המן והבשר: בין התאווה לבין המתנה ובין הבקשה לענישה

דבר התורה- פרשת מקרא העדה- שלח לך

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּֽאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּאמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: זָכַ֨רְנוּ֙ אֶת הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת הֶחָצִ֥יר וְאֶת הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת הַשּׁוּמִֽים: וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:

וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:

וְר֜וּחַ נָסַ֣ע מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֘ מִן הַיָּם֒ וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ: וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה:

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהֹוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְמִצְרָיִם וְנָתַן יְהֹוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם: לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.

המן והבשר: בין התאווה לבין המתנה ובין הבקשה לענישה

מתוך הפסוקים עולה כי העם התרפק על מאכלי מצרים והתאווה לבשר. זכר הדגה, הקישואים, האבטיחים, החציר, הבצלים והשומים מילא את מחשבתם, עד שאמרו:

"וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ."

העם קבל על כך שאין לנגד עיניו אלא המן, בעוד זיכרון מאכלי מצרים נעשה למוקד געגוע ותאווה.

מנגד, התורה מתארת את המן עצמו בפרטים. היא מתארת את מראהו:

"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח."

וכן את אופן הכנתו:

"שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת."

ועוד מתארת התורה את טעמו:

"וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן."

מן התיאור הזה ניתן ללמוד מה היה המן אשר אכלו במדבר. למרות שתיאורו מובא בפירוט, העם הפנה את מבטו אל מאכלי מצרים וקבל על כך שאין לפניו אלא המן.

בעקבות התלונה והתאווה לבשר, נתן בורא עולם לעם שלווים. התורה מדגישה את גודל השפע:

"הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים."

אפילו הממעיט, זה שאסף פחות מכולם, אסף עשרה חומרים. בכך מדגישה התורה את השפע הגדול של השלו שניתן לעם.

אולם נתינת הבשר לא הוצגה בפסוקים רק כמילוי בקשתם, אלא גם כתגובה לתלונתם. נאמר להם מראש:

"לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם… וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם."

אלא:

"עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא."

והטעם לכך נאמר בפסוק עצמו:

"יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם."

לפי ההדגשים שבפסוקים, עומדים זה מול זה המן והבשר. העם התרפק על מאכלי מצרים וקבל על כך שאין לפניו אלא המן, בעוד התורה מתארת את המן עצמו, את מראהו, את דרך הכנתו ואת טעמו.

מנגד, כאשר ביקש העם בשר, ניתן לו שפע עצום של שליו. התורה מדגישה כי אפילו:

"הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים."

השפע היה כה גדול, עד שהתוצאה המתוארת בפסוק היא:

"עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא."

בכך מודגשים התאווה לבשר והקובלנה שאין לפני העם אלא המן. קובלנה זו מוצגת כתלונה כלפי בורא עולם שהוציא אותם מעבדות לחירות, ליווה אותם במדבר, האכיל אותם ודאג לכל צורכיהם. לכן נאמר:

"יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם."

לפי הדגשה זו, השפע הגדול של הבשר שניתן להם נעשה גם לעונש. כשם שמאסו במן שניתן להם, כך הגיעו למצב שבו ריבוי הבשר הביא לידי:

"עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא."