לקריאת הפרשה- פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ. |
הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם-היררכיית הנהגה, חלוקת סמכויות, ייצוג שבטי ורצון העם.
יסודות הדמוקרטיא ומוסדות השלטון בפרשת דברים: היררכיית הנהגה, חלוקת סמכויות, ייצוג שבטי ורצון העםמשה והצורך במערכת הנהגה רחבהפרשת דברים מציגה בפנינו תיאור מרתק של הקמת מערכת הנהגה לעם ישראל. אין מדובר רק במינוי מנהיגים או בהעברת סמכויות, אלא בתיאור של מבנה שלטוני מדורג, הכולל הנהגה מרכזית, נציגות שבטית, בעלי תפקידים בדרגות שונות, מערכת משפט והכרעות בעניינים מדיניים וביטחוניים.וָֽאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹֽא-אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם: יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכֽוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִֽיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם: אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּֽׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם: הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִֽידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַֽאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָֽאשֵׁיכֶֽם: וַֽתַּֽעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טוֹב-הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר-דִּבַּ֖רְתָּ לַֽעֲשֽׂוֹת: וָֽאֶקַּ֞ח אֶת-רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָֽאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹֽׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם: וָֽאֲצַוֶּה֙ אֶת-שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין-אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּין-אִ֥ישׁ וּבֵין-אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ: לֹֽא-תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֨וּרוּ֙ מִפְּנֵי-אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵֽאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו: וָֽאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן: וַנִּסַּ֣ע מֵֽחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל-הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד-הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת-הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ אַל-תִּירָ֖א וְאַל-תֵּחָֽת: וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּֽאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָ֖נוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֨נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲלֶה-בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָֽאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט: וַיִּפְנוּ֙ וַיַּֽעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ: פרשת ירושת הארץ.משה, שהנהיג את ישראל עד אותה עת, מכיר בכך שהעם התרבה, והנהגתו אינה יכולה עוד להתבסס על אדם אחד בלבד. הוא אומר לעם:"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא-אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם".הקושי אינו רק מספרי. משה מתאר שלושה תחומים של אחריות: טורח העם, משאו וריבו. כלומר, הנהגת עם גדול מחייבת טיפול בענייני העם, בניהול ענייניו וביישוב הסכסוכים שבין אנשיו.מכאן עולה הצורך להקים מערכת הנהגה שתוכל לשאת באחריות, לחלק את העבודה ולתת מענה לצורכי העם.הקמת היררכיית הנהגה – בחירת נציגים מתוך השבטיםמשה מציע לעם הצעה הנוגעת לדרך בחירת בעלי התפקידים:"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם".שלוש דרישות מוצגות כאן ביחס למנהיגים: חכמים, נבונים וידועים.אין מדובר במינוי שרירותי של אנשים על ידי המנהיג המרכזי. משה פונה אל העם ומבקש ממנו להביא אנשים מתוך השבטים עצמם. הנציגים צריכים להיות מוכרים לשבטיהם, כלומר, בעלי מעמד והיכרות בקרב בני השבט שאותם הם עתידים לייצג.אפשר להמשיל כל שבט למסגרת ייצוגית, בדומה למפלגה בימינו: כל שבט הוא יחידה בעלת זהות משלה, ומתוכה מוצעים אנשים הראויים לעמוד בראש העם.העם משיב למשה ומקבל את ההצעה:"וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת".יש כאן נקודה חשובה מאוד: משה אינו מסתפק בסמכותו כמנהיג כדי להקים את המערכת. הוא מציג את ההצעה בפני העם, והעם מביע את הסכמתו.ההסכמה העממית היא חלק מתהליך הקמת מוסדות ההנהגה. אפשר לראות בכך יסוד של שלטון המבוסס על רצון העם, על ייצוג ועל הסכמה, גם אם אין מדובר בדמוקרטיא במובנה המודרני.לאחר הסכמת העם משה ממנה את בעלי התפקידים:"וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם".כאן מתגלה מבנה היררכי ברור: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. לצד המנהיגים מופיעים גם השוטרים, בעלי תפקידים במערכת המנהל והאכיפה.אין זו הנהגה של אדם אחד, ואף לא קבוצה מצומצמת של שרים. מדובר במערכת מדורגת, שבה לכל דרג אחריות על קבוצה בהיקף אחר.ההיררכיא מאפשרת לחלק סמכויות, להעביר אחריות כלפי מטה, לטפל בענייני העם ברמות שונות ולהבטיח שהנהגת העם לא תתרכז כולה בידיו של אדם אחד.מערכת המשפט – סמכות מקצועית ועצמאות ההכרעהלצד מערכת ההנהגה והניהול, משה מציב מערכת משפטית ומגדיר את עקרונות פעולתה:"וָאֲצַוֶּה אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו".ההוראות לשופטים ברורות: לשמוע את הצדדים, לשפוט צדק, לא להכיר פנים במשפט ולא לפחד מאיש.המשפט אינו אמור להיות כפוף למעמדו של האדם, לעושרו, לכוחו או להשתייכותו. הקטן והגדול נשמעים באותה מידה.הפסוק "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" מעניק למשפט מעמד עקרוני שאינו תלוי ברצונו של בעל השררה. השופט אינו אמור לשרת את המנהיג או את החזק, אלא את הצדק.גם חלוקת הסמכויות באה לידי ביטוי בהמשך הציווי: עניין קשה שהשופטים אינם יכולים להכריע בו יועבר למשה."וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו".כלומר, קיימת מערכת הכרעה מדורגת. הסמכות המשפטית אינה מבטלת את סמכות ההנהגה המרכזית, אך גם אינה מתמזגת בה לחלוטין. לכל דרג תפקיד וסמכות משלו.משה מוסיף:"וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן".המערכת אינה מסתיימת במינוי בעלי תפקידים. יש צורך בהנחיות, בכללים ובחובות המוטלים על בעלי הסמכות ועל העם.הקבינט המדיני – החלטה והסכמה לקראת ירושת הארץלאחר תיאור הקמת מערכת ההנהגה והמשפט, התורה מתארת אירוע נוסף, שאפשר לראות בו דוגמה לתהליך קבלת החלטות מדיניות.לאחר היציאה מחורב וההגעה לקדש ברנע, משה פונה אל העם:"וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל-הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד-הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר-יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: רְאֵה נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת-הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת".היעד ברור: ירושת הארץ. משה מציג בפני העם את ההזדמנות ואת ההנחיה לעלות ולרשת את הארץ.אולם העם מבקש לבצע תחילה פעולה מקדימה:"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן".העם מבקש לשלוח אנשים שיבחנו את הארץ, יאספו מידע ויחזרו עם דיווח על הדרך ועל הערים שאליהן עתידים להגיע.משה משיב:"וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר".אפשר לראות כאן תהליך של קבלת החלטה מדינית: העם מעלה הצעה הנוגעת לביטחון ולדרך הכניסה לארץ, והמנהיג המרכזי מאשר אותה.אפשר לראות כאן מנהיג שומע ומקשיב וגם מקבל הצעות מהעם:בְּאֵין תַּחְבֻּלוֹת יִפָּל עָם וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ: משלי.במונחים של מוסדות שלטון בני זמננו אפשר להקביל את הדיון לישיבת קבינט מדיני-ביטחוני. אין מדובר כמובן בקבינט מודרני, אלא בדמיון במבנה קבלת ההחלטות: הצעה העולה מקרב העם, בחינתה ואישורה בידי המנהיג, ולאחר מכן ביצועה.הרשות המבצעת – משלחת שנים עשר המרגליםלאחר אישור ההצעה משה ממנה את האנשים שיבצעו את המשימה:"וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט: וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ".שנים עשר אנשים, אחד מכל שבט, נשלחים לבצע את המשימה.גם כאן ניכרת הנציגות השבטית. אין מדובר במשלחת שנבחרה מתוך שבט אחד בלבד, אלא בנציגות של כלל השבטים- שיוויון בנטל.אפשר לראות במשלחת זו את הגוף המבצע את ההחלטה המדינית: לאחר שהתקבלה ההחלטה, נבחרים בעלי התפקידים, והם יוצאים לבצע את המשימה בשטח.בהקבלה למוסדות בני זמננו, אפשר לראות במבנה הזה דמיון לרשות מבצעת או לגוף מודיעיני המקבל משימה מוגדרת ממערכת ההנהגה.כישלון המרגלים – אחריות בעלי התפקידים ותוצאות מעשיהםאלא שהמשימה לא הסתיימה כפי שהיה ראוי שתסתיים.וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּֽאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָ֖נוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֨נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲלֶה-בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָֽאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט: וַיִּפְנוּ֙ וַיַּֽעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ: וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַֽעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וַתֵּרָֽגְנ֤וּ בְאָֽהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהֹוָה֙ אֹתָ֔נוּ הֽוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָֽאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ: אָנָ֣ה | אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵ֩ינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת-לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם-בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא-תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא-תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַֽהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵֽינֵיכֶֽם: וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ בְּכָל-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַֽאֲמִינִ֔ם בַּֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: הַֽהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ | לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ-בָ֔הּ וּבֶֽעָנָ֖ן יוֹמָֽם: וַיִּשְׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר: אִם-יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם: זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן-יְפֻנֶּה֙ הוּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ-אֶתֵּ֧ן אֶת-הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ-בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַֽחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה: גַּם-בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהֹוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם-אַתָּ֖ה לֹֽא-תָבֹ֥א שָֽׁם: יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן-נוּן֙ הָֽעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי-ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת-יִשְׂרָאֵֽל: פרשת ירושת הארץ.המרגלים כשלו בתפקידם. הם דיווחו דיווח שלא שיקף נכונה את משמעות השליחות ואת ההבטחה האלהית בדבר ירושת הארץ. במקום לסייע לעם להתקדם אל יעדו, הדיווח הפך לגורם שהביא לפחד, לחוסר אמון ולמשבר בהנהגה.יש כאן לקח הנוגע לאחריותם של בעלי תפקידים: אדם שנבחר לייצג שבט או נשלח לבצע משימה מטעם ההנהגה אינו פועל רק מכוח מעמדו. הוא נושא באחריות לתפקיד שהוטל עליו ולתוצאות פעולותיו.המרגלים לא זכו להיכנס לארץ. גם הדור שיצא ממצרים ולא האמין בתשועת הבורא לא זכה להשלים את המסע.עם זאת, יש להבחין בין אחריות המרגלים לבין גורל כלל הדור. התורה קובעת את ההבחנה ביחס לבני עשרים ומעלה במפקד ובדיני האחריות של אותו דור:בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: במדבר.מכאן אפשר ללמוד על ההבחנה שהתורה עושה בין הדור הבוגר שנמנה ונשא באחריות לבין הצעירים ממנו."כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".