ירושת הארץ, ערי הגויים וגבולות המלחמה בישראל
בפרשת זאת בספר דברים קובעת התורה את דיני המלחמה של ישראל ומחלקת בין שני סוגי ערים: ערים רחוקות שאינן חלק מארץ הירושה של ישראל, וערי העמים היושבים בארץ אשר ניתנה לישראל לנחלה.
כך נאמר:
"כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם… כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה" (דברים).
ומיד לאחר מכן נאמר:
"רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים).
פסוקים אלו הם המפתח להבנת היחס השונה שקיבלו אדום, מואב והאמורי במסע ישראל אל הארץ.
אדום ומואב סירבו למעבר, אך ישראל לא נלחם בהם
כאשר ביקש ישראל לעבור בארץ אדום, סירב מלך אדום:
"וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום" (שופטים).
גם מואב סירב:
"וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה" (שופטים).
למרות הסירוב, ישראל לא יצא למלחמה נגדם אלא המשיך בדרכו ועקף את ארצותיהם.
הסיבה לכך מפורשת בתורה.
על אדום נאמר:
"אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו… אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר" (דברים).
ועל מואב נאמר:
"אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה" (דברים).
מכאן עולה עיקרון יסודי: גם כאשר אדום ומואב נהגו בעוינות כלפי ישראל, הדבר לא ביטל את הירושה שנתן להם בורא עולם. ארצם הייתה שלהם מכוח ההבטחה האלוהית.
האמורי היה מקרה שונה
לעומת אדום ומואב, אצל סיחון מלך האמורי התרחש דבר אחר.
ישראל ביקש מעבר:
"וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי… נעברה נא בארצך" (שופטים).
אך סיחון לא הסתפק בסירוב:
"ולא האמין סיחון את ישראל עבור בגבולו ויאסוף סיחון את כל עמו… וילחם עם ישראל" (שופטים).
בעקבות המלחמה נאמר:
"ויתן יהוה אלהי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום ויירש ישראל את כל ארץ האמורי" (שופטים).
בהמשך ניתנה ארץ זו לשבט ראובן, לשבט גד ולחצי שבט מנשה:
שורש ההבדל: למי נועדה הארץ?
ההבדל איננו רק בהתנהגות העמים אלא במעמד הארץ עצמה.
על האמורי נאמר כבר בדבר בורא עולם לאברהם:
"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית).
האמורי נזכר כחלק מן העמים שעתידים לפנות את מקומם מפני זרע אברהם.
לעומת זאת, לגבי אדום ומואב קבע בורא עולם במפורש:
"לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם" (דברים).
"לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה" (דברים).
לכן סירובם של אדום ומואב לא הייתה עילה לכיבוש ארצם ולא יכול היה להפוך את ארצם לנחלת ישראל.
"לא תחיה כל נשמה" מוגבל ל"עמים האלה"
אחד הדברים החשובים ביותר בפרשה הוא שהתורה עצמה מגדירה את גבולות הציווי.
לא נאמר:
"לא תחיה כל נשמה" סתם.
אלא נאמר:
"רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים).
התורה מגבילה את הציווי אל העמים שפורטו בפסוק הבא:
"החתי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי" (דברים).
כלומר, מדובר בחוק מיוחד הנוגע לעמים מסוימים ובהקשר מסוים של ירושת הארץ.
החוק הזה אינו יכול לחול על עימות בין ישראלים
מכאן עולה מסקנה חשובה ביותר.
הציווי:
"לא תחיה כל נשמה"
נאמר ביחס ל"עמים האלה", כלומר לעמים שאינם ישראל.
ממילא לא ניתן להחילו על עימות פנימי בתוך עם ישראל.
כשם שלא יעלה על הדעת שחולון תצור על ראשון לציון ותנהג כלפיה כדין עיר אויב, משום שתושבי שתי הערים הם יהודים ובני אותו עם, כך לא יעלה על הדעת להחיל את דיני ההחרמה שנאמרו ביחס לעמי כנען על יהודים.
התורה עצמה מבחינה בין:
"העמים האלה"
לבין
עם ישראל.
לכן הציווי עוסק במלחמות ישראל מול עמים מסוימים שהוגדרו במפורש במסגרת ירושת הארץ, ולא ביחסים פנימיים בין יהודים.
עקרון הירושה האלוהית
מן המקראות עולה עיקרון רחב יותר.
הקב"ה הוא המוריש ארצות לעמים.
לעשיו ניתנה שעיר:
"כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים).
לבני לוט ניתנה מואב:
"כי לבני לוט נתתי את ער ירושה" (דברים).
ולישראל ניתנה ארץ נחלתו:
"אשר יהוה אלהיך נותן לך נחלה" (דברים).
לפיכך, חטא או סירוב של עם אינם מבטלים בהכרח את הירושה שנקבעה לו מאת בורא עולם. כשם שאדום ומואב לא איבדו את ארצותיהם מחמת סירובם לישראל, כך עצם ההבטחה האלוהית לישראל אינה בטלה בגלל חטאיו של ישראל.
סיכום
דברים מלמד שהציווי "לא תחיה כל נשמה" אינו הוראה כללית לכל מלחמה, אלא דין מיוחד הנוגע ל"עמים האלה" היושבים בארץ שניתנה לישראל לנחלה.
לאור עיקרון זה מובן מדוע ישראל לא נלחם באדום ובמואב לאחר שסירבו למעבר. ארצותיהם ניתנו להם בירושה מאת בורא עולם, וישראל נצטווה במפורש שלא להתגרות בהם.
לעומת זאת, ארץ האמורי הייתה חלק מן המרחב שנועד לעבור לידי ישראל, וכאשר סיחון יצא למלחמה נגד ישראל נכבשה ארצו והפכה לנחלת שבטי ישראל.
הפסוקים מלמדים שהמלחמות שבתורה קשורות לייעוד ולירושה שקבע בורא עולם לעמים השונים, ויש להבין אותן תמיד במסגרת ההקשר המדויק שבו נאמרו, ולא להוציאן מתחומן אל מצבים אחרים שלא עליהם דיברה התורה.
