח.הפסח מתחיל בערב.הפסח נאכל בלילה.אין להותיר ממנו עד בוקר.וכאשר מגיע הבוקר:"וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ".הבוקר מסמן את סוף מועד הפסח ואת המעבר לשלב הבא.ההקבלה ליציאת מצריםכאן מתגלה המבנה העמוק של הפרשה.בליל הפסח במצרים ישבו בני ישראל בבתיהם, אכלו את הפסח והמתינו לגאולת הבורא.רק לאחר שהסתיים הלילה התחילה תנועת היציאה ממצרים.כך גם בקיום המועד בארץ.בלילה מתכנס כל העם אל המקום אשר יבחר בורא עולם,שָׁם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב: דברים.לאחר מכן:וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָכַלְתָּ֔: דברים.ואז מגיע שלב חדש:וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ:כשם שבמצרים הבוקר היה זמן היציאה מן המקום שבו שהו ישראל בלילה, כך גם בארץ ישראל הבוקר הוא זמן התנועה מן המקום אשר יבחר בורא עולם אל האוהלים, הבתים והנחלות.במצרים יצאו בני ישראל ממצרים מעבדות לחירותבארץ עוברים ישראל מן מקום הזבח אל ביתם.בשני המקרים הבוקר מסמן את המעבר מהלילה הזה לחירות ובהמשך הביתה.לכן אין לראות בפסוק זה הוראה מעשית בלבד, אלא זכר ממשי ליציאת מצרים עצמה. התורה משחזרת את סדר המאורעות: לילה של פסח, ולאחריו בוקר של הליכה- הביתה.שני שלבים בגאולה ושני מועדים בזיכרוןההבחנה העולה מפרשת דברים איננה עומדת לבדה. התורה מבחינה באופן מפורש בין הפסח לבין חג המצות:אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהוָֽה׃ וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם לַחֹ֥דֶשׁ הַזֶּ֖ה חַ֣ג הַמַּצּ֑וֹת לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃ בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י מִקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ ויקרא.בסדר הדברים הזה מבחינה התורה בבירור בין שני מועדים:"בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ... פֶּסַח לַיהוָה"ולאחר מכן:"וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה".הפסח מצוין בתאריך אחד, בארבעה עשר לחודש, ואילו חג המצות מתחיל בחמישה עשר לחודש ונמשך שבעה ימים. הבחנה זו תואמת את הקריאה של פרשת דברים.חג הפסח מתמקד בליל הפסיחה, ולכן התורה אומרת:"הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה"ומסיימת את סדר הפסח במילים:"וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ".למה שאירע לאחר מכן:"כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".סדר המועדים משקף את סדר הגאולה עצמה. תחילה בא ליל הפסח, ליל ההצלה והפסיחה. עם בוא הבוקר מסתיים הפסח, וכל איש פונה לאוהלו כשם שבמצרים החל העם לנוע ממקומו. מכאן מתחיל חג המצות, חג היציאה וההליכה לחירות.לפי הבנה זו, פרשת המועדים שבויקרא ופרשת הפסח שבדברים משלימות זו את זו: האחת מבחינה במפורש בין פסח לבין חג המצות, והשנייה מסבירה את נקודת המעבר ביניהם באמצעות הפסוק:"וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ".פסוק זה הוא ציר המעבר בין שני המועדים, כשם שהבוקר שלאחר ליל הפסח היה ציר המעבר בין ההצלה במצרים לבין היציאה לחירות.מיום ליום.מועד במועדו.יש הבדלה בין השבת לבין מועדי המועד במועדו:וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מֽוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מֽוֹעֲדָֽי׃ שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהוָ֔ה בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמֽוֹעֲדָֽם׃ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַֽיהוָֽה׃ וּבַֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַֽיהוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃ בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ׃ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַֽיהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ׃ |
אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ– בין- לא יהיה בך אביון ל- לא יחדל אביון: מנגנוני התורה למניעת עוני- מעודכן:
מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע-שָׁנִ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה: וְזֶה֘ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כָּל-בַּ֨עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא-יִגֹּ֤שׂ אֶת-רֵעֵ֨הוּ֙ וְאֶת-אָחִ֔יו כִּֽי-קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַֽיהֹוָֽה: אֶת-הַנָּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַֽאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת-אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ: אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה-בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי-בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן-לְךָ֥ נַֽחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ: רַ֚ק אִם-שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: כִּֽי-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַֽעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ: כִּי-יִֽהְיֶה֩ בְךָ֙ אֶבְי֜וֹן מֵֽאַחַ֤ד אַחֶ֨יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת-לְבָֽבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת-יָ֣דְךָ֔ מֵֽאָחִ֖יךָ הָֽאֶבְיֽוֹן: כִּֽי-פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת-יָֽדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַֽעֲבֵט֙ תַּֽעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ: הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן-יִֽהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם-לְבָבְךָ֙ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַת-הַשֶּׁ֘בַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֨יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֨יךָ֙ אֶל-יְהֹוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא: נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹֽא-יֵרַ֥ע לְבָֽבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל | הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל-מַֽעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ: כִּ֛י לֹֽא-יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל-כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת-יָֽדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַּֽעֲנִיֶּ֛ךָ וּֽלְאֶבְיֹֽנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ: דברים.מבחינת רעיוניות כלכלה, יש ציווי ברור שהכלכלה שמנהלים בישראל היא כלכלה שתוצאה שלה שאין עוני בישראל ובתורתינו הקדושה, מוסבר בדיוק איך לעשות זאת, ואם בורא עולם אומר שעם ישראל יכול ליצור חברה כזאת שהיא אור לגויים, ישראל יכולים לעשות זאת:מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהֹוָה:כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:כנלמד, עוני תמיד יהיה, לא רק מסיבות ניהול לא נכון, גם מסיבת אי שליטה על יצר:וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם: לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: תהלים.