תפריט סגור

יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ– התורה היא החוכמה של העם הזה, ובה טמונה חוזקתו. הבינה הנלמדת ממנה היא יסוד מרכזי בכוחו של עם ישראל–

בספר דברים משה נפרד מהעם ופונה לדור שחלקו הגדול לא היה ביציאת מצרים ולא נולד עדיין במעמד הר סיני. זהו הדור שעתיד לרשת את הארץ, ועליו מוטלת האחריות ללמוד את החוקים והמשפטים, לשמור אותם ולקיימם.

כבר בימי אברהם נקבע כי זרעו ישוב לארץ הזאת בדור הרביעי, לאחר שהארץ תהיה מוכנה לכך. הדברים נאמרו לאברהם עוד לפני שנולדו יעקב ועשיו, ולפני שהתגבש עם ישראל.

כך נאמר:

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעַבְדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: (בראשית).

לכן, את מה שנתן בורא עולם לגויים שישבו בארץ לפנינו, הוא נתן לנו. הארץ, הערים, הבתים, הבארות, הכרמים והזיתים – כל אלה מתוארים כחלק מהירושה שניתנה לעם ישראל.

וכך נאמר:

עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וְטֹבֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-בָנִֽיתָ: וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִ֣ים כָּל-טוּב֘ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-מִלֵּאתָ֒ וּבֹרֹ֤ת חֲצוּבִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-חָצַ֔בְתָּ כְּרָמִ֥ים וְזֵיתִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-נָטָ֑עְתָּ וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ: (פרשת החוקים והמשפטים).

הסיבה לכך שהארץ ניתנה לישראל קשורה גם לדברים שנאמרו לאברהם על עוון האמורי:

כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:

הדברים נקבעו עוד בימי אברהם, לפני שנולדו יעקב ועשיו. על פי הדברים, עוד קודם להתהוותו של עם ישראל נקבע כי זרעו ישוב לארץ הזאת.

התורה חוזרת ומזכירה את יציאת מצרים ואת מטרתה: הבאת עם ישראל אל הארץ שהובטחה לאבותיו, לצד החובה לשמור את החוקים והמשפטים שניתנו לו.

כך נאמר:

וְאָֽמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּֽצִיאֵ֧נוּ יְהֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה: וַיִּתֵּ֣ן יְהֹוָ֡ה אוֹתֹ֣ת וּמֹֽפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל-בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ: וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֨עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֵֽינוּ: וַיְצַוֵּ֣נוּ יְהֹוָ֗ה לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֨נוּ֙ כָּל-הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה-לָּ֑נוּ כִּֽי-נִשְׁמֹ֨ר לַֽעֲשׂ֜וֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ: (פרשת החוקים והמשפטים).

כפי שהיה קבוע שעם ישראל ישוב לארץ בדור הרביעי, כך גם יוסף הגיע למצרים כחלק מהתהליך שהוביל בסופו של דבר ליציאת ישראל משם ולירושת הארץ.

הדור הזה הורכב מבני עשרים שנה ומטה בעת חטא אבותיהם ולאחר ארבעים שנה נוספות במדבר,  משמע בעת ההיא של לפני הכניסה העם הורכב מבני ובנות ישראל מבני שישים שנה ומטה למעט כלב בן יפונה, יהושע ומשה. רבים מהם היו כאלה שנולדו במדבר, לא ראו את הניסים הגדולים של יציאת מצרים ולא נכחו במעמד הר סיני. חלקם היו צעירים מכדי להבין את החוקים והמשפטים ואת משמעותם.

משה מלמד אפוא דור חדש, שצריך לקבל את התורה לא רק מכוח הזיכרון האישי של המאורעות, אלא גם באמצעות לימוד, הבנה והעברת הדברים מדור לדור.

כל הדורות שבאו אחריו, וגם הדור הזה בימינו, דומים במובן הזה לאותו דור ששמע את דברי משה אך לא היה נוכח בכל המאורעות שעליהם סיפר. ההבדל הוא שאותו דור זכה לראות ניסים נוספים בהמשך, מתוקף העובדה שבורא עולם לא היה בהסתר ממנו, ואף הלך לפניו והוריש לו את הארץ באותות ובמופתים.

