כתובה מעודכנת:

מבוא:

למרות אכיפת המשטרה והאיסור החוקי, מיליוני אנשים בישראל ובעולם מעשנים קנאביס כבר עשרות שנים. המציאות מוכיחה כי האיסור לא מונע את השימוש בפועל, אלא רק דוחף אותו לשוק שחור בלתי מפוקח. אם כך, עולה השאלה: מדוע לא להסדיר את השוק, להוציאו מהצללים, וליהנות מהכנסות מס משמעותיות, פיקוח בריאותי.

כמו כן אם יאשרו את הקנאביס למבריחים פורצי הגבול לא יהיה טעם להמשיך לעשות זאת וכמובן תפנה שוטרים וזמן למשימות ביטחון לאומי שהתערער לאחרונה.

נתוני מדינות מתירות קנאביס:

פוטנציאל בישראל (על בסיס ממוצע OECD):

חישובי מס בישראל:

• פדיון כולל: ≈ 6.2 מיליארד ₪.

• מע״מ (17%): ≈ 1.05 מיליארד ₪.

• מס בלו/קנייה (20–30%): 1.2–1.8 מיליארד ₪.

• סה״כ הכנסות ממסים: ≈ 2.3–2.9 מיליארד ₪ לשנה.

מקומות עבודה חדשים:

• פדיון כולל 6.2 מיליארד ₪ → כ‑6,200 מקומות עבודה חדשים.

• סה״כ שכר שנתי לעובדים החדשים: ≈ 893 מיליון ₪.

• מס הכנסה וביטוח לאומי (≈ 25% בממוצע): ≈ 223 מיליון ₪ נוספים לשנה.

מסקנות והמלצות:

• שוק קנאביס חוקי בישראל צפוי להגיע ל‑6.2 מיליארד ₪ בשנה.

• ההכנסות ממסים ישירים יעמדו על 2.3–2.9 מיליארד ₪ בשנה, בנוסף ל‑223 מיליון ₪ ממסי שכר.

• יתווספו כ‑6,200 מקומות עבודה חדשים, עם תרומה משמעותית למשק ולתעסוקה.

• מעבר להכנסות ישירות, קיימים יתרונות עקיפים: חיסכון בהוצאות אכיפה, יצירת מקומות עבודה נוספים בשרשרת אספקה, והכנסות מתיירות.

• נתוני OECD מצביעים על כך שישראל צפויה להשתלב בממוצע האירופי מבחינת שיעור שימוש, ולכן התחזית מבוססת היטב על ניסיון בינלאומי.

אני כבר הצעתי את ההצעה הזאת. בהצעתי הצעתי שעם אישור החוק הסוחרים בתחום הזה יהיו אסירים משוחררים שישבו בכלא על סחר בקנאביס, וזאת כחלק מתהליך שיקום אסירים אלה. קודם כל להם לתת רשיון ורק לאחר מכן לשאר.

"מכשיר האייפון 16 פרו מקס של ברוורמן נפרץ", טענה הקבוצה בין היתר. "ולא רק עכשיו - חנדלה צופה, חודרת ומקשיבה כבר שנים. השומר השקט שבטחתם בו, זה שמנצח על עולמו של ביבי, שמחליט מי נכנס ומי נעלם, שאוסף כל סוד מלוכלך - הפך לנקודת התורפה הגדולה ביותר. יש לנו הכול: צ'אטים מוצפנים, עסקאות מוסתרות, גחמות מוסריות ופיננסיות מבישות, ניצול כוח, סחיטה, דמי שתיקה". כאן.

"מוקדם יותר החודש בנט אישר כי הושגה גישה לחשבון הטלגרם שלו, ותוכן של רשימת הטלפונים, ותמונות וצ'טים רבים, אמיתיים וגם מזוייפים הופצו. בהודעת בנט נאמר כי התכנים הושגו שלא כחוק והפצתם היא עבירה פלילית. הוא הדגיש כי הנושא בטיפול גורמי הביטחון" כאן.

