וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל–יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל–כָּל–עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת–דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד: וַיַּגֵּ֤ד יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֣ד לֵאמֹ֔ר מְבַקֵּ֛שׁ שָׁא֥וּל אָבִ֖י לַהֲמִיתֶ֑ךָ וְעַתָּה֙ הִשָּֽׁמֶר–נָ֣א בַבֹּ֔קֶר וְיָשַׁבְתָּ֥ בַסֵּ֖תֶר וְנַחְבֵּֽאתָ: וַאֲנִ֨י אֵצֵ֜א וְעָמַדְתִּ֣י לְיַד–אָבִ֗י בַּשָּׂדֶה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה שָׁ֔ם וַאֲנִ֕י אֲדַבֵּ֥ר בְּךָ֖ אֶל–אָבִ֑י וְרָאִ֥יתִי מָ֖ה וְהִגַּ֥דְתִּי לָֽךְ: דוד ויונתן.
וַיְדַבֵּ֣ר שָׁא֗וּל אֶל–יוֹנָתָ֤ן בְּנוֹ֙ וְאֶל–כָּל–עֲבָדָ֔יו לְהָמִ֖ית אֶת–דָּוִ֑ד וִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל חָפֵ֥ץ בְּדָוִ֖ד מְאֹֽד:
שאול מבקש להמית את דוד כפי שנלמד מהפרשה הקודמת, מקנאה. ההצלחות של דוד ואהבת העם אליו שמו את שאול במקום שהוא הרגיש שדוד נכנס למקום שלו גם העם וגם ילדיו יהונתן ומיכל גם הם אוהבים את דוד ומגנים עליו מפני אביהם:
וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ: וַיֹּ֣אסֶף שָׁא֗וּל לֵרֹ֛א מִפְּנֵ֥י דָוִ֖ד ע֑וֹד וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת–דָּוִ֖ד כָּל–הַיָּמִֽים: וַיֵּצְא֖וּ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י | מִדֵּ֣י צֵאתָ֗ם שָׂכַ֤ל דָּוִד֙ מִכֹּל֙ עַבְדֵ֣י שָׁא֔וּל וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד: פרשת דוד.
וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם–דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת–שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ:
וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת–דָּוִ֖ד כָּל–הַיָּמִֽים:
וגם נראה שבורא עולם עם דוד וכל שעשה הצליח בו ולכן:
וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד:
גם כפי שנלמד מספר מלכים גם בקרב השכנים המדינות השכנות:
וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת-עֲבָדָיו, אֶל-שְׁלֹמֹה, כִּי שָׁמַע, כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ: כִּי אֹהֵב, הָיָה חִירָם לְדָוִד–כָּל-הַיָּמִים: מלכים.
צריך לחשוב על שאול כמלך במצב כזה שיש בחור כמו דוד בשכונה, שהוא כבר בהנהגה כאיש צבא ומנצח במלחמות והעם אוהב אותו ילדיו ועבדי שאול אוהבים אותו והצלחותיו הם הצלחות של מלך ומושיע שבורא עולם עימו:
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל עַד–מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל–שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל–יִשַׁ֣י בֵּֽית–הַלַּחְמִ֔י כִּֽי–רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ:פרשת דוד.
וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֙הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּֽי זֶ֥ה הֽוּא: וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת–קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ הָרָמָֽתָה: וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל וּבִֽעֲתַ֥תּוּ רֽוּחַ–רָעָ֖ה מֵאֵ֥ת יְהוָֽה: פרשת דוד.
וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ–יְהוָה֙ אֶל–דָּוִ֔ד
וְר֧וּחַ יְהוָ֛ה סָ֖רָה מֵעִ֣ם שָׁא֑וּל
וַיְדַבֵּ֨ר יְהוֹנָתָ֤ן בְּדָוִד֙ ט֔וֹב אֶל–שָׁא֖וּל אָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לָיו אַל–יֶחֱטָ֨א הַמֶּ֜לֶךְ בְּעַבְדּ֣וֹ בְדָוִ֗ד כִּ֣י ל֤וֹא חָטָא֙ לָ֔ךְ וְכִ֥י מַעֲשָׂ֖יו טוֹב–לְךָ֥ מְאֹֽד: וַיָּשֶׂם֩ אֶת–נַפְשׁ֨וֹ בְכַפּ֜וֹ וַיַּ֣ךְ אֶת–הַפְּלִשְׁתִּ֗י וַיַּ֨עַשׂ יְהוָ֜ה תְּשׁוּעָ֤ה גְדוֹלָה֙ לְכָל–יִשְׂרָאֵ֔ל רָאִ֖יתָ וַתִּשְׂמָ֑ח וְלָ֤מָּה תֶֽחֱטָא֙ בְּדָ֣ם נָקִ֔י לְהָמִ֥ית אֶת–דָּוִ֖ד חִנָּֽם: וַיִּשְׁמַ֥ע שָׁא֖וּל בְּק֣וֹל יְהוֹנָתָ֑ן וַיִּשָּׁבַ֣ע שָׁא֔וּל חַי–יְהוָ֖ה אִם–יוּמָֽת: וַיִּקְרָ֤א יְהוֹנָתָן֙ לְדָוִ֔ד וַיַּגֶּד–לוֹ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן אֵ֥ת כָּל–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּבֵ֨א יְהוֹנָתָ֤ן אֶת–דָּוִד֙ אֶל–שָׁא֔וּל וַיְהִ֥י לְפָנָ֖יו כְּאֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם: דוד ויונתן.
והוסיפה המלחמה להיות והוסף על נצחונותיו של דוד ובמשוואה ישרה הוצתה קנאתו של שאול:
וַתּ֥וֹסֶף הַמִּלְחָמָ֖ה לִֽהְי֑וֹת וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד וַיִּלָּ֣חֶם בַּפְּלִשְׁתִּ֗ים וַיַּ֤ךְ בָּהֶם֙ מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיָּנֻ֖סוּ מִפָּנָֽיו:וַתְּהִי֩ ר֨וּחַ יְהוָ֤ה |רָעָה֙ אֶל–שָׁא֔וּל וְהוּא֙ בְּבֵית֣וֹ יוֹשֵׁ֔ב וַחֲנִית֖וֹ בְּיָד֑וֹ וְדָוִ֖ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָֽד: וַיְבַקֵּ֨שׁ שָׁא֜וּל לְהַכּ֤וֹת בַּֽחֲנִית֙ בְּדָוִ֣ד וּבַקִּ֔יר וַיִּפְטַר֙ מִפְּנֵ֣י שָׁא֔וּל וַיַּ֥ךְ אֶֽת–הַחֲנִ֖ית בַּקִּ֑יר וְדָוִ֛ד נָ֥ס וַיִּמָּלֵ֖ט בַּלַּ֥יְלָה הֽוּא: וַיִּשְׁלַח֩ שָׁא֨וּל מַלְאָכִ֜ים אֶל–בֵּ֤ית דָּוִד֙ לְשָׁמְר֔וֹ וְלַהֲמִית֖וֹ בַּבֹּ֑קֶר וַתַּגֵּ֣ד לְדָוִ֗ד מִיכַ֤ל אִשְׁתּוֹ֙ לֵאמֹ֔ר אִם–אֵ֨ינְךָ֜ מְמַלֵּ֤ט אֶֽת–נַפְשְׁךָ֙ הַלַּ֔יְלָה מָחָ֖ר אַתָּ֥ה מוּמָֽת: וַתֹּ֧רֶד מִיכַ֛ל אֶת–דָּוִ֖ד בְּעַ֣ד הַחַלּ֑וֹן וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּבְרַ֖ח וַיִּמָּלֵֽט: דוד ויונתן.
בין משבר מנהיגות למשבר זהות: עיון פסיכולוגי בדמויות שאול, דוד, יהונתן ומיכל בספר שמואל מלכות שאול.
מבוא
סיפורי שאול ודוד בספר שמואל- מלכות שאול נמנים עם היחידות הספרותיות והפסיכולוגיות המורכבות ביותר במקרא. מעבר לתיאור ההיסטורי של חילופי הנהגה ומעבר המלוכה מבית שאול לבית דוד, פרקים אלו מציגים דרמה אנושית עמוקה העוסקת במשברי זהות, אובדן מעמד, יחסי אב וילדיו, קנאה, נאמנות וקבלת הגורל.
במוקד העלילה ניצבת דמותו של שאול, המלך הראשון בישראל, אשר נאלץ להתמודד עם מציאות טראגית: בעודו יושב על כס המלוכה, הולך ומתברר כי יורשו המיועד אינו בנו יהונתן ואף לא אחד מצאצאיו, אלא דוד בן ישי. במקביל, שני ילדיו הקרובים ביותר, יהונתן ומיכל, מפתחים קשרי אהבה ונאמנות עמוקים כלפי דוד, ולעיתים אף פועלים בניגוד לרצונו של אביהם כדי להצילו.
