מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם

דבר התורה – פרשת מִקְרָא הָעֵדָה

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהֹוָה: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיהֹוָה תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם: וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל־הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה: אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּיַד־מֹשֶׁה מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

מִן־הַיּוֹם

פסוק אחד בפרשה מבקש תשומת לב מיוחדת:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם."

הלשון הזאת מלמדת שהציווי חל מן היום שבו נצטווה העם והלאה.

לא לפני כן.

לא למפרע.

לא רטרואקטיבית.

אלא:

"מִן־הַיּוֹם."

מרגע שניתן הציווי, הוא מחייב לדורות.

לפני מתן תורה היו דברים שהתרחשו בישראל ולא נידונו לפי החוקים שניתנו רק לאחר מכן.

לאחר מתן תורה המצב השתנה.

מן הציווי והלאה יש תורה.

מן הציווי והלאה יש חוקים ומשפטים.

ומן הציווי והלאה נמדדים המעשים לפי מה שנצטווה העם.

יהודה ותמר לפני יום הציווי

מתוך עיקרון זה אפשר להתבונן במעשה יהודה ותמר. תמר היתה כנענית, יש איסור בתורה להתחתן עם כנענים וכנעניות.

המעשה התרחש לפני מעמד הר סיני.

לפני שנאמר:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה."

זרע יהודה התקבל בישראל.

וממנו יצאו פרץ וזרח.

ומפרץ יצאה מלכות בית דוד.

הדבר התרחש קודם למעמד הר סיני.

קודם ליום הציווי.

לפיכך אי אפשר למדוד את המאורעות שקדמו למתן תורה לפי מערכת החוקים שניתנה לאחר מכן.

לאחר מתן תורה, ניתן ללמוד מספר עזרא אודות משפט המתחתנים עם כנעניות:

וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי: כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה: עזרא.

ובהמשך:

וְעַתָּה בְּנוֹתֵיכֶם אַל תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם אַל תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת טוּב הָאָרֶץ וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם: וְאַחֲרֵי כָּל הַבָּא עָלֵינוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֹנֵנוּ וְנָתַתָּה לָּנוּ פְּלֵיטָה כָּזֹאת: הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ וּלְהִתְחַתֵּן בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה: יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל צַדִּיק אַתָּה כִּי נִשְׁאַרְנוּ פְלֵיטָה כְּהַיּוֹם הַזֶּה הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵינוּ כִּי אֵין לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ עַל זֹאת: עזרא.

ובהמשך:

וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה: וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי (עולם) עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה: עזרא.

וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה:

כעת יש ציווי.

כעת יש ברית.

וכעת יש גם הפרת ברית.

כך עולה מדברי עזרא.

נאמר:

"לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת."

ובהמשך:

"וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת."

עזרא איננו מתייחס למציאות שלפני מתן תורה.

הוא מדבר על מציאות שלאחריה.

על עם שכבר קיבל תורה.

על עם שכבר נכנס לברית.

ולכן הוא אומר:

"הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ."

כלומר, יש כבר מצוות שניתן להפר.

יש כבר מערכת מחייבת.

יש כבר:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה."

וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה

בהמשך נאמר:

"וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ."

ולבסוף:

"וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה."

המילים הללו חשובות מאוד.

לא כמנהג.

לא כמקובל.

לא כדרך הארץ.

אלא:

"וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה."

משעה שניתנה התורה, היא נעשית אמת המידה המחייבת.

לֹא תֹסֵף וְלֹא תִגְרַע

רעיון זה מופיע גם במקומות נוספים בתורה.

נאמר:

"לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ."

וכן:

"אֵת כָּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ."

התורה איננה רק אוסף רעיונות טובים.

היא ציווי.

ולציווי יש גבולות.

לא מוסיפים.

לא גורעים.

לֹא תָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל

כך גם נאמר:

"לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל."

וכן ליהושע נאמר:

"רַק חֲזַק וֶאֱמָץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל־תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול."

לאחר שניתן הציווי, אין האדם קובע לעצמו את הדרך.

הדרך כבר ניתנה.

דרך ארץ והתורה

יש מקום לדרך ארץ.

יש מקום למנהגים.

יש מקום לשיקול דעת.

