פרשת וישלח יעקב– אמנון ותמר זה לא סיפור אהבה- היה נסיון של הבחור לשוות את טומאת השיער הצהוב למלבושי, תוך שהוא משווה את טומאת השיער הצהוב לכל דבר צהוב או לכל טמא גם לצהוב הטמא מגילוי עריות על הרוסים ומשכך מפה גם נראים אויבי דוד הם אויבי בורא עולם.

הכתובה נכתבה בשנת שבעים/2018.

ועודכנה בשנת שבעים ושבע/2025.

יש פרח שקוראים לו אמנון ותמר ואלה מן הסיבות שהושם לו השם הזה:

"הפרח זכה ברוסית לכינוי "איוואן דה מריה" (Иван-да-марья), וסופרה עליו אגדת עם על אח ואחות אשר נפרדו בילדותם, ובבגרותם התאהבו מבלי לדעת את קרבתם; משנודע להם שהם אחים, הם מתו מחובקים זה בזו והפכו לפרח אמנון ותמר. באופן דומה, באנגלית ניתן לפרח הכינוי העממי "ג'ק וג'יל".[2][3] כאשר שאול טשרניחובסקי תרגם את אגדת העם הרוסית לעברית[4] הוא השתמש בשמותיהם של אמנון ותמר (בסיפור התנ"כי היו השניים אחים, ואמנון אנס את תמר). בנוסף שמותיהם דומים פונולוגית לשמות הרוסיים.[3] בתרגומו לאגדת הע

ם הוא כתב: ”וַיְהִי אַמְנוֹן – פֶּרַח-שָׂדֶה / תְּכֵלֶת כֵּהָה עֵין עָלֵהוּ, / וַאֲחוֹתוֹ תָמָר הָיְתָה / עַיִן צְהֻבָּה עַל חָזֵהוּ”.[5]

בעברית נקרא הפרח בתחילה "סגל". עם זאת, הצעתו של טשרניחובסקי לשינוי שם הפרח גברה על הצעות אחרות שהועלו, כמו הצעתו של יוסף קלויזנר "קטיפנית", בשל רכות הפרח, והצעת ועד הלשון העברית "שרעפת", בהשפעת הצרפתית.[3]

יש הטוענים כי ספרו של אברהם מאפו "אהבת ציון",[6] שגיבוריו הם אמנון ותמר, תרם גם הוא ליצירת הצירוף "אמנון ותמר" ככינוי לזוג אוהבים ולהשתרשות השם "אמנון ותמר" כשם לפרח." וויקיפדיא.

יש המייחסים לאמנון ותמר סיפור אהבה כפי שנלמד מתורתינו הסיפור הוא לא סיפור אהבה, הוא סיפור תועבה:

וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֜וֹן אֶל–תָּמָ֗ר הָבִ֤יאִי הַבִּרְיָה֙ הַחֶדֶ֔ר וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדֵ֑ךְ וַתִּקַּ֣ח תָּמָ֗ר אֶת–הַלְּבִבוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔תָה וַתָּבֵ֛א לְאַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ הֶחָֽדְרָה: וַתַּגֵּ֥שׁ אֵלָ֖יו לֶֽאֱכֹ֑ל וַיַּֽחֲזֶק–בָּהּ֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ בּ֛וֹאִי שִׁכְבִ֥י עִמִּ֖י אֲחוֹתִֽי: וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל–אָחִי֙ אַל–תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹא–יֵֽעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל–תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת–הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת:  שמואל.

עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן: ויקרא.

כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא.

וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד שָׁמַ֕ע אֵ֥ת כָּל–הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּ֥חַר ל֖וֹ מְאֹֽד: וְלֹֽא–דִבֶּ֧ר אַבְשָׁל֛וֹם עִם–אַמְנ֖וֹן לְמֵרָ֣ע וְעַד–ט֑וֹב כִּֽי–שָׂנֵ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת–אַמְנ֔וֹן עַל–דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔ה אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ: וַֽיְהִי֙ לִשְׁנָתַ֣יִם יָמִ֔ים וַיִּהְי֤וּ גֹֽזְזִים֙ לְאַבְשָׁל֔וֹם בְּבַ֥עַל חָצ֖וֹר אֲשֶׁ֣ר עִם–אֶפְרָ֑יִם וַיִּקְרָ֥א אַבְשָׁל֖וֹם לְכָל–בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל–הַמֶּ֔לֶךְ וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה–נָ֥א גֹזְזִ֖ים לְעַבְדֶּ֑ךָ יֵֽלֶךְ–נָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וַעֲבָדָ֖יו עִם–עַבְדֶּֽךָ: וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל–אַבְשָׁל֗וֹם אַל–בְּנִי֙ אַל–נָ֤א נֵלֵךְ֙ כֻּלָּ֔נוּ וְלֹ֥א נִכְבַּ֖ד עָלֶ֑יךָ וַיִּפְרָץ–בּ֛וֹ וְלֹֽא–אָבָ֥ה לָלֶ֖כֶת וַֽיְבָרֲכֵֽהוּ: וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם וָלֹ֕א יֵֽלֶךְ–נָ֥א אִתָּ֖נוּ אַמְנ֣וֹן אָחִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה יֵלֵ֖ךְ עִמָּֽךְ:  וַיִּפְרָץ–בּ֖וֹ אַבְשָׁל֑וֹם וַיִּשְׁלַ֤ח אִתּוֹ֙ אֶת–אַמְנ֔וֹן וְאֵ֖ת כָּל–בְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ:  וַיְצַו֩ אַבְשָׁל֨וֹם אֶת–נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר רְא֣וּ נָ֠א כְּט֨וֹב לֵב–אַמְנ֤וֹן בַּיַּ֙יִן֙ וְאָמַרְתִּ֣י אֲלֵיכֶ֔ם הַכּ֧וּ אֶת–אַמְנ֛וֹן וַהֲמִתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אַל–תִּירָ֑אוּ הֲל֗וֹא כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ צִוִּ֣יתִי אֶתְכֶ֔ם חִזְק֖וּ וִהְי֥וּ לִבְנֵי–חָֽיִל: וַֽיַּעֲשׂ֞וּ נַעֲרֵ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ לְאַמְנ֔וֹן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אַבְשָׁל֑וֹם וַיָּקֻ֣מוּ | כָּל–בְּנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וַֽיִּרְכְּב֛וּ אִ֥ישׁ עַל–פִּרְדּ֖וֹ וַיָּנֻֽסוּ: שמואל.

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: בראשית.

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:  בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם: בראשית.