לכן לעשות כנלמד מפה:לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב: הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי: מלאכי.הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי:תבחן בזאת את בורא עולם, בטוב:וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:ומשכך:וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:"איש כמתנת ידו": הקשר בין הברכה לבין ההפרשה:וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי-עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָֽׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת-הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה: חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּֽעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ: וְשָֽׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֨ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָֽאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה כִּ֣י יְבָֽרֶכְךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ: שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים | בַּשָּׁנָ֡ה יֵֽרָאֶ֩ה כָל-זְכ֨וּרְךָ֜ אֶת-פְּנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּֽׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵֽרָאֶ֛ה אֶת-פְּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה רֵיקָֽם: אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן-לָֽךְ: דברים.לצד החובה להפריש מעשרות ותרומות, התורה מדגישה עיקרון נוסף: ההפרשה קשורה לברכה שקיבל האדם.בפרשת הרגלים נאמר:"אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ."הפסוק מופיע בהקשר של שלושת הרגלים, הזמנים שבהם עם ישראל נקהל לפני בורא עולם ומביא את מתנותיו. עיקרון זה מלמד כי קיים קשר ישיר בין גודל הברכה שקיבל האדם לבין היקף הנתינה הנדרש ממנו.מבחינה כלכלית, אין מדובר בתפיסה של סכום אחיד המוטל באופן שווה על כל אדם ללא קשר למצבו. ההפרשה נבחנת ביחס לתבואה, ליבול, להכנסה ולברכה שניתנה לכל אדם. מי שהתברך ביותר נדרש להפריש יותר, ומי שהתברך בפחות מפריש בהתאם למה שניתן לו.המעשר. ככל שתבואותיך גדולות יותר כך המעשר שלך גדול יותר.הדבר משתלב עם התפיסה הרחבה של התורה ביחס לעוני. מטרת ההפרשה איננה להכביד על האדם אלא ליצור מנגנון שבו הברכה המגיעה אל היחיד מחלחלת גם אל שאר חלקי קהל ישראל:"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה... וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה."כלומר, השמחה והברכה אינן מיועדות ליחיד בלבד. הן אמורות להתרחב אל הלוי, אל הגר, אל היתום ואל האלמנה. לכן ההפרשה מן הברכה איננה רק חובה כלכלית, אלא אמצעי שבאמצעותו הופכת ברכת היחיד לברכה של קהל ישראל כולו.ועם הכסף הזה, לעשות שלא יהיה עניים בישראל.בספר ויקרא נאמר:וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.פסוק זה מציג תפיסת קניין ייחודית. האדם יושב בארץ, עובד את אדמתה, נהנה מפירותיה ומוריש את נחלתו לבניו, אולם קניינה העליון של הארץ איננו שלו. קניין הארץ נותר בידי בורא העולם, ואילו ישראל מחזיקים בנחלה מכוח רשות שניתנה להם.נקודת מוצא זו מאפשרת להבין את מנגנון המעשרות והתרומות באור נוסף. בעולם האנושי מקובל שאדם המשתמש בקניינו של אחר משלם תמורה בעבור זכות השימוש בו. שוכר משלם לקונה הבית בעבור השימוש בקניינו, חוכר משלם בעבור השימוש בקרקע שאינה קניינו, ומשתמש במשאב השייך לאחר מכיר בזכותו של בעל הקניין לקבוע את תנאי השימוש בו.על בסיס עיקרון זה ניתן לראות את המעשרות, התרומות ומתנות העניים כחלק מתנאי הישיבה בארץ. אין הכוונה שבורא העולם זקוק לכסף או ליבול, אלא שקונה הארץ קבע את התנאים שבהם ייהנה האדם מפירות קניינו.בשונה מבעל קניין אנושי הנוטל את התמורה לעצמו, בורא העולם קובע כי התמורה תועבר למי שנבחרו על ידו.לֹא-יִֽהְיֶ֠ה לַכֹּֽהֲנִ֨ים הַֽלְוִיִּ֜ם כָּל-שֵׁ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה עִם-יִשְׂרָאֵ֑ל אִשֵּׁ֧י יְהֹוָ֛ה וְנַֽחֲלָת֖וֹ יֹֽאכֵלֽוּן: וְנַֽחֲלָ֥ה לֹא-יִֽהְיֶה-לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙ ה֣וּא נַֽחֲלָת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לֽוֹ: וְזֶ֡ה יִהְיֶה֩ מִשְׁפַּ֨ט הַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת הָעָ֗ם מֵאֵ֛ת זֹֽבְחֵ֥י הַזֶּ֖בַח אִם-שׁ֣וֹר אִם-שֶׂ֑ה וְנָתַן֙ לַכֹּהֵ֔ן הַזְּרֹ֥עַ וְהַלְּחָיַ֖יִם וְהַקֵּבָֽה: רֵאשִׁ֨ית דְּגָֽנְךָ֜ תִּירֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ וְרֵאשִׁ֛ית גֵּ֥ז צֹֽאנְךָ֖ תִּתֶּן-לֽוֹ: כִּ֣י ב֗וֹ בָּחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִכָּל-שְׁבָטֶ֑יךָ לַֽעֲמֹ֨ד לְשָׁרֵ֧ת בְּשֵׁם-יְהֹוָ֛ה ה֥וּא וּבָנָ֖יו כָּל-הַיָּמִֽים: וְכִֽי-יָבֹ֨א הַלֵּוִ֜י מֵֽאַחַ֤ד שְׁעָרֶ֨יךָ֙ מִכָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-ה֖וּא גָּ֣ר שָׁ֑ם וּבָא֙ בְּכָל-אַוַּ֣ת נַפְשׁ֔וֹ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה: וְשֵׁרֵ֕ת בְּשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו כְּכָל-אֶחָיו֙ הַֽלְוִיִּ֔ם הָעֹֽמְדִ֥ים שָׁ֖ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: דברים.ללוי:וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם.לכהן:כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ.ולגר, ליתום ולאלמנה:כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה.מכאן שהמעשרות והתרומות אינם רק מעשי חסד או נדיבות. הם חלק ממערכת הקניין שהתורה מציבה. האדם מחזיק בנחלה ונהנה מפרי עמלו, אך אינו מחזיק בקניין העליון של הארץ. משום כך חלק מן הרווח המופק מן הארץ מועבר, על פי ציוויו של קונה הארץ, אל הלוי, הכהן, הגר, היתום, האלמנה והאביון.לפיכך, הסיוע לעני בתורה איננו רק ביטוי לרחמים אישיים. הוא חלק מהסדר הקנייני והכלכלי של הישיבה בארץ. האחריות לאביון איננה מנותקת מן הזכות להתנחל בארץ, להחזיק בנחלה ולהפיק ממנה רווח.בהקשר זה ניתן להבין גם באור חדש את הפסוק:כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ.קיומם של אביונים איננו רק תיאור של מציאות חברתית. הוא גם מבחן מתמשך לקהל ישראל היושב בארץ. הנהנה מקניינו של בורא העולם נדרש לקיים את התנאים שקבע בעל הקניין, ובכללם הדאגה לחלשים שבקרב העם.כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ,כך ניתן לראות במצוות החברתיות מעקה כלכלי שנועד למנוע את נפילת האדם לעוני קיצוני.אדם הנופל לעוני ואינו מקבל סיוע עלול להידרדר לפשיעה, לאלימות, לתלות, לניצול ולתופעות חברתיות קשות אחרות. משום כך התורה אינה מחכה לאחר הנפילה אלא בונה מראש מערכת של מניעה, תיקון ושיקום. |
כִּי־יָקוּם עֵד־חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה– "עד חמס" הוא אדם המבקש להשתמש במנגנון המשפטי עצמו ככלי לעשיית עוול.