מאמר זה מבקש לבחון את מערכת היחסים בין ארבע הדמויות המרכזיות הללו באמצעות קריאה פסיכולוגית של הטקסט המקראי, תוך התמקדות בקשר שבין התערערות מעמדו של שאול כמלך לבין התערערותו הנפשית.
1. דחייתו של שאול כראשית המשבר הנפשי
הטרגדיא של שאול אינה מתחילה עם הופעתו של דוד אלא עוד קודם לכן, ברגע שבו מודיע לו שמואל כי בורא עולם מאס בו מלהיות מלך:
וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל- שמואל.
מבחינה פוליטית, שאול ממשיך למלוך. אולם מבחינה קיומית, מעמדו כבר נסדק. הוא נמצא במצב פרדוקסלי: הוא עדיין מחזיק בסמכות הפורמלית, אך איבד את הלגיטימציה האלוהית שעל בסיסה קיבל אותה.
במונחים פסיכולוגיים ניתן לראות בכך משבר זהות חריף. זהותו של שאול קשורה באופן עמוק למעמדו כמלך. כאשר בשורת הדחייה האלוהית מערערת את מעמדו, מתערער גם יסוד מרכזי בהגדרתו העצמית.
המקרא מדגיש זאת באמצעות הניגוד וההבדלה:
"וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד"
לעומת:
"וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל".
הכתוב מתאר כאן לא רק מעבר של הנהגה אלא גם מעבר של חיוניות רוחנית, ביטחון פנימי ותחושת שליחות.
2. דוד כהתגלמות האיום על המלכות
דוד היה נאמן לשאול, הצלחת דוד היא למעשה הצלחת שאול שמחזקת אותו ואת ממלכתו מול אויבי ישראל. הוא מנגן לפניו, משרת אותו בנאמנות, נלחם עבורו ואף מסכן את חייו למען העם.
אולם מנקודת מבטו של שאול, דוד חדל להיות משרת והופך לסמל.
כל הצלחה של דוד מהווה תזכורת לכך שהמלך העתידי כבר נמצא בזירה.
הצלחותיו הצבאיות, אהדת העם, חוכמתו המדינית והעובדה שבורא עולם מציבים אותו בניגוד כמעט מושלם לדמותו המתערערת של שאול.
במצב כזה נוצרת אצל שאול חוויית איום מתמשכת. הפסיכולוגיא המודרנית מלמדת כי כאשר אדם מאבד ביטחון עצמי, הוא עלול לפרש את הצלחתו של האחר כהוכחה לכישלונו שלו. במצבים קיצוניים מתפתח מנגנון של השוואה פתולוגית, שבו כל הישג של הזולת נתפס כהפסד אישי.
כך למעשה מתפתח יחסו של שאול לדוד. אין מדובר עוד ביריבות פוליטית רגילה אלא בתחושת איום קיומי. דוד מסמל בעבורו את העתיד שאבד לו.
3. קנאה כאבל על העתיד
נהוג לתאר את יחסו של שאול לדוד באמצעות המונח "קנאה". אולם נראה כי קנאתו של שאול מורכבת יותר מקנאה רגילה.
הקנאה מתעוררת כאשר אדם רואה אצל הזולת דבר שהוא עצמו מבקש להשיג. במקרה של שאול, מדובר לא רק בכבוד או בהצלחה צבאית.
שאול מבין בהדרגה שלא רק הוא יאבד את המלכות, אלא שגם שושלתו לא תמשיך למשול.
הכאב הזה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שיהונתן, בנו הבכור ויורשו הטבעי, אינו נאבק בדוד אלא אוהב אותו.
לפיכך, ניתן לראות את קנאתו של שאול כסוג של אבל מתמשך על עתיד שלא יתממש. דוד אינו רק יריב; הוא העדות החיה לכך שחלום המשכיות המלוכה של בית שאול מסתיים.
4. "הרוח הרעה" כתיאור של התפוררות נפשית
המקרא שב וחוזר על תיאור "הרוח הרעה" הפוקדת את שאול.
מן הראוי להיזהר מהחלת אבחנות פסיכיאטריות מודרניות על דמויות מקראיות. עם זאת, ניתן להצביע על מכלול סימפטומים עקבי שהטקסט עצמו מתאר:
-
תנודות קיצוניות במצב הרוח.
-
תחושות רדיפה ואיום.
-
עיסוק כפייתי בדוד.
-
התפרצויות אלימות בלתי נשלטות.
-
קושי להבחין בין נאמנות לבגידה.
-
קבלת החלטות אימפולסיבית.