אך כאשר דרך ארץ סותרת את דבר התורה, הפסוק המכריע הוא:

"וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה."

וזה נובע מן העיקרון שנלמד בפרשת מִקְרָא הָעֵדָה:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם."

סיכום

בפרשת מִקְרָא הָעֵדָה מופיעה קביעה חשובה:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם."

מכאן ניתן ללמוד שהציווי חל מן היום שבו ניתן והלאה.

לא למפרע.

לא רטרואקטיבית.

לפני מתן תורה הייתה מציאות אחת.

לאחר מתן תורה קיימת מציאות חדשה של תורה ומצוות.

לכן בעזרא נאמר:

"הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ."

ולבסוף:

"וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה."

רעיון זה מתחבר גם לציווי:

"לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ."

וגם:

"לֹא תָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל."

משעה שניתנה התורה, היא נעשתה אמת המידה המחייבת לדורות:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם."

מִן-הַיּ֞וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה וָהָ֖לְאָה לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם- חשוב להדגיש את שחוק חדש מוחל מיום הציווי והלאה ולא רטרואקטיבית.

מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם

דבר התורה – פרשת מִקְרָא הָעֵדָה

מִן־הַיּוֹם

פסוק אחד בפרשה מבקש תשומת לב מיוחדת:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם."

הלשון הזאת מלמדת שהציווי חל מן היום שבו נצטווה העם והלאה.

לא לפני כן.

לא למפרע.

לא רטרואקטיבית.

אלא:

"מִן־הַיּוֹם."

מרגע שניתן הציווי, הוא מחייב לדורות.

לפני מתן תורה היו דברים שהתרחשו בישראל ולא נידונו לפי החוקים שניתנו רק לאחר מכן.

לאחר מתן תורה המצב השתנה.

מן הציווי והלאה יש תורה.

מן הציווי והלאה יש חוקים ומשפטים.

ומן הציווי והלאה נמדדים המעשים לפי מה שנצטווה העם.

יהודה ותמר לפני יום הציווי

מתוך עיקרון זה אפשר להתבונן במעשה יהודה ותמר. תמר היתה כנענית, יש איסור בתורה להתחתן עם כנענים וכנעניות.

המעשה התרחש לפני מעמד הר סיני.

לפני שנאמר:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה."

זרע יהודה התקבל בישראל.

וממנו יצאו פרץ וזרח.

ומפרץ יצאה מלכות בית דוד.

הדבר התרחש קודם למעמד הר סיני.

קודם ליום הציווי.

לפיכך אי אפשר למדוד את המאורעות שקדמו למתן תורה לפי מערכת החוקים שניתנה לאחר מכן.

לאחר מתן תורה, ניתן ללמוד מספר עזרא אודות משפט המתחתנים עם כנעניות:

ובהמשך:

ובהמשך:

וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה:

כעת יש ציווי.

כעת יש ברית.

וכעת יש גם הפרת ברית.

כך עולה מדברי עזרא.

נאמר:

"לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת."

ובהמשך:

"וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת."

עזרא איננו מתייחס למציאות שלפני מתן תורה.

הוא מדבר על מציאות שלאחריה.

על עם שכבר קיבל תורה.

על עם שכבר נכנס לברית.

ולכן הוא אומר:

"הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ."

כלומר, יש כבר מצוות שניתן להפר.

יש כבר מערכת מחייבת.

יש כבר:

"מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה."

וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה

בהמשך נאמר:

ולבסוף:

המילים הללו חשובות מאוד.

לא כמנהג.

לא כמקובל.

לא כדרך הארץ.

אלא:

משעה שניתנה התורה, היא נעשית אמת המידה המחייבת.

לֹא תֹסֵף וְלֹא תִגְרַע

רעיון זה מופיע גם במקומות נוספים בתורה.

נאמר:

"לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ."

וכן:

"אֵת כָּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ."

התורה איננה רק אוסף רעיונות טובים.

היא ציווי.

ולציווי יש גבולות.

לא מוסיפים.

לא גורעים.

לֹא תָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל

כך גם נאמר:

"לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל."

וכן ליהושע נאמר:

"רַק חֲזַק וֶאֱמָץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל־תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול."

לאחר שניתן הציווי, אין האדם קובע לעצמו את הדרך.

הדרך כבר ניתנה.

דרך ארץ והתורה

יש מקום לדרך ארץ.