(שלא יהיו העלבויות יש חרדים ויש חרדים, אתם יודעים לאיזה חרדים אני מתכוונת).

באין קודש בעת הזאת – כולם חילונים, כולל החרדים:

לפני חורבן הבית היה קודש בישראל, עבודת הקודש הייתה נחלתם של הלויים והכהנים בלבד. רוב הציבור החרדי של היום איננו לוי ואיננו כהן, ולכן אין לו ייעוד מיוחד בעבודת הקודש. ממילא, אין הצדקה לטעון לייחודיות או לזכויות יתר בשם לימוד התורה, כאשר בפועל הם חיים כחלק מהחברה הכללית אך דורשים לעצמם הטבות מפליגות.

הטענה לעליונות דתית או לייחודיות מגזרית אינה עומדת במבחן המציאות. רוב היהודים אינם עובדים בשבת ובמועדים, מקיימים את חגי ישראל, לומדים תורה בבתי הספר – ורבים גם קוראים ולומדים פרשת שבוע מדי שבת. אין מגזר אחד שיכול לטעון לזכויות יתר על בסיס שמירת מצוות או לימוד תורה.

נאה דורש – נאה מקיים:

הציבור החרדי אינו יכול לדרוש לעצמו זכויות יתר ובו־בזמן למנוע מאחרים את אותן הזכויות. אם בערים חרדיות קיימת התנגדות להתיישבות של יהודים שאינם חרדים – הרי שעל פי אותו עיקרון, אין זה ראוי שהחרדים יתיישבו בערי יהודים וישנו את הנוף בערינו.

דובר רבות על כך שהחרדים מונעים מיהודים קבלת סיוע לדיור בבית שמש. מצד אחד הם מונעים מיהודים בעיר זו, אך מצד שני הם מתנחלים ביישובים שאינם חרדיים. יש אף התכנות שהם מקבלים סיוע לדיור גם ביישובים שאינם חרדיים. זהו מצב שאינו הוגן, על גבול המעל, שכן הסיוע מתקבל דרך משרד השיכון – משרד שעד לא מזמן עמד בראשו יצחק גולדקנופף מהמפלגות החרדיות.

המצב הנוכחי יוצר עיוות מתמשך:

• החרדים מקבלים חמישים אחוז מהסיוע בדיור, למרות שהם מיעוט קטן יחסית באוכלוסייה.

• ובמקביל, הם מתיישבים בערי יהודים ומביאים לשינוי כפוי בצביון העירוני.

זהו מצב של חוסר צדק חברתי מובהק. אין מגזר אחד שיכול לטעון לעליונות דתית או לייחודיות מגזרית כאשר בפועל הוא חי כחלק מהחברה הכללית, אך דורש לעצמו הטבות מפליגות.

 הדרישה הברורה:

• שמירה על עקרון הדדיות: מי שמונע מאחרים להתיישב בעריו, לא יתיישב בערי יהודים.

• החרדים יניעו עצמם לערים חרדיות בלבד, ולא יגרמו לשינוי כפוי בערי יהודים.

• החזרת האיזון והצדק החברתי, כדי שכל אזרח יוכל לחיות בעירו בלי כפייה דמוגרפית או תרבותית.