וַיִּהְיוּ לְנֵס: זיכרון קורח ועדתו כמופת לדורות על גבולות הכהונה, סדרי הקדושה בהקבלה להנהגת ישראל וחלוקת הנחלות כפי שקבע הבורא בישראל:
לאחר המאורעות הקשים שבאו בעקבות חטא בעל פעור והמגפה שפגעה בעם, מצווה בורא עולם על משה ועל אלעזר הכהן לערוך מפקד חדש לבני ישראל. דור המדבר הולך ונשלם, ודור חדש עומד להיכנס אל הארץ ולקבל את נחלתו:וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי: לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי: אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים:וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב: וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם (קרואי) קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל יְהֹוָה: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ: פרשת אחרי המגפה.הזכרת המעשה במקום זה איננה מקרית. בשעה שהתורה מונה את המשפחות ואת העומדים לרשת את הארץ, היא שבה ומזכירה את אלה שביקשו לערער על הסדר שקבע הבורא.נאמר על מאתיים וחמישים האנשים שהקריבו קטורת שלא כדין:וַיִּהְיוּ לְנֵס:מותם היה לנס ולזיכרון. אין הכוונה לנס במובן של ישועה, אלא לדבר העומד לעיני הכול ומשמש אות ואזהרה לדורות.על כך למדנו בפרשת קורח:וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ: אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ: זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ: במדבר- פרשת קורח.המחתות ששימשו את החוטאים לא הושמדו. הן נלקחו, רוקעו והונחו כציפוי למזבח:וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ.והתורה מפרשת במפורש את תכליתן:זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.מדוע זיכרון?לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ.כלומר, מדובר בזיכרון שנועד ללמד כי עבודת הקטורת ומשרת הכהונה אינן נתונות לבחירתו של אדם. אין אדם קובע לעצמו את תפקידו בקודש, אלא הבורא הוא שקובע לכל שבט, לכל משפחה ולכל אדם את מקומו.עיקרון זה עולה גם מדיני הנחלות:וְלֹֽא תִסֹּב נַֽחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל:ככה בורא עולם קבע וכך יהיה, לאדם אין קביעה בדבר.כשם שלכל שבט נקבעה נחלתו, כך נקבע גם סדר הקדושה בישראל. האדם אינו משנה סדר זה על דעת עצמו.לאחר מות נדב ואביהוא לא נתמלא מקומם בכהנים אחרים משבטים אחרים. לכהונה המשיכו רק בני אהרן הנותרים:וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם: וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם: וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר: וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָה: פרשת אחרי המגפה.הכהונה נותרה בידי אלעזר ואיתמר, בני אהרן. גם בני משה לא נכנסו למעמד הכהונה. מכאן עולה ההבחנה שבין תפקידו של משה לבין תפקידו של אהרן, ובין הנהגת העם לבין עבודת המקדש.יסוד זה מתבטא שוב במינוי יהושע. כאשר משה מתבשר כי לא ייכנס לארץ, הוא מבקש מנהיג לישראל. בורא עולם מצווה אותו למנות את יהושע בן נון, אך במקביל קובע את מקומו של אלעזר הכהן:וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל-הַ֥ר הָֽעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶֽאֱסַפְתָּ֥ אֶל-עַמֶּ֖יךָ גַּם-אָ֑תָּה כַּֽאֲשֶׁ֥ר נֶֽאֱסַ֖ף אַֽהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ: כַּֽאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר-צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵֽינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי-מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר-צִֽן: וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל-יְהֹוָ֖ה לֵאמֹֽר: יִפְקֹ֣ד יְהֹוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל-הָֽעֵדָֽה: אֲשֶׁר-יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַֽאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַֽאֲשֶׁ֥ר יֽוֹצִיאֵ֖ם וַֽאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִֽהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהֹוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין-לָהֶ֖ם רֹעֶֽה: וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה קַח-לְךָ֙ אֶת-יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן-נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר-ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָֽמַכְתָּ֥ אֶת-יָֽדְךָ֖ עָלָֽיו: וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹ לְעֵֽינֵיהֶֽם: וְנָֽתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַֽעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָֽאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה עַל-פִּ֨יו יֵֽצְא֜וּ וְעַל-פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֥ל אִתּ֖וֹ וְכָל-הָֽעֵדָֽה: וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּ֣קַּח אֶת-יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֨הוּ֙ לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל-הָֽעֵדָֽה: וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת-יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: פרשת אחרי המגפה.והלאה כשאלעזר בהנהגה ביחד יהושע כשם שהנהיגו אהרון ומשה יחד לפניהם.תפקיד יהושע הוא לא כתפקיד אלעזר.וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ יַֽעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָֽאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה:יהושע נבחר להנהיג את העם, אך תפקידו אינו תפקיד הכהן. הוא עומד לפני אלעזר הכהן, ואלעזר הוא השואל במשפט האורים לפני ה'. כך נשמרת ההבחנה בין תחומי האחריות השונים שנקבעו מלמעלה.לפיכך, כשם שמשה ואהרן פעלו יחד וכל אחד במקומו, כך עתידים יהושע ואלעזר לפעול יחד, וכל אחד במסגרת התפקיד שנקבע לו.מתוך כך מתבארת משמעות חטאו של קורח. קורח לא הסתפק במעמדו כלוי, אלא ביקש את מקום הכהונה, מקום שלא ניתן לו. התורה מלמדת כי יש הבדל בין ישראל, לוי וכהן, וכל אחד מהם קרוב אל הקודש במידה שנקבעה לו.ניתן ללמוד עוד על הדבר בפרשה זאת שמזכירה את בנות צלפחד, שם מדובר בנחלת קרקע בתוך שבטי ישראל. בנות צלפחד שלאביהן לא היו בנים ביקשו שלא ייגרע שם אביהן מתוך משפחתו ולכן נקבעה הלכה מיוחדת לגבי ירושת הנחלה כאשר אין בן. המנשה שלא כלוי יורש נחלת אדמה, זאת לא חוקה של הלוי שאינו יורש נחלת אדמה, לא נראה מקרה של בת כהן שנכנסת למקום הכהן באם לאביה אין בנים. משפט בת כהן לא כמשפט בת ישראל. כשם שמשפט כהן אינו כמשפט נשיא למשל:וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן-חֵ֤פֶר בֶּן-גִּלְעָד֙ בֶּן-מָכִ֣יר בֶּן-מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן-יוֹסֵ֑ף וְאֵ֨לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה: וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל-הָֽעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: אָבִ֘ינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹֽא-הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָֽעֵ֗דָה הַנּֽוֹעָדִ֛ים עַל-יְהֹוָ֖ה בַּֽעֲדַת-קֹ֑רַח כִּֽי-בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא-הָ֥יוּ לֽוֹ: לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם-אָבִ֨ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה-לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ: וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּֽבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת-נַֽחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן: וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ כִּֽי-יָמ֗וּת וּבֵן֙ אֵ֣ין ל֔וֹ וְהַֽעֲבַרְתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְבִתּֽוֹ: וְאִם-אֵ֥ין ל֖וֹ בַּ֑ת וּנְתַתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לְאֶחָֽיו: וְאִם-אֵ֥ין ל֖וֹ אַחִ֑ים וּנְתַתֶּ֥ם אֶת-נַֽחֲלָת֖וֹ לַֽאֲחֵ֥י אָבִֽיו: וְאִם-אֵ֣ין אַחִים֘ לְאָבִיו֒ וּנְתַתֶּ֣ם אֶת-נַֽחֲלָת֗וֹ לִשְׁאֵר֞וֹ הַקָּרֹ֥ב אֵלָ֛יו מִמִּשְׁפַּחְתּ֖וֹ וְיָרַ֣שׁ אֹתָ֑הּ וְֽהָ֨יְתָ֜ה לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְחֻקַּ֣ת מִשְׁפָּ֔ט כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: פרשת אחרי המגפה.כאן עוסקת התורה בירושת נחלת הארץ, ועל כן נקבעו דיני הירושה בהתאם למעמד המשפחתי ולמבנה השבטי. אולם כשם שדיני הנחלה נקבעים על פי דבר הבורא, כך גם סדרי הקדושה והכהונה נקבעים על פי דברו.פרשת "אחרי המגפה" חוזרת אל מאורעות קורח ועדתו כדי ללמד לדור הנכנס לארץ כי יש לזכור את הגבולות שנקבעו בקדושה. המחתות שנעשו ציפוי למזבח, אזכור דתן ואבירם במפקד, מעמדו של אלעזר הכהן לצד יהושע, ודיני הנחלות של בנות צלפחד, כולם מלמדים על סדר שנקבע מאת הבורא. האדם נקרא ללכת בתוך הסדר הזה, לזוכרו ולשומרו, ולא לנסות ליטול לעצמו תפקיד שלא ניתן לו. |
וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כָל–יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ–ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה– שמואל הנביא: לוי משושלת קורח, איש הר אפרים ומנהיג ישראל:
שמואל הנביא: לוי משושלת קורח, איש הר אפרים ומנהיג ישראלמבואדמותו של שמואל הנביא עומדת בנקודת המעבר שבין תקופת השופטים לתקופת המלוכה. הוא היה נביא, שופט, מנהיג רוחני ולאומי, ומי שמשח את שאול ואת דוד למלכים על ישראל. אולם לצד חשיבותו ההיסטורית, עולה שאלה מעניינת לגבי ייחוסו: האם שמואל היה משבט אפרים, כפי שעשוי להשתמע מספר שמואל, או שהיה לוי, כפי שמפורט בספר דברי הימים?עיון במקורות מלמד כי ספר דברי הימים מייחס את שמואל באופן ברור לשבט לוי דרך משפחת קהת וצאצאי קורח. במקביל, הכינוי "אפרתי" המופיע בספר שמואל עשוי להתייחס למקום מגוריו באזור הר אפרים ולא לשיוכו השבטי. כך מתקבלת תמונה שלמה ועקבית של מוצאו ומעמדו.הייחוס המלא של שמואל בספר דברי הימיםבספר דברי הימים הראשון שושלתו של שמואל:וּבְנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ.אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ וְאַסִּיר בְּנוֹ.תַּחַת בְּנוֹ אוּרִיאֵל בְּנוֹ עֻזִּיָּה בְנוֹ וְשָׁאוּל בְּנוֹ.וּבְנֵי אֶלְקָנָה עֲמָשַׂי וַאֲחִימוֹת.אֶלְקָנָה בְנֵי אֶלְקָנָה צוֹפַי בְנוֹ וְנַחַת בְּנוֹ.אֱלִיאָב בְּנוֹ יְרֹחָם בְּנוֹ אֶלְקָנָה בְּנוֹ.וּבְנֵי שְׁמוּאֵל הַבְּכֹר וַשְׁנִי וַאֲבִיָּה.ובהמשך אותו פרק מובאת שוב השושלת במסגרת ייחוסו של הימן המשורר, נכדו של שמואל:הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל.בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ.בֶּן צוּף בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי.בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה.בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח.בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל.שושלת זו אינה מותירה ספק: בספר דברי הימים נרשם שמואל כלוי מצאצאי קהת וממשפחת קורח.בני קורח לא מתויש משמעות מיוחדת לכך ששמואל מיוחס לקורח.קורח עצמו הנהיג את המרד נגד משה ואהרן במדבר, אך התורה מדגישה:"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר)פסוק קצר זה מסביר כיצד שושלת קורח לא נכחדה. צאצאי קורח המשיכו להתקיים לאורך הדורות, ואף מילאו תפקידים חשובים בעבודת המקדש ובשירה. מזמורים רבים בתהילים מיוחסים ל"בני קורח".שמואל, לפי ספר דברי הימים, היה אחד מצאצאיהם הבולטים ביותר.האם שמואל היה מאפרים?אחד המקורות לקושי הוא פתיחת ספר שמואל:"וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם ... וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה ... אֶפְרָתִי" (שמואל).במבט ראשון נראה שאלקנה היה בן שבט אפרים.אולם קיימת אפשרות פשוטה יותר: "אפרתי" מתאר את מקום מגוריו ולא את השתייכותו השבטית.ערי הלויים בהר אפריםהלויים לא קיבלו נחלה שבטית משלהם כפי שקיבלו שאר השבטים.במקום זאת הם קיבלו ערים הפזורות בתוך נחלות שבטי ישראל. ערי לויים רבות נמצאו בתחומי יהודה, בנימין, אפרים, מנשה ושבטים נוספים.לכן ייתכן בהחלט שמשפחת אלקנה הייתה:
לפיכך אין סתירה בין שני הספרים.לפי ספר דברי הימים, שמואל היה לוי, אך לא מיוחס כלל לאהרן.הכהונה בישראל עברה דרך אהרן ובניו בלבד.ההשוואה למשה רבנוהדבר מעלה השוואה חשובה מאוד.משה רבנו היה:
ובכל זאת, הכהונה ניתנה לאהרן ולבניו ולא למשה.כלומר, כבר בתורה מופיעה דמות של מנהיג עליון שאיננו כהן אהרוני.שמואל מתאים לדגם זה:
לכן אין צורך להסביר את סמכותו של שמואל באמצעות כהונה תורשתית. סמכותו נבעה מנבואתו ומבחירת בורא עולם בו להנהיג את ישראל.משה, אהרן ושמואל בתהיליםספר תהילים מחבר בין שלושת האישים:מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יְהוָה וְהוּא יַעֲנֵם: (תהילים).פסוק זה מעמיד את משה, אהרן ושמואל בשורה אחת כמנהיגים רוחניים דגולים.מעניין שהפסוק אומר:
שמואל אינו מוגדר כאן ככהן אלא כאדם שתפילתו נשמעת וכמי שקורא בשם הבורא.מעמדו הייחודי של שמואלשמואל היה אישיות יוצאת דופן בתולדות ישראל:
כל זאת מבלי שהיה מלך ומבלי שהיה כהן אהרוני ובכל זאת הוא היה לוי, ממקבלי המעשרות בישראל.סיכוםהעדות המפורשת של ספר דברי הימים מלמדת ששמואל היה לוי משושלת קהת וענף קורח. שושלת זו התקיימה משום ש"בני קורח לא מתו", והיא המשיכה עד לשמואל ולהימן המשורר נכדו.הכינוי "אפרתי" שבספר שמואל אינו מחייב השתייכות לשבט אפרים, וניתן להבינו כתיאור של מקום המגורים בהר אפרים. הדבר מתאים למציאות שבה הלויים חיו בערים שהיו פזורות בנחלות השבטים השונים.בדומה למשה רבנו, שהיה לוי, נביא ושופט אך לא כהן אהרוני, גם שמואל היה לוי בעל מעמד רוחני ולאומי עליון, אך לא בן למשפחת הכהונה.לפיכך עולה מן המקרא תמונה ברורה: שמואל היה לוי מצאצאי קורח, תושב אזור הר אפרים, נביא, שופט ומנהיג ישראל, שסמכותו נבעה מנבואתו ומבחירת בורא עולם בו. כמו יהושע שהמשיך את משה ולא היה לוי ולא היה כהן. |
וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כָל–יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ–ל֔וֹ– משפט המלך והמעבר מהנהגת השופט הנביא והמושיע אל המלוכה: חלוקת הסמכויות בין מלך, כהן ונביא בישראל.
מבואפרשת אביגיל נפתחת בפסוק קצר אך רב משמעות:"וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה."פסוק זה מופיע מיד לאחר פגישת הפיוס האחרונה בין שאול לדוד ולפני סיפור נבל ואביגיל. לכאורה מדובר בהודעה קצרה על פטירתו של שמואל, אך למעשה זהו אחד מפסוקי המפתח בתולדות ישראל. מותו של שמואל אינו רק סיומם של חייו של נביא גדול, אלא סיומה של תקופת הנהגה שלמה והשלמת המעבר מעידן השופטים לעידן המלוכה.שמואל עומד בנקודת החיבור בין שתי תקופות. הוא היה נביא, שופט ומנהיג לאומי. הוא משח את שאול למלך, משח את דוד למלך, כשם שמשח משה את אהרן לכהונה והיה הדמות שדרכה נגלה דבר בורא עולם לישראל.וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית יְהוָה וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת הַמַּרְאָה אֶל עֵלִי: וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ: וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ וַיֹּאמַר יְהוָה הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה: וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַיהוָה הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה: וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוָה: וַיֹּסֶף יְהוָה לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר יְהוָה: שמואל.כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוָה:הבנת דמותו מחייבת הבחנה בין מוסדות ההנהגה השונים בישראל: כהונה, לויאים, נבואה, שיפוט ומלוכה. לכל אחד מהם ייעוד שונה, סמכות שונה ואף מקור פרנסה ושכר שונים.מתוך כך ניתן להבין כי מותו של שמואל מסמל את סיומה של הנהגה המאוחדת בדמות אחת, ואת תחילתה של תקופה חדשה שבה הסמכויות מתחלקות בין המלך, הכהן והנביא.שמואל לא ירש את כהונת עלילאחר מות עלי הכהן הפך שמואל לדמות המרכזית בישראל, אך הוא לא ירש את כהונתו של עלי.עלי היה כהן מבית אהרן ותפקידו השתייך למוסד הכהונה. לעומתו שמואל מתואר בראש ובראשונה כנביא:"וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוָה."גם כאשר הנהיג את העם ושפט אותו, מעמדו לא נבע משושלת כהונה אלא מבחירה אלוהית ומתוקף דבר בורא עולם קבלת העם את סמכותו. סמכותו נבעה מן השליחות שהוטלה עליו מאת בורא העולם ולא מעצם קבלת העם את הנהגתו.בדומה למשה רבנו, שלא הוריש את הנהגת ישראל לבניו אלא ליהושע בן נון משבט אפרים, גם שמואל לא הוריש את הנהגתו לבניו. בניו לא הלכו בדרכיו, והנהגת ישראל פנתה לכיוון אחר. להבדיל מיהושע שמואל היה לוי.לקרוא עוד:וַיָּ֣מָת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כָל–יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ–ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל–מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן– שמואל הנביא: לוי משושלת קורח, איש הר אפרים ומנהיג ישראל:ההבדל בין כהן, לוי, נביא ושופטהתורה מציגה כמה מוסדות הנהגה שונים, שלכל אחד מהם סמכות ותפקיד ייחודיים.הכהןהכהן הוא מצאצאי אהרן.תפקידיו כוללים:
שכרו וזכויותיו כוללים:
הכהונה עוברת בירושה מאב לבן.הלויהלוי שייך לשבט לוי אך אינו כהן.תפקידיו כוללים:
שכרו הוא המעשרות שניתנים לו מאת ישראל.מכאן שמשרת הלוי ומשרת הכהן אינן זהות, ואף דרך פרנסתם שונה.הנביאהנביא אינו בעל תפקיד תורשתי.אין בתורה מערכת כלכלית קבועה לנביא כפי שקיימת לכהנים וללויים.תפקידו הוא:
השופטהשופט מופקד על:
גם השופט אינו יורש את תפקידו בירושה משפחתית, אלא קם לפי צורכי הדור ובהנהגת הבורא.הכהן והשופט כמוקדי סמכות נפרדיםהתורה עצמה מבחינה בין מוסד הכהונה לבין מוסד המשפט.נאמר:כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל: דברים.פסוק זה מלמד כי הכהן והשופט אינם אותו תפקיד ואינם מחליפים זה את זה. כאשר מתעוררת שאלה קשה בעם, יש לפנות אל שני מוקדי הסמכות.לצד זאת היו האורים והתומים, שבאמצעותם היה הכהן הגדול מבקש לברר את רצון הבורא במצבים מיוחדים. גם כאן ניכרת מערכת הנהגה מורכבת הכוללת כהן, שופט והדרכה אלוהית.משה ושמואל כמנהיגים כולליםמשה ושמואל מייצגים דגם ייחודי של הנהגה הכוללת כמה סמכויות באדם אחד.משה היה:
לצדו עמד אהרן ככהן.כאשר נדרש להעביר את ההנהגה, היא לא עברה לבניו אלא ליהושע בן נון. בכך נקבע העיקרון שהנהגה אינה עוברת בהכרח בירושה.גם שמואל ריכז בידיו תפקידים רבים:
הוא היה החוליה האחרונה בשושלת המנהיגים שהחלה במשה ונמשכה ביהושע ובשופטים.בקשת המלך ומשפט המלךעוד בחייו של שמואל החל העם לבקש שינוי במבנה ההנהגה.זקני ישראל פנו אליו ואמרו:"שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם."בקשה זו באה על רקע העובדה שבניו של שמואל לא הלכו בדרכו, אך היא ביטאה גם רצון עמוק יותר להחליף את שיטת ההנהגה שהייתה נהוגה מימי השופטים במוסד מלוכה קבוע ויציב.שמואל הסתייג מן הבקשה, ובורא עולם ציווה עליו לשמוע בקול העם אך להזהירם תחילה. בעקבות זאת נשא את נאום "משפט המלך":"זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם."שמואל מפרט את סמכויותיו של המלך: גיוס לצבא, גיוס כוח עבודה, גביית מסים ועוד:העובדה שהעם בוחר את המנהיגים לא עושה אותם מלכים בארץ הזאת כמשפט המלך- כפי שנלמד גם ממלך אשור בעת שמשל בארץ הזאת ונצטווה לשמור ולקיים את משפט אלהי הארץ הזאת– מעודכן.בקשת העם למלך נענתה, שמואל נצטווה לאמר לעם את משפט המלך. ההיתרים שיש למלך כמולך על העם, עם הסתייגות- לאחאב ואיזבל לא היתה זכות לדרוש את כרם נבות.משפט המלך אינו רק אזהרה מפני שלטון ריכוזי. הוא גם תיאור מפורט של שינוי היסטורי עמוק. במקום הנהגה המתבססת על שופט ונביא שקמים לפי צורכי הדור, קם מוסד קבוע של מלוכה בעל סמכויות שלטוניות רחבות.המעבר לשלטון המלוכהכאשר שמואל נפטר, תהליך המעבר כבר החל.שאול כבר נמשח למלך.דוד כבר נבחר למלוך אחריו.עם מותו של שמואל הולכת ומושלמת חלוקת הסמכויות בין המוסדות השונים.בתקופת דוד ושלמה כבר אין אדם אחד המחזיק בכל מוקדי הסמכות.המלך הוא דוד או שלמה.הכהן הוא צדוק וגם אביתר.הנביא הוא נתן.בעת המלכת שלמה מצווה דוד:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיָּבֹאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן: וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה: וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו וּבָא וְיָשַׁב עַל כִּסְאִי וְהוּא יִמְלֹךְ תַּחְתָּי וְאֹתוֹ צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה: מלכים.פסוק זה מבטא היטב את המבנה החדש של ההנהגה בישראל.דוד ושלמה כממשיכי מסורת השופטיםאף שדוד ושלמה הם מלכים ולא שופטים, הם ממשיכים חלק מרכזי מתפקידי השופטים הקדומים.על דוד נאמר:"וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ."גם שלמה התפרסם בראשית מלכותו בזכות חכמת המשפט שהעניק לו בורא עולם.לפיכך עבר תפקיד הנהגת העם והשיפוט מהמוסד הישן של השופטים אל מוסד המלוכה, בעוד שהכהונה והנבואה המשיכו להתקיים כמערכות עצמאיות.משמעות מותו של שמואלמותו של שמואל מסמן יותר מאשר את פטירתו של אדם גדול.זהו הרגע שבו מסתיימת תקופה של מנהיגות המאוחדת בדמות אחת.מאותו שלב:
מה שהיה מרוכז בעבר במשה ובמידה רבה גם בשמואל, מתפזר עתה בין מוסדות נפרדים של הנהגה.לכן הפסוק:"וַיָּמָת שְׁמוּאֵל"אינו רק הודעת פטירה אלא הכרזה על שינוי יסודי במבנה הנהגת ישראל.סיכוםשמואל הנביא אינו ממשיך את עלי הכהן במוסד הכהונה, אלא ממשיך את מסורת ההנהגה שהחלה במשה, נמשכה ביהושע והגיעה לשיאה בתקופת השופטים. כוחו נבע מן הנבואה, המשפט והנהגת העם, ולא מירושת כהונה.התורה מבחינה בין כהן, לוי, נביא, שופט ומלך. לכל אחד מהם תפקיד, אחריות ומקור קיום משלו. הכהונה עוברת בירושה לבית אהרן, הלוויה נושאת תפקידים ייחודיים משלה, ואילו הנבואה והשיפוט ניתנים למי שנבחרו לכך משמים.בקשת העם למלך ונאום "משפט המלך" מלמדים כי כבר בימי שמואל החל המעבר ממערכת הנהגה המבוססת על שופטים ונביאים למערכת שלטונית קבועה. שמואל עצמו היה עד למעבר זה ואף מילא בו תפקיד מרכזי כאשר משח את שאול ואת דוד.לפיכך, מותו של שמואל בפרשת אביגיל מסמל את סיום עידן השופטים ואת התבססות הסדר החדש בישראל: מלך המנהיג את העם, כהן המופקד על עבודת הקודש ונביא המייצג את דבר בורא עולם. כך הופך הפסוק הקצר על מותו של שמואל לאבן דרך מרכזית בתולדות האומה, המסמלת את המעבר מהנהגה מאוחדת בידי שופט־נביא אחד למערכת מוסדות שלטונית ורוחנית המעצבת את ישראל לדורות. |
סירוב פקודה בפרשת נוב עיר הכהנים: בני בנימין דוחים את דרישת הנאמנות של שאול ומסרבים להרוג את אחימלך ובית אביו.