למרות זאת, ספר דברים, ובמיוחד פרקיו הראשונים, הוא ספר חשוב במיוחד לדורות שבאו אחרי יציאת מצרים ואחרי מעמד הר חורב, משום שאנחנו עצמנו בדור הזה לא היינו שם. גם אנחנו דרך התורה הזאת מקבלים את הדברים באמצעות דברי משה, כפי שנמסרו לדור ההוא.

וכך נאמר:

וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֘ אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת-הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַֽעֲשֹׂתָֽם: יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ כָּרַ֥ת עִמָּ֛נוּ בְּרִ֖ית בְּחֹרֵֽב: לֹ֣א אֶת-אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהֹוָ֖ה אֶת-הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֔נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים: (פרשת החוקים והמשפטים).

וכך מלמד משה על הארץ הטובה, על השפע שניתן לעם ישראל ועל האחריות הכרוכה בקבלת השפע הזה:

כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל-אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹֽצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר: אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ-זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ: אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל-בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא-תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵֽהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֽשֶׁת: וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ עַל-הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן-לָֽךְ: הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן-תִּשְׁכַּ֖ח אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: פֶּן-תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ: וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה-לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר-לְךָ֖ יִרְבֶּֽה: וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵין-מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ: הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא-יָֽדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֨עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַֽחֲרִיתֶֽךָ: וְאָֽמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת-הַחַ֥יִל הַזֶּֽה: וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַֽעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת-בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֥ע לַֽאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וְהָיָ֗ה אִם-שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַֽעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַֽעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּֽאבֵדֽוּן: כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר יְהֹוָה֙ מַֽאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּֽאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: (פרשת החוקים והמשפטים).

שלושה פסוקים מתוך הדברים האלה ראויים להדגשה מיוחדת, משום שהם מציבים את יסודות הדברים:

וְאָֽמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת-הַחַ֥יִל הַזֶּֽה:

כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר יְהֹוָה֙ מַֽאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּֽאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַֽעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל:

כפי שנלמד גם ממזמור תהלים שלהלן, המספר קורות מעת הדור שבנה את הבית. גם דור זה לא היה נוכח במאורעות הקודמים, אך הוא קיבל את מורשתם, ראה את התגשמות הדברים והעביר אותם הלאה.

שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח: גָּדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב: אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב: כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו: הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ: רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה: בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ: כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר יְהוָה צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה: דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ: כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ: יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ: סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ: שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן: כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת: (תהלים).

כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת:

כפי שמשה מלמד בהמשך, התורה היא החוכמה של העם הזה, ובה טמונה חוזקתו. הבינה הנלמדת ממנה היא יסוד מרכזי בכוחו של עם ישראל.

כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ: יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ:

חשוב לזכור שהתורה היא שהעמידה את ישראל כעם חכם ונבון, בעל השפעה על סביבתו, והשפעה זו ניכרת גם בדורות האלה.

וכך מלמד משה:

וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַֽעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם-חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: כִּ֚י מִי-ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל-קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו: וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן-תִּשְׁכַּ֨ח אֶת-הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר-רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן-יָס֨וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהֽוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ: י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּֽאֱמֹ֨ר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י הַקְהֶל-לִי֙ אֶת-הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת-דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כָּל-הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת-בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן: וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּֽעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר וְהָהָ֗ר בֹּעֵ֤ר בָּאֵשׁ֙ עַד-לֵ֣ב הַשָּׁמַ֔יִם ח֖שֶׁךְ עָנָ֥ן וַֽעֲרָפֶֽל: (פרשת החוקים והמשפטים).