על פי שניים עדים או שלושה עדים יקום דבר: יסודות הראיה והחקירה במשפט התורהיסוד גדול העומד בבסיס משפט התורה הוא ההכרה שהאמת אינה נקבעת מכוח כוחו של אדם אחד, אלא מתוך בירור, בדיקה והצלבת עדויות. התורה מבקשת להעמיד מערכת משפטית השומרת על האדם מפני שרירות הלב, מפני נקמנות ומפני השחתת הדין באמצעות עדות שקר. משום כך ניתנה לעדות מעמד מרכזי בהליך המשפטי, אך בצדו ניתנה גם חובה מתמדת לחקור ולדרוש.עַל-פִּ֣י | שְׁנַ֣יִם עֵדִ֗ים א֛וֹ שְׁלשָׁ֥ה עֵדִ֖ים יוּמַ֣ת הַמֵּ֑ת לֹ֣א יוּמַ֔ת עַל-פִּ֖י עֵ֥ד אֶחָֽד: יַ֣ד הָֽעֵדִ֞ים תִּֽהְיֶה-בּ֤וֹ בָרִֽאשֹׁנָה֙ לַֽהֲמִית֔וֹ וְיַ֥ד כָּל-הָעָ֖ם בָּאַֽחֲרֹנָ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: דברים.ובהמשך חזרה התורה וקבעה:לֹֽא-יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל-עָוֹן֙ וּלְכָל-חַטָּ֔את בְּכָל-חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל-פִּ֣י | שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל-פִּ֥י שְׁלשָֽׁה-עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר: כִּֽי-יָק֥וּם עֵד-חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַֽעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה: וְעָֽמְד֧וּ שְׁנֵי-הָֽאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר-לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם: וְדָֽרְשׁ֥וּ הַשֹּֽׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵד-שֶׁ֨קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו: וַֽעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַֽעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹא-יֹסִ֨פוּ לַֽעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ: וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֨יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל: דבריםמלשון הפסוקים עולה כי עצם העדות של אדם יחיד אינה מספקת להכרעה משפטית. לא מפני שכל אדם חשוד בשקר, אלא מפני שהתורה מכירה במגבלותיו של האדם. אדם עלול לטעות, להתרשם באופן חלקי, להיות מושפע מרגש או מאינטרס נסתר. לפיכך נדרשת הסכמה של שני עדים לפחות כדי לבסס דבר מבחינה משפטית.אלא שיש לעיין מדוע הוסיפה התורה את המילים "או שלושה עדים". הרי אם שני עדים מספיקים, לשם מה הוזכרו שלושה?ניתן לראות בכך רובד נוסף של יציבות ראייתית. כאשר שלושה אנשים מעידים על אותו הדבר, ואף אם אחד מהם יתברר לאחר מכן כעד שקר, עדיין נותרים שני עדים כשרים שעל פיהם יכול הדבר להתקיים. אולם אם מתוך השלושה שניים יתגלו כשקרנים, לא יוותר אלא עד אמת אחד, ועל עדות יחיד כבר קבעה התורה:"לֹא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ" (דברים).מכאן שאין העיקר במספר האנשים בלבד, אלא בכשרותם ובאמינותם.בהמשך הפרשה מזהירה התורה מפני אפשרות חמורה במיוחד:"כִּי־יָקוּם עֵד־חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה" (דברים).אין כאן טעות אנוש רגילה. "עד חמס" הוא אדם המבקש להשתמש במנגנון המשפטי עצמו ככלי לעשיית עוול. הוא מבקש לנצל את כוחה של העדות כדי לפגוע בזולתו ולהפוך את האמת לשקר ואת השקר לאמת.נוכח סכנה זו קובעת התורה כי אין להסתפק בשמיעת העדים בלבד:וְעָֽמְד֧וּ שְׁנֵי-הָֽאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר-לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם: וְדָֽרְשׁ֥וּ הַשֹּֽׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵד-שֶׁ֨קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו: (דברים).המילים "ודרשו השופטים היטב" הן מהביטויים החשובים ביותר במשפט התורה. הן מלמדות שאין בית הדין רשאי להסתפק במראית העין. עליו לחקור, לבדוק, להשוות, לבחון ולברר.עצם העובדה ששניים או שלושה אנשים אומרים אותו דבר איננה פוטרת מן החקירה. השאלה מי הם העדים חשובה לא פחות מן השאלה כמה הם.מטעם זה אדם המעורב במחלוקת עצמה אינו יכול להיחשב עד אובייקטיבי לאמיתות הסכסוך. כמו כן, מי שמושפע מן התוצאה, מי שקשור בקשרי קרבה, ידידות, תלות או שותפות, עלול להיות מושפע מנגיעות אישיות. ככל שהעד רחוק יותר מן המחלוקת ואינו צפוי להרוויח או להפסיד מתוצאתה, כך מתחזקת ההנחה שעדותו נובעת מן המציאות ולא מן האינטרס.אולם גם במקום שקיימים עדים שאינם מעורבים ישירה בסכסוך, עדיין אין ודאות מוחלטת. אפשר להעלות על הדעת מצב שבו אדם מצליח לשחד עדים, להבטיח להם טובת הנאה או ליצור ביניהם תיאום מוקדם. לכן לא סמכה התורה רק על מספר העדים, אלא חייבה את בית הדין בבירור מעמיק:"וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב" (דברים).דרישה זו עשויה לכלול בירור של קשרי העדים, בדיקת מניעיהם, בחינת סתירות בעדותם ובדיקת השאלה אם קיימות נסיבות היכולות להסביר מדוע העידו כפי שהעידו. מטרת החקירה איננה למצוא אשמה בכל מחיר, אלא לברר את האמת בכל מחיר.כאשר מתברר לאחר החקירה כי העדות הייתה עדות שקר, קובעת התורה דין ייחודי:"וְהִנֵּה עֵד־שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים).גדולתו של דין זה בכך שהוא מודד את העד השקרי לפי העוול שביקש לחולל. אין מדובר רק בענישה על אמירת דבר שקר, אלא בהתייחסות לנזק המשפטי שאותו ביקש להביא על חברו. מי שביקש לעוות את הדין ולהשתמש בכוחו של בית הדין כדי לפגוע בזולתו, נידון לפי המזימה שביקש לבצע.עוד מוסיפה התורה:"וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא־יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ" (דברים).נמצא שהענישה אינה מיועדת רק לתיקון העוול הפרטי. היא נועדה גם לשמור על אמון הציבור במערכת המשפט ולהרתיע כל אדם מלנסות להשחית את ההליך השיפוטי באמצעות עדות כוזבת.הפרשה נחתמת בעיקרון יסודי של התאמה בין המעשה לבין הדין:"וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל" (דברים).זהו עקרון המידה כנגד המידה, המלמד כי אין להקל ראש ברשע ואין להפריז בענישה. הדין צריך להיות מכוון כנגד המעשה עצמו, באופן מדויק ומדוד.משפט התורה אינו נשען על עדות בלבד ואף לא על ריבוי עדים בלבד. הוא נשען על ארבעה יסודות השלובים זה בזה: ריבוי עדים, כשרות העדים, חקירת העדות וענישת עדי השקר. מתוך צירופם של ארבעת היסודות הללו נבנית מערכת השואפת למטרה אחת: ביעור הרע מקרב החברה והעמדת האמת והצדק על מכונם."וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים). |
כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט… וּבָאתָ֗ אֶל-הַכֹּֽהֲנִים֙ הַֽלְוִיִּ֔ם וְאֶ֨ל-הַשֹּׁפֵ֔ט… וְדָֽרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט– האורים והתומים בהכרעה משפטית:
כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּין-דָּ֨ם | לְדָ֜ם בֵּין-דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֨גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: וּבָאתָ֗ אֶל-הַכֹּֽהֲנִים֙ הַֽלְוִיִּ֔ם וְאֶ֨ל-הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָֽרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט: וְעָשִׂ֗יתָ עַל-פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידוּ לְךָ֔ מִן-הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה וְשָֽׁמַרְתָּ֣ לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ: עַל-פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל-הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר-יֹֽאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּֽעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-יַגִּ֥ידוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל: וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר-יַֽעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַֽ אֶל-הַכֹּהֵן֙ הָֽעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל-הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל: וְכָל-הָעָ֖ם יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹ֥א יְזִיד֖וּן עֽוֹד: דברים.החוקה הכתובה והצורך בהכרעה משפטיתהתורה מצווה:"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ:... וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט... וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט."המצווה עוסקת במצב שבו מתעוררת שאלה שאין לה תשובה ברורה מתוך החוקים שכבר ניתנו. במקרה כזה אין כל אדם מחליט לעצמו, אלא העניין מובא לפני הסמכות המשפטית העליונה.מכאן ניתן ללמוד שהתורה עצמה מכירה בקיומם של מקרים חדשים שלא הוגדרו מראש בחוקה הכתובה, ולכן נדרש הליך מסודר להכרעתם או לצורך באורם.משפט האורים והתומים הוזכר ביחד עם מקרה בנות המנשה. מקרה בנות מנשה היה מקרה מיוחד. מקרה שלא היה ברור מהחוקה שקיבלנו מה לעשות. מקרה שלאב אין בנים, לא היה חוק ברור מי יורש אדם שאין לו בנים ויש לו בנות כדי להבין את משפט האורים והתומים נדבר על התהליך ולא על המקרה עצמו:וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן-חֵ֤פֶר בֶּן-גִּלְעָד֙ בֶּן-מָכִ֣יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן-יוֹסֵ֑ף וְאֵ֨לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה: וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל-הָֽעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: אָבִ֘ינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹֽא-הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָֽעֵ֗דָה הַנּֽוֹעָדִ֛ים עַל-יְהֹוָ֖ה בַּֽעֲדַת-קֹ֑רַח כִּֽי-בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא-הָ֥יוּ לֽוֹ: לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם-אָבִ֨ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה-לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ: וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: במדבר.אביהן נפטר במדבר ללא בנים, והן ביקשו לדעת האם הן זכאיות לרשת את נחלתו. עד לאותו זמן לא היה חוק מפורש הקובע מה הדין כאשר אדם נפטר ללא בן ויש לו בנות.בנות צלפחד לא פעלו בכוח ולא ניסו לקחת נחלה בכוחות עצמן. הן פנו אל משה, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה, והציגו את טענתן:"לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ... כִּי אֵין לוֹ בֵּן. תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה."זה היה מקרה משפטי חדש שלא הוכרע קודם לכן.כאמור במקרה מיוחד זה נגשו בנות צלפחד לברר את הענין עם משה:וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן-חֵ֤פֶר בֶּן-גִּלְעָד֙ בֶּן-מָכִ֣יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֔הוַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖םומשה שמע את המקרה והביא את משפטן לבורא עולם ואת זה רק משה יכל לעשות:וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּֽבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת-נַֽחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן: וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי-יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ: וְאִם-אֵ֥ין ל֖וֹ בַּ֑ת וּנְתַתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְאֶחָֽיו: וְאִם-אֵ֥ין ל֖וֹ אַחִ֑ים וּנְתַתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לַֽאֲחֵ֥י אָבִֽיו: וְאִם-אֵ֣ין אַחִים֘ לְאָבִיו֒ וּנְתַתֶּ֣ם אֶת-נַֽחֲלָת֗וֹ לִשְׁאֵר֞וֹ הַקָּרֹ֥ב אֵלָ֛יו מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ וְיָרַ֣שׁ אֹתָ֑הּ וְֽהָ֨יְתָ֜ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: במדבר.