בעניין ההאקרים שפרצו לצנעת הפרט של כל מיני אנשים בישראל- ברור שהמידע לא יגיע לעם ישראל מתוקף חדירה לא חוקית לצנעת הפרט שהיא עברה פלילית. ואם לא יגיע לידיעת העם ולא יחקר ולא יובא למשפט אם אמת או לא אמת אז לפורצים האלה אין כל השפעה על הבחירות הבאות.

סך הכל מהומה רבה על שום מה... אולי עוד כמה ג'ובות בעבור פרסומות ברייטינג גבוה.... לא יותר מזה.

ברור שבמקרה בנט יש אנשים ששמם ותפקידם נודע והדבר יכול לפגוע מאוד בבטחון האישי שלהם וגם ביכולת התפקודית שלהם באם הם אנשים כמו סוכני מוסד או שב"כ או  מסתערבים וכו'. 

אולי הדבר לא יפגע משמעותית בבנט, לבנט יש שומרי ראש צמודים לאנשים האלה ולמשפחותיהן אין שמירה כמו שיש לבנט, ואם בכירים מאוד ששמם נודע יש להעניק להם ולילדיהם ונשותיהם את אותה השמירה שיש לבנט ומשפחתו. או לשנות שמות לשנות מקום מגורים וכו'.

בהמשך לדברי היום הנ"ל  חשפו בערוץ 12 תכתובת וואטסאפ של המשטרה שנתנה הוראה לשוטרים לא לנסוע בכביש סמוך לטראבין. ברור שהמשטרה נתנה אישור לחשוף את התכתובת המוצנעת שלה בוואטסאפ, וחשבתי על זה. העובדה שהמשטרה חושפת את צנעתה לא נותנת לה אישור לחשוף את צנעת הפרט של ישראל באם חדרה לצנעה זאת ללא צו מבית משפט.

זה כמו המציצן בקיבוץ שהיה מציץ לבנות במקלחות, תחשבו שלאחר מכן הוא היה חושף את איבר הזכרות שלו בשביל המרכזי של המשק כדי להצדיק עצמו.

מבוא: בין ביקורת תקשורתית על הליך המעצר לבין חומרת המעשה הפלילי

בשבועות האחרונים נדמה כי חלקים נרחבים בתקשורת מתמקדים בעיקר באופן שבו נעצר הנגד ארי רוזנפלד — ולא במהות המעשה שבגינו נפתחה החקירה. פרשנים, כתבים משפטיים ומגישי חדשות מצביעים על כשלים בהליך המעצר, על עיכובים בחקירה, ועל ביקורת חריפה מצד בית המשפט כלפי התנהלות המשטרה. אכן, יש ממש בטענות הללו: ההליך היה רצוף פגמים, חלקם מהותיים, ובית המשפט לא היסס להעמיד את רשויות האכיפה במקום הראוי כאשר פגעו בזכויותיו של חשוד.

אלא שהדיון הציבורי הזה, מוצדק ככל שיהיה, יוצר לעיתים אשליה מסוכנת — כאילו עצם הביקורת על אופן המעצר מעידה על חפותו של הנגד. בפועל, אין קשר בין הדברים. הליך מעצר פגום אינו הופך את המעשה הפלילי לפחות חמור. הנגד לא הכחיש שהוציא מסמכים מסווגים מצה"ל, מסמכים עד כדי כך רגישים שתוכנם נאסר לפרסום בצו צנזורה.

המעצר הפגום: ביקורת מוצדקת אך לא מכריעה

הביקורת על המשטרה ועל אופן המעצר נשענת על מספר נקודות:

• משך מעצר ארוך ללא התקדמות בחקירה

• אי־מסירת חומרי חקירה להגנה בזמן

• היעדר הצדקה להמשך הגבלות חמורות

• שינוי בעמדת גורמי הביטחון לגבי מסוכנותו של החשוד

בית המשפט אכן קבע כי ההתנהלות לא הייתה תקינה, ואף הסיר חלק מההגבלות שהוטלו על רוזנפלד. זהו מהלך חשוב, משום שמערכת משפט דמוקרטית מחויבת לשמור על זכויות חשודים — גם כאשר החשדות נגדם חמורים.