בני עשרים ומטה לא נכללו באותה גזרת דור, והם המשיכו אל ירושת הארץ.וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא-יָֽדְע֤וּ הַיּוֹם֙ טוֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִֽירָשֽׁוּהָ: פרשת ירושת הארץ.הדבר משתלב בהבנת שתי השבועות: השבועה לאבות, אברהם יצחק ויעקב, וקיומה בדבר הארץ על הדור שלא נושא באחריות חטאי אבותיו,לֹא יֽוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יֽוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָֽתוּ: דברים.ומולה גזרת הדור שלא האמין בתשועת הבורא ולא זכה להיכנס אליה.יסודות דמוקרטיים בספר דברים – רצון העם לצד הנהגה מרכזיתאפשר לקרוא את תיאור הקמת מערכת ההנהגה בפרשת דברים גם דרך המושגים של דמוקרטיא.אין הכוונה לטעון שהתורה מציגה שיטת בחירות מודרנית, מפלגות, פרלמנט או הפרדת רשויות במתכונת המוכרת לנו. אולם אפשר לזהות בפרשה יסודות של שלטון ייצוגי ושל הסכמה עממית.ראשית, משה מכיר במגבלות כוחו של מנהיג יחיד ומציע להקים מערכת של נציגים.שנית, הנציגים אינם נבחרים מתוך חלל ריק. הם באים מתוך השבטים, והם צריכים להיות אנשים המוכרים לבני שבטם.שלישית, משה מביא את ההצעה בפני העם, והעם מקבל אותה במפורש:"וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת".רביעית, לאחר ההסכמה העממית מוקמת מערכת היררכית של בעלי תפקידים, עם חלוקת סמכויות ואחריות.חמישית, מערכת המשפט מקבלת כללים ברורים המחייבים אותה לשוויון בפני המשפט, להיעדר משוא פנים ולעצמאות מפני מורא בעלי השררה.ולבסוף, גם בתחום המדיני-ביטחוני אנו רואים שהעם יכול להעלות הצעה, והמנהיג יכול לקבלה ולאשר את ביצועה.מעניין במיוחד לראות שהמנהיגות בפרשה אינה מבוססת על עיקרון אחד בלבד. מצד אחד, משה נבחר בידי הבורא וממלא שליחות אלהית. גם המלך, על פי תפיסת המלוכה בישראל, אינו נבחר רק מכוח רצון העם, אלא נדרש למינוי על פי ציווי האל. מצד שני, מערכת ההנהגה הרחבה מתבססת על נציגים מתוך השבטים ועל הסכמת העם להצעה להקים אותה.כלומר, הסמכות העליונה וההנהגה המרכזית מתקיימות לצד השתתפות נציגים מהעם ומכל שבט במוסדות השלטון.סיכום – לא אדם אחד נושא לבדו את משא העםפרשת דברים מציגה תפיסה של הנהגה שאינה מסתפקת בכוחו ובסמכותו של מנהיג יחיד.משה מבין שעם שהתרבה זקוק למערכת שלטונית רחבה. הוא מציע חלוקת תפקידים, מקים היררכיה של מנהיגים, מעניק סמכויות לדרגים שונים, מגדיר מערכת משפט ומאפשר לעם להביע את הסכמתו למבנה ההנהגה.לצד זאת, פרשת המרגלים מדגימה את הקשר שבין החלטה מדינית, מינוי נציגים, ביצוע משימה ואחריות לתוצאות.אפשר לראות בפרשה יסודות חשובים של שיטת שלטון: ייצוג שבטי (מפלגות), הסכמה עממית, היררכיית הנהגה, חלוקת סמכויות, מערכת משפט, אחריות של בעלי תפקידים והשתתפות העם בתהליכי קבלת החלטות.הדברים מתחילים בהכרה של משה במגבלותיו של אדם אחד:"לֹא-אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם". |
רַ֗ק מֵֽעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כָּל-נְשָׁמָֽה– מדוע נלחם ישראל באמורי ולא באדום ובמואב:
כִּֽי-תִקְרַ֣ב אֶל-עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם: וְהָיָה֙ אִם-שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָֽתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כָּל-הָעָ֣ם הַנִּמְצָא-בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַֽעֲבָדֽוּךָ: וְאִם-לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָֽשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָ: וּנְתָנָ֛הּ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת-כָּל-זְכוּרָ֖הּ לְפִי-חָֽרֶב: רַ֣ק הַ֠נָּשִׁים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כָּל-שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת-שְׁלַ֣ל אֹֽיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ: כֵּ֤ן תַּֽעֲשֶׂה֙ לְכָל-הֶ֣עָרִ֔ים הָֽרְחֹקֹ֥ת מִמְּךָ֖ מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֛ר לֹא-מֵֽעָרֵ֥י הַגּֽוֹיִם-הָאֵ֖לֶּה הֵֽנָּה: רַ֗ק מֵֽעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כָּל-נְשָׁמָֽה: כִּי-הַֽחֲרֵ֣ם תַּֽחֲרִימֵ֗ם הַֽחִתִּ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ הַכְּנַֽעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵאלֹֽהֵיהֶ֑ם וַֽחֲטָאתֶ֖ם לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: כִּֽי-תָצ֣וּר אֶל-עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא-תַשְׁחִ֤ית אֶת-עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר: רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר-תֵּדַ֗ע כִּ֣י-לֹא-עֵ֤ץ מַֽאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל-הָעִיר֙ אֲשֶׁר-הִוא֙ עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ: דברים.ירושת הארץ, ערי הגויים וגבולות המלחמה בישראלבספר דברים אפשר ללמוד על דיני המלחמהכך נאמר:"כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם... (דברים).לפני שאתה מגיע לעימות יש לדרוש לשלום תחילה אם ענתה לך לשלום אז.. ואם לא ענתה לך לשלום אז..וְהָיָה֙ אִם-שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָֽתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כָּל-הָעָ֣ם הַנִּמְצָא-בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַֽעֲבָדֽוּךָ: וְאִם-לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָֽשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָ: וּנְתָנָ֛הּ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת-כָּל-זְכוּרָ֖הּ לְפִי-חָֽרֶב:ופה יש הסתייגות לחוק, או אולי יותר נכון סעיף לחוק:"רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶיךָ" (דברים).פסוקים אלו הם גם המפתח להבנת היחס השונה שקיבלו אדום ומואב לעומת האמורי במסע ישראל אל הארץ שכלל גם מלחמות בדרך.אדום ומואב סירבו למעבר, אך ישראל לא נלחם בהםכאשר ביקש ישראל לעבור בארץ אדום, סירב מלך אדום:"וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום" (שופטים).גם מואב סירב:"וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה" (שופטים).למרות הסירוב, ישראל לא יצא למלחמה נגדם אלא המשיך בדרכו ועקף את ארצותיהם.הסיבה לכך מפורשת בתורה.על אדום נאמר:"אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו... אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר" (דברים).ועל מואב נאמר:"אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה" (דברים).מכאן עולה עיקרון יסודי: גם כאשר אדום ומואב נהגו בעוינות ולא ענו בשלום לקריאת ישראל לעבור בארצם והדבר לא ביטל את הירושה שנתן להם בורא עולם. ארצם הייתה שלהם מכוח ההבטחה האלהית.לא כך עם האמורי.האמורי היה מקרה שונהלעומת אדום ומואב, אצל סיחון מלך האמורי התרחש דבר אחר.ישראל ביקש מעבר:"וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי... נעברה נא בארצך" (שופטים).אך סיחון לא הסתפק בסירוב:"ולא האמין סיחון את ישראל עבור בגבולו ויאסוף סיחון את כל עמו... וילחם עם ישראל" (שופטים).על החק הזה, תחילה קראו ישראל לאמורי בשלום אך משסירב ישראל צרו עליו למלחמה:כִּֽי-תִקְרַ֣ב אֶל-עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם: וְהָיָה֙ אִם-שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָֽתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כָּל-הָעָ֣ם הַנִּמְצָא-בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַֽעֲבָדֽוּךָ: וְאִם-לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָֽשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָ: דברים.למקרה הזה נוסף רובד נוסף שמזכיר את מקרה פרעה:
בעקבות המלחמה נאמר:"ויתן יהוה אלהי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום ויירש ישראל את כל ארץ האמורי" (שופטים).בהמשך ניתנה ארץ זו לשבט ראובן, לשבט גד ולחצי שבט מנשה:שורש ההבדל: למי נועדה הארץ?ההבדל איננו רק בהתנהגות העמים אלא במעמד הארץ עצמה.על האמורי נאמר כבר בדבר בורא עולם לאברהם:"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית).האמורי נזכר כחלק מן העמים שעתידים לפנות את מקומם מפני זרע אברהם.לעומת זאת, לגבי אדום ומואב קבע בורא עולם במפורש:"לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם" (דברים)."לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה" (דברים).לכן מתוקף ההבטחה להם, סירובם של אדום ומואב לא הייתה עילה לכיבוש ארצם ולא יכול היה להפוך את ארצם לנחלת ישראל."לא תחיה כל נשמה" מוגבל ל"עמים האלה"אחד הדברים החשובים ביותר בפרשה הוא שהתורה עצמה מגדירה את גבולות הציווי.לא נאמר:"לא תחיה כל נשמה" סתם.אלא נאמר:"רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים).התורה מגבילה את הציווי אל העמים שפורטו בפסוק הבא:"החתי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי" (דברים).כלומר, מדובר בחוק מיוחד הנוגע לעמים מסוימים ובהקשר מסוים של ירושת הארץ.החוק הזה אינו יכול לחול על עימות בין ישראליםמכאן עולה מסקנה חשובה ביותר.הציווי:"לא תחיה כל נשמה"נאמר ביחס ל"עמים האלה", כלומר לעמים שאינם ישראל.ממילא לא ניתן להחילו על עימות פנימי בתוך עם ישראל.כשם שלא יעלה על הדעת שחולון תצור על ראשון לציון ותנהג כלפיה כדין עיר אויב, משום שתושבי שתי הערים הם יהודים ובני אותו עם, כך לא יעלה על הדעת להחיל את דיני ההחרמה שנאמרו ביחס לעמי כנען על יהודים.התורה עצמה מבחינה בין:"העמים האלה"לביןעם ישראל.לכן הציווי עוסק במלחמות ישראל מול עמים מסוימים שהוגדרו במפורש במסגרת ירושת הארץ, ולא ביחסים פנימיים בקרב ישראל.עקרון הירושה האלהיתמן המקראות עולה עיקרון רחב יותר.בורא עולם הוא המוריש ארצות לעמים.לעשיו ניתנה שעיר:"כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים).לבני לוט ניתנה מואב:"כי לבני לוט נתתי את ער ירושה" (דברים).ולישראל ניתנה ארץ נחלתו:"אשר יהוה אלהיך נותן לך נחלה" (דברים).לפיכך, חטא או סירוב של עם אינם מבטלים בהכרח את הירושה שנקבעה לו מאת בורא עולם. כשם שאדום ומואב לא איבדו את ארצותיהם מחמת סירובם לישראל, כך עצם ההבטחה האלהית לישראל אינה בטלה בגלל חטאיו של ישראל.כהבטחת המלוכה על ירושלים לדוד וזרעו שברור ששזור בה הבטחה גם לשבט יהודה, השבט של דוד:מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו: אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ: לֹא יַשִּׁא אוֹיֵב בּוֹ וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ: וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף: וֶאֶמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ: וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ: הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי: אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ: לְעוֹלָם (אשמור) אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ:וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם: אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן: אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ: וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם: וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי: לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה: אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב: זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי: כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה: תהלים.סיכוםדברים מלמד שהציווי "לא תחיה כל נשמה" אינו הוראה כללית לכל מלחמה, אלא דין מיוחד הנוגע ל"עמים האלה" היושבים בארץ שניתנה לישראל לנחלה.לאור עיקרון זה מובן מדוע ישראל לא נלחם באדום ובמואב לאחר שסירבו למעבר. ארצותיהם ניתנו להם בירושה מאת בורא עולם, וישראל נצטווה במפורש שלא להתגרות בהם.לעומת זאת, לאמורי לא הייתה הבטחה וכאשר סיחון יצא למלחמה נגד ישראל נכבשה ארצו והפכה לנחלת שבטי ישראל גם בצד המזרחי שאינו ארץ ירושת ישראל.הפסוקים מלמדים שהמלחמות שבתורה קשורות לייעוד ולירושה שקבע בורא עולם לעמים השונים, ויש להבין אותן תמיד במסגרת ההקשר המדויק שבו נאמרו, ולא להוציאן מתחומן אל מצבים אחרים שלא עליהם דיברה התורה. | ||||
הדור שלא ידע טוב ורע: ירושת הארץ, חטא הדור הקודם וטרגדיית משה שלא זכה להיכנס אליה דור חדש עומד לפני ירושת הארץ.
