תפריט סגור

כִּ֣י רַק-ע֞וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֗ן נִשְׁאַר֘ מִיֶּ֣תֶר הָֽרְפָאִים֒– אלה שנשארו לא מתו ובכל זאת נחשבו לרפאים ומשכך מחשבות על מה הכוונה במילה רפאים.

הרפאים – העמים שישבו בארץ ירושת בני לוט ובני עשו

פרש זאת העוסקת בירושת הארץ, מתארת את העמים שישבו בארצותיהם של בני עשו ובני לוט לפני שהתיישבו בהן העמים המוכרים לנו: מואב, עמון ובני עשו היושבים בשעיר.

בתוך התיאור הזה מופיעה שוב ושוב המילה רְפָאִים. התורה מזכירה את הרפאים, האימים והזמזומים, ומתארת אותם כעמים גדולים ורמים, שנחשבו לענקים.

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אַל-תָּ֨צַר֙ אֶת-מוֹאָ֔ב וְאַל-תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא-אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי-ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת-עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה: הָֽאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כַּֽעֲנָקִֽים: רְפָאִ֛ים יֵחָֽשְׁב֥וּ אַף-הֵ֖ם כַּֽעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים: וּבְשֵׂעִ֞יר יָֽשְׁב֣וּ הַֽחֹרִים֘ לְפָנִים֒ וּבְנֵ֧י עֵשָׂ֣ו יִֽירָשׁ֗וּם וַיַּשְׁמִידוּם֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽשְׁב֖וּ תַּחְתָּ֑ם כַּֽאֲשֶׁ֧ר עָשָׂ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל לְאֶ֨רֶץ֙ יְרֻשָּׁת֔וֹ אֲשֶׁר-נָתַ֥ן יְהֹוָ֖ה לָהֶֽם: פרשת ירושת הארץ.

הָֽאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כַּֽעֲנָקִֽים: רְפָאִ֛ים יֵחָֽשְׁב֥וּ אַף-הֵ֖ם כַּֽעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים:

רְפָאִ֛ים יֵחָֽשְׁב֥וּ:

אולם המילה רפאים מעוררת שאלה מעניינת. האם הרפאים היו רק אנשים גדולים וענקים? האם מדובר בשם של עם קדום? או שמא אפשר למצוא במילה הזאת גם משמעות עמוקה יותר, הנוגעת לאדם, לרוח ולנשמת החיים?

נתחיל בתיאור המקראי.

מואב – האימים והרפאים

הבורא מצווה את משה שלא להילחם במואב ולא לקחת את ארצו, משום שהיא ניתנה לבני לוט לנחלה:

"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב וְאַל-תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי-לוֹט נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה: הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים: רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם כַּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים".

התורה מתארת את האימים כעם גדול, רב ורם, כענקים. הרפאים נחשבים אף הם לענקים, ואילו המואבים קוראים להם אימים.

מכאן עולה שהשם אימים הוא השם שבו קראו המואבים לאותו עם קדום, ואילו רפאים הוא הכינוי המקראי המופיע בתיאורם.

שעיר – החורים ובני עשו

התורה ממשיכה ומספרת על עם קדום נוסף, החורים, שישב בארץ שעיר לפני בני עשו:

"וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר-נָתַן יְהֹוָה לָהֶם".

התורה מתארת כאן תהליך של חילופי עמים ונחלות. החורים ישבו בשעיר, בני עשו ירשו אותם וישבו במקומם.

הפסוק אף משווה את הדבר למה שעשה ישראל לארץ ירושתו, הארץ שנתן לו הבורא.

ההשוואה מעניינת במיוחד: התורה מתארת את ירושת הארץ של בני עשו ואת ירושת הארץ של ישראל באותו הקשר של מעבר נחלה מעם אחד לעם אחר.

אין כאן רק תיאור גאוגרפי. התורה מציגה את ההיסטוריה של הנחלות ואת העמים שישבו בהן קודם לכן.

עמון – הזמזומים והרפאים

בהמשך המסע מצווה הבורא את משה גם ביחס לבני עמון:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר: אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-גְּבוּל מוֹאָב אֶת-עָר: וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל-תְּצֻרֵם וְאַל-תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי-לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה: אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף-הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ-בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים: עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְהֹוָה מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם" פרשת ירושת הארץ.

גם כאן מתגלה אותה תבנית: הרפאים ישבו בארץ לפני בני עמון, והעמונים קוראים להם זמזומים.

התורה חוזרת על תיאורם כעם גדול, רב ורם, כענקים, ומספרת שהבורא השמידם מפני בני עמון, והם ירשו את מקומם.

מיד לאחר מכן התורה מציגה דוגמה נוספת לחילופי האוכלוסיות בארץ:

"כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת-הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד-עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם".

התורה מתארת אפוא כמה חילופי עמים: האימים במואב, החורים בשעיר, הזמזומים בעמון והעוים באזור חצרים ועד עזה, שהכפתורים השמידו וישבו במקומם.