אבל חשוב להבין: ביקורת על המשטרה אינה זיכוי. היא אינה קובעת דבר לגבי עצם המעשה הפלילי.

הנגד לא הכחיש שהוציא מסמכים מסווגים

נקודה מהותית שנוטים להתעלם ממנה בדיון הציבורי היא שהנגד מעולם לא הכחיש את עצם הוצאת המסמכים המסווגים. הקו ההגנתי שלו התמקד בפרוצדורות, בזכויות, ובכשלים של רשויות האכיפה — אך לא בטענה שהמסמכים לא הוצאו.

במילים אחרות: העובדה הבסיסית שהמסמכים הוצאו — אינה במחלוקת.

חשוב לזכור:

• הנגד הוציא מסמכים מסווגים ממערכות צה"ל

• המסמכים היו בעלי ערך ביטחוני גבוה

• תוכנם נאסר לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית

• לפי כתב האישום, המסמכים הועברו לגורמים חיצוניים ללא הרשאה

במערכת ביטחונית, עצם ההוצאה של חומר מסווג — גם בלי קשר לנזק בפועל — מהווה:

• הפרת אמון חמורה

• סיכון פוטנציאלי לביטחון המדינה

• עבירה פלילית ברף גבוה

• עבירה משמעתית חמורה ביותר

העובדה שתוכן המסמכים נאסר לפרסום רק מחזקת את חומרת המעשה: המדינה עצמה קבעה שמדובר בחומר שעלול לגרום נזק ממשי אם יודלף.

המאזינים מוטים לתעות בין שני משפטים שונים

הדיון התקשורתי  מערבב בין שני תחומים שונים לחלוטין:

המישור הראשון — זכויות החשוד

האם המשטרה פעלה כראוי? האם המעצר היה מידתי? האם נשמרו זכויותיו?

המישור השני — המעשה הפלילי

האם הנגד הוציא מסמכים מסווגים? האם עבר עבירה ביטחונית? האם יש ראיות להעמדה לדין?

הטענה המרכזית של המאמר היא: גם אם המישור הראשון היה פגום — המישור השני עדיין עומד בפני עצמו.

סיכום

בפסק הדין שהסיר את ההגבלות על רוזנפלד ופלדשטיין לא הוזכר במפורש נימוק של "שוויון בין חשודים".

התקשורת הזכירה את עיקרון השוויון בין חשודים משום שהוא עיקרון יסוד במשפט הפלילי: לא ניתן להטיל על חשודים (פדלשטיין ורוזנפלד) מגבלות חמורות כאשר חשוד אחר באותה פרשה (אוריך),  אינו מוגבל כלל.

כדי להבין את המשמעות של העיקרון הזה, אפשר להיזכר במקרה אחר שהסעיר את עולם המשפט והכלכלה — פרשת ההרצה בבורסה, שבה היו מעורבים ורמוס, אדרי ובן־דוד. באותה פרשה, המנהל ורמוס הגיע להסדר כופר ושילם סכום כסף שאפשר לו להימנע ממשפט והרשעה, בעוד שההליכים נגד אדרי ובן־דוד נמשכו שנים ארוכות. הפער הזה עורר ביקורת עממית ומשפטית, משום שהוא יצר תחושה של אי־שוויון בין חשודים: אחד יצא ללא כתם פלילי, בעוד האחרים נאלצו להתמודד עם הליך פלילי מלא.

הדוגמה הזו ממחישה היטב מדוע עיקרון השוויון בין חשודים הוא כה משמעותי: הוא נועד למנוע מצב שבו חשוד אחד נהנה מיחס מקל, בעוד אחרים — באותה פרשה או בנסיבות דומות — נותרים תחת מגבלות כבדות או הליכים ממושכים.

הנגד והפצרית.

 כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַֽאֲדֹנֵ֖י הָֽאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹֽא-יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד: עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹהֵ֣ב גֵּ֔ר לָ֥תֶת ל֖וֹ לֶ֥חֶם וְשִׂמְלָֽה: פרשת שמע ישראל.

אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא:  כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ: משלי.

אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ: תהלים.

יש עניין עם החלש בחברה בדבר תורה:

כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי:  וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם יְהוָה וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי: ישעיהו.

וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי:

ופה מסר לסמוטריץ' שלא תהיה הסגת גבול, או פריצת גבול ומישהו ייקח את המגיע ליתומים והאלמנות גם של לאחר מלחמה זאת. כשר האמון על האוצר של ישראל שלא יהיה במקום הזה העברה מאלה לאלה או העדפה של אלה על פני אלה.

אני מאוד כועסת בעת הזאת.

יש עניין עם לקחנו מהם והעברנו לכם כפי שנאם גולדקנוף בבית שמש. זאת לא פליטת פה, זאת פליטת כדור כפי שביבי אמר.

יש חיילים הלומי קרב שלא מקבלים עזרה, ויש כאלה שמתאבדים בשל כך. יש פצועים שמתלוננים שלא מקבלים את מלוא העזרה יש שבויים שחזרו ונתמכים בתרומות כי לא קיבלו את מלוא העזרה.

הדבר מזכיר לי את אגדת רובין שיש למצוא מנהיג שישיב מהם את מה שלחו להוא וייתן להם.

הפסיכולוגיא וגם הפסיכיאטריא  כבר מזמן למדה שיש דברים שכדור פסיכיאטרי לא משכיח, גם קנאביס לא יעזור מלא העזרה במקרה הזה והאנשים נדחקים לשוליים לעתים עם חוסר יכולת לתפקד ומשכך גם לעוני והמדינה משחקת שהיא לא יודעת שפגיעה בנפש היא לעיתים יותר קשה מבחינה היכולת של האדם לתפקד ולעתים גם לשוב לחברה וגם למשפחתו באם היה לו אישה וילדים.

יש מחקרים על הלימות קרב שלא טופלו במלחמת יום כיפור, אז בוא נאמר שביום כיפור.. לא ידעו.. אך בעת הזאת יש פה אוזלת יד מכוונת.

וזה מכעיס. מאוד מאוד ואתם לא תגידו שלא נכון לכעוס מאוד מאוד.

הוא חרד, אך לא חרד על דברו.

(שהאוחזין בתורה והמשחקים אותה חרדים על דבר תורה ומקבלים כסף על כך יושבים עם זה, הם מט/תעים את העם כשהם מתיירים זאת במיוחד במקום הזה).

פה נראית הזרות, הם לא בני העם הזה, והם לא יהודים.

אני אומרת אם לא יחדלו ממעשיהם- מלחמת אזרחים.

דוח דוסים.

כששר הביטחון מנהל את התקשורת עם הרמטכ"ל דרך התקשורת ברור שהרמטכ"ל צריך יועץ תקשורת:

הרמטכ"ל מוצא את עצמו נכנס לשיקולים פוליטיים בעל כורחו, מתוקף שיקוליו הפוליטיים של שר הביטחון בעניינו – כפי שנכתב לא אחת בעיתונות. בעוד ששר הביטחון מונע לעיתים משיקולים פוליטיים מובהקים, לרמטכ"ל אין ניסיון בהתמודדות מול מציאות שבה הפוליטיקה היא שמכתיבה את סדר היום. מצב זה מציב אותו בעמדה מורכבת, שבה הוא נדרש לשלב בין תפקידו הצבאי המקצועי לבין מציאות פוליטית שמניעה את השר שמעליו.

למה הרמטכ"ל זקוק ליועץ תקשורת:

• ניהול מסרים לעם – הרמטכ"ל לא רק מנהל את הצבא, אלא גם דמות ממלכתית. יועץ תקשורת יכול לעזור לו לנסח מסרים ברורים ומדויקים שיגיעו לעם בצורה נכונה.