סירוב פקודה בפרשת נוב עיר הכהניםפרשת הריגת כהני נוב בידי דואג האדומי היא אחת הפרשות הקשות והמטלטלות בתנ"ך. היא מציגה התנגשות חריפה בין סמכותו של המלך לבין החובה המוסרית והדתית של האדם. במרכז הפרשה עומדת תופעה נדירה: עבדי המלך מסרבים למלא פקודה מפורשת של המלך שאול.אולם כדי להבין את משמעות סירוב הפקודה, יש לעמוד תחילה על הרקע שקדם לו. שאול כינס סביבו את עבדיו ופנה אליהם כאל "בְּנֵי יְמִינִי", בני שבטו. בדבריו ניסה לחזק את נאמנותם אליו והזכיר להם כי הוא מקור כוחם ומעמדם:"גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים, לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת?"שאול מבקש להבהיר כי דוד אינו יכול להעניק להם את המעמד, התפקידים וההטבות שהם מקבלים תחת שלטונו וזאת באם לא יהיו נאמנים לו:"כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלָי"ומשכך אם הם רוצים להמשיך להיות יותר קרובים לצלחת אז כדאי להם להיות בצד של שאול, הוא מבקש מהם מידע , לא להסתיר ממנו מידע אודות דוד באם יש להם שלא כמו בנו יהונתן:וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי:ובאותה נשימה הוא אומר זאת:וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִיאין חולה עלי כמשל למביא נזק למחנה שאול, שהיותו במחנה שאול כאדם שכמו מרגל לא מוסר לו מידע ומי שמסתיר מידע מסייע למעשה לדוד ומחזק את עמידתו נגדו ומחליש אותו כמו בנו יהונתן:כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה:ברגע זה קם דואג האדומי ומוסר לשאול את המידע שחיפש. דואג היה נוכח בנוב כאשר דוד הגיע אל אחימלך הכהן וביקש ממנו לחם וחרב. הוא היה עד לכך שאחימלך נתן לדוד צידה, התיר לו לאכול מלחם הקודש ומסר לו את חרב גלית הפלשתי. כעת הוא מספר על כך לשאול:"רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב"ובהמשך:"וַיִּשְׁאַל לוֹ בַיהוָה וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ"בעקבות דבריו של דואג מזמן שאול את אחימלך לשיחה. בשיחה זאת הוא מאשים אותם בקשירת קשר עם דוד:"לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי"אחימלך משיב כי פעל בתום לב. מבחינתו דוד היה נאמן המלך, חתן המלך ואדם נכבד בבית המלוכה:"וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ"הוא מדגיש שלא ידע דבר על העימות בין שאול לדוד:"כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל"אולם שאול אינו מקבל את דבריו. הוא גוזר דין מוות על אחימלך ועל כל בית אביו:"מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ"לאחר פסק הדין פונה שאול לעבדיו ומצווה עליהם לבצע את ההוצאה להורג:"סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהוָה"כאן מגיע רגע המבחן.אותם בני בנימין ששמעו זמן קצר קודם לכן את קריאתו של שאול לנאמנות, את ההבטחות למעמד ואת ההאשמות בדבר קשר נגדו, מסרבים לבצע את הפקודה:"וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי יְהוָה'"זהו לב הפרשה. למרות היותם אנשי המלך ולמרות השתייכותם לשבט בנימין, שבטו של שאול, הם אינם מוכנים להיות שותפים להריגת כהני הבורא. דווקא לאחר ששאול דרש מהם נאמנות מוחלטת, הם מציבים גבול ברור לסמכותו.משסירבו בני בנימין לבצע את הפקודה, פנה שאול אל דואג האדומי שאינו מבני עמינו:"סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים"דואג אינו מסרב. הוא הורג שמונים וחמישה כהנים נושאי אפוד בד. אך בכך אינו מסתפק. הוא ממשיך אל נוב עיר הכהנים ומכה אותה לפי חרב:"מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב"הניגוד בין עבדי שאול לבין דואג האדומי בולט במיוחד. בני בנימין שמעו את דרישת הנאמנות, היו קרובים למלך ויכלו להרוויח מציות לפקודתו, אך בחרו שלא לשלוח יד בכהני הבורא. דואג לעומתם היה האיש שמסר את המידע על אחימלך והאיש שביצע לבסוף את הפקודה הקשה ביותר.ושוב זה ההבדל בין דואג האדומי שאינו מבני ישראל לעומת בני שבט בנימין שהם מבני ישראל.מן הטבח הצליח להימלט אביתר בן אחימלך. הוא ברח אל דוד וסיפר לו על האסון. דוד הבין מיד כי דואג הוא שהביא את הדברים לידיעת שאול:"יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל"דוד קיבל את אביתר תחת חסותו ואמר לו:"שְׁבָה אִתִּי אַל תִּירָא... כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי"סיכוםפרשת נוב מלמדת כי יש מקרים שבהם נאמנות למלך ולשלטון אינה הערך העליון. שאול דרש מעבדיו נאמנות מלאה ואף רמז כי מעמדם תלוי בו, אך כאשר נדרשו להשתתף בהריגת כהני הבורא, הם סירבו. בכך הוכיחו כי קיימים ערכים העומדים מעל הציות לסמכות.לעומתם, דואג האדומי שאינן בן עמינו בחר בציות מוחלט לפקודת המלך והפך למבצע הטבח בנוב.סיפור נוב עיר הכהנים מתחיל בדרישת נאמנות של שאול מבני שבטו ומעבדיו, ממשיך בהלשנתו של דואג האדומי על אחימלך הכהן, ומגיע לשיאו בסירובם של עבדי המלך לבצע את גזר הדין שהוטל על כהני הבורא.דווקא לאחר שנדרשו להוכיח את נאמנותם, הם בחרו שלא לשלוח ידם בכהני הבורא.מנגד ניצב דואג האדומי, שמסר את המידע לשאול וביצע את הפקודה עד תומה.סירובם של עבדי שאול להרוג את אחימלך הכהן ואת בית אביו הוא אחד ממעשי הגבורה המוסריים הבולטים בתנ"ך. הם בחרו להסתכן באי-ציות למלך כדי שלא להיות שותפים לשפיכות דמים של כהני הבורא.לעומתם, דואג האדומי ביצע את הפקודה ללא היסוס והפך לסמל של ציות חסר מצפון וזאת כנראה מתוקף היותו בן עם אחר.הפרשה מלמדת כי יש מצבים שבהם החובה המוסרית והדתית גוברת על החובה לציית לסמכות.למחשבה:גם פה אפשר לקשר את הדבר ליוצרי נז"א כמלשינים עלינו והם שלא כמו דואג האדומי, הם נחשבים בני עמינו.בין שאול לדוד, בין ישראל לחמאס ולפלישתים: בין אם שמאל ובין אם ימין, אויבי ישראל רואים עם אחד בארץ ובחוץ לארץ- הצעה לדיון. |
בפרשה זאת מדובר על הערבות ההדדית, חלק מהעם חוטא או אדם אחד חוטא וכל העם נענש– וגם הפוך גם בזכות צדיקות של אדם אחד, נושע כל העם.
נכתב בשנת שבעים וארבע ועודכן בשנת שבעים ושבע עדכון שבעים ושמונה.אחד היסודות המרכזיים בתורה ובמחשבת ישראל הוא עקרון הערבות ההדדית. עם ישראל אינו אוסף של יחידים בלבד, אלא גוף רוחני אחד. משום כך, לעיתים חטאו של יחיד עלול להשפיע על הכלל כולו, ומנגד גם זכותו של אדם אחד עשויה להגן על העם ולהביא ישועה לרבים.בפרשת קורח אנו מוצאים ביטוי עמוק לשאלה זו: עד כמה אחראי העם למעשיו של היחיד, והיכן עובר הגבול בין אחריות משותפת לבין ענישה אישית?וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן-יִצְהָ֥ר בֶּן-קְהָ֖ת בֶּן-לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן-פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן: וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑ים נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי-שֵֽׁם: וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב-לָכֶם֒ כִּ֤י כָל-הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל-קְהַ֥ל יְהֹוָֽה: וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו: פרשת קרח חקת.מחלוקת קורח על הנהגת ישראלקורח, שהיה בן שבט לוי, ערער על מעמדם של משה ואהרן כמנהיגי העם. הוא טען:"רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָ֑ה, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָ֑ה".מאחורי טענת השוויון הסתתרה למעשה מחאה נגד הסדר שקבע בורא עולם עצמו. התורה מלמדת שלא משה ואהרן בחרו לעצמם את תפקידם, אלא שבורא עולם הוא שהבדיל את הכהונה לאהרן ואת עבודת הלויים לשבט לוי. לכן טענתו של קורח לא הייתה רק נגד ההנהגה האנושית, אלא גם נגד רצון הבורא.וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֨רַח֙ אֶת-כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד-יְהֹוָ֖ה אֶל-כָּל-הָֽעֵדָֽה: וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָֽעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַֽאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע: וַיִּפְּל֤וּ עַל-פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.משום כך נחשבה תלונתו לחטא חמור. כאשר קורח ועדתו התקהלו נגד משה ואהרן, התגלה כבוד הבורא ונשמע גזר דין קשה:"הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע".בשלב זה נראה היה שכל העדה עלולה להיענש יחד עם החוטאים.לנוכח הסכנה, נפלו משה ואהרן על פניהם והתפללו:"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?"זוהי אחת מטענות ההגנה הגדולות שבתורה. משה ואהרן מבקשים מבורא עולם להבחין בין החוטאים לבין כלל העם. לטענתם, אין זה צודק שכל העם יישא בעונשם של יחידים שמרדו בבבורא עולם.וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֥ר אֶל-הָֽעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן-קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַֽאֲבִירָֽם: וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל-דָּתָ֣ן וַֽאֲבִירָ֑ם וַיֵּֽלְכ֥וּ אַֽחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיְדַבֵּ֨ר אֶל-הָֽעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר סוּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָֽהֳלֵ֨י הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל-תִּגְּע֖וּ בְּכָל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן-תִּסָּפ֖וּ בְּכָל-חַטֹּאתָֽם: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.דבריהם התקבלו. בורא עולם הסכים שלא להעניש את כלל ישראל, אך הציב תנאי חשוב: על העם להתרחק מן הרשעים ולא להזדהות עם מעשיהם.לכן נצטווה משה לומר לעם:"סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה... פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם".תנאי ההצלה: היבדלות מן החטאכאן מתגלה יסוד חשוב בערבות ההדדית. כל עוד העם מזדהה עם החוטא או נמנע מלהסתייג ממעשיו, הוא עלול לשאת באחריות לחטאו. אולם כאשר העם מתרחק מן הרשע ומוקיע את המעשה הפסול, הוא מבדיל את עצמו מן החטא ואינו נענש בגללו.העם אכן שמע בקול משה והתרחק ממשכנותיהם של קורח, דתן ואבירם. רק החוטאים עצמם ובני ביתם הקרובים שנותרו עימם עמדו בפתח אוהליהם.וַיֵּֽעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן-קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַֽאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם יָֽצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם: וַיֹּ֘אמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי-יְהֹוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַֽעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל-הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי-לֹ֖א מִלִּבִּֽי: אִם-כְּמ֤וֹת כָּל-הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל-הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְהֹוָ֖ה שְׁלָחָֽנִי: וְאִם-בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהֹוָ֗ה וּפָֽצְתָ֨ה הָֽאֲדָמָ֤ה אֶת-פִּ֨יהָ֙ וּבָֽלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָֽרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת-יְהֹוָֽה: וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָֽאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם: פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.אז הכריז משה על המבחן שלמעשה יוכיח את אמינותו של משה שקורח הטיל בו ספק:אם אכן בורא עולם שלחו להנהיג את ישראל, יתרחש מאורע חסר תקדים:"וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָ֗ה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם..."ומיד לאחר שסיים לדבר:"וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם".האדמה פתחה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, ואילו עם ישראל ניצל. הדבר גם היה הוכחה לעם שאהרן ומשה דוברים אמת.כוחו של צדיק אחד להציל את הרבים: אהרן עומד בין המתים ובין החייםפרשת קורח אינה מסתיימת במותם של קורח ועדתו. למחרת המאורע מתברר כי חלק מן העם לא הפנים את משמעותו האמיתית. במקום לראות את העונש כהתערבות בורא עולם שנועדה לאשר את שליחותם של משה ואהרן, הם מפנים את טענותיהם כלפי המנהיגים עצמם:וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל-עֲדַ֤ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל-מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת-עַ֥ם יְהֹוָֽה: וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶֽעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְהֹוָֽה: וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן אֶל-פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָֽעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַֽאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל-פְּנֵיהֶֽם: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת-הַ֠מַּחְתָּ֠ה וְתֶן-עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל-הָֽעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי-יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף: וַיִּקַּ֨ח אַֽהֲרֹ֜ן כַּֽאֲשֶׁ֣ר | דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֨רָץ֙ אֶל-תּוֹך הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת-הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל-הָעָֽם: וַיַּֽעֲמֹ֥ד בֵּֽין-הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּֽעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה: וַיִּֽהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל-דְּבַר-קֹֽרַח: פרשת קרח חקת."וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהֹוָֽה."טענה זו אינה רק ביקורת על משה ואהרן. היא מהווה למעשה ערעור על הדין של בורא עולם עצמו. הרי לא משה ולא אהרן פתחו את פי האדמה ולא הם שגרמו למות קורח ועדתו. התורה הדגישה במפורש כי היה זה מעשה בורא עולם, שנועד להוכיח כי משה נשלח בשליחות שמים. לכן התלונה נגד משה ואהרן נחשבה, למעשה, המשך של מרד נגד רצון הבורא.בעקבות כך מתגלה שוב כבוד הבורא שאומר למשה:"הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע."בדומה למקרה הראשון, עולה האפשרות שכל העדה תיענש בעקבות החטא. אך כאן קורה דבר נוסף: הנגף כבר החל לפגוע בעם.תגובתו המיידית של משהמשה מבין שהזמן דוחק. אין זו שעה לדיון ממושך או לתפילה בלבד. הוא מצווה על אהרן:"קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהֹוָֽה, הֵחֵל הַנָּגֶף."המילה "מְהֵרָה" מלמדת על הדחיפות. הנגף כבר משתולל, וכל רגע נוסף עלול לגבות קורבנות נוספים.אהרן עומד בפרץאהרן אינו מהסס. התורה מתארת:"וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל."לא נאמר שאהרון הלך, אלא "וירץ". הכהן הגדול, מנהיג רוחני מבוגר ונכבד, רץ לתוך העם הנגוע כדי להציל את העם.בהמשך נאמר:"וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם."ואז מגיע אחד התיאורים המרגשים והחזקים בתורה:"וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה."אהרן ניצב כביכול בגופו בין החיים לבין המוות. מצד אחד כבר נפלו אלפים, ומהצד השני עדיין חיים רבים המצויים בסכנה. פעולתו עוצרת את המשך הפורענות ומגבילה את הנזק.הערבות ההדדית מן הצד ההפוךאם במקרה קורח דתן ואבירם למדנו שחטאו של יחיד עלול לסכן עם שלם כאשר העם קשור אליו ולמעשיו, הרי שכאן אנו לומדים את הצד השני של המטבע: זכותו של צדיק אחד מסוגלת להגן על רבים.אהרן אינו פועל למען עצמו. מדובר באנשים שהתלוננו זה עתה נגדו ונגד משה. למרות זאת, אהרן ממהר לכפר עליהם.זהו ביטוי מושלם של מנהיגות רוחנית ושל אהבת ישראל. במקום לכעוס על העם, הוא מסכן את עצמו ונכנס לתוך "מוקד הפורענות" כדי להצילם.עוד מקרה מפרשה אחרת בעת יהושע- החשש מחטא של חלק מן העם: מזבח בני גד ובני ראובןוַיִּשְׁלְח֨וּ בְנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל–בְּנֵי–רְאוּבֵ֧ן וְאֶל–בְּנֵי–גָ֛ד וְאֶל–חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט–מְנַשֶּׁ֖ה אֶל–אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד אֶת–פִּינְחָ֖ס בֶּן–אֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵֽן: וַעֲשָׂרָ֤ה נְשִׂאִים֙ עִמּ֔וֹ נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אָ֔ב לְכֹ֖ל מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאִ֨ישׁ רֹ֧אשׁ בֵּית–אֲבוֹתָ֛ם הֵ֖מָּה לְאַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיָּבֹ֜אוּ אֶל–בְּנֵי–רְאוּבֵ֧ן וְאֶל–בְּנֵי–גָ֛ד וְאֶל–חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט–מְנַשֶּׁ֖ה אֶל–אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד וַיְדַבְּר֥וּ אִתָּ֖ם לֵאמֹֽר: כֹּ֣ה אָמְר֞וּ כֹּ֣ל | עֲדַ֣ת יְהוָ֗ה מָֽה–הַמַּ֤עַל הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֤ר מְעַלְתֶּם֙ בֵּאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָשׁ֣וּב הַיּ֔וֹם מֵאַחֲרֵ֖י יְהוָ֑ה בִּבְנֽוֹתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ לִמְרָדְכֶ֥ם הַיּ֖וֹם בַּיהוָֽה: הַמְעַט–לָ֙נוּ֙ אֶת–עֲוֹ֣ן פְּע֔וֹר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא–הִטַּהַ֙רְנוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיְהִ֥י הַנֶּ֖גֶף בַּעֲדַ֥ת יְהוָֽה: וְאַתֶּם֙ תָּשֻׁ֣בוּ הַיּ֔וֹם מֵאַחֲרֵ֖י יְהוָ֑ה וְהָיָ֗ה אַתֶּ֞ם תִּמְרְד֤וּ הַיּוֹם֙ בַּֽיהוָ֔ה וּמָחָ֕ר אֶֽל–כָּל–עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יִקְצֹֽף: וְאַ֨ךְ אִם–טְמֵאָ֜ה אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֗ם עִבְר֨וּ לָכֶ֜ם אֶל–אֶ֨רֶץ אֲחֻזַּ֤ת יְהוָה֙ אֲשֶׁ֤ר שָֽׁכַן–שָׁם֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה וְהֵאָחֲז֖וּ בְּתוֹכֵ֑נוּ וּבַֽיהוָ֣ה אַל–תִּמְרֹ֗דוּ וְאֹתָ֙נוּ֙ אֶל–תִּמְרֹ֔דוּ בִּבְנֹֽתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ מִֽבַּלְעֲדֵ֔י מִזְבַּ֖ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ: הֲל֣וֹא | עָכָ֣ן בֶּן–זֶ֗רַח מָ֤עַל מַ֙עַל֙ בַּחֵ֔רֶם וְעַֽל–כָּל–עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל הָ֣יָה קָ֑צֶף וְהוּא֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד לֹ֥א גָוַ֖ע בַּעֲוֹנֽוֹ: פרשת עָרִ֖ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֖ן- כֹּהֵֽן: וַעֲשָׂרָ֤ה נְשִׂאִים֙.לאחר כיבוש הארץ והתנחלות השבטים, שבו בני ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה אל נחלתם בעבר הירדן המזרחי. בדרכם בנו מזבח גדול על הירדן. השבטים שישבו בארץ כנען, ממערב לירדן, פירשו את המעשה כהקמת מזבח חלופי למשכן בורא עולם, צעד שעלול להוות מרד בדברי התורה האוסרים הקרבה מחוץ למקום אשר יבחר בורא עולם והצד המזרחי לא היה מקום שבחר בו בורא עולם לזבוח לו.תגובת שאר השבטים הייתה חריפה. הם התכנסו אף למלחמה נגד אחיהם, אך לפני שפעלו בכוח שלחו משלחת בראשות פנחס בן אלעזר הכהן ועשרה נשיאים משבטי ישראל לברר את העניין.פנחס פנה אל בני ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה ואמר:"וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּֽיהוָ֔ה, וּמָחָר אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף."בדברים אלו מתגלה שוב עקרון הערבות ההדדית. אף שהמזבח נבנה בעבר הירדן המזרחי, מחוץ לאזור ההתנחלות העיקרי של רוב השבטים, חששו בני ישראל שאם אכן יהיה כאן מרד בבורא עולם, העונש לא יוגבל רק לשבטים החוטאים, אלא עלול לחול על כלל ישראל.לקחי העבר: בעל פעור ועכן בן זרחכדי להמחיש את חומרת העניין, הזכיר פנחס שני אירועים קודמים.הראשון הוא חטא בעל פעור:"הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר... וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת יְהוָֽה"בחטא בעל פעור נפגעו רבים מישראל בעקבות חטאם של החוטאים שנגררו אחר עבודת האלילים.האירוע השני הוא פרשת עכן בן זרח:"הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף, וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ."עכן היה אדם יחיד שלקח מן החרם ביריחו בניגוד לצו הבורא אולם תוצאות מעשיו הורגשו בכל האומה. ישראל נחלו מפלה בקרב העי, ורק לאחר גילוי החטא ותיקונו סר החטא המעל מעל העם ובמלחמה הבאה עם אנשי העי, נצחנו.פנחס מבסס את טענתו על תקדימים אלו: כבר ראינו בעבר שחטאו של יחיד עלול להביא קצף על העם כולו, ולכן אין לראות בחטא עניין אישי בלבד.אחריות הדדית גם מעבר לירדןמעניין במיוחד שבני ישראל לא אמרו: "אלה שבטים החיים בעבר הירדן, וזו בעייתם בלבד." להפך, הם הבינו שכל שבטי ישראל קשורים זה בזה, גם כאשר הם חיים משני עברי הירדן.לפיכך הציעו לבני גד ובני ראובן פתרון יוצא דופן:"וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת יְהוָ֥ה ... וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ."כלומר, אם קיים קושי רוחני בנחלתכם, אנו מוכנים לחלוק עמכם את נחלתנו, ובלבד שלא תגיעו למצב של מרד בבבורא עולם שיפגע גם בנו.יש כאן ביטוי מרשים של אחריות לאומית: השבטים מוכנים לוותר על חלק מנחלתם כדי למנוע מכשול רוחני מאחיהם, משום שהשלכותיו של המכשול אינן מקומיות בלבד אלא נוגעות לכל ישראל.בירור לפני מלחמהבסופו של דבר התברר כי החשד היה שגוי.לאחר ששמעו את ההסבר, קיבלו פנחס והנשיאים את דבריהם והחשש הוסר.גם כאן מתגלה יסוד חשוב: הערבות ההדדית מחייבת לפעול כאשר קיים חשש לחטא המסכן את הכלל, אך היא מחייבת גם לברר את העובדות לפני נקיטת צעדים קיצוניים. פנחס לא יצא מיד למלחמה, אלא הלך תחילה לדבר, להוכיח, לשמוע ולהבין.סיכום:שני האירועים הסמוכים בפרשת קורח משלימים זה את זה.פרשת קורח מלמדת כי הערבות ההדדית איננה רק זכות אלא גם אחריות. כאשר יש חוטאים הפועלים נגד יסודות התורה והאמונה, אין העם רשאי לעמוד מנגד או להעניק לגיטימציא למעשיהם. עליו להבדיל את עצמו מן החטא ולהבהיר שאינו שותף לו.מן הצד השני, הפרשה מלמדת גם על כוחם של צדיקי ישראל. תפילתם של משה ואהרן ו"סינגורם" על העם הצילו עם שלם מגזירה קשה. בזכות צדקותם ובזכות אהבתם לישראל הומרה הענישה הכללית בענישה ממוקדת של החוטאים בלבד.לפיכך, הלקח העולה מן הפרשה הוא כפול: חטאו של אדם עלול להשפיע על הרבים כאשר העם נקשר אליו ושותף למעשיו, אך כאשר העם מתנער מן החטא והולך בדרך הישר, אין הוא נענש בעוון היחיד.במאורע השני מתגלה כוחו העצום של הצדיק. כאשר הקצף מלפני בורא עולם יוצא על העם, אהרן הכהן עומד בפרץ, מכפר על ישראל ועוצר את המגפה. בזכות מעשהו ניצלים אלפים נוספים.מכאן אנו למדים שני עקרונות משלימים בערבות ההדדית: העם אינו יכול להתעלם מן החטא ולתת לו מקום בתוכו, אך באותה מידה גם זכותם, תפילתם ומסירותם של צדיקי ישראל מסוגלות להגן על הכלל כולו. חטאו של אדם אחד עלול להשפיע על הרבים, אך גם צדקותו של אדם אחד עשויה להיות מקור ישועה והצלה לעם שלם.אם בפרשת קורח למדנו שאסור לעם להמשיך ולהזדהות עם החוטאים, ואם במעשה אהרן למדנו שצדיק אחד יכול לעמוד בפרץ ולהציל עם שלם, הרי שבפרשת מזבח בני גד ובני ראובן אנו לומדים עיקרון נוסף:ישראל ערבים זה לזה גם כאשר הם רחוקים גיאוגרפית זה מזה. חטא שנעשה לכאורה בקצה אחד של העם אינו נשאר שם בלבד. משום כך מוטלת על כל חלקי האומה האחריות לדאוג לשלמותו הרוחנית של הכלל, להתריע מפני חטא, למנוע פירוד, ולברר את האמת בטרם ייעשו צעדים בלתי הפיכים.כך מצטרפת פרשת המזבח אל פרשת קורח, אל מעשה אהרן העומד בין המתים ובין החיים ואל פרשת עכן, ומציגה תמונה שלמה של ערבות הדדית: אחריות משותפת לחטא, דאגה הדדית לתיקון, ונכונות לפעול למען שלמותו הרוחנית של עם ישראל כולו.בסופו של מקרה, לאחר מחלוקת קורח ועדתו, אשר ערערו על מעמדו של אהרן הכהן ועל ייחודיות הכהונה שניתנה לו, ולאחר תלונת בני ישראל על משה ואהרן ניתן עוד אות לעם כדי שהדברים יהיו ברורים:וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֣ר | אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל-נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת-שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל-מַטֵּֽהוּ: וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַֽהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל-מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם: וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה: וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר-בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַֽהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת-תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם: וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו | כָּֽל-נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַֽהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם: וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה בְּאֹ֖הֶל הָֽעֵדֻֽת: וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל-אֹ֣הֶל הָֽעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה-אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֨רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים: פרשת קורח.לשם כך נצטווה משה לקחת מטה מכל אחד משנים עשר השבטים, ולכתוב על כל מטה את שם נשיא השבט. על מטה שבט לוי נכתב שמו של אהרן. כל המטות הונחו באוהל מועד לפני בורא עולם, ונקבע כי המטה של האיש אשר ייבחר על ידי הבורא יפרח.למחרת התגלה הנס הגדול: מטה אהרן לבית לוי פרח, הוציא פרח, הציץ ציץ וגמל שקדים. בכך הראה בורא עולם לעיני כל ישראל כי אהרן הוא שנבחר לכהונה, וכי כהונתו אינה תוצאה של כוח, כבוד או מעמד אנושי, אלא של בחירת בורא עולם בו ובזרעו אחריו.נס זה לא נועד רק להוכיח את מעמדו האישי של אהרן, אלא גם לקבוע לדורות כי הכהונה שייכת לאהרן ולזרעו אחריו. אמנם שבט לוי כולו נבחר לעבודת הקודש ולשירות המשכן, אך לא כל לוי הוא כהן. הכהונה נמסרה אך ורק לאהרן ובניו, ולפיכך גם לוי שאינו מזרעו של אהרן אינו רשאי ליטול לעצמו את עבודת הכהונה או לערער על סדר זה.לכן היה נס המטה הפורח תשובה ברורה לטענות קורח ועדתו ולתלונות העם. הוא הבהיר כי לכל אדם בישראל יש ייעוד ותפקיד שנקבעו על ידי בורא עולם, וכי הכהונה היא ברית עולם שניתנה לאהרן ולזרעו בלבד.למחשבה:ברור לכולנו שהדבר מביא מחשבה לימינו אנו, כאשר הגויים עוינים למדינת ישראל, נראית גם עוינות ליהודים ברחבי העולם. העולם רואה אותנו- עם אחד, גם כשלא כולם באותו "מגרש".לקרוא עוד:"פתרון בעיות" "פתרון סכסוכים"- לימודים מפרשת- ערים לשבת בהן- ספר יהושע.פרשת מעל בחרם- לא אוסיף להיות עמכם- מעודכן שנת שבעים וחמש. |
זֶ֣ה-יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים: לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶיֽךָ: כָּל-זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ– ואת זה לא אוכלים בכל מקום– בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ– לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖:
עבודת הלוי והכהן:
לוי | כהן | הערות: |
וְגַ֣ם אֶת-אַחֶ֩יךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֨יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִֽישָׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָֽעֵדֻֽת: וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כָּל-הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל-כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא-יָמֻ֥תוּ גַם-הֵ֖ם גַּם-אַתֶּֽם: וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת-מִשְׁמֶ֨רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹֽא-יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם: | וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל-אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶי֤ךָ וּבֵית-אָבִ֨יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת-עֲוֹ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶי֣ךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת-עֲוֹ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם: | עבודת הכהן היא עבודת המזבח, ללוי אסור להתקרב למזבח, אם יתקרה ימות וגם הכהן ימות באם הלוי יתקרב כשם שהתקרב קורח ומת. |
וַֽאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֨חְתִּי֙ אֶת-אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לַֽעֲבֹ֕ד אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: | וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא-יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: | הלוי עובד באהל המועד שנלווה לכהנים, הלוי נתונים לכהנים. |
וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת-כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכָל-דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַֽעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת-כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: | בעוד שכר הלוי נחשב לשכר חלף עבודת הכהן נחשבת לעבודת מתנה, הלוי משלם מעשר משכרו ככל העם, הכהנים לא משלמים מעשר. |
כמה למה ולמי:
לוי | כהן |
וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כָּל-מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַֽחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֨ אֲשֶׁר-הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְלֹֽא-יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת: וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת-עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֹנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַֽחֲלָֽה: כִּ֞י אֶת-מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיהֹוָה֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַֽחֲלָ֑ה עַל-כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַֽחֲלָֽה: | וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֘ אֶֽל-אַהֲרֹן֒ וַֽאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרֽוּמֹתָ֑י לְכָל-קָדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֙ נְתַתִּ֧ים לְמָשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחָק-עוֹלָֽם: זֶ֣ה-יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן-הָאֵ֑שׁ כָּל-קָ֠רְבָּנָ֠ם לְֽכָל-מִנְחָתָ֞ם וּלְכָל-חַטָּאתָ֗ם וּלְכָל-אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֥ים לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶיֽךָ: בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ כָּל-זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה-לָּֽךְ: וְזֶה-לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכָל-תְּנוּפֹת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק-עוֹלָ֑ם כָּל-טָה֥וֹר בְּבֵֽיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ: כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכָל-חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵֽאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר-יִתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֥ נְתַתִּֽים: בִּכּוּרֵ֞י כָּל-אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר-יָבִ֥יאוּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֣ יִֽהְיֶ֑ה כָּל-טָה֥וֹר בְּבֵֽיתְךָ֖ יֹֽאכְלֶֽנּוּ: |
וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כָּל-מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַֽחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֨ אֲשֶׁר-הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְלֹֽא-יִקְרְב֥וּ ע֛וֹד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לָשֵׂ֥את חֵ֖טְא לָמֽוּת: וְעָבַ֨ד הַלֵּוִ֜י ה֗וּא אֶת-עֲבֹדַת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהֵ֖ם יִשְׂא֣וּ עֲוֹנָ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַֽחֲלָֽה: כִּ֞י אֶת-מַעְשַׂ֣ר בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָרִ֤ימוּ לַֽיהֹוָה֙ תְּרוּמָ֔ה נָתַ֥תִּי לַלְוִיִּ֖ם לְנַֽחֲלָ֑ה עַל-כֵּן֙ אָמַ֣רְתִּי לָהֶ֔ם בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יִנְחֲל֖וּ נַֽחֲלָֽה: | וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: וְאֶל-הַלְוִיִּ֣ם תְּדַבֵּר֘ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶם֒ כִּֽי-תִ֠קְח֠וּ מֵאֵ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-הַֽמַּעֲשֵׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧תִּי לָכֶ֛ם מֵֽאִתָּ֖ם בְּנַֽחֲלַתְכֶ֑ם וַהֲרֵֽמֹתֶ֤ם מִמֶּ֨נּוּ֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מַֽעֲשֵׂ֖ר מִן-הַֽמַּעֲשֵֽׂר: וְנֶחְשַׁ֥ב לָכֶ֖ם תְּרֽוּמַתְכֶ֑ם כַּדָּגָן֙ מִן-הַגֹּ֔רֶן וְכַֽמְלֵאָ֖ה מִן-הַיָּֽקֶב: כֵּ֣ן תָּרִ֤ימוּ גַם-אַתֶּם֙ תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה מִכֹּל֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר תִּקְח֔וּ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְתַתֶּ֤ם מִמֶּ֨נּוּ֙ אֶת-תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן: מִכֹּל֙ מַתְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם תָּרִ֕ימוּ אֵ֖ת כָּל-תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֑ה מִכָּ֨ל-חֶלְבּ֔וֹ אֶֽת-מִקְדְּשׁ֖וֹ מִמֶּֽנּוּ: |
כָּל-חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִֽהְיֶֽה: כָּל-פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכָל-בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר-יַקְרִ֧יבוּ לַֽיהֹוָ֛ה בָּֽאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה-לָּ֑ךְ אַ֣ךְ | פָּ֣דֹה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר-הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה: וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן-חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא: אַ֣ךְ בְּֽכוֹר-שׁ֡וֹר אֽוֹ-בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ-בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת-דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ וְאֶת-חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֹֽה: וּבְשָׂרָ֖ם יִֽהְיֶה-לָּ֑ךְ כַּֽחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִֽהְיֶֽה: כֹּ֣ל | תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ לַֽיהֹוָה֒ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק-עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְךָ֖ וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ: וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶֽל-אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹֽא-יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: |
וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֘ אֶֽל-אַהֲרֹן֒ וַֽאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרֽוּמֹתָ֑י לְכָל-קָדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֙ נְתַתִּ֧ים לְמָשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחָק-עוֹלָֽם: זֶ֣ה-יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן-הָאֵ֑שׁ כָּל-קָ֠רְבָּנָ֠ם לְֽכָל-מִנְחָתָ֞ם וּלְכָל-חַטָּאתָ֗ם וּלְכָל-אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֥ים לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶיֽךָ: בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ כָּל-זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה-לָּֽךְ: וְזֶה-לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכָל-תְּנוּפֹת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק-עוֹלָ֑ם כָּל-טָה֥וֹר בְּבֵֽיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ: כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכָל-חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵֽאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר-יִתְּנ֥וּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֥ נְתַתִּֽים: בִּכּוּרֵ֞י כָּל-אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר-יָבִ֥יאוּ לַֽיהֹוָ֖ה לְךָ֣ יִֽהְיֶ֑ה כָּל-טָה֥וֹר בְּבֵֽיתְךָ֖ יֹֽאכְלֶֽנּוּ: כָּל-חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִֽהְיֶֽה: במדבר פרשת קֹ֔רַח- חֻקַּ֣ת.
כהנים:
זֶ֣ה-יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים:
לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶיֽךָ:
כָּל-זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ
ואת זה לא אוכלים בכל מקום, אכלים בקדש הקדשים באהל מועד:
בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ
וְזֶה-לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכָל-תְּנוּפֹת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒:
לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖:
עם הסתייגות לגבי בת הכהן:
וּבַת כֹּהֵן כִּי תִֽהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵֽל: וּבַת כֹּהֵן כִּי תִֽהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ: ויקרא.
וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ:
ואת זה אכלים האכלים בבית:
בְּבֵֽיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ:
לוי:
וְלִבְנֵ֣י לֵוִ֔י הִנֵּ֥ה נָתַ֛תִּי כָּל-מַֽעֲשֵׂ֥ר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְנַֽחֲלָ֑ה חֵ֤לֶף עֲבֹֽדָתָם֨ אֲשֶׁר-הֵ֣ם עֹֽבְדִ֔ים אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:
כתוב שהשכר של הלויאים: התרומות והמעשרות, הם נחלה כשהנחלה הזאת היא שכר חלף לעבודת אהל מועד ושזר לא יקרב אליו ואם יקרב, ימות:
וַֽאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֨חְתִּי֙ אֶת-אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיהֹוָ֔ה לַֽעֲבֹ֕ד אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ֠ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת-כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכָל-דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַֽעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת-כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת:
ומשכך איש מלבד הלוי לא יכול לעשות את המשרה ומשכך לא יכול לקבל מנחלה זאת בכל דרך יען כי הנחלה היא שכר לעבודה שרק הלוי והכהן לוי יכולים לעשות.
ומשכך ברור גם מזאת למה זאת נחלה שלא נחשבת בחוקת הנחלות והירושות או מכירת נחלות אדמה.
נחלת הכהן לא יכולה להמכר בכל תנאי כי היא משרה שזר אסור לה גם בהמשלה לחוקת אחוזת לוי שעל פי חוק עם מכירת נחלה המוכר גורע את אחוזת הכהן מהמכירה בצו בורא עולם האוסר למכור אחוזת לוי.
יש הבדל בין שכר הלוי והכהן מבחינת המעשר, הלוי מפריש מעשר מן המעשר שהוא מקבל מן העם, ואילו הכהן מקבל את המעשר מהלוי ששכרו הוא שכר חלף בעבור עבודתו באהל מועד ומשכך הכהן ובני ובנות ביתו אוכלים בקודש הקודשים ובבית הכהן שאין כניסה לזר לשולחן הזה.
לעומת הכהן, הלוי יכול לאכול משכרו בכל מקום, הוא ובני ביתו, כי שכרו של הלוי הוא כשכר כל העם מהבחינה הזאת שהוא משלם מעשר ככל העם.
וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בַּהֲרִֽימְכֶ֤ם אֶת-חֶלְבּוֹ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְנֶחְשַׁב֙ לַלְוִיִּ֔ם כִּתְבוּאַ֥ת גֹּ֖רֶן וּכִתְבוּאַ֥ת יָֽקֶב: וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּכָל-מָק֔וֹם אַתֶּ֖ם וּבֵֽיתְכֶ֑ם כִּֽי-שָׂכָ֥ר הוּא֙ לָכֶ֔ם חֵ֥לֶף עֲבֹֽדַתְכֶ֖ם בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:
לקרוא עוד:
פרשת הפיקודים- בת כהן גרושה באין קודש קודשים- לימודי שנת שבעים ושלוש לקוממיות שהפכה לעצמאות.
נחלה אחוזה ואחוזה- פרשת בהר סיני.
כִּֽי-יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בַּֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ– האחריות לטהר את הדם הנקי גם כאשר הרוצח אינו נשפט:
כִּֽי-יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בַּֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ: וְיָֽצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹֽׁפְטֶ֑יךָ וּמָֽדְדוּ֙ אֶל-הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶֽחָלָֽל: וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל-הֶֽחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא-מָֽשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל: וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת-הָֽעֶגְלָה֙ אֶל-נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא-יֵֽעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ-שָׁ֥ם אֶת-הָֽעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל: וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּֽהֲנִים֘ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑ה וְעַל-פִּיהֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה כָּל-רִ֥יב וְכָל-נָֽגַע: וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל-הֶֽחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת-יְדֵיהֶ֔ם עַל-הָֽעֶגְלָ֖ה הָֽעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל: וְעָנ֖וּ וְאָֽמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א (שפכה) שָֽׁפְכוּ֙ אֶת-הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ: כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר-פָּדִ֨יתָ֙ יְהֹוָ֔ה וְאַל-תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם: וְאַתָּ֗ה תְּבַעֵ֛ר הַדָּ֥ם הַנָּקִ֖י מִקִּרְבֶּ֑ךָ כִּי-תַֽעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה: דברים.
עגלה ערופה: כפרת הארץ על דם נקי
פתיחה
פרשת עגלה ערופה עוסקת במקרה קשה: חלל נמצא בשדה, והורגו אינו ידוע.
"כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ."
לכאורה, כל עוד אין יודעים מי הרוצח, אין אפשרות להעמידו לדין. אולם התורה איננה מתמקדת כאן ברוצח אלא בדם הנקי שנשפך ובארץ שבה נשפך.
א. "באדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך"
אין זו רק אדמה, אלא:
"הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ".
התורה מדגישה שהארץ היא נחלת יהוה שניתנה לישראל. משום כך, דם נקי הנשפך בתוכה איננו עניין פרטי שבין הרוצח לנרצח בלבד. יש כאן פגיעה בקדושת הארץ.
כשם שהתורה מזהירה:
"וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ... וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ" (במדבר),
כך גם כאן. שפיכות הדמים מחייבת כפרה משום שהיא מטמאת את הארץ.
ב. לא כפרת הרוצח, אלא כפרת הארץ
יש לשים לב: העגלה הערופה איננה קרבן חטאת ואיננה באה לכפר על אדם מסוים.
הרוצח כלל אינו ידוע.
הכפרה המבוקשת היא על מציאות של דם נקי באדמה.
משום כך מתפללים:
"כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל".
לא נאמר: "כפר לרוצח", אלא "כפר לעמך ישראל".
הכפרה נוגעת למצב שנוצר בקרב העם ובארץ.
ג. אחריות העם
"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ."
לפיכך, גם כאשר "לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ", אין העם נפטר מן החובה לפעול. האחריות לברר את מעשה הרצח מוטלת על בית הדין, אך האחריות לכפר על שפיכת הדם הנקי ולטהר את הארץ מוטלת על כלל ישראל.
כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֙ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר-פָּדִ֨יתָ֙ יְהֹוָ֔ה וְאַל-תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם:
ד. גם אם יימצא הרוצח
טעות היא לחשוב שהעגלה הערופה באה משום שלא ניתן לעשות משפט.
אם יימצא הרוצח לאחר מכן, חובה להביאו לדין ולעשות בו משפט צדק.
נמצא שהדין והכפרה הם שני עניינים נפרדים:
הדין עוסק בחוטא.
הכפרה עוסקת בטהרת הארץ ובסילוק דם נקי מקרב ישראל.
לפיכך, אי־ידיעת הרוצח מחייבת מעשה כפרה, אך מציאת הרוצח איננה מבטלת את הצורך לטהר את הארץ מן הדם שנשפך.
ה. "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך"
הפרשה מסיימת:
"וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה."
