שָׁמוֹר֙ אֶת-חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה: וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר-יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: לֹֽא-תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל-עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֨אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת-י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: וְלֹא-יֵֽרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל-גְּבֻֽלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹֽא-יָלִ֣ין מִן-הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר: לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת-הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: כִּ֠י אִֽם-אֶל-הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת-הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם: וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָֽלַכְתָּ֖ לְאֹֽהָלֶֽיךָ: דברים.
פסח ומצות: שני מועדים, שתי תחנות בגאולת מצרים
מבוא
ספר דברים מלמד כי התורה אינה מתארת רק מועד אחד בעל כמה מצוות, אלא שני שלבים נפרדים בתהליך הגאולה. השלב הראשון הוא ליל הפסח, זמן הפסיחה וההצלה. השלב השני הוא בוקר היציאה, זמן החירות וההליכה לדרך חדשה. שני השלבים הללו משתקפים במבנה המועד לדורות, עד שניתן לראות בהם שני מועדים סמוכים: חג הפסח וחג המצות.
חג הפסח: זכר לליל הפסיחה
התורה פותחת את הציווי:
שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה: דברים.
עיקר הפסוק הוא הלילה. התורה אינה אומרת כאן ביום צאתך, אלא מדגישה שהגאולה שעליה נסמך הפסח קשורה ללילה.
זהו הלילה שבו בורא עולם פסח על בתי ישראל והבדיל בינם לבין מצרים.
לכן הפסח הוא בראש ובראשונה זכר למעשה ההצלה האלוהי שהתרחש בליל יציאת מצרים.
זמן הפסח: מן הערב ועד הבוקר
בהמשך נאמר:
כִּ֣י אִם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ: דברים.
ולאחר מכן:
וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר: דברים.
זבח הפסח שייך לזמן מוגדר: ערב, לילה ובוקר. התורה מקפידה שהפסח לא יעבור את גבול הבוקר, ולכן אוסרת להותיר מן הבשר עד אור היום.
נמצא שזמנו של חג הפסח הוא מזמן הזביחה בערב ועד הבוקר שלאחריו.
הבוקר: סיומו של חג הפסח
לאחר תיאור הזביחה והאכילה בא הפסוק החותם את היחידה:
וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָכַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ: דברים
פסוק זה איננו פרט טכני בלבד. הוא מציין את סיום מועד הפסח.
הפסח מתחיל בערב.
הפסח נאכל בלילה.
אין להותיר ממנו עד בוקר.
וכאשר מגיע הבוקר:
"וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ".
הבוקר מסמן את סוף מועד הפסח ואת המעבר לשלב הבא.
ההקבלה ליציאת מצרים
כאן מתגלה המבנה העמוק של הפרשה.
בליל הפסח במצרים ישבו בני ישראל בבתיהם, אכלו את הפסח והמתינו לגאולת הבורא.
רק לאחר שהסתיים הלילה התחילה תנועת היציאה ממצרים.
כך גם בקיום המועד בארץ.
בלילה מתכנס כל העם אל המקום אשר יבחר בורא עולם,
שָׁם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב: דברים.
לאחר מכן:
וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָכַלְתָּ֔: דברים.
ואז מגיע שלב חדש:
וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ:
כשם שבמצרים הבוקר היה זמן היציאה מן המקום שבו שהו ישראל בלילה, כך גם בארץ ישראל הבוקר הוא זמן התנועה מן המקום אשר יבחר בורא עולם אל האוהלים, הבתים והנחלות.
במצרים יצאו בני ישראל ממצרים מעבדות לחירות
בארץ עוברים ישראל מן מקום הזבח אל ביתם.
בשני המקרים הבוקר מסמן את המעבר מהלילה הזה לחירות ובהמשך הביתה.
לכן אין לראות בפסוק זה הוראה מעשית בלבד, אלא זכר ממשי ליציאת מצרים עצמה. התורה משחזרת את סדר המאורעות: לילה של פסח, ולאחריו בוקר של הליכה- הביתה.
שני שלבים בגאולה ושני מועדים בזיכרון
ההבחנה העולה מפרשת דברים איננה עומדת לבדה. התורה מבחינה באופן מפורש בין הפסח לבין חג המצות:
אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם׃ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיהוָֽה׃ וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם לַחֹ֥דֶשׁ הַזֶּ֖ה חַ֣ג הַמַּצּ֑וֹת לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃ בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י מִקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ׃ ויקרא.
בסדר הדברים הזה מבחינה התורה בבירור בין שני מועדים:
"בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ… פֶּסַח לַיהוָה"
ולאחר מכן:
"וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה".
הפסח מצוין בתאריך אחד, בארבעה עשר לחודש, ואילו חג המצות מתחיל בחמישה עשר לחודש ונמשך שבעה ימים. הבחנה זו תואמת את הקריאה של פרשת דברים.
חג הפסח מתמקד בליל הפסיחה, ולכן התורה אומרת:
"הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה"
ומסיימת את סדר הפסח במילים:
"וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ".
למה שאירע לאחר מכן:
"כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
סדר המועדים משקף את סדר הגאולה עצמה. תחילה בא ליל הפסח, ליל ההצלה והפסיחה. עם בוא הבוקר מסתיים הפסח, וכל איש פונה לאוהלו כשם שבמצרים החל העם לנוע ממקומו. מכאן מתחיל חג המצות, חג היציאה וההליכה לחירות.
לפי הבנה זו, פרשת המועדים שבויקרא ופרשת הפסח שבדברים משלימות זו את זו: האחת מבחינה במפורש בין פסח לבין חג המצות, והשנייה מסבירה את נקודת המעבר ביניהם באמצעות הפסוק:
"וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ".
פסוק זה הוא ציר המעבר בין שני המועדים, כשם שהבוקר שלאחר ליל הפסח היה ציר המעבר בין ההצלה במצרים לבין היציאה לחירות.
מיום ליום.
מועד במועדו.
יש הבדלה בין השבת לבין מועדי המועד במועדו:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מֽוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מֽוֹעֲדָֽי׃ שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיהוָ֔ה בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם׃
אֵ֚לֶּה מֽוֹעֲדֵ֣י יְהוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמֽוֹעֲדָֽם׃ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָֽעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַֽיהוָֽה׃ וּבַֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַֽיהוָ֑ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ׃ בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ׃ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַֽיהוָ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ׃
|