השם רפאים מופיע כאן בהקשר של עמים קדומים, ואילו שמות כמו אימים וזמזומים הם השמות שבהם כינו אותם יושבי הארצות.

עוג מלך הבשן – "נשאר מיתר הרפאים"

בהמשך התורה מתארת את כיבוש עבר הירדן המזרחי בידי ישראל ואת ממלכת עוג מלך הבשן:

"וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת-הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד-הַר חֶרְמוֹן: צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר: כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל-הַגִּלְעָד וְכָל-הַבָּשָׁן עַד-סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עֹג בַּבָּשָׁן: כִּי רַק-עֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת-אִישׁ" פרשת ירושת הארץ.

הפסוק קובע:

"כִּי רַק-עֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים".

חשוב להיצמד ללשון הכתוב: עוג מלך הבשן נותר מיתר הרפאים. התורה אינה מכנה אותו רוח, אלא מלך בעל ממלכה, ומתארת את ערשו ואת מידותיה.

הפסוק מתאר את ערשו כערש ברזל שאורכה תשע אמות ורוחבה ארבע אמות, מיטה גדטלה לאיש גדול.

הדברים מחזקים את הצורך לבחון את משמעות המילה רפאים מעבר לתיאור הגופני של עם קדום וענקים.

רפאים – גוף שקיים אך חסרה בו נשמת החיים?

המילה רפאים מעוררת מחשבה על ההבחנה שבין גוף האדם לבין נשמת החיים שבו.

אין הכוונה לפרש את הרפאים כרוחות של מתים, או כישויות שאין להן גוף. להפך: הרעיון שאני מבקשת להעלות הוא מעין "מתים מהלכים" – אנשים שיש להם גוף, נושמים ומתקיימים מבחינה גופנית, אך חסרה בהם נשמת החיים שהבורא הפיח באדם והפכה אותו לנפש חיה.

כדי להבין את הכיוון הזה אפשר להיעזר בתיאור שמופיע בתהלים:

עצבי הגויים – גוף וחומר ללא רוח

בתהלים מופיע תיאור של אלילים מעשה ידי אדם:

"עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יַאֲזִינוּ אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם: כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם".

הפסוקים מתארים את אלילי הגויים: יש להם מראה של גוף, יש להם איברים, אך הם אינם מדברים, אינם רואים, אינם שומעים ואין בהם רוח.

"אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם".

אני מבקשת להתעכב דווקא על הביטוי הזה.

מהו גוף שיש לו צורה ומראה, אך אין בו רוח? מהי משמעותו של קיום חומרי שאינו נושא בתוכו את רוח החיים?

הפסוק עוסק במפורש בעבודה זרה ובאלילים, ולא באנשים. אולם אפשר להיעזר בתיאור הזה כדי להציג הבחנה רעיונית בין גוף לבין רוח, ובין קיומו החומרי של האדם לבין מה שמעניק לו את מהות חייו.

הביטוי "אֵין יֶשׁ" מחדד את הרעיון: יש חומר, יש צורה, יש הופעה חיצונית, אבל אין רוח בפיהם.

ומכאן עולה השאלה: האם אפשר להקביל את התיאור הזה לאדם שיש לו גוף, אך אין בו נשמת חיים במובן הרוחני?

על כך התשובה בתהלים גם כן:

כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם".

ואלה שאלה האלוהים שלהם למשה נמשלים לאלוהים שלהם:

במובן הזה:

"אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם".

לא רוח ללא גוף, כפי שמתארים כיום רוח רפאים, אלא האפשרות ההפוכה: גוף שממשיך להתקיים, אך אינו בבחינת נפש חיה.

בריאת האדם – תחילה עפר, ולאחר מכן נשמת חיים

כדי להבין את ההבחנה הזאת אפשר לחזור לבריאת האדם בספר בראשית:

"וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".

הפסוק מתאר שני שלבים.

בשלב הראשון:

"וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה".

האדם נוצר מן העפר. יש כאן יצירה של גוף, חומר וצורה.

בשלב השני:

"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים".

בורא עולם מפיח באדם נשמת חיים.

ורק לאחר מכן:

"וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".

ההבחנה חשובה: האדם אינו מסתכם בחומר שממנו נוצר. נשמת החיים היא שמביאה אותו למצב המתואר כ"נפש חיה".

תחילה נוצר הגוף מן האדמה, ולאחר מכן הבורא מפיח בו נשמת חיים. רק לאחר פעולת ההפחה מתואר האדם כנפש חיה.

לפי הקריאה הזאת, נשמת החיים אינה רק תוספת חיצונית לגוף, אלא המרכיב המבדיל בין הגוף שנוצר מן האדמה לבין האדם שנעשה לנפש חיה.