ובורא עולם הנחה את משה מה לעשות במקרה זה:וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּֽבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת-נַֽחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן:זהו החלק החשוב ביותר בתהליך.משה לא פסק על סמך דעתו האישית. הוא הביא את השאלה לפני בורא עולם, משום שלא היה קיים חוק כתוב המכריע במקרה זה.ובורא עולם השיב.והחוק הקבוע מיום זה והלאה ככל התקדימים המשפטיים:וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי-יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ:פתרון למקרה הספציפי, וחוק כללי לדורות:"אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ."כך נוצר תקדים משפטי שהפך לחוק קבוע עבור כל ישראל.הערר של בני מנשהבהמשך בני המנשה הגישו ערר על קביעת השופט בטענה שמה יקרה באם בנות המנשה האלה יתחתנו עם בן שבט אחר ואחוז אביהן יעבור לשבט אחר ויגרע חלק מנחלת המנשה, על אותו הליך הערר התקבל ונקבע שבמקרה הזה, בנות המנשה האלה יהיו מחייבות להתחתן עם בן השבט כדי שלא תיסוב נחלה ממטה למטה.וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְהֹוָה לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהֹוָה לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו: וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ: וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְהֹוָה לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד: במדבר.גם במקרה זה לא נדחתה הטענה על הסף. היא נבחנה לגופה, ומשה קיבל הוראה נוספת מאת בורא עולם:ההכרעה הייתה שבנות היורשות נחלה רשאיות להינשא למי שירצו, אך מתוך שבטן:"לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים."וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:גם כאן נוצרה הוראה משלימה שנועדה לפתור בעיה חדשה שנחשפה בעקבות החוק הראשון שמתנגד עם החוק הזה:לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּֽבְל֖וּ רִֽאשֹׁנִ֑ים בְּנַֽחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ: דבריםהיה מקרה משפטי ומשה ניגש לאהל מועד לקבל הנחיות מבורא עולם מה לעשות במקרה ו…למשפט הזה קוראים אורים ותומים כפי שנלמד מהעברת תפקיד ממשה ליהושע ואלעזר.מהו משפט האורים והתומים?לקראת העברת ההנהגה ליהושע נאמר:וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַֽעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָֽאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַל-פִּ֨יו יֵֽצְא֜וּ וְעַל-פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל-הָֽעֵדָֽה:פסוק זה מלמד שלאחר משה, כאשר תתעורר שאלה לאומית או משפטית שאין לה מענה ברור, הפנייה תהיה באמצעות אלעזר הכהן ב"משפט האורים".לפי הבנה זו, "משפט האורים והתומים" אינו רק שם של כלי או חפץ, אלא שם להליך שבו מובאת שאלה שאין לה מענה מפורש בחוקה, והכרעת ה' ניתנת באמצעות הכהן הגדול.בנות צלפחד הן הדוגמה המעשית והמפורשת ביותר לתהליך כזה.התורה והחקיקה החדשההתורה מזהירה:"לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר... יָמִין וּשְׂמֹאל."וכן:"לֹא תֹסִף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ."מכאן עולה עיקרון חשוב: אין לבטל חוקי תורה, לגרוע מהם או להוסיף עליהם כאילו הם חלק מהתורה עצמה.עם זאת, פרשת בנות צלפחד מלמדת שגם כאשר קיימת חוקה כתובה, עדיין עשויים להתעורר מצבים חדשים הזקוקים להכרעה.כל עוד ההכרעה אינה סותרת מצווה קיימת ואינה מבטלת חוק מן התורה, אלא מהווה יישום, פרשנות או הסדרה של מצב חדש הנובע מעקרונות התורה, היא אינה נחשבת תוספת לתורה אלא יישום של התורה למציאות.סיכוםפרשת בנות צלפחד מלמדת שלא כל המקרים האפשריים נכתבו מראש בחוקה. כאשר התעוררה שאלה חדשה שלא היה לה מענה ברור, היא הובאה לפני משה, ומשה הביא אותה לפניבורא עולם.ההכרעה שניתנה הפכה לחוק מחייב לדורות.בהמשך, כאשר התבררו השלכות נוספות של אותו החוק, הוגש ערר, וגם הוא נידון והוכרע.מכאן ניתן להבין את "משפט האורים והתומים" כתהליך של בירור והכרעה במקרים חריגים שאין להם מענה מפורש בחוק הקיים. התורה דורשת נאמנות מוחלטת לחוקיה, אך היא גם מלמדת כיצד להתמודד עם מצבים חדשים באמצעות מערכת משפטית מסודרת הפועלת מתוך עקרונות החוקה האלוהית ולא בניגוד לה. |
נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָֽתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו– על פי תורת ישראל מי הוא הנביא, המלך, הכהנים והמשיח הנביאים ומבחני אמיתות ואמינות:
כִּֽי-תָבֹ֣א אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָֽמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִֽיבֹתָֽי: שׂוֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֨יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֨יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֨יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-אָחִ֖יךָ הֽוּא: רַק֘ לֹֽא-יַרְבֶּה-לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא-יָשִׁ֤יב אֶת-הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹֽסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד: וְלֹ֤א יַרְבֶּה-לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה-לּ֖וֹ מְאֹֽד: וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת-מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל-סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֖י הַכֹּֽהֲנִ֥ים הַֽלְוִיִּֽם: וְהָֽיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל-יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו לִשְׁמֹ֠ר אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת-הַֽחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַֽעֲשׂתָֽם: לְבִלְתִּ֤י רוּם-לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן-הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַ֩עַן יַֽאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל-מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל:לֹא-יִֽהְיֶ֠ה לַכֹּֽהֲנִ֨ים הַֽלְוִיִּ֜ם כָּל-שֵׁ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה עִם-יִשְׂרָאֵ֑ל אִשֵּׁ֧י יְהֹוָ֛ה וְנַֽחֲלָת֖וֹ יֹֽאכֵלֽוּן: וְנַֽחֲלָ֥ה לֹא-יִֽהְיֶה-לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙ ה֣וּא נַֽחֲלָת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לֽוֹ: וְזֶ֡ה יִהְיֶה֩ מִשְׁפַּ֨ט הַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת הָעָ֗ם מֵאֵ֛ת זֹֽבְחֵ֥י הַזֶּ֖בַח אִם-שׁ֣וֹר אִם-שֶׂ֑ה וְנָתַן֙ לַכֹּהֵ֔ן הַזְּרֹ֥עַ וְהַלְּחָיַ֖יִם וְהַקֵּבָֽה: רֵאשִׁ֨ית דְּגָֽנְךָ֜ תִּירֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ וְרֵאשִׁ֛ית גֵּ֥ז צֹֽאנְךָ֖ תִּתֶּן-לֽוֹ: כִּ֣י ב֗וֹ בָּחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִכָּל-שְׁבָטֶ֑יךָ לַֽעֲמֹ֨ד לְשָׁרֵ֧ת בְּשֵׁם-יְהֹוָ֛ה ה֥וּא וּבָנָ֖יו כָּל-הַיָּמִֽים: וְכִֽי-יָבֹ֨א הַלֵּוִ֜י מֵֽאַחַ֤ד שְׁעָרֶ֨יךָ֙ מִכָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-ה֖וּא גָּ֣ר שָׁ֑ם וּבָא֙ בְּכָל-אַוַּ֣ת נַפְשׁ֔וֹ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה: וְשֵׁרֵ֕ת בְּשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו כְּכָל-אֶחָיו֙ הַֽלְוִיִּ֔ם הָעֹֽמְדִ֥ים שָׁ֖ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: חֵ֥לֶק כְּחֵ֖לֶק יֹאכֵ֑לוּ לְבַ֥ד מִמְכָּרָ֖יו עַל-הָֽאָבֽוֹת: כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא-תִלְמַ֣ד לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּתֽוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם: לֹֽא-יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַֽעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ-וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף: וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל-הַמֵּתִֽים: כִּי-תֽוֹעֲבַ֥ת יְהֹוָ֖ה כָּל-עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּֽוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶי֔ךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: כִּ֣י | הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל-מְעֹֽנְנִ֥ים וְאֶל-קֹֽסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: נָבִ֨יא מִקִּרְבְּךָ֤ מֵֽאַחֶ֨יךָ֙ כָּמֹ֔נִי יָקִ֥ים לְךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֵלָ֖יו תִּשְׁמָעֽוּן: כְּכֹ֨ל אֲשֶׁר-שָׁאַ֜לְתָּ מֵעִ֨ם יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בְּחֹרֵ֔ב בְּי֥וֹם הַקָּהָ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֣א אֹסֵ֗ף לִשְׁמֹ֨עַ֙ אֶת-קוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י וְאֶת-הָאֵ֨שׁ הַגְּדֹלָ֥ה הַזֹּ֛את לֹֽא-אֶרְאֶ֥ה ע֖וֹד וְלֹ֥א אָמֽוּת: וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י הֵיטִ֖יבוּ אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ: נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָֽתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו וְדִבֶּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אֲצַוֶּֽנּוּ: וְהָיָ֗ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִשְׁמַע֙ אֶל-דְּבָרַ֔י אֲשֶׁ֥ר יְדַבֵּ֖ר בִּשְׁמִ֑י אָֽנֹכִ֖י אֶדְר֥שׁ מֵֽעִמּֽוֹ: אַ֣ךְ הַנָּבִ֡יא אֲשֶׁ֣ר יָזִיד֩ לְדַבֵּ֨ר דָּבָ֜ר בִּשְׁמִ֗י אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-צִוִּיתִיו֙ לְדַבֵּ֔ר וַֽאֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔ר בְּשֵׁ֖ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וּמֵ֖ת הַנָּבִ֥יא הַהֽוּא: וְכִ֥י תֹאמַ֖ר בִּלְבָבֶ֑ךָ אֵיכָה֙ נֵדַ֣ע אֶת-הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-דִבְּר֖וֹ יְהֹוָֽה: אֲשֶׁר֩ יְדַבֵּ֨ר הַנָּבִ֜יא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֗ה וְלֹא-יִֽהְיֶ֤ה הַדָּבָר֙ וְלֹ֣א יָבֹ֔א ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-דִבְּר֖וֹ יְהֹוָ֑ה בְּזָדוֹן֙ דִּבְּר֣וֹ הַנָּבִ֔יא לֹ֥א תָג֖וּר מִמֶּֽנּוּ: דברים.נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן(דברים)כך מלמד בורא עולם את ישראל בספר דברים.מיד לאחר שהתורה מזהירה מפני קוסמים, מעוננים, מנחשים ודורשי מתים, היא מלמדת כיצד ינהיג בורא עולם את עמו: דרך נביא אשר יקים מקרב ישראל.באותה פרשה מלמדת התורה גם על המלך שימלוך בישראל, על הכוהנים והלויים, ועל הדרך להבחין בין נביא אמת לנביא שקר.מי הוא מלך, מי הוא נביא וגם אודות כהונה ומשיחה.מהו משיחמשיח הוא משורש המילה מ.ש.ח.משיח הוא אדם שנמשח במשחה מיוחדת. המשחה איננה שמן רגיל אלא רקיחה מיוחדת אשר הכין בורא עולם לצורך קידוש ומינוי לתפקיד.המושח איננו בהכרח משיח בעצמו.לפיכך, כדי להבין מיהו המשיח, יש לבחון תחילה את המשוחים והמושחים בתורת ישראל.הכוהניםמשיחת הכוהנים היא משיחת עולם.משה הוא זה שמשח את אהרן ואת בניו, אלעזר ואיתמר.