בשנים האחרונות חלו שינויים משמעותיים בשיח הפוליטי בבריטניה סביב ישראל, הציונות והקהילה היהודית. מגמה זו הגיעה לשיא חדש כאשר מפלגת הירוקים של אנגליה וויילס אימצה בשנת 2026 החלטה המגדירה את הציונות כצורה של גזענות ותומכת בפתרון של מדינה פלסטינית אחת בכל שטחי "פלסטין ההיסטורית". ההחלטה עוררה מחלוקת חריפה בתוך המפלגה ומחוצה לה, זכתה לביקורת מצד ארגונים יהודיים בבריטניא, ומספר חברי פרלמנט מטעם המפלגה אף הסתייגו ממנה בפומבי. [theguardian.com], [theguardian.com], [greenparty.org.uk]

בעיני מבקרי המהלך, מדובר לא רק בביקורת על מדיניות ממשלת ישראל, אלא בשינוי עמוק יותר ביחס לעצם רעיון ההגדרה העצמית היהודית. הם רואים בכך חלק מתהליך רחב יותר, שבו גבולות ההבחנה בין ביקורת על ישראל לבין עוינות כלפי הציונות ולעיתים גם כלפי יהודים מיטשטשים. מנגד, תומכי ההחלטה טוענים כי מדובר בעמדה פוליטית הנוגעת לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולזכויות הפלסטינים, ולא בעמדה המכוונת נגד יהודים. [greenparty.org.uk], [theguardian.com]

על רקע ויכוח זה עולה שאלה רחבה יותר: האם הדיון העממי במערב עוסק בביקורת על מדינת ישראל בלבד, או שמא הוא משקף שינוי עמוק יותר ביחס לעם היהודי, לזכותו להגדרה עצמית ולמקומו בסיפור ההיסטורי של ארץ ישראל? מנקודת מבט זו מבקש המאמר לבחון את הקשר בין אנטישמיות, טרור, חמאס, איראן והמאבק על הנרטיב ההיסטורי והפוליטי סביב מדינת ישראל.

 

ישראל, אנטישמיות, חמאס והמאבק על הנרטיב:

בן לאדן נתפס בעיני רבים בעזה כדמות מופת, וחמאס פועל כשותפה של איראן.

מה שמופץ כיום ברחבי העולם הוא נרטיב מסולף: סיפורם של ישראל והעם היהודי נלקח מהם, מעוות, ואז מופנה נגדם כאילו הם עצמם אשמים במעשים שבוצעו כלפיהם.

המערכה כבר מזמן אינה מוגבלת לישראל. היא מופנית גם נגד יהודים החיים מחוץ לישראל, באירופה ובארצות הברית. היעד איננו רק מדינת ישראל, אלא יהודים באשר הם. בין אם מדובר ביהודים אזרחי בריטניא, גרמניא, צרפת ואמריקה או בישראל, התבנית חוזרת על עצמה. זוהי אנטישמיות.

במשך שנים ביצעו ארגוני טרור ערביים פיגועים באירופה, באמריקה ובאוסטרליא, צרפת,, וקורבנותיהם לא היו יהודים בלבד. פיגועי ה־11 בספטמבר גבו את חייהם של אלפי אמריקנים. המתקפה על מערכת "שארלי הבדו" בפריז רצחה עיתונאים ואנשי צוות, ובאותו גל טרור נרצחו גם יהודים שנבחרו כמטרה בשל זהותם. בנוסף לארגוני טרור שפעלו מחוץ למערב, חלק מפיגועי הטרור באירופה, באמריקה ובאוסטרליא וקנדה בוצעו בידי אזרחים או תושבים ממוצא ערבי שחיו במדינות אלו. לעומתם, יהודים החיים באותן מדינות לא יצרו תופעה מקבילה של טרור מאורגן או גל פיגועים רחב היקף נגד אזרחי מדינותיהם. זהו הבדל משמעותי שיש לדון בו בכנות ובאחריות.