ספר דברים נפתח בדברים שנושא משה לפני כל ישראל, בעבר הירדן, זמן קצר לפני כניסתם לארץ. משה מדבר אל דור חדש, דור שגדל במדבר, לאחר שהדור שיצא ממצרים ונגזר עליו שלא להיכנס לארץ מת במדבר.אלה הדברים האחרונים שמשה מוסר לעם לפני מותו: הוא מזכיר את קורות אבותיהם, את יציאת מצרים, את המסע במדבר, את הברית ואת מצוות התורה. הוא מבאר להם את התורה ומכין אותם לקראת הכניסה לארץ ולירושתה.הכתוב מציין במדויק את המקום ואת הזמן שבהם נשא משה את דבריו:אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין־פָּארָן וּבֵין־תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר־שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם: אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֶת־סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת־הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר: דברים, ירושת הארץ.בתום ארבעים שנה לחטא, בתום תקופת הדין, במועד הזה:וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם:(לפי המועד הבבלי- אחד בשבט)הכתוב מציב זה מול זה את הדרך הקצרה מחורב לקדש ברנע, שאורכה אחד עשר יום, ואת שנת הארבעים שבה משה נושא את דבריו. ארבעים שנות הנדודים עברו מאז יציאת מצרים, ובינתיים מת הדור שעליו נגזרה הגזרה בעקבות חטא המרגלים.משה אומר את דבריו בארץ מואב, הארץ שבה ימות ויקבר והעם עומד לפני הירושה שעליה נשבע בורא עולם לאברהם, יצחק ויעקב.הדור שראה את הניסים ולא זכה לרשת את הארץמשה מזכיר לדור החדש כיצד נשא אותם בורא עולם במדבר, כיצד הלך לפניהם והדריך אותם בדרך, ואף על פי כן לא האמינו בו כאשר עמדו מול הארץ והעמים שישבו בה."וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא־אִישׁ אֶת־בְּנוֹ בְּכָל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד־בֹּאֲכֶם עַד־הַמָּקוֹם הַזֶּה: וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ־בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם".הדור שיצא ממצרים ראה את הניסים, את המכות במצרים, את קריעת ים סוף ואת הליווי האלוהי במדבר. הולך לפניו באש בלילה ובענן ביום. אולם כאשר הגיעו אל הארץ ושמעו על יושביה, נסוגו מן האמונה ולא בטחו ביכולתו של בורא עולם להביאם אל הארץ, ביכולת של בורא עולם לנצח את יושבי הארץ.משה מזכיר את השבועה שנשבע בורא עולם בעקבות הדברים שאמרו:"וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת־קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם־יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם".יוצאי הדופן היו כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שעמדו באמונתם ולא הצטרפו לחוסר האמונה של יתר המרגלים ואמרו כי יכול נוכל להם:"זֽוּלָתִי כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ־אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ־בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה"."יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי־הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת־יִשְׂרָאֵל".אלה שני האנשים מן הדור ההוא שנועדו להיכנס לארץ, בעוד יתר הדור הבוגר שנכלל בגזרה לא זכה לכך.הדור החדש – אלה שלא ידעו טוב ורעהדין על הדור שיצא ממצרים נאמר גם בספר במדבר, בפרשת מטות:"וַיִּחַר־אַף יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם־יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא־מִלְאוּ אַחֲרָי".הפסוק מגדיר את הדור שנגזרה עליו הגזרה: אלה שעלו ממצרים מגיל עשרים שנה ומעלה, ולא מילאו אחרי יהוה.לעומתם, משה מזכיר את הילדים ואת הדור הצעיר, שלא היו שותפים לאותה החלטה ולאותה התקוממות:"וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ"."וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע" – אלה הם בני הדור החדש. הם לא היו בין המבוגרים שחטאו בחטא המרגלים והם אלה שנועדו להיכנס לארץ ולרשת אותה.דור שלא היה שותף לחטא הדור הקודם.התורה מציגה את חוסר הידיעה של טוב ורע כהבחנה המהותית בין הילדים לבין אבותיהם באותו מעמד.הביטוי "לא ידעו טוב ורע" מזכיר את סיפור אדם וחוה בגן עדן, לפני שאכלו מעץ הדעת:"וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".כמו שאדם וחוה היו בגן עדן לפני שאכלו מעץ הדעת טוב ורע, כך מתארת התורה את הדור החדש כמי שלא ידע טוב ורע. על פי ההקבלה הזאת, מדובר בדור תמים, שעדיין לא נשא עמו את הידיעה ואת המשא של אבותיו.התורה מדגישה את ההבדל בין הדורות: דור אחד ראה את הניסים והנפלאות, אך לא האמין ולא זכה להיכנס; ואילו בניו, שלא ידעו טוב ורע באותו שלב, הם שיזכו לרשת את הארץ, כמו שזוכים להכנס למקום שגורשו ממנו אדם חווה וזאת כדור שהיה כחווה וכאדם שלא ידע טוב ורע ולכן הורשה להכנס.הם ירשוה.הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם.גם משה לא זכה להיכנס למקום הזה שנראה נפלא בעיני רוחו יותר מכל הנפלאות שהוא ראה עד הנה:וָֽאֶתְחַנַּ֖ן אֶל-יְהֹוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר: אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֨וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת-עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת-גָּדְלְךָ֔ וְאֶת-יָֽדְךָ֖ הַֽחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי-אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יַֽעֲשֶׂ֥ה כְמַֽעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבֽוּרֹתֶֽךָ:משה שלאחר שברח ממצרים ועלה להר בראשונה שם ראה את הסנה, משם נשלח עם המטה בידו לדרוש את שחרור העם, משה שראה את כל הניסים והנפלאות והאותות והמכות שעשה בורא עולם במצרים ולאחר יציאת מצריים אומר לבורא שהוא רק החל להראות לו את גודלו ואת ידו החזקה והוא רוצה עוד הוא רוצה להגיע למקום שבורא עולם הוליך את עמו אליו בניסים ונפלאות גדולים כל כך שמשה מתאר אותם כהתחלה למשהו גדול ונפלא עוד יותר כי כל הניסים והנפלאות היו רק לשם הנחלת העם בארץ הזאת לשם זאת:וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָֽמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהֹוָה שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַֽעַבְדֻֽנִי:ומשה מבקש מבורא עולם שיחון אותו,אֶעְבְּרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן".אך התשובה היא לא:"וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב־לָךְ אַל־תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי־לֹא תַעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי־הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר"..משה נדרש להשלים עם הדין: הוא יראה את הארץ, אך לא יעבור אליה. הארץ שאליה הוליך את העם, ושאותה ביקש לראות, תהיה נחלתו של דור אחר.וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל־הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֶת־הַגִּלְעָד עַד־דָּן: וְאֵת כָּל־נַפְתָּלִי וְאֶת־אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל־אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: וְאֶת־הַנֶּגֶב וְאֶת־הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד־צֹעַר: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל־פִּי יְהוָה: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא־יָדַע אִישׁ אֶת־קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וּמֹשֶׁה בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא־כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא־נָס לֵחֹה: וַיִּבְכּוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי־סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת־יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה: דברים פרשת וזאת הברכה.משה רואה את הארץ שעליה נשבע בורא עולם לאברהם, ליצחק וליעקב: "לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה". הוא רואה אותה בעיניו, אך אינו זוכה לעבור אליה. יהושע יורש את מקומו ומוביל את העם אל הארץ, ואילו משה נקבר בארץ מואב.וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל־פָּנִים: לְכָל־הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל־עֲבָדָיו וּלְכָל־אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל: דברים פרשת וזאת הברכה.הסיפור הזה מציב זה מול זה שני דורות ואת משה העומד ביניהם.הדור שיצא ממצרים ראה את הניסים, נשא את זיכרון העבדות ואת חוויית השחרור, אך כאשר נדרש להאמין ולבטוח ביהוה מול יושבי הארץ, לא עמד בכך. נגזרה עליו גזרה שלא יראה את הארץ ולא יירש אותה כנמשלים לאדם וחווה לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע ואילו הדור החדש, שלא ידעו טוב ורע כנמשלים לאדם וחווה לפני אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע, הוא שנכנס לארץ וזוכה לרשת אותה. הם לא היו שותפים לחטא המרגלים, והם אלה שנועדו להמשיך את הדרך ולהגשים את השבועה לאבות.ומשה? סיפורו של משה הוא הטרגדיא הגדולה בכל הסיפור, הוא שראה כל זאת ועשה כל זאת זכה לראות את הארץ מרחוק בלבד. |
עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ: אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד– נראה שלאחר לכתם של סינוואר ונסראללה יש כאלה שחושבים שהם הגיעו מהעולם הזה לעולם שפירגן להם לזיין 70 בתולות ולכן ממשיכים לדבוק ברעיון זה.