• מניעת אי-הבנות – פגישות עם שר הביטחון עשויות להוביל לפרשנויות שונות בתקשורת. יועץ תקשורת יכול לוודא שהמסרים לא יוצגו באופן שגוי.

• שמירה על תדמית – הרמטכ"ל נתפס כסמל ממלכתי. יועץ תקשורת מסייע לשמור על תדמית מקצועית, ממלכתית ומאוזנת.

• התמודדות עם משברים – במצבי חירום או מחלוקות, חשוב שיהיה גורם מקצועי שיידע לנהל את ההסברה ולתאם בין הדרג הצבאי לדרג המדיני.

סיכום:

צה"ל איננו גוף פוליטי. הוא אמור להתרומם מעל ימין ושמאל, ולהיות גורם מאחד בעם. כאשר הרמטכ"ל נגרר לשיקולים פוליטיים בעל כורחו, הדבר עלול לפגוע ברוחו ובמעמדו של צה"ל כצבא העם. לכן, במיוחד בתקופה רגישה שלפני בחירות, חשוב שכל התבטאות של שר הביטחון תהיה כזו שעולה מעל הפוליטיקה הנכפית על הרמטכ"ל, ותשמור על צה"ל כגורם ממלכתי ומאחד.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא: ויקרא כ'.

וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ:

וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ:

כמובן שצריך שהתקיימו שני ה"פרמטרים" כדי להחיל הדין.

ואם הוא ראה והיא לא ראתה על פי הדין הזה:

עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן: עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה: עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: ויקרא יח.

שהאח גילה והאחות לא ומשכך רק הוא בדין.

כל ישראל אחים זה נכון, אך חשוב להבין שמדובר פה באח הזה, באחות הזאת:

אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ

בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ

בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא

אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ

רק במקרה הזה יש חטא ערווה.

ומפה נלמד שאדם שחושף ערוותו בפני אישה ושאינה בת אימו או בת אביו או בת אביו ואימו לא מחטיא את האישה באם יחשוף ערוותו לעיניה. באם תראה את ערוותו של זה, היא אינה חוטאת בזאת.

וזאת נכתב  כי יש אנשים שמתעקשים לחשוף ערוותם בפני כשאני הולכת ברחוב או בשביל המוביל לביתי כל ישראל אחים, אך לא כולם אחים מולדי אב או אם או שניהם ביחד ומשכך.

ערווה ותועבה- אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל-כָּל-שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י יְהוָֹֽה– כָּל-שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ– כל ישראל אחים, מתוקף היותם מזרע יעקב, יש הבדל בין אח שהוא שארית בשר וזה שלא, ללא קשר לחוקה הנלמדת מהכתוב בהמשך נלמד מי הם שארי בשר– טבלה להשוואה/הבדלה לשני איזכורים בענין גילויי ערווה ותועבה בפרשה זאת- פרשת קדשים.

מבחינת חוקות התעובה חשוב לזכור זאת:

וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא יח.

וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם:

ברור לכל שעל פי בורא עולם שלו כל הנפשות הנפש העושה תועבה היא נכרתה ולא הנפש הלא עושה.

אני לא הייתי בעולת בעל, אני לא יכולה להחשב עם אישה ששכבה עם איש שאינו בעלה, מתוקף זאת לא יכולתי לחטוא את החטא הזה, בדיוק כמו שאינני נחשבת חוטאת באם נחשפתי באונס ושלא באונס  לראות ערווה של אדם שאינו בן אימי.

.

ומפה לכלל ישראל:

לַבְּקָרִ֗ים אַצְמִ֥ית כָּל-רִשְׁעֵי-אָ֑רֶץ לְהַכְרִ֥ית מֵֽעִיר-יְ֝הוָ֗ה כָּל-פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: תהלים אחד ומאה.

.

וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:  הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ:  לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב:  כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת:  הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל: ירמיהו.

.

וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: 

 מינויי מקורבים: המחלה השקטה שמכרסמת במוסדות המדינה:

בזמן שעם ישראל מוסת על ידי כותרות דרמטיות בעת מלחמה מתחת לפני השטח מתרחשת מהומה עמוקה בהרבה — מינויי מקורבים לתפקידים בכירים במוסדות המדינה, לעיתים תוך עקיפת נהלים, קפיצות בדרגה והתאמות "אישיות" לתפקידים רגישים. מקרהו של המקורב לשר בן גביר, שהוקפץ שתי דרגות כדי להתאים לתפקיד בכיר במשטרה, אינו חריג — הוא חלק מדפוס רחב ומדאיג.

השאלה שעם ישראל נותר איתה היא לא רק האם האדם מתאים לתפקיד, אלא האם הוא פשוט מתאים לשר.

לא מקרה בודד: תקדימים מטרידים:

• יאיר נתניהו וההסתדרות הציונית: מינויו לתפקיד ציבורי נפסל בשל ניגוד עניינים מובהק — בן של ראש ממשלה בתפקיד ציבורי, ללא הליך מיון תקני.

• דוד בר וההסתדרות: חשדות למינויי מקורבים ומקורבים למקורביו כמו גבאי סוכן הביטוח וחברו.

באם בן גביר לא יבחר או לא יהיה בממשלה — המינוי יישאר:

חשוב להבין: תפקידים בכירים במשטרה ובשירות הציבורי אינם זמניים כמו כהונת שר. הניצב שמונה יישאר בתפקידו גם כאשר בן גביר לא יהיה עוד בממשלה. המשמעות היא שמינוי שנעשה משיקולים פוליטיים עלול להשפיע על תפקוד המערכת שנים קדימה — גם תחת הנהגה אחרת.

• המשטרה אמורה להיות גוף מקצועי, ניטרלי, חסר פניות.

• מינויי מקורבים מערערים את העצמאות הזו, ומחדירים שיקולים זרים למערכת.

• הם יוצרים תלות אישית, נאמנות פוליטית, ולעיתים גם חשש מהתערבות עתידית.

 ההשלכות החברתיות והמערכתיות:

• כאשר העם מזהה שהמערכת אינה פועלת לפי עקרונות של צדק ושוויון, האמון מתערער.

• פגיעה במקצועיות: תפקידים רגישים דורשים ניסיון, הכשרה ויכולת — לא רק קשרים.

• הנצחת תרבות של פרוטקציא: מינוי כזה יוצר תקדים, ומעודד אחרים לנסות "לעקוף את התור".

 הגיע הזמן לחשוב שוב ולתקן:

עם ישראל זכאי למוסדות מדינה מקצועיים, נקיים מהשפעות פוליטיות. יש לדרוש שקיפות מלאה בכל הליך מינוי, ועדות בלתי תלויות לבחינת התאמה, והגבלת יכולת שרים למנות מקורבים ללא הליך תקני.

המהומה סביב חקירת ניצב בנימין, כפי שטוען עורך דינו, אולי באמת "רוב מהומה על לא מאומה". אך המהומה האמיתית היא זו שמתרחשת בשקט — מינויי מקורבים שמכרסמים באמון עם ישראל וביסודות הדמוקרטיה.

ביוני 2025, בעיצומה של המלחמה בין ישראל לאיראן, שודרה בכאן חדשות וברשתות החברתיות כתבה יוצאת דופן: אדם שטען שהוא יהודי אמריקאי תועד כשהוא מתפלל בבית כנסת בטהרן, מניח תפילין לצד יהודים מקומיים. הוא הציג את עצמו כשליח שלום, והכתבה עוררה עניין רב – אך גם סערה עמוקה. זמן קצר לאחר מכן, התברר כי אין לו אזרחות אמריקאית, וכי הביקור לא תואם עם גורמים רשמיים. תכתובות פנימיות של הקהילה היהודית באיראן, שפורסמו גם הן בכאן, חשפו את תחושת הפחד והכעס: ההשלכות לא איחרו לבוא. דווח על מעצרים של יהודים מקומיים שנחשדו בקשרים עם המבקר. חלקם נחקרו על כך שסייעו לו, אחרים על עצם ההשתתפות בתפילה שתועדה. הקהילה היהודית באיראן, שחיה תחת פיקוח הדוק של המשטר, נאלצה להנמיך פרופיל ולהימנע מהבעת דעה – דווקא בזמן שבו זהותם הדתית הפכה לחשודה.