חוקות ישראל הגיעו גם לגויים. המשפט בעולם הזה, על פי הדברים, מקורו בתורת ישראל, שאותה הנחיל עם ישראל גם לגויים. אף בעתות שבהן בורא עולם זרה אותנו בין העמים, היו ישראלים שהשפיעו מאוד ולימדו את העמים בעת גלותם.

גם יוסף, שנמכר לעבדות, היה לאותו אדם בעל חוכמה ובינה שהשפיע על מלכות מצרים. הדברים שנאמרו על חוכמת ישראל אינם נשארים רק בגבולות ארץ ישראל או בקרב בני ישראל. גם מחוץ לארץ, בקרב עמי העולם, אפשר לראות כיצד אדם מישראל מביא עמו חוכמה ובינה.

כבר ביציאת מצרים נאמר:

וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְהֹוָ֔ה וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: (פרשת החוקים והמשפטים).

יוסף הוא דוגמה נוספת לאדם שהגיע למצרים בנסיבות קשות, אך בהשגחת הבורא הגיע למעמד שבו יכול היה להשפיע על המלכות כולה.

כך מתואר הדבר בתהלים:

וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר: שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף: עִנּוּ בַכֶּבֶל (רגליו) רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ: (תהלים).

מעניין לראות כיצד פרעה עצמו הכיר במעלתו של יוסף, ואף הציג אותו בפני עבדיו כאדם יוצא דופן. כאדם המאמין בבורא עולם, פרעה השכיל לזהות את ההזדמנות שנקרתה בדרכו ולקפוץ עליה. במונחים של ימינו אפשר לומר שזיהה בו כישרון יוצא דופן, אדם בעל יכולות מיוחדות, "טאלנט" של ממש.

וכך אמר פרעה:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ: וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: (בראשית).

ויש לשוב ולהדגיש את דברי פרעה:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ:

יוסף, כפי שמתואר בתהלים, הגיע למצרים ברצון בורא עולם, כאדם שנמכר לעבדות ואף הגיע לבית האסורים על לא עוול בכפו. אין פירוש הדבר שכל אדם שנאסר הוא אדם שנמכר לעבדות וחף מפשע כיוסף, אלא שהכתוב מתאר את נסיבות חייו המיוחדות.

כך חוזר תהלים ומתאר את תחילת דרכו של יוסף:

וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר: שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף: עִנּוּ בַכֶּבֶל (רגליו) רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ: (תהלים).

זאת אומרת שמכירתו של יוסף נעשתה בדבר בורא עולם שבדרך הזאת שלח אותו למצרים ובהמשך, לפי תיאור תהלים, גם שחרורו של יוסף נעשה בהשגחת הבורא. במקרה של פרעה, בורא עולם שלח את המלך להתיר את מאסרו ולהעניק לו את המעמד שהגיע אליו.

כך נאמר:

שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ: שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל קִנְיָנוֹ: (תהלים).

בהמשך לדברים אלה אודות ההשגחה, יש לזכור כי בורא עולם הגדיל את פרעה, שלא ידע את יוסף, ואפשר לו להיות חלק ממאורעות גדולים שנראו בעולם.

בספר דברים נאמר:

כִּ֣י שְׁאַל-נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר-הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אָדָם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד-קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ: (פרשת החוקים והמשפטים).

הניסים שבורא עולם הראה לעם ישראל ולעמי העולם הם ניסים שלא נראו מיום הבריאה, לרבות המאורעות הגדולים המתוארים בסיפור המבול ונח והתיבה.

וכך מתואר בישעיהו:

וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְהוָה בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה: כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ: כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ: מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ: אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ: אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ: כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו: הוֹצִיא עַם עִוֵּר וְעֵינַיִם יֵשׁ וְחֵרְשִׁים וְאָזְנַיִם לָמוֹ: כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת: אַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהוָה וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה: אָנֹכִי אָנֹכִי יְהוָה וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ: אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי וְהִשְׁמַעְתִּי וְאֵין בָּכֶם זָר וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהוָה וַאֲנִי אֵל: (ישעיהו).