ירושת הארץ וזכות העמים על נחלתם: עקרון הריבונות, כיבוד הגבולות והחובה ההדדית בין ישראל לעמים בפרשת דבריםלא רק זכותו של ישראל על ארצו – גם זכותם של עמים אחרים על ארצםפרשת דברים, העוסקת בירושת הארץ, מציגה עיקרון חשוב ביחסים שבין עמים ובין ארצותיהם: לא כל ארץ היא נחלה שניתן לכבוש, ולא כל מעבר בגבולה של ארץ זרה הוא היתר להתגרות ביושביה או לקחת את אדמתם.וַנֵּ֜פֶן וַנִּסַּ֤ע הַמִּדְבָּ֨רָה֙ דֶּ֣רֶךְ יַם-ס֔וּף כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַנָּ֥סָב אֶת-הַר-שֵׂעִ֖יר יָמִ֥ים רַבִּֽים: וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: רַב-לָכֶ֕ם סֹ֖ב אֶת-הָהָ֣ר הַזֶּ֑ה פְּנ֥וּ לָכֶ֖ם צָפֹֽנָה: וְאֶת-הָעָם֘ צַ֣ו לֵאמֹר֒ אַתֶּ֣ם עֹֽבְרִ֗ים בִּגְבוּל֙ אֲחֵיכֶ֣ם בְּנֵֽי-עֵשָׂ֔ו הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר וְיִֽירְא֣וּ מִכֶּ֔ם וְנִשְׁמַרְתֶּ֖ם מְאֹֽד: אַל-תִּתְגָּ֣רוּ בָ֔ם כִּ֠י לֹֽא-אֶתֵּ֤ן לָכֶם֙ מֵֽאַרְצָ֔ם עַ֖ד מִדְרַ֣ךְ כַּף-רָ֑גֶל כִּֽי-יְרֻשָּׁ֣ה לְעֵשָׂ֔ו נָתַ֖תִּי אֶת-הַ֥ר שֵׂעִֽיר: אֹ֣כֶל תִּשְׁבְּר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וַֽאֲכַלְתֶּ֑ם וְגַם-מַ֜יִם תִּכְר֧וּ מֵֽאִתָּ֛ם בַּכֶּ֖סֶף וּשְׁתִיתֶֽם: כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בֵּֽרַכְךָ֗ בְּכֹל֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔ךָ יָדַ֣ע לֶכְתְּךָ֔ אֶת-הַמִּדְבָּ֥ר הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה זֶ֣ה | אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א חָסַ֖רְתָּ דָּבָֽר: פרשת ירושת הארץ.במסגרת ההכנות לכניסת ישראל לארץ, התורה מתארת כיצד עם ישראל נדרש לעבור בסמוך לנחלותיהם של עמים אחרים, ובהם בני עשו היושבים בשעיר ובני לוט, מואב ועמון.הוראות הבורא למשה ברורות: יש לכבד את הנחלה שניתנה לעמים האלה, להימנע ממלחמה נגדם ולא לנסות לקחת מהם אפילו דריסת רגל בארצם.הדבר מעניין במיוחד משום שישראל עצמו עומד באותה עת לפני ירושת ארץ שהובטחה לאבותיו. דווקא בשעה שישראל מתקדם אל נחלתו, הוא מצווה להכיר בזכותם של עמים אחרים לנחלתם.בני עשו – גבולות הנחלה והוראות המעבר בארץ שעירהתורה מתארת את מסעם של בני ישראל במדבר ואת הציווי שניתן להם ביחס לבני עשו:"וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם-סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֵלָי וַנָּסָב אֶת-הַר-שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר: רַב-לָכֶם סֹב אֶת-הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה: וְאֶת-הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי-עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל-תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר".הבורא מבהיר לישראל כי הר שעיר הוא נחלת בני עשו. אין להם היתר לקחת ממנה אפילו מקום להניח עליו את כף רגלם.ההוראה אינה מסתיימת באיסור המלחמה. התורה קובעת גם כיצד על ישראל להתנהל מבחינה כלכלית בזמן המעבר בארצם:"אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם-מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם".ישראל אינו רשאי לקחת מזון או מים בכוח. עליו לרכוש אותם בכסף מבני עשו.כלומר, גם כאשר עם ישראל עובר בגבולה של ארץ שאינה שלו, עליו לכבד את בעליה, את תושביה ואת זכויותיהם הכלכליות.הבורא אף מסביר מדוע אין לישראל סיבה להתנהג אחרת:"כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת-הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר".יש כאן גם מסר מוסרי: עם שהתברך ושיש לו הבטחה לנחלה משלו אינו צריך לפגוע בנחלתו של עם אחר כדי להתקיים. יש לו די והותר כדי לשלם, לקנות ולכבד את זכויות שכניו.מואב – אין להתגרות בבני לוט ואין לקחת את נחלתםבהמשך מתארת התורה את המעבר בסמוך לנחלת מואב:"וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה".גם כאן ההוראה ברורה: אין להצר למואב ואין להתגרות בו מלחמה. הארץ ניתנה לבני לוט לנחלה.התורה חוזרת על אותו עיקרון שראינו אצל בני עשו: יש עמים שניתנה להם ארץ, והזכות הזאת מחייבת את ישראל להימנע מכיבושה.העיקרון שהתורה מציגה אינו תלוי בשמה של הארץ או בזהותם של יושביה. הוא עוסק בזכותו של עם על נחלתו ובחובה שלא להתגרות בו כדי לקחת את ארצו.חוקה של כיבוד נחלה – עיקרון שיש לו גם משמעות הדדיתאפשר לראות בהוראות האלה עיקרון חוקתי ביחסים שבין ישראל לעמים השכנים.התורה אינה אומרת לישראל: מכיוון שאתם עם נבחר, מותר לכם לקחת כל ארץ שתרצו. להפך, היא מגבילה את כוחו ומגדירה את גבולות פעולתו.לישראל יש ארץ המיועדת לו, אך גם לעשו ולבני לוט יש נחלות שהבורא נתן להם.מכאן אפשר לפתח גם את העיקרון ההדדי: כשם שישראל מצווה לכבד את נחלתם של עמים אחרים, כך אין זכות לעמים אחרים לתבוע את נחלת ישראל, לפלוש אליה, לכבוש אותה או לפעול להשמדת העם היושב בה.חשוב לדייק: התורה בפרשה מצווה במפורש את ישראל ביחס לעמים האלה. היא אינה מנסחת כאן סעיף משפטי מפורש המטיל עליהם את אותה הוראה כלפי ישראל. ההדדיות היא המסקנה הערכית והמדינית העולה מעקרון כיבוד הנחלות.זכותו של עם על ארצו אינה יכולה להיות זכות חד-צדדית. אם מכירים בזכותם של בני עשו ובני לוט לנחלתם, אין בכך כדי לשלול את זכותו של ישראל לנחלתו.מזכות על ארץ ועד שאיפה להכחדת עם – תהלים.כנגד העיקרון הזה של כיבוד נחלה וגבולות, מציג ספר תהלים תמונה קשה של עמים המתאגדים במטרה להילחם בישראל ולהכחידו.וכך נאמר בתהלים:"כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ: אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד: כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ: אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים: גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר: גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה: עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן: נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר הָיוּ דֹמֶן לָאֲדָמָה: שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ: אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים: אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ: כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים: כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם: מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ יְהוָה: יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ: וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְהוָה לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ".הפסוקים מתארים התאגדות של עמים וברית שמטרתה אינה רק מלחמה או השתלטות על שטח, אלא הכחדת ישראל כעם:"עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ: אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד".זו כבר אינה מחלוקת על גבול או על זכויות קרקע. זוהי שאיפה למחוק את עצם קיומו של עם ישראל.המשורר מונה את אדום, ישמעאלים, מואב, עמון, עמלק, פלשת, צור ואשור, ומזכיר את הברית שנכרתה נגד ישראל ואת שיתוף הפעולה עם בני לוט.הפסוק:"שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ: אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים"מבאר את הנושא: מנהיגי העמים המתוארים במזמור אינם מסתפקים במלחמה, אלא אומרים "נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים". הם מבקשים לקחת לעצמם את נחלתו של ישראל.הניגוד בין הדברים האלה לבין הציווי בפרשת דברים בולט במיוחד. בפרשה ישראל מצווה שלא לקחת את נחלת עשו ומואב; בתהלים מתוארת התארגנות של אויבים המבקשים לקחת את נחלת ישראל.איראן והשאיפה להשמדת ישראל – האיום המודרניגם בימינו אנו שומעים איומים על עצם קיומה של מדינת ישראל, ולא רק על גבולותיה או על מדיניותה.נסראללה וסינוואר, שהובילו ארגונים שביקשו לפגוע בישראל ולהשמידה, אינם עוד בין החיים. אולם הרעיונות שהם קידמו לא נעלמו בהכרח עם מותם.גם באיראן נשמעת לאורך שנים רטוריקה של השמדת ישראל, לצד תמיכה בארגונים חמושים הפועלים נגדה.יש כאן הבדל מהותי בין מחלוקת מדינית לגיטימית לבין שאיפה להשמדת עם. אפשר להתווכח על גבולות, על הסכמים ועל מדיניות, אך אין שום הצדקה מוסרית או מדינית לתביעה למחוק עם או לשלול ממנו את עצם זכות הקיום.לצד זאת, ראוי להזכיר את רעיון שבעים הבתולות, המופיע בחלק מהמסורות והפרשנויות האסלאמיות העממיות ביחס לגמול על פעולות טרור. רעיון זה משמש לעיתים בתעמולה קיצונית לגיוס אנשים למעשי התאבדות וטרור, תוך הצגת המוות כהבטחה לגמול בעולם הבא.אין לייחס אמונה זו לכל המוסלמים או לכל בני העמים השכנים. הדיון כאן הוא בתפיסות קיצוניות המקדשות מוות והרג בשם אידאולוגיא דתית, ובמי שמנסים להצדיק באמצעותן את השמדת ישראל.סיכום – כיבוד נחלתו של האחר הוא גם יסוד בזכותנו על נחלתנופרשת דברים מציבה עיקרון חשוב ביחסים שבין עמים: יש לכבד את הנחלה שניתנה לכל עם, להימנע מהתגרות במי שיושב בארצו ולא לקחת את אדמתו בכוח.ישראל נדרש לכבד את נחלת בני עשו ואת נחלת בני לוט. הוא נדרש לשלם עבור מזון ומים, להימנע ממלחמה ולא לקחת אפילו דריסת רגל בארצותיהם.מכאן עולה עיקרון מוסרי ומדיני בעל משמעות גם לימינו: זכותו של עם על ארצו אינה יכולה להיות מוכרת רק כאשר מדובר בעמים אחרים, אך להישלל כאשר מדובר בישראל.אם יש לעשו נחלה, אם יש למואב נחלה ואם יש לעמון נחלה, גם לישראל יש נחלה. מי שמכיר בזכותם של עמים אחרים על ארצם אינו יכול לדרוש מישראל לוותר על עצם זכותו להתקיים בארצו.ההבחנה בין מאבק מדיני לבין מלחמה להשמדת עם חשובה במיוחד. אפשר לחלוק על ממשלה, על גבולות ועל הסכמים, אך אין לקבל אידאולוגיא המבקשת למחוק את שמו של ישראל.דברי תהלים בדבר:"אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד"הם תזכורת לכך שהמאבק על הארץ אינו רק מאבק על אדמה, אלא לעיתים גם מאבק על עצם זכותו של עם להתקיים.והמסר העולה מפרשת ירושת הארץ ברור: כשם שאין לישראל היתר לקחת את נחלתם של עמים אחרים, כך אין לאף עם היתר לדרוש את הכחדת ישראל או לשלול ממנו את נחלתו. |
כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָֹה– לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם– מפה נלמד כי בני עשרים ומטה אינם מפקידים לכיפורי נפש ואינם נושאים בחטא הדור, ולכן הם ממשיכים הלאה בירושת הארץ, על פי השבועה לאברהם יצחק ויעקב.