לנוכח מציאות זו עולה השאלה: מדוע יהודים מחוץ לישראל ממשיכים להיות מטרה להתקפות?

מבקרי ישראל מבקשים, להפוך את סדר הדברים ולהטיל על ישראל את האחריות למעשי אויביה, מעוותים את המציאות.

איראן היא המדינה המובילה כיום את השאיפה להשמדת ישראל. חיזבאללה בהנהגת חסן נסראללה וחמאס בהנהגת יחיא סינוואר פעלו במשך שנים כבעלי בריתה במאמץ זה. משום כך גם סוגיית הגרעין האיראני נתפסת בעיני רבים כאיום אסטרטגי מהמעלה הראשונה.

אם חמאס יהיה הכוח השולט במדינה פלסטינית עתידית, קיים חשש ממשי שהיא תהפוך לבעלת ברית אזורית של איראן ותשמש מוקד נוסף להשפעה איראנית במזרח התיכון. לנוכח הקשרים ההדוקים בין חמאס לאיראן לאורך השנים, רבים רואים בתרחיש כזה סיכון ביטחוני משמעותי.

למעלה מתשעים אחוז מהרקטות ששיגרו איראן, חמאס, חיזבאללה והחות'ים כוונו לעבר מרכזים  אזרחיים בישראל: נשים, ילדים וקשישים. גם בטבח ה־7 באוקטובר רוב מוחלט של הנרצחים היו אזרחים ישראלים, משפחות שלמות, נשים, ילדים וקשישים. עובדה זו נעדרת לעיתים קרובות מדי מהדיון הציבורי. שום מדינה אינה מקבלת בהשלמה רצח של אזרחיה מבלי להגן על עצמה.

חמאס התכונן למלחמה במשך שנים. משאבים עצומים שהיו יכולים להיות מושקעים בדיור, בתעשייה, בחקלאות, בתשתיות ובתעסוקה ברצועת עזה הופנו לייצור נשק, לחפירת מנהרות, לשיגור רקטות ולהכשרת לוחמים. באותן שנים לא הוקמה מערכת מספקת של מקלטים לאזרחים, ולא נצברו מלאים חיוניים למקרה של מלחמה. יתרה מכך, המנהרות שנבנו לא נפתחו לאזרחים ולרבים מאזרחי עזה לא היו מקלטים בעוד חמאס בטוחים ושבעים במנהרות.

לפי תפיסה זו, מחדלים אלה הם מן הגורמים המרכזיים למספרם הגבוה של ההרוגים הפלסטינים, והאחריות להם מוטלת בראש ובראשונה על הנהגת חמאס.

בתורה, בתנ"ך ואף בקוראן אין אזכור לעם פלסטיני כעם נבחר או כבעל תפקיד מרכזי בנרטיב המקראי.

לעומת זאת, סיפור יציאת מצרים והברית האלוהית מתייחס לעם ישראל. ירושלים, עיר דוד, ניצבת במרכז הסיפור היהודי זה אלפי שנים.

לפיכך, טוענים רבים כי ניסיונות לאמץ את הסיפור הישראלי והיהודי תוך החלפת גיבוריו ההיסטוריים מהווים עיוות היסטורי ותיאולוגי.

ירושלים נקראת גם ציון. דוד המלך היה מלך יהודה, וסיפורו קשור בקשר הדוק לציון ולירושלים. בתהילים מתוארת הכמיהה העמוקה לשוב אל ציון לאחר הגלות בבבל:

"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו… אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי."

עבור יהודים ונוצרים רבים, ירושלים והמקדש מהווים מרכיב יסודי בזהות הדתית, ההיסטורית והלאומית של עם ישראל.

מנקודת מבט זו, הזיקה היהודית לירושלים ולארץ ישראל אינה רק שאלה פוליטית אלא גם אמונה דתית והמשכיות היסטורית. לכן, בעיני תומכי עמדה זו, ניסיונות לשלול את הקשר היהודי לירושלים או להציגו כהמצאה מודרנית אינם עומדים במבחן המסורת, המקורות וההיסטוריה.