דם נקי שאינו מתכפר נעשה קטרוג על הארץ ועל יושביה.
לפיכך מצווה התורה לעשות מעשה גלוי של כפרה, כדי להסיר את טומאת הדם ולהשיב את הארץ למידת טהרתה.
סיכום
פרשת עגלה ערופה מלמדת יסוד גדול: שפיכות דמים איננה רק חטאו של רוצח מסוים. היא יוצרת פגם בארץ אשר יהוה נתן לישראל.
לפיכך, גם כאשר אין יודעים מי הכהו, אין הדם נעזב ואין הארץ נותרת בלא תיקון.
בית הדין מחפש את הרוצח כדי לעשות משפט צדק, אך במקביל מחויבים ישראל לבקש כפרה על הדם השפוך, כדי שלא תשרה טומאת דמים בארץ.
זהו עומק דברי התורה: במקום שבו הדם זועק מן האדמה, אין די בחיפוש אחר האשם; יש צורך גם בטהרת הארץ ובהשבת הסדר הראוי על כנו. בכך מתקיים הציווי: "וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ", לא רק במישור הדין, אלא גם במישור הכפרה והטהרה.
נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָֽתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו– על פי תורת ישראל מי הוא הנביא, המלך, הכהנים והמשיח הנביאים ומבחני אמיתות ואמינות:
כִּֽי-תָבֹ֣א אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָֽמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִֽיבֹתָֽי: שׂוֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֨יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֨יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֨יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-אָחִ֖יךָ הֽוּא: רַק֘ לֹֽא-יַרְבֶּה-לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא-יָשִׁ֤יב אֶת-הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹֽסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד: וְלֹ֤א יַרְבֶּה-לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה-לּ֖וֹ מְאֹֽד: וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת-מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל-סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֖י הַכֹּֽהֲנִ֥ים הַֽלְוִיִּֽם: וְהָֽיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל-יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו לִשְׁמֹ֠ר אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת-הַֽחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַֽעֲשׂתָֽם: לְבִלְתִּ֤י רוּם-לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן-הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַ֩עַן יַֽאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל-מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל:לֹא-יִֽהְיֶ֠ה לַכֹּֽהֲנִ֨ים הַֽלְוִיִּ֜ם כָּל-שֵׁ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַֽחֲלָ֖ה עִם-יִשְׂרָאֵ֑ל אִשֵּׁ֧י יְהֹוָ֛ה וְנַֽחֲלָת֖וֹ יֹֽאכֵלֽוּן: וְנַֽחֲלָ֥ה לֹא-יִֽהְיֶה-לּ֖וֹ בְּקֶ֣רֶב אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙ ה֣וּא נַֽחֲלָת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לֽוֹ: וְזֶ֡ה יִהְיֶה֩ מִשְׁפַּ֨ט הַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת הָעָ֗ם מֵאֵ֛ת זֹֽבְחֵ֥י הַזֶּ֖בַח אִם-שׁ֣וֹר אִם-שֶׂ֑ה וְנָתַן֙ לַכֹּהֵ֔ן הַזְּרֹ֥עַ וְהַלְּחָיַ֖יִם וְהַקֵּבָֽה: רֵאשִׁ֨ית דְּגָֽנְךָ֜ תִּירֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ וְרֵאשִׁ֛ית גֵּ֥ז צֹֽאנְךָ֖ תִּתֶּן-לֽוֹ: כִּ֣י ב֗וֹ בָּחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִכָּל-שְׁבָטֶ֑יךָ לַֽעֲמֹ֨ד לְשָׁרֵ֧ת בְּשֵׁם-יְהֹוָ֛ה ה֥וּא וּבָנָ֖יו כָּל-הַיָּמִֽים: וְכִֽי-יָבֹ֨א הַלֵּוִ֜י מֵֽאַחַ֤ד שְׁעָרֶ֨יךָ֙ מִכָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-ה֖וּא גָּ֣ר שָׁ֑ם וּבָא֙ בְּכָל-אַוַּ֣ת נַפְשׁ֔וֹ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה: וְשֵׁרֵ֕ת בְּשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו כְּכָל-אֶחָיו֙ הַֽלְוִיִּ֔ם הָעֹֽמְדִ֥ים שָׁ֖ם לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה: חֵ֥לֶק כְּחֵ֖לֶק יֹאכֵ֑לוּ לְבַ֥ד מִמְכָּרָ֖יו עַל-הָֽאָבֽוֹת: כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא-תִלְמַ֣ד לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּתֽוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם: לֹֽא-יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַֽעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ-וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף: וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל-הַמֵּתִֽים: כִּי-תֽוֹעֲבַ֥ת יְהֹוָ֖ה כָּל-עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּֽוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶי֔ךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: כִּ֣י | הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל-מְעֹֽנְנִ֥ים וְאֶל-קֹֽסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: נָבִ֨יא מִקִּרְבְּךָ֤ מֵֽאַחֶ֨יךָ֙ כָּמֹ֔נִי יָקִ֥ים לְךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֵלָ֖יו תִּשְׁמָעֽוּן: כְּכֹ֨ל אֲשֶׁר-שָׁאַ֜לְתָּ מֵעִ֨ם יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בְּחֹרֵ֔ב בְּי֥וֹם הַקָּהָ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֣א אֹסֵ֗ף לִשְׁמֹ֨עַ֙ אֶת-קוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י וְאֶת-הָאֵ֨שׁ הַגְּדֹלָ֥ה הַזֹּ֛את לֹֽא-אֶרְאֶ֥ה ע֖וֹד וְלֹ֥א אָמֽוּת: וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י הֵיטִ֖יבוּ אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ: נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָֽתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו וְדִבֶּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֖ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אֲצַוֶּֽנּוּ: וְהָיָ֗ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִשְׁמַע֙ אֶל-דְּבָרַ֔י אֲשֶׁ֥ר יְדַבֵּ֖ר בִּשְׁמִ֑י אָֽנֹכִ֖י אֶדְר֥שׁ מֵֽעִמּֽוֹ: אַ֣ךְ הַנָּבִ֡יא אֲשֶׁ֣ר יָזִיד֩ לְדַבֵּ֨ר דָּבָ֜ר בִּשְׁמִ֗י אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-צִוִּיתִיו֙ לְדַבֵּ֔ר וַֽאֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔ר בְּשֵׁ֖ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וּמֵ֖ת הַנָּבִ֥יא הַהֽוּא: וְכִ֥י תֹאמַ֖ר בִּלְבָבֶ֑ךָ אֵיכָה֙ נֵדַ֣ע אֶת-הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-דִבְּר֖וֹ יְהֹוָֽה: אֲשֶׁר֩ יְדַבֵּ֨ר הַנָּבִ֜יא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֗ה וְלֹא-יִֽהְיֶ֤ה הַדָּבָר֙ וְלֹ֣א יָבֹ֔א ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-דִבְּר֖וֹ יְהֹוָ֑ה בְּזָדוֹן֙ דִּבְּר֣וֹ הַנָּבִ֔יא לֹ֥א תָג֖וּר מִמֶּֽנּוּ: דברים.נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן (דברים)כך מלמד בורא עולם את ישראל בספר דברים.מיד לאחר שהתורה מזהירה מפני קוסמים, מעוננים, מנחשים ודורשי מתים, היא מלמדת כיצד ינהיג בורא עולם את עמו: דרך נביא אשר יקים מקרב ישראל.באותה פרשה מלמדת התורה גם על המלך שימלוך בישראל, על הכוהנים והלויים, ועל הדרך להבחין בין נביא אמת לנביא שקר.מי הוא מלך, מי הוא נביא וגם אודות כהונה ומשיחה.מהו משיחמשיח הוא משורש המילה מ.ש.ח.משיח הוא אדם שנמשח במשחה מיוחדת. המשחה איננה שמן רגיל אלא רקיחה מיוחדת אשר הכין בורא עולם לצורך קידוש ומינוי לתפקיד.המושח איננו בהכרח משיח בעצמו.לפיכך, כדי להבין מיהו המשיח, יש לבחון תחילה את המשוחים והמושחים בתורת ישראל.הכוהניםמשיחת הכוהנים היא משיחת עולם.משה הוא זה שמשח את אהרן ואת בניו, אלעזר ואיתמר.כך נאמר:וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי... חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. (שמות)וכן:וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ... וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם. (שמות)וכן:וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם... אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו. (שמות)משיחה זו ניתנה לאהרן ולזרעו כחוקת עולם.משיחה שבהמשך לאהרן, אלעזר ואיתמר היא המשך זרע הכהונה והלאה מהם.לעומת הכהונה, משיחת המלך איננה מבוססת על עצם היותו בן למשפחה מסוימת. היסוד הראשון במלכות הוא בחירתו של בורא עולם.מלך ישראלכך נאמר בתורה:כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. (דבריםשלושה יסודות מפורשים כאן:שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ.לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא.בהמשך מלמדת התורה שהמלך חייב להיות כפוף לתורה:וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול. (דברים)המלך בישראל איננו מעל התורה. הוא כפוף לה.מי מושח את המלךלאחר פרשת המלך באה פרשת הנביא.התורה מלמדת:נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. (דברים)וכן:נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. (דברים)מי מושח את המלך?נביאים וכוהנים.כך משח שמואל את שאול.כך משח שמואל את דוד.כך משחו צדוק הכהן ונתן הנביא את שלמה.מי הוא הנביאעל שמואל נאמר:וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ. (שמואל)ובהמשך:וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַיהוָה הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה: וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוָה. (שמואל)שמואל נודע לישראל כנביא.לא נאמר שמעטים ידעו.לא נאמר שקבוצה אחת האמינה בכך.נאמר:וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל.אותות הנביאעל תקופה שאין בה נבואה נאמר:אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה. (תהלים )מה הם אותם אותות?כאשר משה חשש שלא יאמינו לו ישראל, נתן לו בורא עולם אותות:וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ. (שמות)וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. (שמות)וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. (שמות)ותכליתם הייתה:לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם. (שמות)זה הנביא.זה מלך משיחכך היה אצל שאול.תחילה גילה בורא עולם לשמואל:כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. (שמואל)ולאחר מכן:וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ... הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ יְהֹוָה עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד. (שמואל)ושוב, כדבר בורא עולם בספר דברים:שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.כך היה אצל דוד.תחילה נאמר:מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ... כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ. (שמואל)ובהמשך:וַיֹּאמֶר יְהֹוָה קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא. (שמואל)ולבסוף:וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו. (שמואלכך היה אצל שלמה.וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא... וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה. (מלכים)בכל המקרים חוזר אותו סדר:נביא.בחירת בורא עולם.משיחה.ידיעה.זה הנביא.זה מלך משיח.שאלת המשיח בעת הזאתלאחר העיון בתורה ובנביאים עולה שאלה פשוטה.כיצד ניתן לדעת על אדם שהוא משיח אם לא נודעה בחירתו בדרך המתוארת בתורה:כיצד ניתן לדעת על אדם שהוא משיח אם לא הועמד לפני ישראל באופן שבו הועמדו שאול, דוד ושלמה:כיצד ניתן לדעת על אדם שהוא משיח אם לא התקיימה לגביו הדרך שהתורה עצמה מתארת:יש אנשים המאמינים כי אישים שונים בדורות האחרונים הם המשיח.יש הממתינים לשובו של מנהיג כזה או אחר.אולם התורה והנביאים מציגים דגם ברור של נביא, של מלך ושל משיחה.ראוי לבחון כל טענה למשיחיות לאור אותו דגם.סיכוםצמאונו של דוד לבורא עולם בא לידי ביטוי במזמור:מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה: אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם. (תהלים)מן התורה ומן הנביאים עולה כי משיח איננו תואר של כבוד בלבד.משיח הוא מי שנבחר על ידי בורא עולם, נודע באמצעות נביא אמת, ונמשח לתפקידו.לפיכך, שאלת המשיח איננה שאלה שולית. למשיח שנבחר בידי בורא עולם ניתנת סמכות גדולה מאוד. משום כך יש חשיבות רבה לבחון כל טענה למשיחיות על פי הקריטריונים שהתורה והנביאים עצמם קבעו, ולא על פי מסורת מאוחרת, הערכה אישית או אמונת חסידים בלבד.זהו סדר הדברים שקבע בורא עולם בתורה, ועל פיו ראוי לבחון כל טענה בדבר משיח ישראל. |
וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֘ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם — וּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם
כֶּסֶף מִקְשָׁה: החצוצרות, הקריאה לעם והזיכרון לפני בורא עולםדבר התורה- פרשת מקרא העדה- שלח לך.וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצֹצְרוֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת־הַמַּחֲנוֹת: וְתָקְעוּ בָהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל־הָעֵדָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְאִם־בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה: וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם: וּבְהַקְהִיל אֶת־הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ:וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:וְכִי־תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל־הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.כֶּסֶף מִקְשָׁההחצוצרות שעליהן נצטווה משה אינן שופר מקרן איל, וגם אינן כלי נגינה רגיל.נאמר:"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצֹצְרוֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה."הן עשויות כסף.הן עשויות מקשה אחת.זהו כלי קודש שנועד לתפקידים מוגדרים באורחות ישראל.החצוצרות נועדו להיות:"לְמִקְרָא הָעֵדָה."וכן:"וּלְמַסַּע אֶת־הַמַּחֲנוֹת."לפיכך החצוצרה אינה רק כלי להשמעת קול, אלא אמצעי הנהגה, כינוס, מסע, מלחמה ועבודת קודש.שפה של קולותקריאת המחנות נעשתה באמצעות החצוצרות.כאשר תקעו בהן:"וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל־הָעֵדָה."תקיעה אחרת משמעותה הייתה כינוס הנשיאים בלבד:"וְאִם־בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים."החצוצרות יצרו למעשה שפה מוסכמת של קולות.אין צורך במילים.העם יודע את משמעות התקיעה.כל צליל מבטא הוראה אחרת.תקיעה למסע ותרועה למסעכאשר הגיע זמן מסעות המחנות נאמר:"וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה."ובהמשך:"וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה."לעומת זאת כאשר מטרת התקיעה היא כינוס:"וּבְהַקְהִיל אֶת־הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ."כלומר קיימת הבחנה ברורה בין תקיעה לבין תרועה.הקול עצמו נושא משמעות.הכהנים הם בעלי התפקידמי שתוקעים בחצוצרות אינם כל אדם.נאמר:"וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת."הכהנים הם המבצעים את התקיעות.כשם שהם משרתים בקודש, כך הם גם משמיעים את הקול המכוון את העם.מתוך כך נראה שהחצוצרות הן חלק ממערכת עבודת הקודש של ישראל.מלחמה היא עת דין שמבקשים שהכהן יעמד בפרץ.גם פה על משל על פי הכהנים ואני אברכם:יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם:כביאור הרב לאו, הברכה מפי הכהן אך בורא עולם הוא המברך ומשכך הכהן הוא כצינור גם לנשיאת עוון ופשעת:וַיַּעֲבֹר יְהוָֹה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָֹה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה:במקרה הזה הכהנים תקעו בשופרות והתשועה היא מבורא עולם, העיר נפלה על התרועה הזאת, ולאחר מכן נכנסו עם ישראל לעיר:וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל: וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים: וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל (בשמעכם) כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ:וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אֶל הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה: (ויאמרו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם עִבְרוּ וְסֹבּוּ אֶת הָעִיר וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה: וַיְהִי כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי יְהוָה עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם: וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים (תקעו) תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וְאֶת הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם:וַיַּסֵּב אֲרוֹן יְהוָה אֶת הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה: וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן יְהוָה: וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיֹּבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי אֲרוֹן יְהוָה (הולך) הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת: וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי פַּעַם אַחַת וַיָּשֻׁבוּ הַמַּחֲנֶה כֹּה עָשׂוּ שֵׁשֶׁת יָמִים: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים: וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הָרִיעוּ כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָעִיר: וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיהוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ: וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ: וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַיהוָה אוֹצַר יְהוָה יָבוֹא: וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר: ישעיהו.אפשר לחייך ולאמר שקודם חיל האוויר מפציץ מלמעלה ורק לאחר מכן נכנס חיל רגלים.במקרה הזה העיר נפלה לפני שחיל הרגלים נכנס.בשעת מלחמהאחד מתפקידי החצוצרות הוא בזמן מלחמה.נאמר:"וְכִי־תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם."ובאותה שעה:"וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת."לאחר מכן נאמר:"וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.""וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם."התרועה איננה רק אות צבאי.יש לה משמעות רוחנית.זהו קול של פנייה לבורא עולם בשעת צרה.מעין זעקה לא במילים אלא בקול החצוצרות.תחילה:"וַהֲרֵעֹתֶם."ולאחר מכן:"וְנִזְכַּרְתֶּם."ומתוך כך:"וְנוֹשַׁעְתֶּם."בימי שמחה ומועדהחצוצרות אינן מיועדות רק לעת מלחמה.אותו כלי משמש גם בימי שמחה.נאמר:"וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם.""וּבְמוֹעֲדֵיכֶם.""וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם."ואז:"וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת."במלחמה באה תרועה.בשמחה באה תקיעה.במלחמה זועקים.בשמחה חוגגים.אך בשני המצבים נאמר:"וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם."זיכרון לפני בורא עולםמילה מרכזית בפרשה היא:"וְנִזְכַּרְתֶּם."וכן:"לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם."החצוצרות קשורות לזיכרון.הן מזכירות את ישראל לפני בורא עולם.רעיון זה מזכיר את שירת האזינו:"וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד."גם שם יש דבר העומד לפני בורא עולם ומזכיר את ישראל.השירה שם.החצוצרות כאן.בשני המקרים קיים יסוד של זיכרון בעת צרה, עת צרה.מהי עת רעהנאמר בישעיהו:"יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה."האור הוא היפוכו של החושך.ובאותו אופן:"עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע."בהקשר זה ניתן להבין את הרע כהיפוכו של השלום.מלחמה היא היפוכה של השלום.ומשום כך מלחמה היא עת רעה.בפרשת החצוצרות נאמר:"וְכִי־תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם."ובאותה שעה:"וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת.""וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם."המלחמה היא שעת דין, ובשעת הדין מבקשים רחמים וישועה.יריחו: התרועה והתשועהרעיון הקריאה בקול בעת מלחמה מופיע גם בכיבוש יריחו.שם היו אלו שופרות ולא חצוצרות כסף.הכהנים נשאו:"שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים."ולבסוף:"הָרִיעוּ כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָעִיר."ובהמשך:"וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה.""וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ."התשועה איננה מן הקול עצמו.התשועה היא מבורא עולם.הקול הוא הקריאה.וההצלה היא מאת מבורא עולם.סיכוםהחצוצרות אינן כלי מוזיקלי בלבד.הן כלי הנהגה, כינוס, מסע, מלחמה, שמחה ומועד.הן שפה של אותות וקולות.הכהנים הם התוקעים בהן.במלחמה:"וַהֲרֵעֹתֶם."בשמחה:"וּתְקַעְתֶּם."ובכל המקרים מטרתן היא:"וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם."החצוצרות משמשות כאות לעם וכפנייה כלפי מעלה.קריאת כיוון למחנות.וקריאה לבורא עולם להושיע, לברך ולזכור את עמו. |
בפרשת הפקודים נלמד שעבודת הלוי היא עבודת המשכן ועל כך שכרו. תלמיד ישיבה לא עובד את עבודת המשכן. לימודי התורה הם ציווי לכל העם וגם לגר.