וָֽאֶתְחַנַּ֖ן אֶל-יְהֹוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר: אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֨וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת-עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת-גָּדְלְךָ֔ וְאֶת-יָֽדְךָ֖ הַֽחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי-אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יַֽעֲשֶׂ֥ה כְמַֽעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבֽוּרֹתֶֽךָ: אֶעְבְּרָה-נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן:וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהֹוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֵלַי֙ רַב-לָ֔ךְ אַל-תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: עֲלֵ֣ה | רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי-לֹ֥א תַֽעֲבֹ֖ר אֶת-הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה: וְצַ֥ו אֶת-יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי-ה֣וּא יַֽעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר:בפרשה הזאת הפותחת את ספר דברים משה מספר לדור שיירש את הארץ את שקרה כשהם לא נולדו או היו צעירים מאוד להבין את שקרה,הדבר מוזכר בספר קודם לכן כשקרה ומסופר בלשון הווה ופה בפרשה הזאת בעת הזאת מסופר בלשון עבר וזאת באותו חומש באותו ספר תורת משה שהוא ספר אחד לצורך הענין:וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי: אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהֹוָה אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ: במדבר.בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי:הדור הזה אליו דיבר משה היה בן עשרים ומטה בעת החטא ואלה שנולדו לאחר מכן.וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד-הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: רְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת-הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ אַל-תִּירָ֖א וְאַל-תֵּחָֽת: וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּֽאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָ֖נוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֨נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲלֶה-בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָֽאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט: וַיִּפְנוּ֙ וַיַּֽעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ: וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַֽעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וַתֵּרָֽגְנ֤וּ בְאָֽהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהֹוָה֙ אֹתָ֔נוּ הֽוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָֽאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ: אָנָ֣ה | אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵ֩ינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת-לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם-בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא-תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא-תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַֽהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵֽינֵיכֶֽם: וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ בְּכָל-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַֽאֲמִינִ֔ם בַּֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: הַֽהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ | לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ-בָ֔הּ וּבֶֽעָנָ֖ן יוֹמָֽם: וַיִּשְׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר: אִם-יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם: זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן-יְפֻנֶּה֙ הוּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ-אֶתֵּ֧ן אֶת-הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ-בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַֽחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה: גַּם-בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהֹוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם-אַתָּ֖ה לֹֽא-תָבֹ֥א שָֽׁם: יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן-נוּן֙ הָֽעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי-ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת-יִשְׂרָאֵֽל: וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא-יָֽדְע֤וּ הַיּוֹם֙ טוֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִֽירָשֽׁוּהָ: וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם-סֽוּף: דברים.וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא-יָֽדְע֤וּ הַיּוֹם֙ טוֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִֽירָשֽׁוּהָ:על פי התורה הזאת מבני עשרים שנה ומעלה הם המפקידים לכיפורי נפש:זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָה: כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָֹה: הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: ויקרא.כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָֹה:לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:מפה נלמד שמבן עשרים שנה ומטה לא מפקיד לכיפורי נפש, לא נושא בחטא.ומשכך מבני עשרים שנה ומטה לא נושאים בעול של חטא הדור אותו נושאים מבני עשרים שנה ומעלה.ועם אלה ממשיכים הלאה על פי השבועה שנשבע בורא עולם לאברהם יצחק ויעקב.השבועה הזאת:וַיִּשְׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר: אִם-יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה:כשבועה הזאת:אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם:וזאת לאחר שבורא עולם נשבע והשבועה קוימה:וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹ֣א-תִֽלָּֽחֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם:כשם שתקוים השבועה לאברהם ויצחק ועקב על אלה ולא על אבותיהם:וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִֽהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶם אֲשֶׁ֨ר לֹא-יָֽדְע֤וּ הַיּוֹם֙ טוֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִֽירָשֽׁוּהָ:על משל שבועת בורא עולם לדוד:מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו: אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ: לֹא יַשִּׁא אוֹיֵב בּוֹ וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ: וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף: וֶאֶמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ: וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ: הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי: אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ: לְעוֹלָם (אשמור) אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ: וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם: אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן: אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ: וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם: וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי: לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה: אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב: זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי: כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה:אם יחטאו בניו:אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן: אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ:תהיה ענישה:וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם:אך לא הכחדת העם :וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי:מתוקף השבועה לדוד וזרעו:לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה: אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב:כך גם במקרה שלנו וממשיכים הלאה עם אלה, שמתוקף שנות חייהם- מבן עשרים שנה ומטה לא נשאו בעוון הדור החוטא ואיתם בורא עולם הקים את השבועה שנשבע לאברהם יצחק ויעקב.כלב בן יפונה ויהושע היו מעל שנת העשרים לחייהם והם לא חטאו את החטא הזה, הם לא הומתו על פי חוק ערבות.צריך להתייחס כחוק. כתקווה. גם עם הדור חוטא, יש תקווה עם אלה.ומכל זה גם ניתן ללמוד שמלבד יהושע וכלב ואלעזר הדור הזה היה מבן יומו ועד בן שישים שנה ולהם סיפר משה את סיפור אבותיהם לפני שהוא הולך מהם גם הוא.עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֔ה וְעַ֖ד בֶּן-שִׁשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה. |
כִּ֣י רַק-ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֘ מִיֶּ֣תֶר הָֽרְפָאִים֒– אלה שנשארו לא מתו ובכל זאת נחשבו לרפאים ומשכך מחשבות על מה הכוונה במילה רפאים.