באותה תקופה, בישראל, נחשף תיעוד מתוך מתקני כליאה שהדלפתו עוררה סערה ציבורית: קטעים שפורסמו בתקשורת הציגו מקרה שבו חיילי צה"ל נראים לכאורה מתעללים באסיר חמאסניק. התיעוד עורר תגובות חריפות, הן בזירה המקומית והן הבינלאומית, והוביל לעימותים בין רשויות, לדיון ציבורי נוקב על גבולות הסמכות, ולערעור אמון כלפי מערכת הביטחון. גם כאן, חשיפת מידע רגיש בזמן משבר – הפעם ביטחוני – יצרה אפקטים הרסניים, והציפה שאלות מוסריות ומשפטיות.

ההקבלה בין שני המקרים ברורה: שניהם התרחשו בזמן משבר, ושניהם חשפו מידע רגיש שהוביל להשלכות חמורות. בטהרן, ההדלפה גרמה למעצר של יהודים ולערעור תחושת הביטחון הקהילתית. בישראל, היא ערערה את האמון בין הציבור לבין מערכת הביטחון, והציתה דיון ציבורי סוער על גבולות הסמכות והאחריות.

המכנה המשותף בין ההדלפות הוא הפער בין הכוונה לבין התוצאה. בטהרן, הביקור הוצג כשליחות שלום, אך בפועל גרם לחשדנות ולמעצרים. בישראל, התיעוד נועד לחשוף עוולה, אך הפך לכלי פוליטי ובינלאומי. בשני המקרים, הדלפת מידע פנימי בזמן רגיש יצרה אפקטים הרסניים – הן ברמה האישית והקהילתית, והן ברמה הלאומית.

שני המקרים ממחישים את עוצמתה של הדלפה: היא יכולה לחשוף אמת, אך גם לסכן חיים. היא יכולה להניע שינוי, אך גם לערער יציבות. ובזמן משבר – בין אם ביטחוני ובין אם פוליטי – הדלפה היא לא רק מידע. היא פעולה, היא עמדה, והיא מבחן מוסרי לחברה כולה.

ולעתים, גם הצהרה פומבית – שאינה בהכרח הדלפה – עלולה לשאת תוצאה דומה.

כך היה גם במקרהו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שבמהלך הלחימה חשף בתקשורת כיצד החמיר את תנאי הכליאה של אסירי חמאס בישראל. ההצהרות נועדו לשדר מסר של תקיפות, אך לפי דיווחים שונים, חמאס הגיב להן בהחמרת התנאים לשבויים ישראלים המוחזקים בעזה. כל פעם שבן גביר התראיין או פרסם הצהרה על החמרת התנאים – חמאס החמיר את יחסו לשבויים.

גם כאן, הכוונה הייתה להרתיע – אך התוצאה הייתה פגיעה באזרחים ישראלים. הדינמיקה הזו ממחישה כיצד גם חשיפה פומבית, שאינה בהכרח מסמך מודלף, יכולה לשמש כטריגר לתגובה הרסנית בזמן משבר.

ומפה לפרשת הנגד:

ההחלטה של הנגד לחשוף מסמך מסווג לגורם אזרחי – ובכך לעקוף את שרשרת הפיקוד – אינה רק פעולה שמטילה דופי במפקדיו, אלא גם גרמה לנזק ממשי בזמן מלחמה, תקופה שבה כל דליפה עלולה לפגוע בביטחון הלאומי ובמאמצים המדיניים.

הנזק שנגרם:

• פגיעה באמון בין הדרג הצבאי לדרג המדיני: חשיפת מידע רגיש מחוץ למסגרת המוסדית יצרה תחושת חוסר אמון, כאילו הצבא פועל מאחורי גבם של מקבלי ההחלטות.