דוגמה מובהקת לכך היא ניסיונותיו החוזרים של שאול להכות את דוד בחנית, למרות שדוד משרת אותו ואינו פועל נגדו.
מתקיימת הקבלה משוואתית בין אובדן הביטחון במלכות לבין אובדן היציבות הנפשית. ככל שכיסאו של שאול מתערער, כך גוברת סערת נפשו.
5. יהונתן: מודל של קבלת המציאות
מבין כל הדמויות בסיפור, יהונתן הוא אולי הדמות יוצאת הדופן ביותר.
מבחינה מדינית, הוא הנפגע הישיר ביותר מעלייתו של דוד. אילו הדברים היו מתנהלים לפי הדפוס השושלתי המקובל, היה יהונתן יורש את אביו.
לכן ניתן היה לצפות שיפתח כלפי דוד רגשות עוינות. אולם המציאות הפוכה לחלוטין.
המקרא מדגיש שוב ושוב את אהבתו של יהונתן לדוד ואת נאמנותו אליו. הוא מגן עליו, מגשר ומפייס בינו לבין שאול ואף מסכן את יחסיו עם אביו.
ניתן לראות ביהונתן את האמונה. בניגוד לשאול, הנאבק במציאות החדשה, יהונתן מכיר בה ומקבל אותה. הוא מבין שהבחירה האלוהית אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס האישי שלו, והוא אינו מנסה לשנותה בכוח ולהתנגד לה.
מנקודת מבט פסיכולוגית, יהונתן מייצג יכולת נדירה להפריד בין ערך עצמי לבין מעמד וכוח. הוא מסוגל לאהוב את האיש שעתיד לרשת את אשר היה יכול להיות שלו.
6. מיכל: נאמנות אישית מול נאמנות משפחתית
דמותה של מיכל מוסיפה רובד נוסף למורכבות המשפחתית בבית שאול.
כבתו של המלך וכאשתו של דוד, היא נקרעת בין שתי מערכות נאמנות מתחרות. במבחן המכריע היא בוחרת להציל את דוד מפני שליחי אביה ולסייע לו להימלט.
בחירה זו איננה רק צעד משפחתי אלא גם הצהרה ערכית. מיכל מכירה בכך שדוד נרדף שלא בצדק ופועלת בהתאם למצפונה.
מבחינתו של שאול, מדובר בעוד מכה קשה. לא רק העם אוהב את דוד, לא רק יהונתן תומך בו, אלא גם בתו שלו עצמה מעדיפה את נאמנותה לדוד על פני נאמנותה לאביה.
מכאן ניתן להבין עד כמה עמוקה הייתה תחושת הבידוד של שאול בשלב זה של חייו.
7. התמוטטות הסמכות האבהית והמלכותית
היבט מרכזי נוסף בסיפור הוא ההקבלה בין תפקידו של שאול כאב לבין תפקידו כמלך.
בשני התחומים חווה שאול אובדן סמכות.
כמלך, סמכותו נסדקת לנוכח עלייתו של דוד.
כאב, רצונו נדחה על ידי שני ילדיו הקרובים ביותר.
כאשר יהונתן ומיכל נעמדים לצד דוד, שאול חווה לא רק איום על שלטונו אלא גם כישלון אישי בתוך משפחתו.
סיכום
סיפורם של שאול, דוד, יהונתן ומיכל חורג בהרבה ממאבק רגיל על השלטון. זהו מחקר אנושי עמוק על התמודדות עם אובדן, שינוי והעברת הנהגה.
שאול מייצג את הקושי האנושי לשחרר כוח ומעמד כאשר אלה הופכים לחלק בלתי נפרד מהזהות. דוד מייצג את הדמות הנבחרת, אשר עלייתה מעוררת התנגדות דווקא משום שהיא בלתי נמנעת. יהונתן מגלם קבלה בוגרת של המציאות ונאמנות לעקרונות גם במחיר אישי, ואילו מיכל מבטאת את המתח שבין מחויבות משפחתית למחויבות מוסרית.
הדרמה שבין ארבע הדמויות הללו מלמדת כי המשבר המרכזי של שאול אינו פוליטי בלבד. ככל שהוא מבין כי המלכות עוברת לדוד, כך מתגברת תחושת האובדן שלו. מכאן נובעות הקנאה, החרדה, החשדנות והאלימות.
במובן זה, סיפור שאול איננו רק סיפורו של מלך שנפל, אלא סיפורה של נפש המתקשה לקבל את סופיות כוחה, השפעתה ומעמדה.
לקרוא עוד:
פרשת דוד ויהונתן- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.
|