אפשר אפוא להציע שהרפאים, ברובד הרעיוני, היו מעין אנשים שקיומם הגופני אינו מעיד בהכרח על היותם נפש חיה במובן המלא כאדם הראשון שנוצר עוד לפני שבורא עולם נפח בו נשמת חיים. הם נושמים ומתקיימים בגופם, אך חסרה בהם אותה רוח חיים המעניקה לאדם את חיותו.

לב טהור ורוח נכון – תפילת דוד

ההבחנה בין גוף לרוח מתבארת גם בתפילתו של דוד המלך:

"הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל עֲוֹנֹתַי מְחֵה: לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי".

דוד אינו מבקש רק את המשך קיומו הגופני. הוא מבקש לב טהור ורוח נכונה.

"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי".

ובהמשך הוא מבקש:

"וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי".

כלומר, יש חשיבות לא רק לקיומו של האדם אלא גם למצב הרוחני והמוסרי שבתוכו. דוד מבקש שהבורא יחדש בקרבו רוח נכונה ולא ייקח ממנו את רוח הקודש.

הגוף לבדו אינו ממצה את מהותו של האדם. יש בו גם ממד פנימי, מוסרי ורוחני.

מכאן אפשר להציע את ההקבלה לרפאים: האם ייתכן שתיאורם אינו רק תיאור פיזי של אנשים גבוהים וחזקים, אלא גם פותח פתח למחשבה על אדם שקיים בגופו אך חסר את הרוח הנכונה או את רוח חיים בכלל?

בין רפאים כעם קדום לבין רפאים כדימוי רוחני

חשוב להבחין בין התיאור המקראי לבין ההצעה הפרשנית.

בפרשת דברים, הרפאים הם עם קדום או קבוצת עמים קדומה שישבו בארצות מואב ועמון, והפסוקים מתארים אותם כענקים. עוג מלך הבשן מתואר במילים המדויקות: "נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים".

ההצעה שלי היא לבחון את המילה גם ברובד רעיוני, דרך ההבחנה שבין גוף לבין נשמת חיים.

בתהלים מופיע תיאור של עצבים שאין בהם רוח. בבראשית מתואר האדם שנוצר מן העפר, אך רק לאחר שהבורא הפיח באפיו נשמת חיים הוא נעשה לנפש חיה. ובתפילתו, דוד מבקש לב טהור ורוח נכונה.

מתוך הצירוף הזה עולה אפשרות לקריאה של הרפאים כמעין מתים מהלכים: לא מתים במובן הגופני, אלא אנשים שממשיכים להתקיים ולנשום, אך חסרים את נשמת החיים שהופכת את הגוף לאדם שהוא נפש חיה.

חשוב לשים לב ללשון התורה: "רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם כַּעֲנָקִים". המילה "רפאים" אינה בהכרח שם של עם אחד, אלא אפשר להבינה כתואר או כהגדרה שניתנה לקבוצות שונות של עמים קדומים. כך, במואב ישבו האימים, שעליהם נאמר כי רפאים ייחשבו אף הם כענקים, והמואבים קראו להם אימים. בארץ בני עמון ישבו הרפאים, והעמונים קראו להם זמזומים. כלומר, התורה מציגה קבוצות שונות, בעלות שמות מקומיים שונים, אך מייחסת להן הגדרה משותפת – רפאים. מכאן עולה השאלה מהי התכונה המשותפת שבגללה זכו הקבוצות האלה לאותו תואר.

סיכום – האדם אינו רק הגוף שנוצר מן האדמה

פרשת דברים מתארת את הרפאים כעמים קדומים, גדולים ורמים, שישבו בארצותיהם של בני לוט ובני עשו לפני שבאו אלה וירשו את מקומם. היא מזכירה את האימים, הזמזומים ואת עוג מלך הבשן, שעליו נאמר כי "נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים".

אולם מעבר לתיאורם של כמה עמים קדומים שונים בתואר משותף להם, אפשר להעלות מתוך המילה רפאים מחשבה על ההבדל שבין גוף לבין רוח החיים.

תהלים מציג את האלילים כגופים שאין בהם רוח, ובראשית מתאר את בריאת האדם כיצירת גוף מן העפר ולאחר מכן הפחת נשמת חיים באפיו, שבעקבותיה נעשה האדם לנפש חיה.

דוד המלך, בתפילתו, מבקש לב טהור ורוח נכונה, ומדגיש את חשיבותה של הרוח בחיי האדם.

מכאן עולה ההצעה הפרשנית: הרפאים יכולים לשמש דימוי לבני אדם שקיימים מבחינה גופנית, אך אינם בבחינת נפש חיה במובן הרוחני – מעין מתים מהלכים, בעלי גוף ונשימה אך חסרי אותה נשמת חיים שהבורא הפיח באדם.

הרי האדם לא נברא רק כדי להיות גוף בעל צורה. הוא נברא מעפר, אך נעשה לנפש חיה כאשר בורא עולם נפח באפיו נשמת חיים.

האדם אינו רק החומר שממנו נוצר, אלא גם הרוח שמעניקה לחייו את משמעותם את חיותם.