כך נאמר:וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי... חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. (שמות)וכן:וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ... וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם. (שמות)וכן:וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם... אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו. (שמות)משיחה זו ניתנה לאהרן ולזרעו כחוקת עולם.משיחה שבהמשך לאהרן, אלעזר ואיתמר היא המשך זרע הכהונה.לעומת הכהונה, משיחת המלך איננה מבוססת על עצם היותו בן למשפחה מסוימת. היסוד הראשון במלכות הוא בחירתו של בורא עולם.מלך ישראלכך נאמר בתורה:כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. (דבריםשלושה יסודות מפורשים כאן:שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ.לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא.בהמשך מלמדת התורה שהמלך חייב להיות כפוף לתורה:וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול. (דברים)המלך בישראל איננו מעל התורה. הוא כפוף לה.מי מושח את המלךלאחר פרשת המלך באה פרשת הנביא.התורה מלמדת:נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. (דברים)וכן:נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. (דברים)מי מושח את המלך?נביאים וכוהנים.כך משח שמואל את שאול.כך משח שמואל את דוד.כך משחו צדוק הכהן ונתן הנביא את שלמה.מי הוא הנביאעל שמואל נאמר:וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ. (שמואל)ובהמשך:וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַיהוָה הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה: וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוָה. (שמואל)שמואל נודע לישראל כנביא.לא נאמר שמעטים ידעו.לא נאמר שקבוצה אחת האמינה בכך.נאמר:וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל.אותות הנביאעל תקופה שאין בה נבואה נאמר:אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה. (תהלים )מה הם אותם אותות?כאשר משה חשש שלא יאמינו לו ישראל, נתן לו בורא עולם אותות:וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ. (שמות)וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. (שמות)וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. (שמות)ותכליתם הייתה:לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם. (שמות)זה הנביא.זה מלך משיחכך היה אצל שאול.תחילה גילה בורא עולם לשמואל:כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. (שמואל)ולאחר מכן:וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ... הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ יְהֹוָה עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד. (שמואל)ושוב, כדבר בורא עולם בספר דברים:שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.כך היה אצל דוד.תחילה נאמר:מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ... כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ. (שמואל)ובהמשך:וַיֹּאמֶר יְהֹוָה קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא. (שמואל)ולבסוף:וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו. (שמואלכך היה אצל שלמה.וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא... וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה. (מלכים)בכל המקרים חוזר אותו סדר:נביא.בחירת בורא עולם.משיחה.ידיעה.זה הנביא.זה מלך משיח.שאלת המשיח בעת הזאתלאחר העיון בתורה ובנביאים עולה שאלה פשוטה.כיצד ניתן לדעת על אדם שהוא משיח אם לא נודעה בחירתו בדרך המתוארת בתורה:כיצד ניתן לדעת על אדם שהוא משיח אם לא הועמד לפני ישראל באופן שבו הועמדו שאול, דוד ושלמה:כיצד ניתן לדעת על אדם שהוא משיח אם לא התקיימה לגביו הדרך שהתורה עצמה מתארת:יש אנשים המאמינים כי אישים שונים בדורות האחרונים הם המשיח.יש הממתינים לשובו של מנהיג כזה או אחר.אולם התורה והנביאים מציגים דגם ברור של נביא, של מלך ושל משיחה.ראוי לבחון כל טענה למשיחיות לאור אותו דגם.סיכוםצמאונו של דוד לבורא עולם בא לידי ביטוי במזמור:מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה: אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. (תהלים)מן התורה ומן הנביאים עולה כי משיח איננו תואר של כבוד בלבד.משיח הוא מי שנבחר על ידי בורא עולם, נודע באמצעות נביא אמת, ונמשח לתפקידו.לפיכך, שאלת המשיח איננה שאלה שולית. למשיח שנבחר בידי בורא עולם ניתנת סמכות גדולה מאוד. משום כך יש חשיבות רבה לבחון כל טענה למשיחיות על פי הקריטריונים שהתורה והנביאים עצמם קבעו, ולא על פי מסורת מאוחרת, הערכה אישית או אמונת חסידים בלבד.זהו סדר הדברים שקבע בורא עולם בתורה, ועל פיו ראוי לבחון כל טענה בדבר משיח ישראל. |
רַ֗ק מֵֽעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כָּל-נְשָׁמָֽה– מדוע נלחם ישראל באמורי ולא באדום ובמואב:
כִּֽי-תִקְרַ֣ב אֶל-עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם: וְהָיָה֙ אִם-שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָֽתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כָּל-הָעָ֣ם הַנִּמְצָא-בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַֽעֲבָדֽוּךָ: וְאִם-לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָֽשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָ: וּנְתָנָ֛הּ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת-כָּל-זְכוּרָ֖הּ לְפִי-חָֽרֶב: רַ֣ק הַ֠נָּשִׁים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כָּל-שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת-שְׁלַ֣ל אֹֽיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ: כֵּ֤ן תַּֽעֲשֶׂה֙ לְכָל-הֶ֣עָרִ֔ים הָֽרְחֹקֹ֥ת מִמְּךָ֖ מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֛ר לֹא-מֵֽעָרֵ֥י הַגּֽוֹיִם-הָאֵ֖לֶּה הֵֽנָּה: רַ֗ק מֵֽעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כָּל-נְשָׁמָֽה: כִּי-הַֽחֲרֵ֣ם תַּֽחֲרִימֵ֗ם הַֽחִתִּ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ הַכְּנַֽעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵאלֹֽהֵיהֶ֑ם וַֽחֲטָאתֶ֖ם לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: כִּֽי-תָצ֣וּר אֶל-עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא-תַשְׁחִ֤ית אֶת-עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר: רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר-תֵּדַ֗ע כִּ֣י-לֹא-עֵ֤ץ מַֽאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל-הָעִיר֙ אֲשֶׁר-הִוא֙ עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ: דברים.