וְאֵ֛לֶּה תּֽוֹלְדֹ֥ת אַֽהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֥ר סִינָֽי: וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי-אַהֲרֹ֖ן הַבְּכֹ֣ר | נָדָ֑ב וַֽאֲבִיה֕וּא אֶלְעָזָ֖ר וְאִֽיתָמָֽר: אֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֔ן הַכֹּֽהֲנִ֖ים הַמְּשֻׁחִ֑ים אֲשֶׁר-מִלֵּ֥א יָדָ֖ם לְכַהֵֽן: וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַֽאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֡ה בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹֽא-הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל-פְּנֵ֖י אַֽהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם: וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: הַקְרֵב֙ אֶת-מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵֽׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ: וְשָֽׁמְר֣וּ אֶת-מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת-מִשְׁמֶ֨רֶת֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: וְשָֽׁמְר֗וּ אֶֽת-כָּל-כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: וְנָֽתַתָּה֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֨מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְאֶת-אַֽהֲרֹ֤ן וְאֶת-בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָֽׁמְר֖וּ אֶת-כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת: פרשת הפיקודים.תלמיד ישיבה לא עובד את עבודת המשכן. תלמיד ישיבה זאת לא עבודת הלוי והכהן.לא כתוב בתורה מקצוע בשם תלמיד ישיבה.לימודי התורה הם ציווי לכל העם לגברים, נשים, ילדים וגם לגר.הַקְהֵל אֶת הָעָם הָֽאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵֽרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָֽרְאוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹֽהֵיכֶם וְשָֽׁמְרוּ לַֽעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּֽאת: דברים.אין דבר כזה משרת לומדי תורה שעליה מקבלים שכר.שכר הכהן והלוי הוא על עבודת המשכן כמבואר גם בפרשת הפקודים:וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: נָשֹׂ֗א אֶת-רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵֽרְשׁ֖וֹן גַּם-הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם: מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה עַ֛ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקֹ֣ד אוֹתָ֑ם כָּל-הַבָּא֨ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א לַֽעֲבֹ֥ד עֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: זֹ֣את עֲבֹדַ֔ת מִשְׁפְּחֹ֖ת הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֑י לַֽעֲבֹ֖ד וּלְמַשָּֽׂא: וְנָ֨שְׂא֜וּ אֶת-יְרִיעֹ֤ת הַמִּשְׁכָּן֙ וְאֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד מִכְסֵ֕הוּ וּמִכְסֵ֛ה הַתַּ֥חַשׁ אֲשֶׁר-עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה וְאֶ֨ת-מָסַ֔ךְ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְאֵת֩ קַלְעֵ֨י הֶֽחָצֵ֜ר וְאֶת-מָסַ֣ךְ | פֶּ֣תַח | שַׁ֣עַר הֶֽחָצֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר עַל-הַמִּשְׁכָּ֤ן וְעַל-הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ סָבִ֔יב וְאֵת֙ מֵֽיתְרֵיהֶ֔ם וְאֶֽת-כָּל-כְּלֵ֖י עֲבֹֽדָתָ֑ם וְאֵ֨ת כָּל-אֲשֶׁ֧ר יֵֽעָשֶׂ֛ה לָהֶ֖ם וְעָבָֽדוּ: עַל-פִּי֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו תִּֽהְיֶ֗ה כָּל-עֲבֹדַת֙ בְּנֵ֣י הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֔י לְכָ֨ל-מַשָּׂאָ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתָ֑ם וּפְקַדְתֶּ֤ם עֲלֵהֶם֙ בְּמִשְׁמֶ֔רֶת אֵ֖ת כָּל-מַשָּׂאָֽם: זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹ֛ת בְּנֵ֥י הַגֵּֽרְשֻׁנִּ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּמִ֨שְׁמַרְתָּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן: בְּנֵ֖י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֥ם לְבֵית-אֲבֹתָ֖ם תִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: מִבֶּן֩ שְׁלֹשִׁ֨ים שָׁנָ֜ה וָמַ֗עְלָה וְעַ֛ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּפְקְדֵ֑ם כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹ֕ד אֶת-עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְזֹאת֙ מִשְׁמֶ֣רֶת מַשָּׂאָ֔ם לְכָל-עֲבֹֽדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קַרְשֵׁי֙ הַמִּשְׁכָּ֔ן וּבְרִיחָ֖יו וְעַמּוּדָ֥יו וַֽאֲדָנָֽיו: וְעַמּוּדֵי֩ הֶֽחָצֵ֨ר סָבִ֜יב וְאַדְנֵיהֶ֗ם וִֽיתֵדֹתָם֙ וּמֵ֣יתְרֵיהֶ֔ם לְכָ֨ל-כְּלֵיהֶ֔ם וּלְכֹ֖ל עֲבֹֽדָתָ֑ם וּבְשֵׁמֹ֣ת תִּפְקְד֔וּ אֶת-כְּלֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת מַשָּׂאָֽם: זֹ֣את עֲבֹדַ֗ת מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י מְרָרִ֔י לְכָל-עֲבֹֽדָתָ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן-אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן: וַיִּפְקֹ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י הָֽעֵדָ֖ה אֶת-בְּנֵ֣י הַקְּהָתִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וַיִּֽהְי֥וּ פְקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: אֵ֤לֶּה פְקוּדֵי֙ מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֔י כָּל-הָֽעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: וּפְקוּדֵ֖י בְּנֵ֣י גֵֽרְשׁ֑וֹן לְמִשְׁפְּחוֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וַיִּֽהְיוּ֙ פְּקֻ֣דֵיהֶ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם אַלְפַּ֕יִם וְשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים: אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֗י מִשְׁפְּחֹת֙ בְּנֵ֣י גֵֽרְשׁ֔וֹן כָּל-הָֽעֹבֵ֖ד בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֥ד מֹשֶׁ֛ה וְאַֽהֲרֹ֖ן עַל-פִּ֥י יְהֹוָֽה: וּפְקוּדֵ֕י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּא֙ לַצָּבָ֔א לַֽעֲבֹדָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וַיִּֽהְי֥וּ פְקֻֽדֵיהֶ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּמָאתָֽיִם: אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֔י מִשְׁפְּחֹ֖ת בְּנֵ֣י מְרָרִ֑י אֲשֶׁ֨ר פָּקַ֤ד מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה: כָּֽל-הַפְּקֻדִ֡ים אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן וּנְשִׂיאֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת-הַלְוִיִּ֑ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם וּלְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם: מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל-הַבָּ֗א לַֽעֲבֹ֨ד עֲבֹדַ֧ת עֲבֹדָ֛ה וַֽעֲבֹדַ֥ת מַשָּׂ֖א בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וַיִּֽהְי֖וּ פְּקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁמֹנַ֣ת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וּשְׁמֹנִֽים: עַל-פִּ֨י יְהֹוָ֜ה פָּקַ֤ד אוֹתָם֙ בְּיַד-מֹשֶׁ֔ה אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל-עֲבֹֽדָת֖וֹ וְעַל-מַשָּׂא֑וֹ וּפְקֻדָ֕יו אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: פרשת הפקודים.עבודת הלוי והכהן לוי:בפרשת הפקודים נאמר: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי, ומיד התורה מפרטת: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן... נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אלו הם בני אהרן הכהנים, אשר אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן, כלומר תפקידם היה עבודת הכהונה.וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהֹוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהֹוָה בְּמִדְבַּר סִינַי:חשוב לזכור שלאחר מות שני בני אהרן, בני משה לא נכנסו במקומם לעבודת הכהן.לאחר מותם נשארו אלעזר ואיתמר, ועליהם נאמר:וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם.התורה מייחדת אפוא את עבודת הכהונה לבני אהרן וזרעם בהמשך, ואילו לעבודת המשכן נצטוו הלויים. והזר אשר יקרב- יומת.כך מצווה בורא עולם את משה:הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹתפקיד הלוי מוגדר בעבודתו סביב המשכן:וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּןוכן:וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן.מכאן רואים את ההבדל בין עבודת התורה לבין עבודת המשכן. בתורה יש מצוות וחובות המוטלות על כלל ישראל ואילו כאן התורה מגדירה תפקיד מיוחד לכהנים וללויים: עבודת אוהל מועד ושמירת משמרת הקודש. אין בתורה מקצוע הנקרא תלמיד ישיבה; הביטוי הזה מתאר אדם העוסק בלימוד תורה, ולא תפקיד של כהן או לוי בעבודת המשכן.לימוד התורה עצמו אינו שמור לשבט לוי בלבד. התורה פונה לכל ישראל במצוותיה, ובכלל זה גם חיוב תלמוד תורה לפי דיני התורה וההלכה, כל אחד ואחד לפי חיובו ומעמדו. לעומת זאת, עבודת המשכן מוגדרת בתורה כתפקידם של הכהנים והלויים. לכן אין לערבב בין מי שעיקר עיסוקו בלימוד תורה לבין מי שהתורה מינתה אותו לעבודה במשכן.העובדים:התורה אף מגדירה את גיל העבודה. כשנאמר על בני גרשון:מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם, כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:התורה אינה מתארת כאן לימוד עיוני בלבד, אלא עבודה ממשית באוהל מועד.עבודת בני גרשון הייתה לשאת את יריעות המשכן ואת אוהל מועד וכל מרכיביו:וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד... וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר... וְאֵת כָּל כְּלֵי עֲבֹדָתָם... וְעָבָדוּ:וכן על בני מררי נאמר:מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:ועבודתם הייתה נשיאת קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו ואדניו.וכן לגבי בני קהת נאמר:מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:נמצא שהלויים שנפקדו לצורך העבודה במשכן נמנו במסגרת גיל עבודה מוגדרת, מבן שלושים ולא מבן 16.והתורה אף מסיימת:עַל פִּי יְהֹוָה פָּקַד אֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה, אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ.לכל אחד הייתה עבודה מוגדרת ומשא מוגדר, הכול על פי בורא עולם.השכר:וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת: וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהֹוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהֹוָה מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר: וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב: כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת יְהֹוָה מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן: במדבר.גם הלוי כמו הכהן מקבל מהמעשרות והתרומות מהעם, להבדיל מהכהן הלוי כמו כל העם משלם מעשר מן המעשרות שהוא קיבל מהעם-אם אני מדברת על בנות, חוק בת כהן אינו כחוק בת לוי- עדכון כתובה.וכאן התורה מביאה גם את מקור פרנסתם של הלויים. נאמר:וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:התורה מחברת כאן במפורש בין המתנה שניתנה ללויים לבין עבודתם:חֵלֶף עֲבֹדָתָם.אין זה שכר במובן של משכורת שנקבעה לפי מקצוע מודרני, אלא מתנת המעשר שניתנה ללויים מאת בני ישראל כנגד עבודתם במקדש ובמשכן. ואכן התורה מוסיפה:כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהֹוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה.ומכיוון שהלוי מקבל את המעשר, גם הוא מחויב לתת ממנו תרומה לבורא עולם:וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר... וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהֹוָה מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר:לקרוא עוד:מעשר מן המעשרותכלומר, גם בתוך מערכת הפרנסה של הלוי נשמר העיקרון שהכל שייך לעבודת הבורא — מן העם אל הלוי, ומן הלוי מעשר מן המעשר אל הכהנים.וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:ואחר כך התורה מצווה:וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.עבודת הלוי והכהן אינם תפקידים שכל אדם יכול לקבל על עצמו; אלו תפקידים שהתורה הגדירה, עם עבודות ומשמרות מיוחדות.לכן פרשת הפקודים מלמדת דבר יסודי: יש לימוד תורה, שהוא עניינו של עם ישראל כולו לפי חיובו של כל אדם, ויש עבודת המשכן, שלה הוקדשו הכהנים והלויים. התורה אינה מגדירה את הלומד תורה ככהן או לוי, ואינה מציגה את הישיבה כמקצוע של עבודת המשכן. הכהן עובד בכהונה, הלוי עובד בעבודת הלווים, ועל עבודתם ניתנו להם המתנות שקבעה התורה.וכל זה עומד תחת המילים המסכמות של הפרשה:עַל פִּי יְהֹוָה פָּקַד אֹתָם... אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ:אין כאן רק מניין של אנשים, אלא חלוקת תפקידים: לכל אחד עבודתו, לכל אחד משאו, ולכל אחד המקום שקבע לו בורא עולם לעבוד את בורא עולם.אם היה משכן בישראל בשנת 2025, היו נדרשים כ־29,600 לויים לעבודתו, לפי יחס תנ"כי של 0.399% מכלל בני ישראל במדבר – 8,580 מתוך 2,149,106 – מול 7.42 מיליון יהודים כיום. |
וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ– אם אדם שאינו מזרע אהרן ידחק כהן וישב במקומו, הוא למעשה מקלל את ישראל כי הוא לא יכול לברך את ישראל.
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל-כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָֽמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת-שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: אַל-תִּפְנוּ֙ אֶל-הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַֽיהוָֹ֑ה לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ: בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵֽאָכֵ֖ל וּמִֽמָּֽחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד-י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף: וְאִ֛ם הֵֽאָכֹ֥ל יֵֽאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵֽרָצֶֽה: וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֹנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי-אֶת-קֹ֥דֶשׁ יְהוָֹ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ: פרשת קדושים.וְאִ֛ם הֵֽאָכֹ֥ל יֵֽאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵֽרָצֶֽה:וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֹנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי-אֶת-קֹ֥דֶשׁ יְהוָֹ֖ה חִלֵּ֑ל:זאת אומרת שאם אתה אוכל מזון אסור אתה מטמא את הגוף שלך.כבן העם הזה הגוף שלך הוא משכן שנחשב קודש ומשכך אתה נחשב כמחלל קודש כשאתה עושה זאת.דַּבֵּ֞ר אֶל-כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָֽמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים: וְיָֽדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹֽהֵיהֶֽם: שמות.במקום הזה הגר לא נמצא:לֹא תֹֽאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַֽאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַֽיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹֽא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּֽחֲלֵב אִמּֽוֹ: דברים.גם מפה אנו למדים שהגיור והגיורת לא נהיים גוי קדוש לאחר הגיור, יען כי מותר להם לאכול את הנבלה.ומשכך הרבנות עושה טעות גדולה כשהיא רושמת את הגיור כיהודי.גם מרות אנו למדים שיש הבדל בין גיור לגיורת וזאת בגלל שדת הילוד והפיקודים בישראל הם על פי האבא ומשכך החתונה של רות עם מחלון היא הגיור, בחירתה לאחר מכן להשאר עם נעמי ולהתחתן עם בועז השאירה אותה עם עם ישראל ובגלל שבעלה היה יהודי הנולד לה ממנו נחשב יהודי.וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי: בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ: רות.וזאת שלא כמו כלתה השנית של נעמי, שבחרה לחזור לבית אביה ולהתחתן עם מואבי בן עמה לאחר מות בעלה, הבן של נעמי:וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ: רות.ברור שילדיה של ערפה מבעלה השני לא נחשבו יהודים למרות שהייתה גיורת.גיורת שלא התחתנה עם יהודי, לא תוליד יהודים. אם רות היתה מתחתנת עם בן עם אחר לאחר מות מחלון בעלה היהודי, ילדיה לא היו נחשבים ליהודים.כנלמד גם מברכת הכהנים שברכתם היא לבני ישראל ולא לגר מבחינת נקרא שמו של בורא עולם עליהם:וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם: במדבר.וַאֲנִי אֲבָרְכֵם:וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִֽהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת-חֻקֹּתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם:ומפה לפה, כשם שישראל הם גוי קדוש נבדל ביחס לגויים כך הכהנים מזרע אהרן הכהן הם קדושים נבדלים ביחס לישראל:וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:וכאמור אהרון וזרעו, אהרן ובניו מאלישבע:וַיִּקַּח אַֽהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּֽינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִֽיתָמָֽר: שמות.בני אהרן נחשבו כהנים ללוי כאביהם, הם לא נחשבו כשבט יהודה כמו אימם אלישבע אחות נחשון נשיא שבט יהודה.וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת: במדבר.אז מה אם קראת לבן שלך איתמר, הדבר לא יעשה ממנו כהן.וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל-הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא-יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו: כִּ֚י אִם-לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו: וְלַֽאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹא-הָֽיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא: לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ: לֹֽא-(יקרחה) יִקְרְח֤וּ קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת: קְדשִׁ֤ים יִֽהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת-אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹֽהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ: אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַֽחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵֽאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי-קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵֽאלֹהָֽיו: וְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי-אֶת-לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדשׁ֙ יִֽהְיֶה-לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם: פרשת קדושים.וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל-הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא-יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו:קְדשִׁ֤ים יִֽהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת-אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹֽהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ:ההדגשה היא בהקשר הזה:וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם: במדבר.אדם שאינו כהן לא יכול להיות במקום הזה, ואם ידחק כהן וישב במקומו, הוא למעשה מקלל את ישראל כי הוא לא יכול לברך את ישראל את הברכה הזאת.כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ: צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם: וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ: שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי: תהלים.ברור שהאדם הזה גם מקלל עצמו כחוטא את חטא קורח:הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי-הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵֽעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל: וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת-כָּל-אַחֶ֥יךָ בְנֵֽי-לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם-כְּהֻנָּֽה: |
התורה מלמדת על מערכת הלכתית־רוחנית העוסקת בנגעי עור, בבגדים ובבתים. מערכת זו מתוארת במבנה תהליך הדומה להפליא למבנה תהליכים ברפואה המודרנית:
דיני הצרעת בתורה: מערכת אבחון, טיפול וכפרהמבואפרשת הטמא והטהור מלמדת על מערכת הלכתית־רוחנית מפורטת העוסקת בנגעי עור, בבגדים ובבתים. מערכת זו מתוארת במבנה הדומה להפליא למערכות רפואיות מודרניות: הופעת סימן גופני, בדיקה מקצועית, אבחון, הסגר, מעקב, קביעה סופית וטיפול. לצד הממד הקליני, התורה מעניקה לנגעים משמעות רוחנית עמוקה, הקשורה לטהרה, טומאה וכפרה:זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל-נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק: וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת: וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת: לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת: פרשת הטמא והטהור.תורת המצורע היא תורה שמלמדת אודות מחלת הצרעת היא מוגדרת כתורה שעוסקת בתחום זה בלבד בהמשך פרשת הטמא והטהור אפשר לראות עוד תורה כזאת מעולם הרפואה בתורת ישראל, תורת הזב העוסקת בדימומים או הפרשות אחרות מהגוף.הופעת הנגע והפניה לסמכות מקצועיתתורת המצורע נפתחת בתיאור הופעת סימנים בעור: שְׂאֵת, סַפַּחַת, בַּהֶרֶת — שלוש קטגוריות בסיסיות של שינויי עור. כאשר סימנים אלו מופיעים, האדם מובא אל הכהן, שהוא בעל הסמכות לאבחון.וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: אָדָ֗ם כִּי-יִֽהְיֶ֤ה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ-סַפַּ֨חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר-בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל-אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּֽהֲנִֽים:הכהן אינו פועל על פי תחושה או אינטואיציא, אלא על פי מערכת סימנים ברורה:וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת-הַנֶּ֣גַע בְּעוֹר-הַ֠בָּשָׂר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ | לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ: וְאִם-בַּהֶרֶת֩ לְבָנָ֨ה הִ֜וא בְּע֣וֹר בְּשָׂר֗וֹ וְעָמֹק֙ אֵין-מַרְאֶ֣הָ מִן-הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖ה לֹֽא-הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְרָאָ֣הוּ הַכֹּהֵן֘ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ עָמַ֣ד בְּעֵינָ֔יו לֹֽא-פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְהִסְגִּיר֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית: וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֹת֜וֹ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֘ שֵׁנִית֒ וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע וְלֹא-פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְטִֽהֲר֤וֹ הַכֹּהֵן֙ מִסְפַּ֣חַת הִ֔וא וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר: וְאִם-פָּשֹׂ֨ה תִפְשֶׂ֤ה הַמִּסְפַּ֨חַת֙ בָּע֔וֹר אַֽחֲרֵ֧י הֵרָֽאֹת֛וֹ אֶל-הַכֹּהֵ֖ן לְטָֽהֳרָת֑וֹ וְנִרְאָ֥ה שֵׁנִ֖ית אֶל-הַכֹּהֵֽן: וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה פָּֽשְׂתָ֥ה הַמִּסְפַּ֖חַת בָּע֑וֹר וְטִמְּא֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן צָרַ֥עַת הִֽוא: נֶ֣גַע צָרַ֔עַת כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה בְּאָדָ֑ם וְהוּבָ֖א אֶל-הַכֹּהֵֽן: וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת-לְבָנָה֙ בָּע֔וֹר וְהִ֕יא הָֽפְכָ֖ה שֵׂעָ֣ר לָבָ֑ן וּמִֽחְיַ֛ת בָּשָׂ֥ר חַ֖י בַּשְׂאֵֽת: צָרַ֨עַת נוֹשֶׁ֤נֶת הִוא֙ בְּע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ וְטִמְּא֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן לֹ֣א יַסְגִּרֶ֔נּוּ כִּ֥י טָמֵ֖א הֽוּא: פרשת הטמא והטהור.
זהו מודל אבחוני מדויק, הדומה לבדיקות קליניות של רופא הבוחן את מאפייני המחלה.ההסגר: שלב המעקב וההערכהכאשר הסימנים אינם חד־משמעיים, הכהן מסגיר את האדם לשבעה ימים. לאחר מכן:
ההסגר משמש ככלי אבחוני, לא כעונש. זהו מודל רפואי מובהק של מעקב אחר התפתחות המחלה, הערכת חומרה וקבלת החלטה על בסיס שינוי קליני.כוויה המתפתחת לצרעת: מודעות לסיבוכים רפואייםא֣וֹ בָשָׂ֔ר כִּי-יִֽהְיֶ֥ה בְעֹר֖וֹ מִכְוַת-אֵ֑שׁ וְהָֽיְתָ֞ה מִחְיַ֣ת הַמִּכְוָ֗ה בַּהֶ֛רֶת לְבָנָ֥ה אֲדַמְדֶּ֖מֶת א֥וֹ לְבָנָֽה: וְרָאָ֣ה אֹתָ֣הּ הַכֹּהֵ֡ן וְהִנֵּ֣ה נֶהְפַּךְ֩ שֵׂעָ֨ר לָבָ֜ן בַּבַּהֶ֗רֶת וּמַרְאֶ֨הָ֙ עָמֹ֣ק מִן-הָע֔וֹר צָרַ֣עַת הִ֔וא בַּמִּכְוָ֖ה פָּרָ֑חָה וְטִמֵּ֤א אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא: וְאִ֣ם | יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵין-בַּבַּהֶ֨רֶת֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥ה אֵינֶ֛נָּה מִן-הָע֖וֹר וְהִ֣וא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י אִם-פָּשֹׂ֤ה תִפְשֶׂה֙ בָּע֔וֹר וְטִמֵּ֤א הַכֹּהֵן֙ אֹת֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא: וְאִם-תַּחְתֶּ֩יהָ֩ תַֽעֲמֹ֨ד הַבַּהֶ֜רֶת לֹא-פָֽשְׂתָ֤ה בָעוֹר֙ וְהִ֣וא כֵהָ֔ה שְׂאֵ֥ת הַמִּכְוָ֖ה הִ֑וא וְטִֽהֲרוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן כִּֽי-צָרֶ֥בֶת הַמִּכְוָ֖ה הִֽוא:בפרשה מתואר מצב שבו כוויה עלולה להתפתח לנגע דמוי־צרעת. הסימנים הנבדקים זהים: שיער לבן, עומק הנגע, התפשטות.אם הנגע מתפשט — צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה.אם אינו מתפשט — צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא.התורה מציגה כאן מודעות לסיבוכים רפואיים של פגיעה בעור, ומיישמת פרוטוקול בדיקה מסודר — ממש כמו ברפואה מודרנית.צרעת הבגד והבית: הרחבת המודל מעבר לגוף האדםזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל-נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק: וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת: וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת: לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת:התורה בפרשת הטמא והטהור מרחיבה את מושג הצרעת גם לבגדים ולבתים. גם כאן מופיעים אותם שלבים:וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּ֑ה וְנָֽתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם: וּבָא֙ אֲשֶׁר-ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת: וְצִוָּ֨ה הַכֹּהֵ֜ן וּפִנּ֣וּ אֶת-הַבַּ֗יִת בְּטֶ֨רֶם יָבֹ֤א הַכֹּהֵן֙ לִרְא֣וֹת אֶת-הַנֶּ֔גַע וְלֹ֥א יִטְמָ֖א כָּל-אֲשֶׁ֣ר בַּבָּ֑יִת וְאַ֥חַר כֵּ֛ן יָבֹ֥א הַכֹּהֵ֖ן לִרְא֥וֹת אֶת-הַבָּֽיִת:
הטיפול בבית כולל פעולות הנדסיות־חומריות לצד טקסי טהרה וכפרה. הדגשה משמעותית היא שהנגע בבית ניתן בדבר בורא עולם:וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶםולכן גם הבית זקוק לכפרה, לא רק לטהרה.טהרת המצורע: תהליך רפואי־רוחני משולבלאחר שהנגע נרפא, מתחיל תהליך טהרה וכפרה הכולל:
הטיפול אינו רק גופני, אלא גם רוחני וחברתי: המצורע חוזר למחנה רק לאחר טהרה מלאה.הצרעת כדין אלוהיהצרעת אינה רק מחלה גופנית. היא דין אלוהי, ולכן יש בה:
הנגע בבית או בגוף אינו מקרי — הוא חלק ממערכת מוסרית־רוחנית. לכן הטיפול כולל גם כפרה, לא רק ריפוי.הכהן כמוסד מקצועי־רוחניהכהן משמש כגורם המאבחן, המכריע והמטהר. תפקידו משלב:
הוא אינו “רופא” במובן המודרני, אך הוא הסמכות המקצועית בתחום זה.מודל משולב: גוף–נפש–חברהדיני הצרעת מציגים מערכת מורכבת הכוללת שלושה רבדים:1. רובד רפואי־קליניאבחון, הסגר, מעקב, טיפול.2. רובד רוחני־מוסריהצרעת קשורה למצבים מוסריים (כגון לשון הרע), ולכן הטיפול כולל כפרה.3. רובד חברתיהמצורע מורחק מהמחנה וחוזר רק לאחר טהרה — תהליך של שיקום חברתי.התורה רואה את האדם כשלם: גוף, נפש וחברה.צרעת כמודל להבנת האדם והחברההמערכת מלמדת:
סיכוםדיני הצרעת מציגים מערכת ייחודית בעולם העתיק: מערכת רפואית־קלינית מדויקת, המשולבת עם מערכת רוחנית־מוסרית עמוקה. הם מלמדים על אחריות אישית, על טהרה ועל כפרה, ועל קשר בין האדם, סביבתו ובוראו.הצרעת בתורה היא מודל שלם של אבחון, טיפול ושיקום — מודל המשלב גוף, נפש וחברה, ומציג תפיסה רוחנית דתית של האדם וקהילתו.אפשר לראות פה תהליך שמוכר לנו בעת הזאת מעולם הרפואה:לאדם יש בעיה, הולך לרופא הרופא מסתכל על סמני המחלה--- מאבחן--- וקובע טיפול בהתאם לסוג המחלה וחומרת המחלה.וכמובן שלאחר האבחון, הטיפול בהתאמה כנלמד מפרשה זאת.זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל-נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק: וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת: וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת: לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת: |
גם הלוי כמו הכהן מקבל מהמעשרות והתרומות מהעם, להבדיל מהכהן הלוי כמו כל העם משלם מעשר מן המעשרות שהוא קיבל מהעם-אם אני מדברת על בנות, חוק בת כהן אינו כחוק בת לוי- עדכון כתובה.
וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶֽל-אַֽהֲרֹן֖ לֵאמֹֽר: יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל-תֵּ֣שְׁתְּ | אַתָּ֣ה | וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹֽאֲכֶ֛ם אֶל-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר: וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל-הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָֹ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד-מֹשֶֽׁה: וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָ֠ר וְאֶל-אִ֨יתָמָ֥ר | בָּנָיו֘ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת-הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מֵֽאִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא: וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָד֔וֹשׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק-בָּנֶ֨יךָ֙ הִ֔וא מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה כִּי-כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי: וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת | שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי-חָקְךָ֤ וְחָק-בָּנֶ֨יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַֽחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַֽחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק-עוֹלָ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֹֽה: פרשת צו שמיני.כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק-בָּנֶ֨יךָ֙ הִ֔וא מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה כִּי-כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי:לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק-עוֹלָ֔ם:חשוב להבין מי המצווה את החוק הזה לאהרון ולבניו וגם לבנותיו עימו:בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם: בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם: בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ: משלי.גם השמש והירח כאות למועדים, לימים ולשנים הם חוק עולם:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ: וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי: בראשית.אפשר להבין מה זה חוק עולם מההבטחה של בורא עולם לדוד:כִּי לַיהוָה מָגִנֵּנוּ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ: אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם: מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו: אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ: לֹא יַשִּׁא אוֹיֵב בּוֹ וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ: וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף: וֶאֶמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ: וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ: הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי: אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ: לְעוֹלָם (אשמור) אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ: וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם: אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן: אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ: וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם: וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי: לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה: אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב: זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי: כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה: תהלים.ההבטחה לישראל, ללוי ולכהן לוי ולדוד, זה חוק, וחוק עולם. כל אחד והמובטח לו במקומו שלו.גם לבנות מתוקף ההבטחה לאבותיהם-אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי-חָקְךָ֤ וְחָק-בָּנֶ֨יךָ֙ (ברור שגם לבניו ובנותיו של בניו עימם והלאה)גם מחוק העבד והשפחה ניתן ללמוד שגם לבנים וגם לבנות:כִּי לִי בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: ויקרא.וְעַבְדְּךָ וַֽאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִֽהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָֽה: וְגַם מִבְּנֵי הַתּֽוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַֽאֲחֻזָּֽה: ויקרא.אפילו שבורא עולם כעס עלינו במקרה הזה:וַיַּרְא יְהֹוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם: דברים.מפה נלמד שגם בנות ישראל הן בנותיו של בורא עולם.זה לישראל וזה עוד חיזוק בענין בנות הכהן:כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהֹוָה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ: במדבר.כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה:התרומה היא לבורא עולם, החוק של בורא עולם לתת את התרומה הזאת לכהן ולבניו ובנותיו עימו:נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם:ושוב חוק עולם.ואם לא מגיע לכהן ולבניו ובנותיו עימו, חשוב להבין למי חוטאים במקרה זה, החטא הוא חטא לבורא עולם והגזל/המעל הוא גזל מבורא עולם, את בורא עולם אתה עושק כשאתה מבקש את שבורא עולם ציווה לכהנים משבט הלוי וללוי.וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת: וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהֹוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְהֹוָה מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר: וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב: כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת יְהֹוָה מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן: מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת יְהֹוָה מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ: וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וּכִתְבוּאַת יָקֶב: במדבר.גם הלוי כמו הכהן מקבל מן המעשרות והתרומות בעם, להבדיל מהכהן הלוי כמו כל העם משלם מעשר מן המעשרות שהוא קיבל מהעם. הדבר נחשב לו כתבואות, העם היה מביא מתבואותיו מעשרות, ומשכך המעשר שמקבל הלוי נחשב כתבואה של פעלו באהל מועד והוא מעביר מעשר מן המעשר לכהן ומשכך שכר הלוי הוא ככל השכר והיחס אליו בין מה מותר למה לעשות עימו. כאמור את מעשר הלוי הלוי נותן לכהן והכהן לא משלם מעשר. וזה נחשב לכסף קדוש.ומפה החוקה הנלווית לדבר.אם אני מדברת על בנות, חוק בת כהן אינו כחוק בת לוי, בת כהן מקבלת משכר אביה שהיא בביתו, אם התחתנה עם אדם שאינו כהן היא ובעלה וילדיה אסורים לשולחן הזה. באם התגרשה ואין לה זרע מבעלה היא יכולה לחזור לבית אביה כנעוריה ולאכול משולחן אביה ובאם זרע לה היא אינה מותרת לשולחן הזה מהשכר הזה של אביה, לא היא ולא ילדיה.לא מוזכר חוקה כזאת ביחס לבת הלוי. אם אין איסור לזאת ויש איסור לזאת אז ברור שמותר לזאת את שאסור לזאת, כולל בעלה וילדיה של בת הלוי וזאת כי הלוי משלם מעשר ככל העם. מפה גם נלמד על משמעות המס/המעשר. |
על פי פיקודים לראש בית אב, הבן של יצחק לוי מלוסי מתפקד בישראל בפיקודי אביו. ולא רק, משפחתה של לוסי יכולה להיות אורחת בשולחן החג בבית יצחק לוי ולהפך.
וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם: וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא: וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהוָֹה: וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח: אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְהוָֹה מְקַדְּשׁוֹ: ויקרא.זה ציווי לכהן.כידוע לכולם משה לא היה כהן, הוא היה לוי והוא התחתן עם בת מדין.כששני בניו של אהרן מתו, בני משה לא נכנסו לתפקיד כהן במקומם ואהרן ושני בניו הנותרים התפקדו ככהנים. הם היו שלושת הכהנים היחידים בעת שפיקודי ישראל היו כשש מאות אלף. (הנשים והטף לא פקודים פה)בני ישראל במדבר — טבלה מאוחדת לפי גיל וקבוצות:וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֶל-מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר: שְׂא֗וּ אֶת-רֹאשׁ֨ כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל-זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם: מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַֽהֲרֹֽן:על פי פיקודים לראש בית אב, הבן של יצחק לוי מלוסי מתפקד בישראל בפיקודי אביו.ולא רק, משפחתה של לוסי יכולה להיות אורחת בשולחן החג בבית יצחק לוי:וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ: וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּֽוֹ: תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּֽוֹ: בְּבַיִת אֶחָד יֵֽאָכֵל לֹֽא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בֽוֹ: כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַֽעֲשׂוּ אֹתֽוֹ: וְכִֽי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַֽיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַֽעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּֽוֹ: שמות.וגם להפך כפי שנלמד מיתרו כהן מדין אבי ציפורה אשת משה.וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָֹה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים: וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה: וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָֹה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָֹה: וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָֹה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהֹוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָֹה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים: שמות.מי היה יתרו המדייני:וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה: וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ: בראשית.כִּֽי–הָיָ֞ה חֵ֤לֶק בְּנֵֽי–יְהוּדָה֙ רַ֣ב מֵהֶ֔ם– חלק נחלת בני יהודה היה גדול יותר מתוקף פיקודיו– שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל– לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת– לשבט יהודה יש הכי הרבה יוצאי\משרתי צבא– פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה יְהוּדָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת:אם היה משכן בישראל בשנת 2025, היו נדרשים כ־29,600 לויים לעבודתו, לפי יחס תנ"כי של 0.399% מכלל בני ישראל במדבר – 8,580 מתוך 2,149,106 – מול 7.42 מיליון יהודים כיום. |
פְּקֹד֙ אֶת-בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל-זָכָ֛ר מִבֶּן-חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם– חשוב להבין שגם הלוי שאינו כהן יכול לעשות פדיון בכור וזאת ללא תשלום, כל לוי מבן חודש יכול לעשות זאת פעם אחת.
פדיון בכורי ישראל, נעשה כדי לפדות אותם כפי שפדה בורא עולם את בכורי ישראל ממצרים והקדישם לו הפדיון של בכורי ישראל נעשה מהזכרים של שבט הלוי ואותו הדבר לגבי הבהמות של ישראל לעומת הבהמות של שבט הלוי. לנוכח העובדה שיש פחות לויאים מישראל, אז בעבור העודפים משלמים לכהן.פיקודי הלוים:וַֽאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת-הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל-בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם: כִּ֣י לִי֘ כָּל-בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כָל-בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כָל-בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵֽאָדָ֖ם עַד-בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִֽהְי֖וּ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה: וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: פְּקֹד֙ אֶת-בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל-זָכָ֛ר מִבֶּן-חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם: פרשת הַפְּקֻדִ֡ים.כָּל-פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְ֗אַֽ֗הֲ֗רֹ֛֗ן֗ עַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל-זָכָר֙ מִבֶּן-חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף:שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף:כל הלויאים כולל הלא בכורים.לעומתם בכורות ישראל, בישראל רק הבכורות:וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל-בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם: וְלָֽקַחְתָּ֨ אֶת-הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה תַּ֥חַת כָּל-בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּֽהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל-בְּכ֔וֹר בְּבֶֽהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ אֶֽת-כָּל-בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיְהִי֩ כָל-בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֹ֛ת מִבֶּן-חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם: פרשת הַפְּקֻדִ֡ים.וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כָּל-בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם: וְלָֽקַחְתָּ֨ אֶת-הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה תַּ֥חַת כָּל-בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּֽהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל-בְּכ֔וֹר בְּבֶֽהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:וַיְהִי֩ כָל-בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֹ֛ת מִבֶּן-חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִםשְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִםהיו יותר בכורות מישראל מבני שנה ומעלה מהלויאים:וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: קַ֣ח אֶת-הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל-בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-בֶּֽהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָֽיוּ-לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְהֹוָֽה: וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל-הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְלָֽקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֨דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל: וְנָֽתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹֽדְפִ֖ים בָּהֶֽם: וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַלְוִיִּֽם: מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת-הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ: וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת-כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִּ֛ם לְאַֽהֲרֹ֥ן וּלְבָנָ֖יו עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת-מֹשֶֽׁה: פרשת הַפְּקֻדִ֡ים.וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙שאותם פדו בכסף:וְלָֽקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֨דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל:ואת הכסף נתנו לאהרון ובניו יען כי:כהן נושא חטא, נשיאת חטא משולה גם לפדיון הנפש וזאת רק כהנים יכולים לשאת ולא למות:וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת: וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: במדבר.לכן התרומות.לכל בן בישראל נעשה פדיון, מבן חודש ומעלה גם בעת הזאת.הציווי מבן חודש ומעלה מלמד שאם למישהו מבכורי ישראל/יהודה לא נעשה פדיון, הוא יכול לעשות זאת בכל עת.חייבים לעשות את הפדיון עם לווים.רק בעבור העודפים נותנים תשלום.זאת מצווה אחד מול אחד מכל שבט הלוי, ובאם יש יותר לישראל מלוי אז רק בעבור אלה לשלם לכהנים.חשוב להבין שגם הלוי יכול לעשות פדיון בכור וזאת ללא תשלום, כל לוי יכול לעשות זאת פעם אחת. אחרי שכל הלויאים עשו זאת פעם אחת ולא נותר לוי שלא עשה פדיון לבכור, אז נותנים כסף לכהן.אפשר לתעל את אלה שידם אינה משגת לעשות אצל הלוי את הפדיון, לצורך העניין גם לוי בן חודש יכול לפדות בן בכור של ישראלי.וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: פְּקֹד֙ אֶת-בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל-זָכָ֛ר מִבֶּן-חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם:יש יותר ישראל מלוים גם בעת הזאת, לכן חשוב גם בעת הזאת לפקוד שוב את ישראל, ולהפקיד כסף אצל כהנים בעבור העודפים. ולעשות כך כל שנה בסמיכות ליום כיפור עם העודפים.עם הגעת ישראל לארץ היו כאלה שלא מלו אותם ויהושע מל אותם בארץ.היו כאלה מהעדה הרוסית שבאו ללא מילה, גם מתקדים יהושע , אין בעיה, אפשר בכל עת במיוחד שיש תקדים לעת גלות וחזרה מגלות לאחר מצרים ויש התכנות ששכחו לעשות לבכורים פדיון. אז מהציווי מבן חודש ומעלה, אנו למדים שניתן לעשות זאת גם לבני למעלה מחדש.חשבתי על ענין פדיון בכורות, אם פדיון בכורות לא נעשה על ידי לוי או ע"י כהן ותשלום לכהן ובניו (כל זרע אהרן הכהן) כמצווה בתורה, יש לעשות צו לפדיון בכורות שוב. גם אם אתה בן שבעים או חמישים חשוב לעשות זאת באם פדיון הבן נעשה שלא על ידי לויאים וכהני לוי. מפה נלמד שכל ענין פדיונות כפרות נפש, הכל דרך לויאים וכהנים והשכר לכהן ובניו.ברור שאם לא שילמת לכהן, הוא לא נושא ובנך אינו פדוי. ואלה שלא נפדו על ידי לוי וכהן לוי- אינם פדויים. הם שבויים.זה תיקון מוצע שיכול להעשות גם בחודש זה ובכל יום בשנה.למחשבה.אני טוענת שהכסף בעבור פדיון הבנים שנעשה ע"י כהן, צריך להגיע לבית האוצר וצריך להתחלק בין כל הכהנים. |
בין הדברים האמורים בתורה ניתן גם ללמוד על אורחות במקרה זה אורחות עבודה- הגדרת תפקיד, סולם תפקידים כמו מי המנהל/מי האחראי ומי המנוהל כמו הנלמד מבצלאל ואהליאב ועוד:
בין הדברים האמורים בתורה ניתן גם ללמוד על אורחות, כמו אורחות עבודה:אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃ וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְאִתּ֗וֹ אָֽהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֨לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃ שְׁמוֹת֙- פרשת פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙.הגדרת הררכיית ניהול:הפקודה לבצלאל מבחינת תחום עשייתו היא לעשות את כל מה שציווה בורא עולם, אפשר לראות את בצלאל כמנהל כללי:וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ואת אהליאב כמנהל ייצור/תפעול.וְאִתּ֗וֹ אָֽהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֨לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ׃כמבואר פה:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהוָֹה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן: מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת: שמות.כמו שאתה מתחיל לעבוד במקום עבודה חדש, אתה יודע מי המנהל שלך באיזה פוזיציא אתה נמצא מי מנהל שלך ואת מי אתה בעצמך מנהל וגם הגדרת תפקיד:חלק מתפקידיו אל אהליאב היה לחשוב.כשהוא חושב הוא נחשב לעושה.המחשבה היא מלאכה.וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהוָֹה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן: מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת: שמות.לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב:כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת:סוף מעשה במחשבה תחילה. כשהמחשבה היא חלק מהמעשה כולו.וּמִן־הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵי־שְׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ וַֽיַּעֲשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַֽהֲרֹ֔ן כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הָֽאֵפֹ֑ד זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃ וַֽיְרַקְּע֞וּ אֶת־פַּחֵ֣י הַזָּהָב֮ וְקִצֵּ֣ץ פְּתִילִם֒ לַֽעֲשׂ֗וֹת בְּת֤וֹךְ הַתְּכֵ֨לֶת֙ וּבְת֣וֹךְ הָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְת֛וֹךְ תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבְת֣וֹךְ הַשֵּׁ֑שׁ מַֽעֲשֵׂ֖ה חֹשֵֽׁב׃ שְׁמוֹת֙- פרשת פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙.בהמשך מתואר שם התואר לכל מעשה ככה:
אלה דברים שנרשמו בתורה ונלמדו מהתורה מתוקף קדמותה וראשוניותה כתורה כתובה ורשומה לדורות הבאים.גם בתחום הרוח הדברים האלה נלמדים מהתורה:אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃אותו הדבר עם שבט הלוי והכהונה, אהרון הכהן היה משבט הלוי והוא וזרעו הם ראש מטה הלוי, משמע- הרב הראשי לישראל צריך להיות כהן והצוות שלו צריך להיות משבט הלוי שנלווה עימו. |
למעשה אוהל מועד היה המקום בו היתה נוכחות של בורא עולם בקרב מחנה עמו– לעומתו הבית שבנה שלמה, נועד גם לגויים– וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל: וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה:
וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֨צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹֽמָתֽוֹ׃ וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּֽעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית׃ וְעָשִׂ֥יתָ בַדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃ וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָֽאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָֽאָרֹ֖ן בָּהֶֽם׃ בְּטַבְּעֹת֙ הָֽאָרֹ֔ן יִֽהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ׃ וְנָֽתַתָּ֖ אֶל־הָֽאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃ שְׁמוֹת֙ – פרשת תְּרוּמָ֑ה.וְנָֽתַתָּ֖ אֶל־הָֽאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָֽעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֨צִי֙ אָרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רָחְבָּֽהּ׃ וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃ וַֽ֠עֲשֵׂה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּֽעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו׃ וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּֽרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹֽכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶ֨ל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִֽהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃ וְנָֽתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָֽאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃ שְׁמוֹת֙ – פרשת תְּרוּמָ֑ה.המשכן הזה הוא משכן שנבנה במדבר בעת מסעו של ישראל ארצה. כסוכה.שבעת חניה מקימים אותו, ובעת מסע נושאים אותו עימם.המשכן הזה היה המקום שבו נועד בורא עולם עם משה במדבר:וְנֽוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָֽעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אֽוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ שְׁמוֹת֙ – פרשת תְּרוּמָ֑ה.ומשם הלאה, והגענו ארצה, עם ישראל בנה את בייתו ורק לאחר למעלה מארבע מאוד שנה דוד החל לדבר על רצונו לבנות בית קבע לבורא עולם:וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְהוָה עִמָּךְ: שמואל.מדבריו של דוד לנתן אמר דוד שהוא בנה לעצמו בית מארזים בעוד שמשכן בורא עולם עוד משכן יריעות:משכן ארזים (ולא בלוקים) נחשב למשכן קבע ולא משכן סוכה כבמדבר:וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי: כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים: וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל: וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: שמואל.כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן:לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים:המשכן שנבנה במדבר היה מעצי שיטים:וְעָשִׂ֤יתָ מָסָךְ֙ לְפֶ֣תַח הָאֹ֔הֶל תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַֽעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽם׃ וְעָשִׂ֣יתָ לַמָּסָ֗ךְ חֲמִשָּׁה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֤ אֹתָם֙ זָהָ֔ב וָֽוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב וְיָֽצַקְתָּ֣ לָהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֖ה אַדְנֵ֥י נְחֹֽשֶׁת׃ שְׁמוֹת֙ – פרשת תְּרוּמָ֑ה.המשכן שבנה שלמה לבורא עולם היה מארזים:וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת יְהוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת (רגלו) רַגְלָי: וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע: וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי: וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים כַּצִּדֹנִים: מלכים.
