מאמר דעה: שריונים, פריבילגיות ומסלולים עוקפים – בין דיכטר ללפידהפוליטיקה והמערכת הממסדית בישראל מייצרות שוב ושוב תחושה עמוקה של אי־שוויון. מצד אחד, יש אזרחים שנדרשים לעמוד בכל תנאי הסף, להתמודד בפריימריז, לעבור מיונים קשוחים ולסלול את דרכם בעבודה קשה. מצד שני, יש מי שנראה כי המערכת נפתחת עבורו, מסלולים מיוחדים נוצרים, ודרישות פורמליות מתכופפות. שני סיפורים שונים – השריון של אבי דיכטר בליכוד והמסלול הצבאי והאקדמי של יאיר לפיד – מצביעים על דפוס רחב יותר שמלווה את הציבור הישראלי שנים.דיכטר והשריון בליכוד: כאשר הדמוקרטיה הפנימית מאבדת משמעותבפריימריז בליכוד, אבי דיכטר לא נבחר למקום ריאלי. למרות זאת, נשקל עבורו שריון על ידי יו״ר המפלגה. המשמעות ברורה: רצון המתפקדים נדחק הצידה לטובת החלטה אישית של מנהיג המפלגה.כאשר יו״ר יכול לעקוף את תוצאות הפריימריז ולהציב ברשימה אנשים שלא זכו לאמון הבוחרים, הפריימריז הופכים לכלי טקסי בלבד. המנגנון הדמוקרטי הפנימי מאבד את כוחו, והכוח האמיתי מתרכז בידיו של אדם אחד.השריון אינו רק פעולה טכנית. הוא מסר. הוא אומר למתפקדים: הבחירה שלכם חשובה – עד הרגע שבו היא מתנגשת עם רצון היו״ר.יאיר לפיד: מסלול צבאי ואקדמי שמעורר שאלות על שוויון הזדמנויותהסיפור של יאיר לפיד בצבא ובאקדמיא הפך עם השנים לסמל של תחושת פריבילגיא. לפיד לא השלים תעודת בגרות – עובדה ידועה שאינה מוכחשת. באותן שנים, בצה״ל היו קורסים ותפקידים שבהם תנאי הסף היה בגרות מלאה. מי שלא עמד בתנאי – נדחה. ולכן, כאשר אדם ללא בגרות מתקבל לתפקיד נחשב בצבא/מוסד מדינה, הדבר מעורר תחושת בוז כלפי אנשים אלה.שינויי גרסה רפואיים ושיבוץ מחדשהטענה שלפיד פונה מלבנון בעקבות בעיה נשימתית עוררה לאורך השנים ספקות. נטען תחילה לאסטמה, אך כאשר הובהר שלא ייתכן שמתאגרף פעיל יסבול מאסטמה כרונית – הופיעה גרסה אחרת. שינויי גרסה רפואיים בצבא הם תמיד מקור לחשד, במיוחד כאשר הם מובילים לשינוי שיבוץ משמעותי.השפעתו של טומי לפידטומי לפיד היה דמות תקשורתית חזקה, בעלת השפעה תקשורתית ופוליטית. כאשר בן של אדם כזה עובר מתפקיד קרבי לתפקיד נחשב ביחידה תקשורתית, קל להבין מדוע הציבור מרגיש שהופעלו קשרים. גם אם אין לכך תיעוד רשמי, עצם העובדה שהטענות הופיעו בעבר במקורות רשמיים ונמחקו לאחר מכן, מחזקת את התחושה שהמידע שנוי במחלוקת.המסלול האקדמי החריגהקבלה של לפיד לתוכנית דוקטורט מיוחדת, למרות שתנאי הסף הרגילים הם שני תארים אקדמיים, מוסיפה נדבך נוסף לתחושת הפריבילגיא. התוכנית עצמה נסגרה לאחר תלונות – מה שמעלה את השאלה האם נוצר מסלול חריג שנועד לאפשר כניסה לאנשים מסוימים.פערי פרשנות חברתיים: “לעג לרש חרף עושהו”לצד הסיפורים האישיים, ישנה תופעה חברתית רחבה בישראל: חוסר השכלה אינו מתפרש באופן שווה בין קבוצות שונות.במשך שנים, מדיניות הקליטה והחינוך בישראל יצרה הסללה ברורה: מזרחים שובצו בבתי ספר מקצועיים, פנימיות, מסגרות חלשות ומשאבים דלים. אשכנזים שובצו במסגרות חזקות, תיכונים עיוניים, מסלולים שמובילים לאקדמיא.הפערים לא נבעו מיכולת — אלא ממדיניות.למרות זאת, החברה יצרה נרטיב: “המזרחים לא השכילו ולכן…” כאילו מדובר בכשל אישי ולא בתוצאה של אפליה מוסדית.ומנגד: כאשר אשכנזי אינו משכיל, הממסד נוטה לפרש זאת כחריג, כבחירה אישית, או כמשהו שאינו פוגע בדימויו. הוא נתפס כמי ש“יש לו כישרון אחר”, “מסלול מיוחד”, או “סיפור חיים יוצא דופן”.זהו בדיוק לעג לרש חרף עושהו: המערכת יוצרת את הפערים — ואז החברה לועגת למי שנפגע מהם.הפער הזה משפיע ישירות על האופן שבו הציבור מפרש הצלחה, כישלון ופריבילגיא.דפוס רחב: מסלולים מיוחדים למקורביםשני הסיפורים – השריון בליכוד והמסלולים של לפיד – מצביעים על אותה תופעה רחבה:
כאשר העם רואה שוב ושוב שמי שיש לו כוח, קשרים או שם משפחה זוכה ליחס אחר, האמון במדינה ומוסדותיה נפגע.