ירושת הארץ, ערי הגויים וגבולות המלחמה בישראלבפרשת זאת בספר דברים קובעת התורה את דיני המלחמה של ישראל ומחלקת בין שני סוגי ערים: ערים רחוקות שאינן חלק מארץ הירושה של ישראל, וערי העמים היושבים בארץ אשר ניתנה לישראל לנחלה.כך נאמר:"כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם... כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה" (דברים).ומיד לאחר מכן נאמר:"רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים).פסוקים אלו הם המפתח להבנת היחס השונה שקיבלו אדום, מואב והאמורי במסע ישראל אל הארץ.אדום ומואב סירבו למעבר, אך ישראל לא נלחם בהםכאשר ביקש ישראל לעבור בארץ אדום, סירב מלך אדום:"וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום" (שופטים).גם מואב סירב:"וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה" (שופטים).למרות הסירוב, ישראל לא יצא למלחמה נגדם אלא המשיך בדרכו ועקף את ארצותיהם.הסיבה לכך מפורשת בתורה.על אדום נאמר:"אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו... אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר" (דברים).ועל מואב נאמר:"אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה" (דברים).מכאן עולה עיקרון יסודי: גם כאשר אדום ומואב נהגו בעוינות כלפי ישראל, הדבר לא ביטל את הירושה שנתן להם בורא עולם. ארצם הייתה שלהם מכוח ההבטחה האלוהית.האמורי היה מקרה שונהלעומת אדום ומואב, אצל סיחון מלך האמורי התרחש דבר אחר.ישראל ביקש מעבר:"וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי... נעברה נא בארצך" (שופטים).אך סיחון לא הסתפק בסירוב:"ולא האמין סיחון את ישראל עבור בגבולו ויאסוף סיחון את כל עמו... וילחם עם ישראל" (שופטים).בעקבות המלחמה נאמר:"ויתן יהוה אלהי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום ויירש ישראל את כל ארץ האמורי" (שופטים).בהמשך ניתנה ארץ זו לשבט ראובן, לשבט גד ולחצי שבט מנשה:שורש ההבדל: למי נועדה הארץ?ההבדל איננו רק בהתנהגות העמים אלא במעמד הארץ עצמה.על האמורי נאמר כבר בדבר בורא עולם לאברהם:"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית).האמורי נזכר כחלק מן העמים שעתידים לפנות את מקומם מפני זרע אברהם.לעומת זאת, לגבי אדום ומואב קבע בורא עולם במפורש:"לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם" (דברים)."לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה" (דברים).לכן סירובם של אדום ומואב לא הייתה עילה לכיבוש ארצם ולא יכול היה להפוך את ארצם לנחלת ישראל."לא תחיה כל נשמה" מוגבל ל"עמים האלה"אחד הדברים החשובים ביותר בפרשה הוא שהתורה עצמה מגדירה את גבולות הציווי.לא נאמר:"לא תחיה כל נשמה" סתם.אלא נאמר:"רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים).התורה מגבילה את הציווי אל העמים שפורטו בפסוק הבא:"החתי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי" (דברים).כלומר, מדובר בחוק מיוחד הנוגע לעמים מסוימים ובהקשר מסוים של ירושת הארץ.החוק הזה אינו יכול לחול על עימות בין ישראליםמכאן עולה מסקנה חשובה ביותר.הציווי:"לא תחיה כל נשמה"נאמר ביחס ל"עמים האלה", כלומר לעמים שאינם ישראל.ממילא לא ניתן להחילו על עימות פנימי בתוך עם ישראל.כשם שלא יעלה על הדעת שחולון תצור על ראשון לציון ותנהג כלפיה כדין עיר אויב, משום שתושבי שתי הערים הם יהודים ובני אותו עם, כך לא יעלה על הדעת להחיל את דיני ההחרמה שנאמרו ביחס לעמי כנען על יהודים.התורה עצמה מבחינה בין:"העמים האלה"לביןעם ישראל.לכן הציווי עוסק במלחמות ישראל מול עמים מסוימים שהוגדרו במפורש במסגרת ירושת הארץ, ולא ביחסים פנימיים בין יהודים.עקרון הירושה האלוהיתמן המקראות עולה עיקרון רחב יותר.הקב"ה הוא המוריש ארצות לעמים.לעשיו ניתנה שעיר:"כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים).לבני לוט ניתנה מואב:"כי לבני לוט נתתי את ער ירושה" (דברים).ולישראל ניתנה ארץ נחלתו:"אשר יהוה אלהיך נותן לך נחלה" (דברים).לפיכך, חטא או סירוב של עם אינם מבטלים בהכרח את הירושה שנקבעה לו מאת בורא עולם. כשם שאדום ומואב לא איבדו את ארצותיהם מחמת סירובם לישראל, כך עצם ההבטחה האלוהית לישראל אינה בטלה בגלל חטאיו של ישראל.סיכוםדברים מלמד שהציווי "לא תחיה כל נשמה" אינו הוראה כללית לכל מלחמה, אלא דין מיוחד הנוגע ל"עמים האלה" היושבים בארץ שניתנה לישראל לנחלה.לאור עיקרון זה מובן מדוע ישראל לא נלחם באדום ובמואב לאחר שסירבו למעבר. ארצותיהם ניתנו להם בירושה מאת בורא עולם, וישראל נצטווה במפורש שלא להתגרות בהם.לעומת זאת, ארץ האמורי הייתה חלק מן המרחב שנועד לעבור לידי ישראל, וכאשר סיחון יצא למלחמה נגד ישראל נכבשה ארצו והפכה לנחלת שבטי ישראל.הפסוקים מלמדים שהמלחמות שבתורה קשורות לייעוד ולירושה שקבע בורא עולם לעמים השונים, ויש להבין אותן תמיד במסגרת ההקשר המדויק שבו נאמרו, ולא להוציאן מתחומן אל מצבים אחרים שלא עליהם דיברה התורה. |