לקרוא עוד:וְנָשָׂ֣א אַֽ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ– וְנָשָׂ֣א אַֽ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד– לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: |
את עלי ושמואל אפשר לראות כמו משה ויהושע שהיה משרת משה: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה–כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה:
וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְעֵלִ֖י שֹׁכֵ֣ב בִּמְקֹמ֑וֹ (ועינו) וְעֵינָיו֙ הֵחֵ֣לּוּ כֵה֔וֹת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֽוֹת: וְנֵ֤ר אֱלֹהִים֙ טֶ֣רֶם יִכְבֶּ֔ה וּשְׁמוּאֵ֖ל שֹׁכֵ֑ב בְּהֵיכַ֣ל יְהוָ֔ה אֲשֶׁר–שָׁ֖ם אֲר֥וֹן אֱלֹהִֽים: וַיִּקְרָ֧א יְהוָ֛ה אֶל–שְׁמוּאֵ֖ל וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: וַיָּ֣רָץ אֶל–עֵלִ֗י וַיֹּ֤אמֶר הִנְנִי֙ כִּֽי–קָרָ֣אתָ לִּ֔י וַיֹּ֥אמֶר לֹֽא–קָרָ֖אתִי שׁ֣וּב שְׁכָ֑ב וַיֵּ֖לֶךְ וַיִּשְׁכָּֽב: וַיֹּ֣סֶף יְהוָ֗ה קְרֹ֣א עוֹד֮ שְׁמוּאֵל֒ וַיָּ֤קָם שְׁמוּאֵל֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל–עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיֹּ֛אמֶר לֹֽא–קָרָ֥אתִי בְנִ֖י שׁ֥וּב שְׁכָֽב: דבר בישראל.וַיֹּ֣סֶף יְהוָ֗ה קְרֹ֣א עוֹד֮ שְׁמוּאֵל֒ וַיָּ֤קָם שְׁמוּאֵל֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל–עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיֹּ֛אמֶר לֹֽא–קָרָ֥אתִי בְנִ֖י שׁ֥וּב שְׁכָֽב:את עלי ושמואל אפשר לראות כמו משה ויהושע שהיה משרת משה:וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה–כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה: דברים.יהושע לא היה כהן ולא היה לוי. הוא היה שופט ונביא שלצידו כיהן אלעזר בן אהרן הכהן:להבנה, על המשל הזה:כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: דברים.השופט והכהן והלוי בימים ההם מתקיימים זה לצד זה וזה לא תופס את מקומו של זה.וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה–עֶבֶד יְהוָה; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר. מֹשֶׁה עַבְדִּי, מֵת; וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כָּל-מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ–לָכֶם נְתַתִּיו: כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, אֶל-מֹשֶׁה. מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ–יִהְיֶה, גְּבוּלְכֶם. לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ, לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ. חֲזַק, וֶאֱמָץ: כִּי אַתָּה, תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: יהושע.וכמו שיהושע המשיך את משה ויהושע לא היה בנו של משה, כך שמואל המשיך את עלי ושמואל לא היה בנו של עלי. |
אוֹתֹתֵינוּ, לֹא רָאִינוּ: אֵין-עוֹד נָבִיא; וְלֹא-אִתָּנוּ, יֹדֵעַ עַד-מָה– בזכות שמואל ראינו אותתנו, והיה נביא עימנו והיה יודע עד מה.
בהתגלות זאת של בורא עולם לשמואל בעת שכהו עיניו של עלי נאמר לשמואל על גורלו\הדין של עלי שבניו מעלו בתפקידם:וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְעֵלִ֖י שֹׁכֵ֣ב בִּמְקֹמ֑וֹ (ועינו) וְעֵינָיו֙ הֵחֵ֣לּוּ כֵה֔וֹת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֽוֹת: וְנֵ֤ר אֱלֹהִים֙ טֶ֣רֶם יִכְבֶּ֔ה וּשְׁמוּאֵ֖ל שֹׁכֵ֑ב בְּהֵיכַ֣ל יְהוָ֔ה אֲשֶׁר– שָׁ֖ם אֲר֥וֹן אֱלֹהִֽים: וַיָּבֹ֤א יְהוָה֙ וַיִּתְיַצַּ֔ב וַיִּקְרָ֥א כְפַֽעַם–בְּפַ֖עַם שְׁמוּאֵ֣ל | שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ דַּבֵּ֔ר כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּֽךָ: וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל–שְׁמוּאֵ֔ל הִנֵּ֧ה אָנֹכִ֛י עֹשֶׂ֥ה דָבָ֖ר בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ כָּל–שֹׁ֣מְע֔וֹ תְּצִלֶּ֖ינָה שְׁתֵּ֥י אָזְנָֽיו: בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ אָקִ֣ים אֶל–עֵלִ֔י אֵ֛ת כָּל–אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל–בֵּית֑וֹ הָחֵ֖ל וְכַלֵּֽה: וְהִגַּ֣דְתִּי ל֔וֹ כִּֽי–שֹׁפֵ֥ט אֲנִ֛י אֶת–בֵּית֖וֹ עַד–עוֹלָ֑ם בַּעֲוֹ֣ן אֲשֶׁר–יָדַ֗ע כִּֽי–מְקַֽלְלִ֤ים לָהֶם֙ בָּנָ֔יו וְלֹ֥א כִהָ֖ה בָּֽם: וְלָכֵ֥ן נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְבֵ֣ית עֵלִ֑י אִֽם–יִתְכַּפֵּ֞ר עֲוֹ֧ן בֵּית–עֵלִ֛י בְּזֶ֥בַח וּבְמִנְחָ֖ה עַד–עוֹלָֽם: דבר בישראל.הדין נאמר גם לעלי בעת מוקדמת יותר ולאחר מעל בניו:הִנֵּה֙ יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת–זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת–זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ: וְהִבַּטְתָּ֙ צַ֣ר מָע֔וֹן בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר–יֵיטִ֖יב אֶת–יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא–יִהְיֶ֥ה זָקֵ֛ן בְּבֵיתְךָ֖ כָּל–הַיָּמִֽים: וְאִ֗ישׁ לֹֽא–אַכְרִ֤ית לְךָ֙ מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י לְכַלּ֥וֹת אֶת–עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת–נַפְשֶׁ֑ךָ וְכָל–מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים: וְזֶה–לְּךָ֣ הָא֗וֹת אֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ אֶל–שְׁנֵ֣י בָנֶ֔יךָ אֶל–חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָ֑ס בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד יָמ֥וּתוּ שְׁנֵיהֶֽם: וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי–מְשִׁיחִ֖י כָּל–הַיָּמִֽים: וְהָיָ֗ה כָּל–הַנּוֹתָר֙ בְּבֵ֣יתְךָ֔ יָבוֹא֙ לְהִשְׁתַּחֲוֹ֣ת ל֔וֹ לַאֲג֥וֹרַת כֶּ֖סֶף וְכִכַּר–לָ֑חֶם וְאָמַ֗ר סְפָחֵ֥נִי נָ֛א אֶל–אַחַ֥ת הַכְּהֻנּ֖וֹת לֶאֱכֹ֥ל פַּת–לָֽחֶם: בית נאמן.וזה הדין:וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת–זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת–זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ:וְכָל–מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים:ולאחר מכן:וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי–מְשִׁיחִ֖י כָּל–הַיָּמִֽים:והכהן הזה שבורא עולם הקימו הוא שמואל.ולבית הנאמן הזה יבואו כל הנותר מבית עלי לשבר מזון וכסף אצל שמואל:וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי–מְשִׁיחִ֖י כָּל–הַיָּמִֽים: וְהָיָ֗ה כָּל–הַנּוֹתָר֙ בְּבֵ֣יתְךָ֔ יָבוֹא֙ לְהִשְׁתַּחֲוֹ֣ת ל֔וֹ לַאֲג֥וֹרַת כֶּ֖סֶף וְכִכַּר–לָ֑חֶם וְאָמַ֗ר סְפָחֵ֥נִי נָ֛א אֶל–אַחַ֥ת הַכְּהֻנּ֖וֹת לֶאֱכֹ֥ל פַּת–לָֽחֶם:הימים האלה בעת חטא בני עלי, היו ימים כאלה:וְהַנַּ֧עַר שְׁמוּאֵ֛ל מְשָׁרֵ֥ת אֶת–יְהוָ֖ה לִפְנֵ֣י עֵלִ֑י וּדְבַר–יְהוָ֗ה הָיָ֤ה יָקָר֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין חָז֖וֹן נִפְרָֽץ:זאת הייתה העת ששמואל שירת את בורא עולם לפני עלי:וּדְבַר–יְהוָ֗ה הָיָ֤ה יָקָר֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם.אֵ֥ין חָז֖וֹן נִפְרָֽץ:ומשכך היותו של שמואל היתה למעשה נחמה לעם יען כי:וַיִּגְדַּ֖ל שְׁמוּאֵ֑ל וַֽיהוָה֙ הָיָ֣ה עִמּ֔וֹ וְלֹֽא–הִפִּ֥יל מִכָּל–דְּבָרָ֖יו אָֽרְצָה: וַיֵּ֙דַע֙ כָּל–יִשְׂרָאֵ֔ל מִדָּ֖ן וְעַד–בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֚י נֶאֱמָ֣ן שְׁמוּאֵ֔ל לְנָבִ֖יא לַיהוָֽה: וַיֹּ֥סֶף יְהוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי–נִגְלָ֨ה יְהוָ֧ה אֶל–שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר יְהוָֽה: דבר בישראל.היות שמואל יורש לעלי באין בניו יורשים לו קיימה את הזכות של שילה שבורא עולם יראה בשילו, כי היה צדיק שהיה נכון להתגלות בורא עולם אליו.שלא כמו במקרה הזה שהמעל היה אותו מעל ולא נמצא צדיק בעד הארץ:כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם: שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע: וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב אֹמְרִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וַיהוָה לֹא דִבֵּר: עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט: וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי: וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִֹה: יחזקאל.וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי: וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִֹה:שמואל היה האדם הזה שלא נמצא בימי יחזקאל:וַיֹּ֥סֶף יְהוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי–נִגְלָ֨ה יְהוָ֧ה אֶל–שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר יְהוָֽה:ומשכך הקלה לישראל, כביאור דוד:מִי-יַעֲלֶה בְהַר-יְהוָה; וּמִי-יָקוּם, בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם, וּבַר-לֵבָב: אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי; וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. יִשָּׂא בְרָכָה, מֵאֵת יְהוָה; וּצְדָקָה, מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ. תהלים.כמבואר בתהלים:אוֹתֹתֵינוּ, לֹא רָאִינוּ: אֵין-עוֹד נָבִיא; וְלֹא-אִתָּנוּ, יֹדֵעַ עַד-מָה. עַד-מָתַי אֱלֹהִים, יְחָרֶף צָר; יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח. לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ, וִימִינֶךָ; מִקֶּרֶב חוקך (חֵיקְךָ) כַלֵּה.בזכות שמואל ראינו אותתנו, והיה נביא עימנו והיה יודע עד מה. |
וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן–הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן–יְרֹחָ֧ם– אדם מן הישוב שלא היה מלך או שר או שופט שהיו לו– שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה– נורמטיבי..
מי היה אלקנה – אדם מן היישובסיפורם של אלקנה, חנה ופנינה פותח בפנינו חלון לחיי משפחה, לזוגיות, לרגישות אנושית ולמצוקה אישית. בניגוד לסיפורים על מלכים, מנהיגים, שופטים ומלחמות, כאן התורה אינה במרכז הסיפור, אלא חיי היום־יום של משפחה ישראלית.כך פותח ספר שמואל את הסיפור:"וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף אֶפְרָתִי: וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים" שמואל, פרשת חנה.מי הוא אלקנה?אדם מן היישוב. אדם שיש לו משפחה, שתי נשים וענייני יום־יום. אין הוא מוצג כאן כמלך, כשר או כשופט, אלא כאיש שמקום מושבו בהר אפרים ושמו ושושלתו מפורטים בפסוק.התורה שבעל פה אינה נדרשת כאן כדי להבין את עיקר הסיפור. ספר שמואל עצמו מציג לנו את אלקנה דרך משפחתו, יחסיו עם שתי נשותיו והעלייה השנתית שלו לשילה.אלקנה נשוי לשתי נשים: חנה ופנינה. לפנינה ילדים, ואילו לחנה אין ילדים.מציאות משפחתית מורכבת, המזכירה במידת מה את בית יעקב, שבו היו רחל ולאה. גם כאן קיימת הבחנה בין אישה שיש לה ילדים לבין אישה שלא זכתה עדיין בפרי בטן.אלא שבסיפור הזה מתגלה תכונה מיוחדת של אלקנה: הרגישות שלו לחנה.אלקנה – רגישות מיוחדת כלפי חנההפסוקים הבאים מתארים את אורח חייו של אלקנה ואת העלייה הקבועה שלו לשילה:"וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַיהוָה: וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת: וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ: וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי-סָגַר יְהוָה בְּעַד רַחְמָהּ".אלקנה עולה מדי שנה לשילה כדי להשתחוות ולזבוח ליהוה. במסגרת העלייה הזאת הוא מעניק מנות מזון לבני משפחתו.לפנינה, אשתו השנייה, ולכל ילדיה הוא נותן מנות. לחנה הוא נותן מנה מיוחדת, המתוארת במילים:"וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם".הכתוב מסביר מדוע:"כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב".ובהמשך מציין את הסיבה למצוקתה:"וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ".יש כאן ביטוי לרגישות מיוחדת של אלקנה כלפי חנה. הוא יודע שאין לה ילדים, הוא אוהב אותה, והוא מעניק לה תשומת לב מיוחדת.אפשר להמשיל זאת לדרך שבה אנו מתנהגים כלפי אדם שיש לו קושי מיוחד, או כלפי ילד חולה: לעיתים דווקא מי שזקוק ליותר תשומת לב מקבל יחס מיוחד, לא משום שאחרים אינם חשובים, אלא משום שאנו רואים את המצוקה שלו.כך גם אלקנה. פנינה מקבלת מנות לה ולילדיה, ואילו חנה, שאין לה ילדים ושנושאת את כאב העקרות, מקבלת ממנו מנה מיוחדת.אבל גם רגישותו של אלקנה אינה מצליחה להסיר את הכאב מלבה של חנה.פנינה – הכאב שמעמיק בגלל ההשוואההכתוב מתאר את יחסה של פנינה אל חנה:"וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ כִּי-סָגַר יְהוָה בְּעַד רַחְמָהּ".פנינה מכעיסה את חנה ומצערת אותה דווקא בשל העובדה שאין לה ילדים.כאן אנו פוגשים כאב אנושי נוסף: לא די בכך שחנה מתמודדת עם העדר ילדים, היא גם נאלצת להתמודד עם ההשוואה המתמדת לפנינה ועם הפגיעה שמגיעה ממנה.המצוקה אינה רק גופנית או משפחתית, אלא גם רגשית. חנה רואה את ילדיה של פנינה, מקבלת ממנה תזכורת מתמדת למצבה, ונאלצת להתמודד עם תחושת החסר.הכתוב אינו מסתיר את הכאב הזה. הוא מתאר אותו באופן ישיר, ומראה כיצד המצב המשפחתי משפיע על התנהגותה ועל מצב רוחה של חנה.חנה – מרת נפש, בכי ואובדן התיאבוןהמשך הסיפור מציג את מצבה הרגשי של חנה:"וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא עַל-מְזוּזַת הֵיכַל יְהוָה: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה: וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל-יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ".חנה מתוארת כ"אִשָּׁה מָרַת נָפֶשׁ". היא בוכה ומתפללת, ומבקשת מהבורא לזכור אותה ולתת לה בן.רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה | בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָחנה המשילה את עקרותה לעוני.חנה ועלי הכהן – לפעמים צריך להקשיב לפני ששופטיםבזמן שחנה מרבה להתפלל, עלי הכהן יושב במקומו ורואה את שפתיה נעות, אך אינו שומע קול:וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ:עלי רואה את התנהגותה, אך מפרש אותה באופן שגוי. הוא חושב שהיא שיכורה ומוכיח אותה.וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ:אלא שחנה אינה שיכורה. היא אישה כואבת, המדברת אל לבה ושופכת את נפשה לפני הבורא ולכן תפילתה נראית של אישה מעורערת.תגובתה של חנה לעלי חשובה במיוחד:"וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה: אַל-תִּתֵּן אֶת-אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת-בְּלִיָּעַל כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה".חנה מסבירה לו שהיא אינה שיכורה. היא אישה קשת רוח, הנמצאת במצוקה ושופכת את נפשה לפני בורא עולם אך מפה נלמד משהו על אורחות, תפילה שקולה לא נשמע היא תפילה לא נכונה, מראה של אישה ששפתיה נעות ללא קול נחשב למראה של אישה שיכורה.וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ:ברכת עלילאחר שחנה משתפת את עלי בתחושותיה, הוא משיב לה:"וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלתְּ מֵעִמּוֹ".חנה מקבלת את דבריו ומשיבה:"וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד".הכתוב אינו אומר רק שחנה הפסיקה לבכות, אלא שפניה השתנו. עד אותו רגע היא הייתה מרת נפש, בוכה, כעוסה וחסרת מנוח. לאחר השיחה עם עלי וברכתו היא הולכת לדרכה, אוכלת ופניה אינן עוד כפי שהיו."וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד".אפשר לומר בלשון ימינו: באה בפנים נפולות, עם פרצוף חמוץ, ויצאה בפנים אחרות.סוף טוב – לידתו של שמואללאחר תפילת חנה, שיחתה עם עלי וברכתו, הסיפור ממשיך:"וַיַּשְׁכִּימוּ בַּבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְהוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה: וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו".אלקנה וחנה חוזרים לביתם הרמתה, ובורא עולם זוכר את חנה.לאחר מכן היא הרה ויולדת בן, וקוראת את שמו שמואל:"כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו".גם הנדר שנדרה נשאר חלק מהמשך הסיפור ומהקדשת שמואל לעבודת הבורא.כך מסתיים הפרק הראשון בסיפור שמואל, שמתחיל בבית משפחה רגיל, במצוקת עקרות ובכאב אישי, ומוביל להולדת אחד האנשים החשובים בתולדות ישראל. |
וּמִ֤י מְכַלְכֵּל֙ אֶת־י֣וֹם בּוֹא֔וֹ וּמִ֥י הָֽעֹמֵ֖ד בְּהֵרָֽאוֹת֑וֹ כִּי־הוּא֙ כְּאֵ֣שׁ מְצָרֵ֔ף וּכְבֹרִ֖ית מְכַבְּסִֽים׃ וְיָשַׁ֨ב מְצָרֵ֤ף וּמְטַהֵר֙ כֶּ֔סֶף וְטִהַ֤ר אֶת־בְּנֵֽי־לֵוִי֙ וְזִקַּ֣ק אֹתָ֔ם כַּזָּהָ֖ב וְכַכָּ֑סֶף וְהָיוּ֙ לַֽיהוָ֔ה מַגִּישֵׁ֥י מִנְחָ֖ה בִּצְדָקָֽה:
חטא בני עלי הכהן:וּבְנֵ֥י עֵלִ֖י בְּנֵ֣י בְלִיָּ֑עַל לֹ֥א יָדְע֖וּ אֶת–יְהוָֽה: וּמִשְׁפַּ֥ט הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת–הָעָ֑ם כָּל–אִ֞ישׁ זֹבֵ֣חַ זֶ֗בַח וּבָ֨א נַ֤עַר הַכֹּהֵן֙ כְּבַשֵּׁ֣ל הַבָּשָׂ֔ר וְהַמַּזְלֵ֛ג שְׁלֹ֥שׁ–הַשִּׁנַּ֖יִם בְּיָדֽוֹ: וְהִכָּ֨ה בַכִּיּ֜וֹר א֣וֹ בַדּ֗וּד א֤וֹ בַקַּלַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַפָּר֔וּר כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר יַעֲלֶ֣ה הַמַּזְלֵ֔ג יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן בּ֑וֹ כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכָל–יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה: גַּם֮ בְּטֶרֶם֮ יַקְטִר֣וּן אֶת–הַחֵלֶב֒ וּבָ֣א | נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹֽא–יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם–חָֽי: וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח–לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָמַ֥ר | לֹא֙ כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם–לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחָזְקָֽה: וַתְּהִ֨י חַטַּ֧את הַנְּעָרִ֛ים גְּדוֹלָ֥ה מְאֹ֖ד אֶת–פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֤י נִֽאֲצוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֵ֖ת מִנְחַ֥ת יְהוָֽה: שמואל- בית נאמן.וְלֹֽא–יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם–חָֽי:וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח–לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָוְאָמַ֥ר | לֹא֙ כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם–לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחָזְקָֽהנער הכהן לא לקח את הבשר לצורך מנחה לבורא עולם, ולכן הוא ביקש בשר חי ולא בשר מבושל..זה כמו לקבל תרומה מהעם ולא לתרום אותה. לא להשתמש לתרומה כיעודה.וְעֵלִ֖י זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וְשָׁמַ֗ע אֵת֩ כָּל–אֲשֶׁ֨ר יַעֲשׂ֤וּן בָּנָיו֙ לְכָל–יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר–יִשְׁכְּבוּן֙ אֶת–הַנָּשִׁ֔ים הַצֹּ֣בְא֔וֹת פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תַעֲשׂ֖וּן כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י שֹׁמֵ֙עַ֙ אֶת–דִּבְרֵיכֶ֣ם רָעִ֔ים מֵאֵ֖ת כָּל–הָעָ֥ם אֵֽלֶּה: אַ֖ל בָּנָ֑י כִּ֠י לֽוֹא–טוֹבָ֤ה הַשְּׁמֻעָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י שֹׁמֵ֔עַ מַעֲבִרִ֖ים עַם–יְהוָֽה: אִם–יֶחֱטָ֨א אִ֤ישׁ לְאִישׁ֙ וּפִֽלְל֣וֹ אֱלֹהִ֔ים וְאִ֤ם לַֽיהוָה֙ יֶֽחֱטָא–אִ֔ישׁ מִ֖י יִתְפַּלֶּל–ל֑וֹ וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּ֙ לְק֣וֹל אֲבִיהֶ֔ם כִּֽי–חָפֵ֥ץ יְהוָ֖ה לַהֲמִיתָֽם: שמואל- בית נאמן.אִם–יֶחֱטָ֨א אִ֤ישׁ לְאִישׁ֙ וּפִֽלְל֣וֹ אֱלֹהִ֔ים וְאִ֤ם לַֽיהוָה֙ יֶֽחֱטָא–אִ֔ישׁ מִ֖י יִתְפַּלֶּל–ל֑וֹ:מה הוא פשר החטא והנזק שלו:וַיָּבֹ֥א אִישׁ–אֱלֹהִ֖ים אֶל–עֵלִ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲנִגְלֹ֤ה נִגְלֵ֙יתִי֙ אֶל–בֵּ֣ית אָבִ֔יךָ בִּֽהְיוֹתָ֥ם בְּמִצְרַ֖יִם לְבֵ֥ית פַּרְעֹֽה: וּבָחֹ֣ר אֹ֠תוֹ מִכָּל–שִׁבְטֵ֨י יִשְׂרָאֵ֥ל לִי֙ לְכֹהֵ֔ן לַעֲל֣וֹת עַֽל–מִזְבְּחִ֗י לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֛רֶת לָשֵׂ֥את אֵפ֖וֹד לְפָנָ֑י וָֽאֶתְּנָה֙ לְבֵ֣ית אָבִ֔יךָ אֶת–כָּל–אִשֵּׁ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: לָ֣מָּה תִבְעֲט֗וּ בְּזִבְחִי֙ וּבְמִנְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי מָע֑וֹן וַתְּכַבֵּ֤ד אֶת–בָּנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נִּי לְהַבְרִֽיאֲכֶ֗ם מֵרֵאשִׁ֛ית כָּל–מִנְחַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לְעַמִּֽי: שמואל- בית נאמן.לָ֣מָּה תִבְעֲט֗וּ בְּזִבְחִי֙ וּבְמִנְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי מָע֑וֹן וַתְּכַבֵּ֤ד אֶת–בָּנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נִּי לְהַבְרִֽיאֲכֶ֗ם מֵרֵאשִׁ֛ית כָּל–מִנְחַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לְעַמִּֽי:את כל התרומות והמעשרות והקטרת העם נותן לבורא עולם דרך הכהן לוי והלוי לצורך כפרה על החטאים, לצורך הודיה לבורא עולם, כפרת נפש ועוד:וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן, אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית-אָבִיךָ אִתָּךְ, תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֺן הַמִּקְדָּשׁ; וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֺן כְּהֻנַּתְכֶם. וְגַם אֶת-אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ, הַקְרֵב אִתָּךְ, וְיִלָּווּ עָלֶיךָ, וִישָׁרְתוּךָ; וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת. וְשָׁמְרוּ, מִשְׁמַרְתְּךָ, וּמִשְׁמֶרֶת, כָּל-הָאֹהֶל: אַךְ אֶל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ, וְלֹא-יָמֻתוּ גַם-הֵם גַּם-אַתֶּם. וְנִלְווּ עָלֶיךָ–וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד, לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל; וְזָר, לֹא-יִקְרַב אֲלֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם, אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ, וְאֵת, מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַאֲנִי, הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת-אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים, לַיהוָה, לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת-כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל-דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ, וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת–וַעֲבַדְתֶּם; עֲבֹדַת מַתָּנָה, אֶתֵּן אֶת-כְּהֻנַּתְכֶם, וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן, וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי: לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה, וּלְבָנֶיךָ–לְחָק-עוֹלָם. זֶה-יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, מִן-הָאֵשׁ: כָּל-קָרְבָּנָם לְכָל-מִנְחָתָם וּלְכָל-חַטָּאתָם, וּלְכָל-אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי–קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא, וּלְבָנֶיךָ. בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, תֹּאכְלֶנּוּ; כָּל-זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ, קֹדֶשׁ יִהְיֶה-לָּךְ. וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם, לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ, לְחָק-עוֹלָם: כָּל-טָהוֹר בְּבֵיתְךָ, יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר, וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן–רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַיהוָה, לְךָ נְתַתִּים: במדבר.