• שיבוש תהליכים מדיניים: המסמך נגע לעסקת החטופים – נושא רגיש ביותר בזמן מלחמה. פרסום מוקדם או לא מבוקר עלול לשבש מגעים, להקשות על תיווך, ואף לסכן חיי אדם.

הנגד לא רק בחר לעקוף את מפקדיו – הוא הביע בהם אי-אמון בפועל, וגרם לנזק ממשי למערכת הביטחונית והמדינית. גם אם פעל מתוך מניע מוסרי, הדרך שבחר הייתה שגויה, מסוכנת, ובעיקר – פוגעת באינטרס הלאומי בשעת חירום.

סיכום:

מדובר באתגר מוסרי ומנהיגותי: האם יש לשקול מחדש את אופן השיח הציבורי בנושאים רגישים, במיוחד כאשר חיי אדם תלויים בכך?

ההדלפה, ההסברה והפצ"רית: מי באמת אחראי?

בזמן שמדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים כבדים, מתגלה גם כשל עמוק בזירה התודעתית. מערכת ההסברה הישראלית, שאמורה לייצג את עמדות המדינה בפני העולם, כשלה שוב ושוב בהעברת מסרים מדויקים, אחידים ומשכנעים. בתוך כך, פרשת הפצ"רית וההדלפה הפכה לסמל של מאבק פנימי, שבו נדמה כי האשמות מחליפות אחריות, והצדקות מחליפות חשבון נפש.

ההדלפה המדוברת, שהגיעה לגורמים זרים וגרמה לנזק תדמיתי משמעותי, עוררה גל תגובות חריף. אך במקום להתמקד בכשלי ההסברה, בחרו גורמים מסוימים להפנות את האש כלפי הפצ"רית – תוך יצירת עליהום ציבורי, שהפך במהרה ללינץ' תקשורתי. יש מי שמבקשים להצדיק את הרשעתה כדי להסיר מעצמם אחריות, אך האמת מורכבת יותר.

על פי תורת ישראל, לא שולחים אדם לשעירות לעזאזל. לא מקריבים אדם אחד כדי לכפר על חטאי הרבים. ההתנפלות על הפצ"רית אינה רק בלתי מוסרית – היא גם חוטאת לעובדות. ועדת החקירה שתוקם לאחר המלחמה תצטרך לבדוק לא רק את מעשיה, אלא גם את התנהלותם של כל המעורבים בכשל ההסברתי.

גם העיתונאי שנתן יד להדלפה אינו פטור מביקורת. בזמן מלחמה, כאשר כל חשיפה עלולה לשמש את אויבי ישראל, יש מקום לצנזורה עצמית. היה ניתן להמתין עם פרסום המידע עד לאחר סיום הלחימה – ובכך למנוע נזק מיותר. עיתונאי אינו רק מדווח – הוא גם שומר סף. חובתו הראשונה היא לטובת העם, ורק אחר כך לחובת הדיווח.

העיתונאים בישראל אינם פועלים בחלל ריק. הם חלק ממערך תקשורת מורשה, בעלי רישיון, בעלי השפעה. הרישיון הזה אינו רק טכני – הוא ביטוי לאמון הציבורי ולחובה מוסרית עמוקה. לא סתם ניתן להם רישיון. הוא מחייב אותם לפעול בזהירות, באחריות, ובשיקול דעת – במיוחד בזמנים רגישים.

המשבר הנוכחי הוא הזדמנות לחשבון נפש. מערכת ההסברה צריכה להשתפר, אך גם העיתונות צריכה לבחון את עצמה. האם היא פועלת מתוך שליחות ציבורית, או מתוך רצון לייצר כותרות? האם היא שומרת על טובת המדינה, או משרתת אינטרסים זרים? השאלות הללו אינן רק תיאורטיות – הן נוגעות בלב הדמוקרטיה, בלב הביטחון הלאומי, ובלב האמון הציבורי.