הפרד ומשול במחאה החברתית: כיצד השד העדתי ושיח “השוויון בנטל” פירקו מחאה שהייתה מאוחדתהמחאה החברתית־כלכלית של 2011 הייתה אחד הרגעים הנדירים שבהם החברה הישראלית התייצבה כגוף אחד. באותם לילות של אוהלים ושדרות רוטשילד, אפשר היה לראות תמונה שלא נראתה כאן שנים: מזרחים ואשכנזים, חילונים ודתיים, כיפות סרוגות ושחורות, צעירים ומבוגרים, וגם ערבים — כולם עמדו יחד תחת אותה דרישה פשוטה: צדק חברתי וכלכלי.זו הייתה מחאה מאוחדת באמת, חוצת מגזרים, חוצת זהויות, חוצת מוצאים.אבל אז קרו שני דברים במקביל — ושניהם שינו את המסלול של המחאה מן היסוד.העלאת “השד העדתי” לשידור – פיצול מכוון של מחאה מאוחדתבזמן שהמחאה הייתה בשיאה, השיח התקשורתי החל להדגיש מחדש את “השד העדתי”. במקום לדבר על יוקר המחיה, על דיור, על שכר, על פערים — השיח הופנה לפתע לשאלות של “מי נגד מי”: מזרחים מול אשכנזים, פריפריה מול מרכז.הדבר הזה לא היה מקרי. הוא יצר פיצול בין קבוצות שהיו מאוחדות בשטח. הוא החזיר את הוויכוח ההיסטורי על מוצא, במקום להשאיר את הדיון על צדק חברתי.זה היה הפרד ומשול קלאסי: להחזיר את הציבור למאבקים פנימיים, במקום לאפשר לו להמשיך להיאבק על שינוי כלכלי אמיתי.יאיר לפיד “גנב” את המחאה והסיט אותה לשיח אחר — שוויון בנטלבמקביל, יאיר לפיד — אז דמות תקשורתית חזקה — לקח את האנרגיה הציבורית של המחאה והסיט אותה לנושא אחר לחלוטין: שוויון בנטל.זה היה מהלך פוליטי מבריק מבחינתו, אבל הרסני למחאה הכלכלית.ברגע שהשיח עבר ל"שוויון בנטל":
הנושא הכלכלי — שהיה המאחד — הוחלף בנושא צבאי־מגזרי — שהיה המפצל.כך שתי פעולות מקבילות פירקו מחאה שהייתה מאוחדת באמת:
שתי הפעולות יחד יצרו הפרדה בין יהודים מאירופה לבין יהודים מהמזרח התיכון, בין מרכז לפריפריה, בין חילונים לדתיים — והחזירו את החברה הישראלית למקום המוכר של פיצול.הגיעה העת לראש ממשלה מזרחילאורך שנים, הליכוד הניף את דגל “השד העדתי” — אך בפועל, מעולם לא הצמיח ראש ממשלה מזרחי. השרים המזרחים במפלגה הפכו פעמים רבות לנספחים פוליטיים, לא למנהיגים עצמאיים. הם היו “זנבות” של הנהגה אשכנזית, לא ראשי חץ.במדינה שבה רוב הציבור הוא ממוצא מזרחי, העובדה שמעולם לא היה כאן ראש ממשלה מזרחי היא עובדה חברתית־פוליטית משמעותית.הגיעה העת לשינוי.אבל — וזה חשוב — ראש ממשלה מזרחי לא צריך להיות “ראש ממשלה של המזרחים”. הוא צריך להיות ראש ממשלה של כולם. כמו שאייזנקוט נמנע בצדק מהשיח העדתי — כך צריך להיראות מנהיג אמיתי: אדם שמגיע ממוצא מסוים, אבל מייצג את כל החברה.סיכום
הגיעה העת להנהגה חדשה, שוויונית, מאחדת — הנהגה שמייצגת את כל חלקי החברה, ולא רק את מי שהמערכת הישראלית קידמה במשך עשרות שנים. |
הסיפורים על דיכטר ולפיד אינם רק סיפורים על שני אנשים. הם משקפים מערכת שבה הכללים אינם אחידים, והדמוקרטיה מתערבבת בכוח אישי, קשרים והשפעה. הם חושפים פער חברתי עמוק: הסללה היסטורית יצרה פערים בחינוך — והחברה מפרשת אותם באופן לא שוויוני בין קבוצות. והם מזכירים שהמחאה החברתית של 2011 הייתה רגע נדיר של אחדות — רגע שנעלם בגלל מהלכים פוליטיים מכוונים.