הרפאים – העמים שישבו בארץ ירושת בני לוט ובני עשופרש זאת העוסקת בירושת הארץ, מתארת את העמים שישבו בארצותיהם של בני עשו ובני לוט לפני שהתיישבו בהן העמים המוכרים לנו: מואב, עמון ובני עשו היושבים בשעיר.בתוך התיאור הזה מופיעה שוב ושוב המילה רְפָאִים. התורה מזכירה את הרפאים, האימים והזמזומים, ומתארת אותם כעמים גדולים ורמים, שנחשבו לענקים.וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אַל-תָּ֨צַר֙ אֶת-מוֹאָ֔ב וְאַל-תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא-אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי-ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת-עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה: הָֽאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כַּֽעֲנָקִֽים: רְפָאִ֛ים יֵחָֽשְׁב֥וּ אַף-הֵ֖ם כַּֽעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים: וּבְשֵׂעִ֞יר יָֽשְׁב֣וּ הַֽחֹרִים֘ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּֽאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֨רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן יְהֹוָ֖ה לָהֶֽם: פרשת ירושת הארץ.הָֽאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כַּֽעֲנָקִֽים: רְפָאִ֛ים יֵחָֽשְׁב֥וּ אַף-הֵ֖ם כַּֽעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים:רְפָאִ֛ים יֵחָֽשְׁב֥וּ:אולם המילה רפאים מעוררת שאלה מעניינת. האם הרפאים היו רק אנשים גדולים וענקים? האם מדובר בשם של עם קדום? או שמא אפשר למצוא במילה הזאת גם משמעות עמוקה יותר, הנוגעת לאדם, לרוח ולנשמת החיים?נתחיל בתיאור המקראי.מואב – האימים והרפאיםהבורא מצווה את משה שלא להילחם במואב ולא לקחת את ארצו, משום שהיא ניתנה לבני לוט לנחלה:"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב וְאַל-תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי-לוֹט נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה: הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים: רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם כַּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים".התורה מתארת את האימים כעם גדול, רב ורם, כענקים. הרפאים נחשבים אף הם לענקים, ואילו המואבים קוראים להם אימים.מכאן עולה שהשם אימים הוא השם שבו קראו המואבים לאותו עם קדום, ואילו רפאים הוא הכינוי המקראי המופיע בתיאורם.שעיר – החורים ובני עשוהתורה ממשיכה ומספרת על עם קדום נוסף, החורים, שישב בארץ שעיר לפני בני עשו:"וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר-נָתַן יְהֹוָה לָהֶם".התורה מתארת כאן תהליך של חילופי עמים ונחלות. החורים ישבו בשעיר, בני עשו ירשו אותם וישבו במקומם.הפסוק אף משווה את הדבר למה שעשה ישראל לארץ ירושתו, הארץ שנתן לו הבורא.ההשוואה מעניינת במיוחד: התורה מתארת את ירושת הארץ של בני עשו ואת ירושת הארץ של ישראל באותו הקשר של מעבר נחלה מעם אחד לעם אחר.אין כאן רק תיאור גאוגרפי. התורה מציגה את ההיסטוריה של הנחלות ואת העמים שישבו בהן קודם לכן.עמון – הזמזומים והרפאיםבהמשך המסע מצווה הבורא את משה גם ביחס לבני עמון:"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר: אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-גְּבוּל מוֹאָב אֶת-עָר: וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל-תְּצֻרֵם וְאַל-תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי-לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה: אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף-הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ-בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים: עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְהֹוָה מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם" פרשת ירושת הארץ.גם כאן מתגלה אותה תבנית: הרפאים ישבו בארץ לפני בני עמון, והעמונים קוראים להם זמזומים.התורה חוזרת על תיאורם כעם גדול, רב ורם, כענקים, ומספרת שהבורא השמידם מפני בני עמון, והם ירשו את מקומם.מיד לאחר מכן התורה מציגה דוגמה נוספת לחילופי האוכלוסיות בארץ:"כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת-הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד-עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם".התורה מתארת אפוא כמה חילופי עמים: האימים במואב, החורים בשעיר, הזמזומים בעמון והעוים באזור חצרים ועד עזה, שהכפתורים השמידו וישבו במקומם.השם רפאים מופיע כאן בהקשר של עמים קדומים, ואילו שמות כמו אימים וזמזומים הם השמות שבהם כינו אותם יושבי הארצות.עוג מלך הבשן – "נשאר מיתר הרפאים"בהמשך התורה מתארת את כיבוש עבר הירדן המזרחי בידי ישראל ואת ממלכת עוג מלך הבשן:"וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת-הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד-הַר חֶרְמוֹן: צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר: כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל-הַגִּלְעָד וְכָל-הַבָּשָׁן עַד-סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עֹג בַּבָּשָׁן: כִּי רַק-עֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת-אִישׁ" פרשת ירושת הארץ.הפסוק קובע:"כִּי רַק-עֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים".חשוב להיצמד ללשון הכתוב: עוג מלך הבשן נותר מיתר הרפאים. התורה אינה מכנה אותו רוח, אלא מלך בעל ממלכה, ומתארת את ערשו ואת מידותיה.הפסוק מתאר את ערשו כערש ברזל שאורכה תשע אמות ורוחבה ארבע אמות, מיטה גדטלה לאיש גדול.הדברים מחזקים את הצורך לבחון את משמעות המילה רפאים מעבר לתיאור הגופני של עם קדום וענקים.רפאים – גוף שקיים אך חסרה בו נשמת החיים?המילה רפאים מעוררת מחשבה על ההבחנה שבין גוף האדם לבין נשמת החיים שבו.אין הכוונה לפרש את הרפאים כרוחות של מתים, או כישויות שאין להן גוף. להפך: הרעיון שאני מבקשת להעלות הוא מעין "מתים מהלכים" – אנשים שיש להם גוף, נושמים ומתקיימים מבחינה גופנית, אך חסרה בהם נשמת החיים שהבורא הפיח באדם והפכה אותו לנפש חיה.כדי להבין את הכיוון הזה אפשר להיעזר בתיאור שמופיע בתהלים:עצבי הגויים – גוף וחומר ללא רוחבתהלים מופיע תיאור של אלילים מעשה ידי אדם:"עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יַאֲזִינוּ אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם: כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם".הפסוקים מתארים את אלילי הגויים: יש להם מראה של גוף, יש להם איברים, אך הם אינם מדברים, אינם רואים, אינם שומעים ואין בהם רוח."אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם".אני מבקשת להתעכב דווקא על הביטוי הזה.מהו גוף שיש לו צורה ומראה, אך אין בו רוח? מהי משמעותו של קיום חומרי שאינו נושא בתוכו את רוח החיים?הפסוק עוסק במפורש בעבודה זרה ובאלילים, ולא באנשים. אולם אפשר להיעזר בתיאור הזה כדי להציג הבחנה רעיונית בין גוף לבין רוח, ובין קיומו החומרי של האדם לבין מה שמעניק לו את מהות חייו.הביטוי "אֵין יֶשׁ" מחדד את הרעיון: יש חומר, יש צורה, יש הופעה חיצונית, אבל אין רוח בפיהם.ומכאן עולה השאלה: האם אפשר להקביל את התיאור הזה לאדם שיש לו גוף, אך אין בו נשמת חיים במובן הרוחני?על כך התשובה בתהלים גם כן:כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם".ואלה שאלה האלוהים שלהם למשה נמשלים לאלוהים שלהם:במובן הזה:"אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם".לא רוח ללא גוף, כפי שמתארים כיום רוח רפאים, אלא האפשרות ההפוכה: גוף שממשיך להתקיים, אך אינו בבחינת נפש חיה.בריאת האדם – תחילה עפר, ולאחר מכן נשמת חייםכדי להבין את ההבחנה הזאת אפשר לחזור לבריאת האדם בספר בראשית:"וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".הפסוק מתאר שני שלבים.בשלב הראשון:"וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה".האדם נוצר מן העפר. יש כאן יצירה של גוף, חומר וצורה.בשלב השני:"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים".בורא עולם מפיח באדם נשמת חיים.ורק לאחר מכן:"וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".ההבחנה חשובה: האדם אינו מסתכם בחומר שממנו נוצר. נשמת החיים היא שמביאה אותו למצב המתואר כ"נפש חיה".תחילה נוצר הגוף מן האדמה, ולאחר מכן הבורא מפיח בו נשמת חיים. רק לאחר פעולת ההפחה מתואר האדם כנפש חיה.לפי הקריאה הזאת, נשמת החיים אינה רק תוספת חיצונית לגוף, אלא המרכיב המבדיל בין הגוף שנוצר מן האדמה לבין האדם שנעשה לנפש חיה.אפשר אפוא להציע שהרפאים, ברובד הרעיוני, היו מעין אנשים שקיומם הגופני אינו מעיד בהכרח על היותם נפש חיה במובן המלא כאדם הראשון שנוצר עוד לפני שבורא עולם נפח בו נשמת חיים. הם נושמים ומתקיימים בגופם, אך חסרה בהם אותה רוח חיים המעניקה לאדם את חיותו.לב טהור ורוח נכון – תפילת דודההבחנה בין גוף לרוח מתבארת גם בתפילתו של דוד המלך:"הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל עֲוֹנֹתַי מְחֵה: לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי".דוד אינו מבקש רק את המשך קיומו הגופני. הוא מבקש לב טהור ורוח נכונה."לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי".ובהמשך הוא מבקש:"וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי".כלומר, יש חשיבות לא רק לקיומו של האדם אלא גם למצב הרוחני והמוסרי שבתוכו. דוד מבקש שהבורא יחדש בקרבו רוח נכונה ולא ייקח ממנו את רוח הקודש.הגוף לבדו אינו ממצה את מהותו של האדם. יש בו גם ממד פנימי, מוסרי ורוחני.מכאן אפשר להציע את ההקבלה לרפאים: האם ייתכן שתיאורם אינו רק תיאור פיזי של אנשים גבוהים וחזקים, אלא גם פותח פתח למחשבה על אדם שקיים בגופו אך חסר את הרוח הנכונה או את רוח חיים בכלל?בין רפאים כעם קדום לבין רפאים כדימוי רוחניחשוב להבחין בין התיאור המקראי לבין ההצעה הפרשנית.בפרשת דברים, הרפאים הם עם קדום או קבוצת עמים קדומה שישבו בארצות מואב ועמון, והפסוקים מתארים אותם כענקים. עוג מלך הבשן מתואר במילים המדויקות: "נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים".ההצעה שלי היא לבחון את המילה גם ברובד רעיוני, דרך ההבחנה שבין גוף לבין נשמת חיים.בתהלים מופיע תיאור של עצבים שאין בהם רוח. בבראשית מתואר האדם שנוצר מן העפר, אך רק לאחר שהבורא הפיח באפיו נשמת חיים הוא נעשה לנפש חיה. ובתפילתו, דוד מבקש לב טהור ורוח נכונה.מתוך הצירוף הזה עולה אפשרות לקריאה של הרפאים כמעין מתים מהלכים: לא מתים במובן הגופני, אלא אנשים שממשיכים להתקיים ולנשום, אך חסרים את נשמת החיים שהופכת את הגוף לאדם שהוא נפש חיה.חשוב לשים לב ללשון התורה: "רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם כַּעֲנָקִים". המילה "רפאים" אינה בהכרח שם של עם אחד, אלא אפשר להבינה כתואר או כהגדרה שניתנה לקבוצות שונות של עמים קדומים. כך, במואב ישבו האימים, שעליהם נאמר כי רפאים ייחשבו אף הם כענקים, והמואבים קראו להם אימים. בארץ בני עמון ישבו הרפאים, והעמונים קראו להם זמזומים. כלומר, התורה מציגה קבוצות שונות, בעלות שמות מקומיים שונים, אך מייחסת להן הגדרה משותפת – רפאים. מכאן עולה השאלה מהי התכונה המשותפת שבגללה זכו הקבוצות האלה לאותו תואר.סיכום – האדם אינו רק הגוף שנוצר מן האדמהפרשת דברים מתארת את הרפאים כעמים קדומים, גדולים ורמים, שישבו בארצותיהם של בני לוט ובני עשו לפני שבאו אלה וירשו את מקומם. היא מזכירה את האימים, הזמזומים ואת עוג מלך הבשן, שעליו נאמר כי "נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים".אולם מעבר לתיאורם של כמה עמים קדומים שונים בתואר משותף להם, אפשר להעלות מתוך המילה רפאים מחשבה על ההבדל שבין גוף לבין רוח החיים.תהלים מציג את האלילים כגופים שאין בהם רוח, ובראשית מתאר את בריאת האדם כיצירת גוף מן העפר ולאחר מכן הפחת נשמת חיים באפיו, שבעקבותיה נעשה האדם לנפש חיה.דוד המלך, בתפילתו, מבקש לב טהור ורוח נכונה, ומדגיש את חשיבותה של הרוח בחיי האדם.מכאן עולה ההצעה הפרשנית: הרפאים יכולים לשמש דימוי לבני אדם שקיימים מבחינה גופנית, אך אינם בבחינת נפש חיה במובן הרוחני – מעין מתים מהלכים, בעלי גוף ונשימה אך חסרי אותה נשמת חיים שהבורא הפיח באדם.הרי האדם לא נברא רק כדי להיות גוף בעל צורה. הוא נברא מעפר, אך נעשה לנפש חיה כאשר בורא עולם נפח באפיו נשמת חיים.האדם אינו רק החומר שממנו נוצר, אלא גם הרוח שמעניקה לחייו את משמעותם את חיותם. |
פרשת ירושת הארץ– בורא עולם דן את הדור החוטא שלא יזכה לעלות לארץ. הדין היה שעד שימות הדור הזה עם ישראל כולל ילדיו שלא נחשבו חוטאים נשארו במדבר, חיים לא קלים שגם ילדיהם נאלצו להיות עוד ארבעים שנה במדבר. תחשבו על הסרט הזה שילדיהם יודעים שרק עם מות אבותיהם הם ייחלצו מחיי המדבר ויגיעו לארץ המובטחת.