זֶה-יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, מִן-הָאֵשׁ: כָּל-קָרְבָּנָם לְכָל-מִנְחָתָם וּלְכָל-חַטָּאתָם, וּלְכָל-אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי–קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא, וּלְבָנֶיךָ. בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, תֹּאכְלֶנּוּ;מִן-הָאֵשׁ:ובני עלי דרשו בשר חי ולא מבושל, לא מוקטר:וְלֹֽא–יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם–חָֽי:גַּם֮ בְּטֶרֶם֮ יַקְטִר֣וּן אֶת–הַחֵלֶב֒ וּבָ֣א | נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹֽא–יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם–חָֽי:ומשכך הם חטאו בזה:וַתְּהִ֨י חַטַּ֧את הַנְּעָרִ֛ים גְּדוֹלָ֥ה מְאֹ֖ד אֶת–פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֤י נִֽאֲצוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֵ֖ת מִנְחַ֥ת יְהוָֽה:ולא רק, הם ניצלו את המעמד שלהם כניצול מרות לעשות גם זאת:וְעֵלִ֖י זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וְשָׁמַ֗ע אֵת֩ כָּל–אֲשֶׁ֨ר יַעֲשׂ֤וּן בָּנָיו֙ לְכָל–יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר–יִשְׁכְּבוּן֙ אֶת–הַנָּשִׁ֔ים הַצֹּ֣בְא֔וֹת פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:והחטא הזה הוא חטא גדול מאוד, בפועלם של בני עלי בזאת הם למעשה ניאצו את המנחה הזאת שנועדה לשם זאת:לְהַבְרִֽיאֲכֶ֗ם:ולכן:וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּ֙ לְק֣וֹל אֲבִיהֶ֔ם כִּֽי–חָפֵ֥ץ יְהוָ֖ה לַהֲמִיתָֽם:להבנה את פשר קשות הלב של בני עלי:יְהוָה, הֵפִיר עֲצַת-גּוֹיִם; הֵנִיא, מַחְשְׁבוֹת עַמִּים: תהלים.אפשר להבין זאת גם כל מקרה פרעה שבורא עולם הקשה את לבבו כדי.בניו של עלי לא שמעו לכל אביהם כי זה היה רצונו של בורא עולם להמית אותם על המעשה הזה:ומתו על זה:כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. שמות.וזה הדין של חפני ופנחס בני עלי:לָכֵ֗ן נְאֻם–יְהוָה֮ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אָמ֣וֹר אָמַ֔רְתִּי בֵּֽיתְךָ֙ וּבֵ֣ית אָבִ֔יךָ יִתְהַלְּכ֥וּ לְפָנַ֖י עַד–עוֹלָ֑ם וְעַתָּ֤ה נְאֻם–יְהוָה֙ חָלִ֣ילָה לִּ֔י כִּֽי–מְכַבְּדַ֥י אֲכַבֵּ֖ד וּבֹזַ֥י יֵקָֽלּוּ: הִנֵּה֙ יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת–זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת–זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ: וְהִבַּטְתָּ֙ צַ֣ר מָע֔וֹן בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר–יֵיטִ֖יב אֶת–יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא–יִהְיֶ֥ה זָקֵ֛ן בְּבֵיתְךָ֖ כָּל–הַיָּמִֽים: וְאִ֗ישׁ לֹֽא–אַכְרִ֤ית לְךָ֙ מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י לְכַלּ֥וֹת אֶת–עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת–נַפְשֶׁ֑ךָ וְכָל–מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים: וְזֶה–לְּךָ֣ הָא֗וֹת אֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ אֶל–שְׁנֵ֣י בָנֶ֔יךָ אֶל–חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָ֑ס בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד יָמ֥וּתוּ שְׁנֵיהֶֽם: שמואל- בית נאמן.הִנֵּה֙ יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת–זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת–זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ:לא יאריכון ימיהם של פנחס וחפני:ושוב:הִנֵּה֙ יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת–זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת–זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ: וְהִבַּטְתָּ֙ צַ֣ר מָע֔וֹן בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר–יֵיטִ֖יב אֶת–יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא–יִהְיֶ֥ה זָקֵ֛ן בְּבֵיתְךָ֖ כָּל–הַיָּמִֽים: וְאִ֗ישׁ לֹֽא–אַכְרִ֤ית לְךָ֙ מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י לְכַלּ֥וֹת אֶת–עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת–נַפְשֶׁ֑ךָ וְכָל–מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים: וְזֶה–לְּךָ֣ הָא֗וֹת אֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ אֶל–שְׁנֵ֣י בָנֶ֔יךָ אֶל–חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָ֑ס בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד יָמ֥וּתוּ שְׁנֵיהֶֽם: וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי–מְשִׁיחִ֖י כָּל–הַיָּמִֽים: וְהָיָ֗ה כָּל–הַנּוֹתָר֙ בְּבֵ֣יתְךָ֔ יָבוֹא֙ לְהִשְׁתַּחֲוֹ֣ת ל֔וֹ לַאֲג֥וֹרַת כֶּ֖סֶף וְכִכַּר–לָ֑חֶם וְאָמַ֗ר סְפָחֵ֥נִי נָ֛א אֶל–אַחַ֥ת הַכְּהֻנּ֖וֹת לֶאֱכֹ֥ל פַּת–לָֽחֶם: שמואל- בית נאמן.וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי–מְשִׁיחִ֖י כָּל–הַיָּמִֽים:כמו שמואל בן חנה:וְהַנַּ֣עַר שְׁמוּאֵ֔ל הֹלֵ֥ךְ וְגָדֵ֖ל וָט֑וֹב גַּ֚ם עִם–יְהוָ֔ה וְגַ֖ם עִם–אֲנָשִֽׁים: שמואל- בית נאמן.וָט֑וֹב גַּ֚ם עִם–יְהוָ֔ה וְגַ֖ם עִם–אֲנָשִֽׁים:טוב עם אנשים מהבחינה שבני עלי לא היו טובים עם אנשים מתוקף העובדה שהמעל שלהם פגע בעם. העם בא לזבוח לבורא עולם לכפרת נפש לבריאות הנפש הזאת והכהנים האלה הטו במקום הזה, ובדבר הזה הם היו מאוד לא טובים עם אנשים שלא כמו שמואל שבורא עולם הקימו להיות לכהן לו:וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן:כהן שעושה כדבר בורא עולם ולא כדבר אדם:נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה:ניתן ללמוד ממלאכי על חשיבות המנחה שעם ישראל מרים לבורא עולם לצורך רפואה אך גם לצורך הודיה לבורא עולם וגם לצורך כפרה על חטאים, ניתן גם ללמוד על טהרת כהנים, טהרה משום שלא היו טהורים, מכל הסיבות אשאדם טהור נטמא ומשכך נדרשת טהרה, לא מטהרים אדם טהור.הִנְנִ֤י שֹׁלֵ֨חַ֙ מַלְאָכִ֔י וּפִנָּה־דֶ֖רֶךְ לְפָנָ֑י וּפִתְאֹם֩ יָב֨וֹא אֶל־הֵֽיכָל֜וֹ הָֽאָד֣וֹן ׀ אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֗ים וּמַלְאַ֨ךְ הַבְּרִ֜ית אֲשֶׁר־אַתֶּ֤ם חֲפֵצִים֙ הִנֵּה־בָ֔א אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וּמִ֤י מְכַלְכֵּל֙ אֶת־י֣וֹם בּוֹא֔וֹ וּמִ֥י הָֽעֹמֵ֖ד בְּהֵרָֽאוֹת֑וֹ כִּי־הוּא֙ כְּאֵ֣שׁ מְצָרֵ֔ף וּכְבֹרִ֖ית מְכַבְּסִֽים׃ וְיָשַׁ֨ב מְצָרֵ֤ף וּמְטַהֵר֙ כֶּ֔סֶף וְטִהַ֤ר אֶת־בְּנֵֽי־לֵוִי֙ וְזִקַּ֣ק אֹתָ֔ם כַּזָּהָ֖ב וְכַכָּ֑סֶף וְהָיוּ֙ לַֽיהוָ֔ה מַגִּישֵׁ֥י מִנְחָ֖ה בִּצְדָקָֽה׃ וְעָֽרְבָה֙ לַֽיהוָ֔ה מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹֽנִיֹּֽת׃ מלאכי.וּמִ֤י מְכַלְכֵּל֙ אֶת־י֣וֹם בּוֹא֔וֹ וּמִ֥י הָֽעֹמֵ֖ד בְּהֵרָֽאוֹת֑וֹ כִּי־הוּא֙ כְּאֵ֣שׁ מְצָרֵ֔ף וּכְבֹרִ֖ית מְכַבְּסִֽים׃ וְיָשַׁ֨ב מְצָרֵ֤ף וּמְטַהֵר֙ כֶּ֔סֶף וְטִהַ֤ר אֶת־בְּנֵֽי־לֵוִי֙ וְזִקַּ֣ק אֹתָ֔ם כַּזָּהָ֖ב וְכַכָּ֑סֶף וְהָיוּ֙ לַֽיהוָ֔ה מַגִּישֵׁ֥י מִנְחָ֖ה בִּצְדָקָֽה:וְטִהַ֤ר אֶת־בְּנֵֽי־לֵוִי֙:היה גם בעת עזרא מקרה כזה:וְהָיוּ֙ לַֽיהוָ֔ה מַגִּישֵׁ֥י מִנְחָ֖ה בִּצְדָקָֽה: |
רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּֽהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה– היחס של יוסף לכהני פרעה במצרים היה כיחס לכהני הלוי בארץ ישראל:
רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּֽהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל־כֵּ֕ן לֹ֥א מָֽכְר֖וּ אֶת־אַדְמָתָֽם׃ פרשת ויסע ישראל.ניתן לראות הקבלה בכהונת כהני פרעה לכהני הלוי בישראל, היחס של יוסף לכהני פרעה במצרים היה כיחס לכהני הלוי בארץ ישראל:ולכהנים אלה היתה חוקה נפרדת:חֹ֨ק לַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗המֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗הוְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה:כמו הכהנים של שבט הלוי מחוקת בורא עולם כך כהניו של פרעה מחוקת פרעה.כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים, אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַיהוָה--נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ, לְחָק-עוֹלָם: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַהֲרֹן, בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל, וְחֵלֶק, לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם: אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִבְנֵי לֵוִי, הִנֵּה נָתַתִּי כָּל-מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-הֵם עֹבְדִים, אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְלֹא-יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לָשֵׂאת חֵטְא, לָמוּת. וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא, אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, וְהֵם, יִשְׂאוּ עֲוֺנָם: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם, וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה, נָתַתִּי לַלְוִיִּם, לְנַחֲלָה; עַל-כֵּן, אָמַרְתִּי לָהֶם, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: במדבר.כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה, נָתַתִּי לַלְוִיִּם, לְנַחֲלָה;בדיוק שהיו דברים שליוסף היה מותר לעשות ושלתושב או עובד מלך שאינו בכיראין היתר לעשות מתוקף דבר פרעה מלך מצרים ששם את יוסף מושל על כל קנינו, אך לא מושל על כהני פרעה.רק הכיסא (כיסא המלך) יגדל ממך אמר פרעה ליוסף.אפשר לראות הקבלה במקרה ספירת עם ישראל בעת דוד, הספירה כללה רק את ישראל- אחד עשר השבטים ויהודה השבט האחד בהם משל דוד כמלך ישראל:וַיֹּ֙סֶף֙ אַף–יְהוָ֔ה לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת–דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת–יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת–יְהוּדָֽה: וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל–יוֹאָ֣ב | שַׂר–הַחַ֣יִל אֲשֶׁר–אִתּ֗וֹ שֽׁוּט–נָ֞א בְּכָל–שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִדָּן֙ וְעַד–בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וּפִקְד֖וּ אֶת–הָעָ֑ם וְיָ֣דַעְתִּ֔י אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר הָעָֽם: וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל–הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף יְהוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל–הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם | וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי–הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה חָפֵ֖ץ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: וַיֶּחֱזַ֤ק דְּבַר–הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל–יוֹאָ֔ב וְעַ֖ל שָׂרֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיֵּצֵ֨א יוֹאָ֜ב וְשָׂרֵ֤י הַחַ֙יִל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לִפְקֹ֥ד אֶת–הָעָ֖ם אֶת–יִשְׂרָאֵֽל: וַיַּעַבְר֖וּ אֶת–הַיַּרְדֵּ֑ן וַיַּחֲנ֣וּ בַעֲרוֹעֵ֗ר יְמִ֥ין הָעִ֛יר אֲשֶׁ֛ר בְּתוֹךְ–הַנַּ֥חַל הַגָּ֖ד וְאֶל–יַעְזֵֽר: וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַגִּלְעָ֔דָה וְאֶל–אֶ֥רֶץ תַּחְתִּ֖ים חָדְשִׁ֑י וַיָּבֹ֙אוּ֙ דָּ֣נָה יַּ֔עַן וְסָבִ֖יב אֶל–צִידֽוֹן: וַיָּבֹ֨אוּ מִבְצַר–צֹ֔ר וְכָל–עָרֵ֥י הַחִוִּ֖י וְהַֽכְּנַעֲנִ֑י וַיֵּֽצְא֛וּ אֶל–נֶ֥גֶב יְהוּדָ֖ה בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע: וַיָּשֻׁ֖טוּ בְּכָל–הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֜אוּ מִקְצֵ֨ה תִשְׁעָ֧ה חֳדָשִׁ֛ים וְעֶשְׂרִ֥ים י֖וֹם יְרוּשָׁלִָֽם: וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת–מִסְפַּ֥ר מִפְקַד–הָעָ֖ם אֶל–הַמֶּ֑לֶךְ וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שְׁמֹנֶה֩ מֵא֨וֹת אֶ֤לֶף אִֽישׁ–חַ֙יִל֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה חֲמֵשׁ–מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף אִֽישׁ: שמואל.מְנֵ֥ה אֶת–יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת–יְהוּדָֽה:וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שְׁמֹנֶה֩ מֵא֨וֹת אֶ֤לֶף אִֽישׁ–חַ֙יִל֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה חֲמֵשׁ–מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף אִֽישׁ:עשרת השבטים- ישראל. ויהודה השבט האחד.וְהִנֵּ֛ה כָּל–אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בָּאִ֣ים אֶל–הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּאמְר֣וּ אֶל–הַמֶּ֡לֶךְ מַדּוּעַ֩ גְּנָב֨וּךָ אַחֵ֜ינוּ אִ֣ישׁ יְהוּדָ֗ה וַיַּעֲבִ֨רוּ אֶת–הַמֶּ֤לֶךְ וְאֶת–בֵּיתוֹ֙ אֶת–הַיַּרְדֵּ֔ן וְכָל–אַנְשֵׁ֥י דָוִ֖ד עִמּֽוֹ: וַיַּעַן֩ כָּל–אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה עַל–אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל כִּֽי–קָר֤וֹב הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלַ֔י וְלָ֤מָּה זֶּה֙ חָרָ֣ה לְךָ֔ עַל–הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה הֶאָכ֤וֹל אָכַ֙לְנוּ֙ מִן–הַמֶּ֔לֶךְ אִם–נִשֵּׂ֥את נִשָּׂ֖א לָֽנוּ: וַיַּ֣עַן אִֽישׁ–יִשְׂרָאֵל֩ אֶת–אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה וַיֹּ֗אמֶר עֶֽשֶׂר–יָד֨וֹת לִ֣י בַמֶּלֶךְ֮ וְגַם–בְּדָוִד֮ אֲנִ֣י מִמְּךָ֒ וּמַדּ֙וּעַ֙ הֱקִלֹּתַ֔נִי וְלֹא–הָיָ֨ה דְבָרִ֥י רִאשׁ֛וֹן לִ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶת–מַלְכִּ֑י וַיִּ֙קֶשׁ֙ דְּבַר–אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה מִדְּבַ֖ר אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: שמואל.וַיַּ֣עַן אִֽישׁ–יִשְׂרָאֵל֩ אֶת–אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה וַיֹּ֗אמֶר עֶֽשֶׂר–יָד֨וֹת לִ֣י בַמֶּלֶךְ֮המלך מיהודה מושל על אחד עשר שבטים ולא על שבט הלוי.על כל מה שמשתמע מכך גם בדור הזה.בָּעֵת הַהִוא, הִבְדִּיל יְהוָה אֶת-שֵׁבֶט הַלֵּוִי, לָשֵׂאת, אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה--לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. עַל-כֵּן לֹא-הָיָה לְלֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה--עִם-אֶחָיו: יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ: דברים.הקבלה יחסית של כהני פרעה לכהני הלוי ניתן לראות גם בענין אדמה כחוק מאת בורא עולם:רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּֽהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה:לכהני הלוי שמורה אחוזה שכל שבט מפריש מנחלתו ללוי ולכהני הלוי וכמו שאדמת כהני פרעה לא נקנתה כך יש איסור למכור את אחוזת הכהנים:וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, לֵאמֹר. צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם, עָרִים לָשָׁבֶת; וּמִגְרָשׁ, לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם, תִּתְּנוּ, לַלְוִיִּם. וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם, לָשָׁבֶת; וּמִגְרְשֵׁיהֶם, יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם, וּלְכֹל, חַיָּתָם. וּמִגְרְשֵׁי, הֶעָרִים, אֲשֶׁר תִּתְּנוּ, לַלְוִיִּם--מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה, אֶלֶף אַמָּה סָבִיב: במדבר.וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם, עָרִים לָשָׁבֶת;וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם: וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וּשֲׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם:מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם:מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם:וההקבלה שיש לפרעה כמושל על מצרים העבדים לו כולל כהניו וחקת כהניו כמו חוקת כהני לוי ביחס לבורא עולם, כך חוקת כהני פרעה ביחס לפרעה, ומצרים עבדיו. ומתפרנסים מתוקף חוקת עולם להם, כמו חוקת עולם לישראל (לא לכהן ) בארצו מעם בורא עולם ומתוקף הדבר המעשרות והתרומות ללוי לכהן, לבית הבורא המשולים להבאת החמישית ממצרים לפרעה.ניתן ללמוד עוד על זכויות מלך ישראל ממשפט המלך:פרשת משפט המלך- לימודים מספר שמואל- מלכות שאול.ואחרי שתקרואו זאת יכל להיות שחלקכם יסכימו עימי שלא נכון לכהנים לבחור לכנסת בכל מפלגה גם לא מפלגות חרדיות. |
אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ– וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַֽחֲלָה לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּֽהְיֶה לְאִשָּׁה וְלֹֽא תִסֹּב נַֽחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר.
אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ: משלי עשרים ושנים.וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַֽחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּֽהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִֽירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַֽחֲלַת אֲבֹתָֽיו: וְלֹֽא תִסֹּב נַֽחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֵּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָֽד: במדבר.וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר: דברים.וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר: אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר: וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה: דברים.אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא: כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ: משלי.וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָים נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו: וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהֹוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה: במדבר.ובהמשך:וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהֹוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהֹוָה שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהֹוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהֹוָה: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל: במדבר. |
פרעה ליוסף: אַתָּה֙ תִּֽהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ — בורא עולם ליחזקאל– בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה:
וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַֽחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אֽוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ׃ אַתָּה֙ תִּֽהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ׃ וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ׃ וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־יוֹסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא־יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת־יָד֛וֹ וְאֶת־רַגְל֖וֹ בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יוֹסֵף֮ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵחַ֒ וַיִּתֶּן־ל֣וֹ אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יוֹסֵ֖ף עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ פרשת מִקֵּ֖ץ.וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙אַבְרֵ֑ךְוַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ:צריך לחשוב על המילה אברך:
ובהמשך הוא היה האיש שכולם באו אליו לשבר מזון:תִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַתְּחִלֶּ֜ינָה שֶׁ֣בַע שְׁנֵ֤י הָֽרָעָב֙ לָב֔וֹא כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֤י רָעָב֙ בְּכָל־הָ֣אֲרָצ֔וֹת וּבְכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם הָ֥יָה לָֽחֶם׃ וַתִּרְעַב֙ כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל־פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכָל־מִצְרַ֨יִם֙ לְכ֣וּ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֲשֶׁר־יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּֽעֲשֽׂוּ׃ וְהָֽרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּֽחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וְכָל־הָאָ֨רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל־יוֹסֵ֑ף כִּֽי־חָזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃ פרשת מִקֵּ֖ץ.כמו שביטוח לאומי מחלק סל מזון דרך חב"ד וש"ס. ויש שקוראים להם אברכים. | ||||