בשלוף הורידה שרי אריסון לאלה:
והעלתה לאלה:
(היא בטח תאשים את נחמה בזאת)
שני פרסומים שונים לחלוטין על בנק הפועלים — שניהם קשורים לשרי אריסון — מציגים תמונה מטרידה על האופן שבו כוח כלכלי יכול לעצב את הנרטיב העממי כרצונו.
מצד אחד, בנק הפועלים הורה לקצץ 7.5% משכר עובדי הקבלן. עובדי קבלן הם העובדים הפגיעים ביותר במערכת: שכר נמוך, תנאים בסיסיים, ביטחון תעסוקתי מוגבל. קיצוץ של 7.5% עבורם אינו “התייעלות” — זה פגיעה ישירה בכיס של מי שכבר נמצא בתחתית הסולם.
ומצד שני — כמעט באותו נשימה — מתפרסם כי עובדי הבנק יקבלו בונוס החל מתשואה להון של 7.5%. בונוס שמחזק את מי שכבר נמצא בעמדות יציבות, נהנה מתנאים טובים, ומרוויח שכר גבוה משמעותית מעובדי הקבלן.
שני המספרים זהים — 7.5% — אך המשמעות הפוכה לחלוטין. לחלשים: קיצוץ. לחזקים: בונוס.
איך זה נראה מבחוץ?
כאשר שרי אריסון מציגה את עצמה כדמות מובילה בעולם העסקים, כמי שמקדמת ערכים חברתיים, אחריות תאגידית ו“אנשים לפני הכל”, הפער הזה צורם במיוחד. הוא חושף את מה שנמצא מתחת לפני השטח: המסר הציבורי הוא אחד — המציאות הכלכלית היא אחרת.
זהו בדיוק המקום שבו מתגלה הכוח של בעלי הון לעצב את השיח: להוריד מהשולחן את מה שלא נוח, ולהעלות לאור הזרקורים את מה שמשרת את הדימוי.
מה זה אומר על אחריות תאגידית?
אחריות תאגידית אינה נמדדת בהצהרות, אלא בהחלטות. החלטה לקצץ משכרם של עובדי קבלן — בזמן שמחלקים בונוסים לעובדים חזקים — אינה החלטה ניטרלית. זו בחירה מודעת שמעמיקה פערים, מחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים.
המספרים אולי זהים, אבל הצדק אינו.
הפער בין שני הפרסומים אינו רק עניין תקשורתי — הוא עדות לאופן שבו בעלי כוח יכולים להציג את המציאות באופן שמשרת אותם. הוא מזכיר לנו לבדוק תמיד מה נמצא מאחורי הכותרת, מי מרוויח, מי מפסיד, ומי נשאר שקוף.
עובדי הקבלן, החלשים ביותר במערכת, מקבלים קיצוץ. העובדים החזקים, בעלי הביטחון התעסוקתי והשכר הגבוה, מקבלים בונוס.
זהו פער שאינו רק כלכלי — הוא מוסרי. והוא עומד בניגוד מוחלט לרעיון הפמיניסטי.
פמיניזם אינו רק סיפור אישי — הוא מחויבות לצדק
פמיניזם אמיתי אינו מסתכם בהצהרות, בדימוי ציבורי או בהופעה בתוכנית טלוויזיה על “נשים מצליחות”. פמיניזם הוא מחויבות עמוקה לצדק חברתי:
-
לא לקפח את החלשים
-
לא להפלות בשכר
-
לא ליצור פערים בין קבוצות
-
לא להנציח אפליה עדתית או מעמדית
-
לא להפעיל כוח באופן שמעמיק אי־שוויון
אישה בעמדת כוח אינה יכולה לקרוא לעצמה פמיניסטית אם היא אינה מקיימת צדק כלפי הכפופים לה. פמיניזם אינו רק מאבק של נשים נגד גברים — הוא מאבק נגד כל מערכת שמנציחה דיכוי, ניצול או קיפוח.
פמיניזם שאינו כולל צדק חברתי — אינו פמיניזם
כאשר עובדי קבלן — מקבלים קיצוץ בשכר, בזמן שעובדים חזקים מקבלים בונוס, זו אינה “התייעלות”. זו אפליה. זו פגיעה בחלשים. וזו פעולה שמזכירה היטב את האפליה העדתית שהפמיניזם בישראל חייב להתייחס אליה.
פמיניזם שאינו כולל צדק לעובדים חלשים, שאינו כולל שכר הוגן, שאינו כולל שוויון הזדמנויות — הוא פמיניזם ריק מתוכן.
אי אפשר להחזיק שני עולמות
אי אפשר מצד אחד להציג את עצמך כסמל להעצמת נשים, להופיע בתוכניות על “נשים פורצות דרך”, לדבר על שוויון — ומצד שני להוביל מהלכים שמפלים את החלשים ביותר במערכת.
אי אפשר לקרוא לעצמך פמיניסטית אם:
-
את מקיימת אפליה בשכר
-
את מקיימת קיפוח של עובדים מוחלשים
-
את מנציחה פערים עדתיים
-
את מחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים
פמיניזם אמיתי אינו נמדד במספר הישיבות שבהן יושבת אישה — אלא באופן שבו היא משתמשת בכוח שלה.
סיכום
הפער בין קיצוץ לעובדי קבלן לבין בונוס לעובדים חזקים אינו רק עניין כלכלי — הוא מבחן מוסרי. הוא חושף את הפער בין דימוי פמיניסטי לבין פעולה בפועל. והוא מזכיר לנו שפמיניזם אמיתי אינו יכול להתקיים בלי צדק חברתי, בלי שוויון אמיתי, ובלי מחויבות עמוקה לאלה שנמצאים בתחתית הסולם.
  
|