עַתָּ֗ה קֻ֛מוּ וְעִבְר֥וּ לָכֶ֖ם אֶת-נַ֣חַל זָ֑רֶד וַֽנַּֽעֲבֹ֖ר אֶת-נַ֥חַל זָֽרֶד: וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר-הָלַ֣כְנוּ | מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר-עָבַ֨רְנוּ֙ אֶת-נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד-תֹּ֨ם כָּל-הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּֽחֲנֶ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לָהֶֽם: וְגַ֤ם יַד-יְהֹוָה֙ הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּֽחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם: פרשת ירושת הארץ.עם ישראל חטא, בורא עולם דן את הדור החוטא שלא יזכה לעלות לארץ.הדור הזה לא הומת.הדין היה עיכוב בעליה לארץ, עוד ארבעים שנה במדבר עד שימותו כל הדור החוטא. הדור החוטא- מי שהיה בעת החטא מבן עשרים שנה ומעלה.תחשבו על אלה שהין בני עשרים שנה ומטה שעליהם לא הוחל הדין הם הדור שיזכו לעלות לארץ אך בדל חטא אבותיהם הם נאלצו להיות עוד ארבעים שנה במדבר:אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהֹוָה אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ: וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה: וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר: במדבר.תחשבו על זה,על הסרט הזה שילדיהם יודעים שרק עם מות אבותיהם הם ייחלצו מחיי המדבר ויגיעו לארץ המובטחת.מצד אחד תחשבו על הזמן הזה במדבר עם הידיעה שרק שאבותיו ימותו אז הוא יחלץ מהסיוט הזה.ומצד שני הוא רוצה שאבותיו יהיו איתו כמה שיותר והדור הזה יודע שזה הדין.וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר: |
פרשת ירושת הארץ- כִּ֣י רַק-ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֘ מִיֶּ֣תֶר הָֽרְפָאִים֒– יען כי– עַרְשׂוֹ֙ עֶ֣רֶשׂ בַּרְזֶ֔ל– כמו ערישה מברזל שעטפה אותו, כיסתה אותו, כמו בית מברזל שהגן עליו במלחמה. וזאת הערישה שהקיפה את עוג– תֵּ֧שַׁע אַמּ֣וֹת אָרְכָּ֗הּ וְאַרְבַּ֥ע אַמּ֛וֹת רָחְבָּ֖הּ בְּאַמַּת-אִֽישׁ– כמו ממ"ד בגודל 36 אמה מרובעת (על משל מטר מרובע).
מלחמת ישראל במלכי האמורי וירושת הארץבפרשת ירושת הארץ מתאר משה את מלחמות ישראל במלכי האמורי בעבר הירדן, את כיבוש הערים ואת ירושת הארץ. בתוך תיאור המלחמה מופיע פרט יוצא דופן הנוגע לעוג מלך הבשן ולמבנה המתואר בתורה בשם "ערש ברזל"..עוג מלך הבשן – "נשאר מיתר הרפאים"התורה מתארת את עוג במילים:"כִּי רַק-עֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים".חשוב להיצמד ללשון הפסוק: עוג מלך הבשן נותר מיתר הרפאים. אין מדובר בקביעה שהוא היחיד שנותר מכל אויבי ישראל במלחמות, אלא בתיאור מעמדו ביחס לרפאים.אך מיד לאחר מכן מופיע פרט שמזמין מחשבה:"הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן".התורה מחברת בין העובדה שעוג נותר מיתר הרפאים לבין תיאור ערש הברזל שלו.אין זו תוספת מקרית לתיאור המלך. ערש הברזל הוא הסיבה שבזכותה עוג הצליח להישאר ולהינצל. היה לו מקום מוגן, מבנה ברזל שהקיף אותו, כיסה עליו וסיפק לו הגנה.כלומר, עוג ניצל משום שהיה לו ערש ברזל – מקום שבו היה מוגן.ערש ברזל – המקום שבו עוג לן היה מקום מוגןהתורה משתמשת במילה "עֶרֶשׂ", אך יש לבחון את משמעותה בתוך ההקשר המתואר.ערש הברזל לא רק כמקום המיועד לשינה וללינה במובן המוכר לנו כיום, אלא כמבנה שהקיף את עוג והגן עליו.אפשר לדמות אותו לבית קטן עשוי ברזל, מעין תא מוגן או ממ"ד קדום. מקום שבו היה עוג מלין את עצמו, מקום שהקירות שלו והמבנה שלו סיפקו לו הגנה.הברזל אינו פרט שולי. הוא המאפיין המרכזי שהתורה מציינת. התורה אינה אומרת רק שהיה לעוג ערש, אלא מדגישה: "עֶרֶשׂ בַּרְזֶל".מקום הלינה שלו היה גם מקום המסתור שלו, וכאשר המלחמה הגיעה אל ממלכתו, המבנה הזה סיפק לו מחסה.כך אפשר להבין את סמיכות הדברים: עוג נותר מיתר הרפאים, והנה ערשו ערש ברזל.תשע אמות אורך וארבע אמות רוחב – מה גודלו במטרים?התורה אינה מסתפקת בתיאור החומר שממנו עשוי המבנה, אלא מוסרת גם את ממדיו:"תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת-אִישׁ".כדי להבין את גודלו במידות המוכרות לנו כיום, נחשב לפי אמה משוערת של 45 סנטימטרים.
המידות מתייחסות לאורך ולרוחב. גובה המבנה אינו מצוין בפסוק.יש לזכור שאורך האמה הקדומה אינו ידוע בדיוק מוחלט. לפי אומדן של 42–48 ס"מ לאמה, אורך הערש יהיה כ-3.78–4.32 מטרים, והרוחב יהיה כ-1.68–1.92 מטרים.השטח לפי האומדן המרכזי הוא כ-7.3 מ"ר. אין מדובר ב-36 מטרים רבועים, אלא ב-36 אמות רבועות."באמת איש" – מידת אדםהתורה מוסיפה שתי מילים חשובות בסוף תיאור המידות:"בְּאַמַּת-אִישׁ".נראה שהמידה שבה השתמשו לתיאור הערש היא אמת איש – יחידת אורך הנמדדת לפי אמת האדם.הביטוי אינו מתאר מספר אנשים שיכלו להיכנס למבנה, אלא את יחידת המידה שבה נמדדו האורך והרוחב.לכן, כשאנו מתרגמים את המידות למטרים, אנו מקבלים מבנה שאורכו מעט יותר מארבעה מטרים ורוחבו כמטר ושמונים סנטימטרים.זהו מבנה לא גדול במיוחד במונחים של בית או מבצר, אך בהחלט אפשר לדמיין בו מתחם מוגן אישי, סגור ומחוזק, שנועד להגן על מי שנמצא בתוכו.ערש הברזל והישרדותו של עוגראוי להתעכב פעם נוספת על רצף הפסוקים:"כִּי רַק-עֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל".התורה מספרת שעוג נותר מיתר הרפאים, ומיד לאחר מכן מציגה את ערש הברזל שלו.לפי הקריאה שלי, אין כאן רק תיאור של חפץ שהיה ברשותו של מלך. מדובר במקום שהעניק לו הגנה, ובזכותו הוא הצליח לשרוד במקום שבו אחרים לא נותרו.הוא לא רק מלך בעל ממלכה וערים. היה לו גם מקום מוגן משלו, מקום שבו היה יכול להסתתר וללון בביטחון.הברזל הוא המרכיב המגן, והערש הוא המקום שבו ההגנה הזאת מתקיימת.ערש הברזל בימינו – ההבדל בין הגנה על אזרחים לבין הגנה על מערך הלחימההדברים מקבלים משמעות מעניינת גם במלחמות של ימינו.כאשר אויבי ישראל יורים טילים ורקטות לעבר ערים, יישובים ואזרחים בישראל, עומדת לרשות האוכלוסייה מערכת הגנה אזרחית: פיקוד העורף, התרעות, ממ"דים, מקלטים ומרחבים מוגנים. המערכת אינה מושלמת, ולא לכל אזרח בישראל יש מיגון נגיש, אך הרעיון העומד בבסיסה הוא הגנה על חיי האדם.ומנגד, במערכי הלחימה של חמאס וחיזבאללה התגלו מנהרות ותשתיות צבאיות תת-קרקעיות, שחלקן נבנו מתחת למבנים אזרחיים או בקרבתם. לפי ממצאים שפרסם צה"ל, נמצאו בעזה פתחי מנהרות בתוך מבנים אזרחיים, ובדרום לבנון נחשפו מנהרות של חיזבאללה בכפרים אזרחיים, ובהן חדרי שהייה, מחסני נשק ותשתיות צבאיות.וכאן ההבדל שאני מבקשת להצביע עליו: בישראל נבנו אמצעי מיגון שנועדו להגן על האזרחים מפני הטילים, ואילו המנהרות של הארגונים החמושים נועדו בראש ובראשונה להגן על הלוחמים, לאחסן נשק ולאפשר פעילות צבאית. אין מדובר באותו סוג של מיגון.גם כאן אפשר לחזור לעוג מלך הבשן."כִּי רַק-עֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל".עוג היה מוגן במקום שבו לן. ערש הברזל שלו היה, לפי הקריאה המוצעת, מקום מחסה שהקיף אותו ואפשר לו להינצל.אפשר לראות בכך הקבלה לימינו: כשם שמבנה מוגן עשוי להציל אדם במלחמה, כך גם השקעה במיגון האזרחים עשויה לצמצם את מספר הנפגעים. ההבדל הוא בשאלה למי נועדה ההגנה: לאזרחים ולמשפחותיהם, או למערך הצבאי של הארגון.יש כאן גם נקודה מוסרית ומנהיגותית: תפקידה של הנהגה אינו רק להכין את כוחותיה למלחמה, אלא לדאוג למקומות מוגנים לאנשים שאותם היא אמורה להנהיג.סיכום – עוג נותר בזכות מקום מוגןפרשת דברים מתארת את מלחמות ישראל במלכי האמורי, את כיבוש השטח מנחל ארנון ועד הר חרמון ואת ממלכת עוג בבשן.בתוך תיאור המלחמה התורה מקדישה מקום לפרט יוצא דופן:"כִּי רַק-עֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל".לערש הברזל היה מקום הלינה המוגן של עוג, מבנה שהקיף אותו, כיסה עליו וסיפק לו הגנה מפני סכנות המלחמה.מידותיו היו תשע אמות על ארבע אמות, כלומר, לפי אמה של כ-45 ס"מ, כ-4.05 מטרים אורך וכ-1.80 מטרים רוחב. שטחו כ-7.3 מטרים רבועים.אפשר לדמות את המבנה לממ"ד קדום, מתחם ברזל אישי, או להקביל אותו לתיבת נח, שאף היא שימשה מקום מוגן עבור מי שנמצאו בתוכה.התורה אינה מסתפקת בציון שמו של עוג ובממלכתו. היא מוסרת גם את פרט ההגנה יוצא הדופן שהיה ברשותו.עוג נותר מיתר הרפאים, ולפי הקריאה המוצעת כאן, ערש הברזל שלו היה המקום שבו מצא מחסה והצליח להינצל. |
פרשת ירושת הארץ- אנשים חכמים וידעים.