מול כל הדברים האלה ראוי להביא גם את דברי ירמיהו, המעוררים מחשבה על מצבו של העם ועל ההבדל בין חוכמה אמיתית לבין חוכמה שאינה יודעת להיטיב.

כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ: (ירמיה).

הארץ הזאת היא ארצו של בורא עולם, כפי שנלמד גם מן הפסוקים הבאים:

אֹהֵב יְהוָה שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב: נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה: (תהלים).

חשוב לזכור החוקה והמשפט שלימד משה את ישראל היא חקה ומשפט אלוהי הארץ – גם העמים היושבים בה מחויבים לחוקתה.

הדברים על הארץ ועל משפטיה מופיעים גם בסיפור מלכות אשור. כאשר אשור הגלתה את ישראל והושיבה עמים אחרים בערי שומרון, אותם עמים לא ידעו את משפט אלוהי הארץ. בעקבות זאת נשלח אליהם אחד הכוהנים שהוגלו משומרון, כדי ללמד אותם כיצד לירא את הבורא ולנהוג לפי משפט הארץ.

כך נאמר:

וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת יְהוָה וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם: וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת יְהוָה: (מלכים).

גם מלך אשור, בעת ששלט בארץ, היה מחויב למשפט אלוהי הארץ. הוא השכיל להבין שעליו ללמוד את החוקה הזאת, ולכן ציווה להביא אליו אחד מן הכוהנים כדי שיורה את משפט אלוהי הארץ.

הדברים מתמצים בשני הביטויים:

מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ:

וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ:

מלך אשור הבין שעליו להיעזר באדם שמכיר את משפטי הארץ, כדי שיוכל להורות לו כיצד לנהוג בה. לעומתו, אלה שהיו בארץ לפנינו לא השכילו להבין את הדבר.

 

סיכום

ספר דברים אינו רק חזרה על מאורעות העבר. זהו ספר שנועד לדור שלא חווה בעצמו את יציאת מצרים ואת מעמד הר סיני, אך קיבל את התורה ואת האחריות להמשיך את דרכו של העם.

התורה היא החוכמה והבינה של ישראל, והיא שהעניקה לעם את כוחו והשפעתו גם בקרב עמי העולם. סיפור יוסף ממחיש כיצד אדם מישראל יכול להגיע למלכות זרה, להכיר בערכו של הידע והחוכמה שהוא מביא עמו ולהשפיע על גורלה של ממלכה שלמה.

משפט אלוהי הארץ אינו מתואר כחוק המוגבל רק לבני ישראל, אלא כמשפט שגם מי ששולט בארץ נדרש להכיר וללמוד. הבטחת הארץ לישראל, כפי שנמסרה לאברהם, קדמה לדורות הבאים והייתה חלק מתוכנית שהתגשמה לאורך ההיסטוריא.

ולבסוף, לצד השפע, החוכמה והכוח, התורה מציבה גם אזהרה: אין לייחס את ההצלחה לכוחו של האדם בלבד. יש לזכור מי נתן לו את הכוח לעשות חיל, מי הוציא את ישראל ממצרים ומי הביא אותו אל הארץ.

גם דבריו של בועז לרות ממחישים את ההכרה הזאת. בועז היטיב עם רות, אפשר לה ללקט בשדהו ודאג לה, אך לא ייחס לעצמו את מקור הברכה והשכר על מעשיו. הוא הפנה את הברכה אל בורא עולם ואמר:

יִשְׁלֵם יְהוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו: (רות).

בועז עשה את הטוב שביכולתו לעשות, אך את השכר השלם הפנה אל בורא עולם. בכך מתחברים דבריו לאזהרת התורה: האדם יכול לפעול, ליצור, להעניק ולהצליח, אך עליו לזכור כי הכוח לעשות חיל אינו שלו בלבד.

הזיכרון הזה, והעברת התורה מדור לדור, הם יסודות מרכזיים בהמשכיותו של עם ישראל.