לעדכון- לימודי שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.וָֽאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹֽא-אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם: יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכֽוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִֽיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם: אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּֽׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם: הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִֽידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַֽאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָֽאשֵׁיכֶֽם: וַֽתַּֽעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טוֹב-הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר-דִּבַּ֖רְתָּ לַֽעֲשֽׂוֹת: וָֽאֶקַּ֞ח אֶת-רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָֽאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹֽׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם: וָֽאֲצַוֶּה֙ אֶת-שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין-אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּין-אִ֥ישׁ וּבֵין-אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ: לֹֽא-תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֨וּרוּ֙ מִפְּנֵי-אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵֽאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו: וָֽאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן: דברים- פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ.וָֽאֲצַוֶּה֙ אֶת-שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין-אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּין-אִ֥ישׁ וּבֵין-אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ: לֹֽא-תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֨וּרוּ֙ מִפְּנֵי-אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵֽאלֹהִ֣ים ה֑וּאוָֽאֶקַּ֞ח אֶת-רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָֽאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹֽׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם:וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו:כעצת יתרו:וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ: עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים: וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ: אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר: וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם:וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ: שמות.וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַעוְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ
|
פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ- כאשר ישא-איש את בנו.
לימודי שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא-תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא-תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַֽהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵֽינֵיכֶֽם: וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹ בְּכָל-הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ.נְשָֽׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹעַד-בֹּֽאֲכֶ֖ם עַד-הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה:ומהמקום הזה:כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא-אִ֖ישׁ אֶת-בְּנ֑וֹרְ֠אֵה נָתַ֨ן יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת-הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ אַל-תִּירָ֖א וְאַל-תֵּחָֽת: פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ.עכשיו אתה כבוגר, כאיש חיל:עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּֽאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֨יךָ֙ לָ֔ךְ |
פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ- כקטן כגדול תשמעון.
לימודי שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.לֹֽא-תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֨וּרוּ֙ מִפְּנֵי-אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵֽאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו: וָֽאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן: וַנִּסַּ֣ע מֵֽחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל-הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד-הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ.לֹֽא-תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּןוַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָֹה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ: אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה: וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא: אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ: וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָֹה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָֹה וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ: ויקרא.נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָֹה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ:נגיד בגזל:כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙נגיד יש שני אנשים אחד גנב מאה אלף והשני גנב מליון.גם הקטן וגם הגדול ישיבו הגזל:וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָלהקטן ישיב מאה אלף והגדול ישיב מליון.ובנוסף חמישית מגובה הגזל כפיצוי לעשוק או לעשוקה:וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ:וגם הקטן וגם הגדול:וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָֹה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן:לאשמה הטהורה של מעשה גזל שלא קשור לגודל הגזל. |
פרשת ירושת הארץ- כי המשפט לאלהים הוא.
לימודי שנת שבעים וארבע לקוממיות שהפכה לעצמאות.לֹֽא-תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֨וּרוּ֙ מִפְּנֵי-אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵֽאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו: וָֽאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן: וַנִּסַּ֣ע מֵֽחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל-הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: וָֽאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד-הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: פרשת ירושת הארץ.לֹ֤א תָג֨וּרוּ֙ מִפְּנֵי-אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵֽאלֹהִ֣ים ה֑וּאכמשל הזה:עַל-כֵּ֤ן | לֹא-יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים: תהלים מזמור אחד.לֹא-יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט:גם במקרה זה, תלוי באיזה משפט האדם נשפט. משפט מדינת ישראל בעת הזאת סותר את תורת ישראל בכמה וכמה חוקים שחוקקו בו.יש מקרים שבמשפט מדינת ישראל בעת הזאת שהנשפט קם בהם אך לא קם כמשפט תורת ישראל, ומשכך, אפילו שקם במשפט, לא באמת קם..וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים:יש מקרים הפוכים במשפט זה שחוטא במשפט מדינת ישראל, הוא זכאי על פי תורת ישראל. ויושב בכלא על לא עוון בכפיו.גם במקרה הזה אפילו שקמו חטאים בעדה זאת, לא באמת קמו..הכל תלוי באיזה משפט אתה נשפט.. מי השופט שלך. אולי הזיכוי במשפט הזה שקמת בו יהיה הרשעה בפני מי שאתה עתיד לתת את הדין בסופו של יום.. ולמרות שקמת שם, לא תקום שם..על כך נאמר בישעיהו:הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ: לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ: ישעיהו.ומהמקום הזה שמשפט בורא עולם הוא המנחה אותך:לֹ֤א תָג֨וּרוּ֙ מִפְּנֵי-אִ֔ישׁהוא האור שלך:כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵֽאלֹהִ֣ים ה֑וּאגם בעת כזאת:וְאַתָּה יְהוָה מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי: קוֹלִי אֶל יְהוָה אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה: אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי יְהוָה יִסְמְכֵנִי: לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי: תהלים. |
פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ- שפה- לימודי שנת שבעים ואחת.
בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר: פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ.בֵּאֵ֛רלבאר ולא לפרשן. |
וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת-כָּל-עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַֽנַּֽחֲרֵם֙ אֶת-כָּל-עִ֣יר מְתִ֔ם וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּ֑ף לֹ֥א הִשְׁאַ֖רְנוּ שָׂרִֽיד: רַ֥ק הַבְּהֵמָ֖ה בָּזַ֣זְנוּ לָ֑נוּ וּשְׁלַ֥ל הֶֽעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לָכָֽדְנוּ: פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ.המילה חרם בתורה היא השלל שאתה בוזז את אויבך.בעת הזאת המילה חרם מיוחסת לאיש אן אישה או קבוצת אנשים שנמנעים מחברות עם אדם, או מכריזים שהם לא קונים מיצרן שדורש מחיר יקר, כמו במקרה הקוטג' שהעם דרש הורדת מחיר ועד שלא הורידו מחיר\ לא קנו קוטג'. שאתה נמנע מדבר אתה לא עושה החרמה, אתה לא בז חברת מזון שאתה לא רוצה לקנות ממנה. |
וַיִּתֵּן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֜ינוּ בְּיָדֵ֗נוּ גַּ֛ם אֶת-ע֥וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֖ן וְאֶת-כָּל-עַמּ֑וֹ וַנַּכֵּ֕הוּ עַד-בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר-ל֖וֹ שָׂרִֽיד: וַנִּלְכֹּ֤ד אֶת-כָּל-עָרָיו֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לֹ֤א הָֽיְתָה֙ קִרְיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-לָקַ֖חְנוּ מֵֽאִתָּ֑ם שִׁשִּׁ֥ים עִיר֙ כָּל-חֶ֣בֶל אַרְגֹּ֔ב מַמְלֶ֥כֶת ע֖וֹג בַּבָּשָֽׁן: פרשת יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ.אַרְגֹּ֔ב זה שם של עיר ממלכת עוג בבשן."ארגוב נולד בשם זוהר עורקבי וגדל בשיכון המזרח שבראשון לציון. הוא היה בנם הבכור (מתוך עשרה אחים ואחיות) של עובדיה ויונה עורקבי, עולים מתימן. כבר מילדותו בלט בכישרון הזמרה שלו.בעצה משותפת עם אשתו ברכה שינה עורקבי בתקליטון זה את שם משפחתו לארגוב, גם בגלל הסיבה שהשם עורקבי אינו "נשמע טוב" לתקשורת ולממסד, דבר שעלול להיות לו למכשול בדרך להשמעת שיריו ברדיו. בנוסף, השם "ארגוב" היה כשמו של אחד מגדולי המלחינים והמוזיקאים בארץ באותה תקופה, סשה ארגוב. למרות שינוי השם לא זכה התקליטון להתייחסות ברדיו." WIKIPEDIA.השם ארגוב לא טוב. |
צִֽידֹנִ֛ים יִקְרְא֥וּ לְחֶרְמ֖וֹן שִׂרְיֹ֑ן וְהָ֣אֱמֹרִ֔י יִקְרְאוּ-ל֖וֹ שְׂנִֽיר:שְׂנִֽיר:שניר זה שם אמורי. זה לא נכון לישראלי. |