יום שלישי.

מזמור ליום שלישי שהיו הלויאים אומרים ביום שלישי בשבת קודש בבית המקדש על הדוכן (זה דוכן דוכן, זה דוכן בבית המקדש.. ומשכך מאוד חשוב להתייחס ברצינות למזמורים שנבחרו להאמר יום ביומו על הדוכן, תחשבו על זה כמחבר של שבעה מזמורים לתפילה מחזורית קבועה- כמו שאתם מיחסים משקל כבד לעשרת המזמורים שחיבר ברסלב עליהם נאמר התיקון הכללי).

וזה המזמור השלישי ליום השלישי:

מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף: אֱֽלֹהִ֗ים נִצָּ֥ב בַּעֲדַת-אֵ֑ל בְּקֶ֖רֶב אֱלֹהִ֣ים יִשְׁפֹּֽט: עַד-מָתַ֥י תִּשְׁפְּטוּ-עָ֑וֶל וּפְנֵ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים תִּשְׂאוּ-סֶֽלָה: שִׁפְטוּ-דַ֥ל וְיָת֑וֹם עָנִ֖י וָרָ֣שׁ הַצְדִּֽיקוּ: פַּלְּטוּ-דַ֥ל וְאֶבְי֑וֹן מִיַּ֖ד רְשָׁעִ֣ים הַצִּֽילוּ: לֹ֤א יָֽדְע֨וּ | וְלֹ֥א יָבִ֗ינוּ בַּחֲשֵׁכָ֥ה יִתְהַלָּ֑כוּ יִ֝מּ֗וֹטוּ כָּל-מ֥וֹסְדֵי אָֽרֶץ: אֲֽנִי-אָ֭מַרְתִּי אֱלֹהִ֣ים אַתֶּ֑ם וּבְנֵ֖י עֶלְי֣וֹן כֻּלְּכֶֽם: אָ֭כֵן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן וּכְאַחַ֖ד הַשָּׂרִ֣ים תִּפֹּֽלוּ: קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁפְטָ֣ה הָאָ֑רֶץ כִּֽי-אַתָּ֥ה תִ֝נְחַ֗ל בְּכָל-הַגּוֹיִֽם.

המזמור מסתיים ככה:

קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁפְטָ֣ה הָאָ֑רֶץ כִּֽי-אַתָּ֥ה תִ֝נְחַ֗ל בְּכָל-הַגּוֹיִֽם.

על כל מה שמשתמע מכך.

גם בפרשת המעל בחרם בימי יהושע וגם בפרשת הגבעונים בימי דוד היה מקרה שהוחל דין על העם מבלי שהיה ברור למה, יהושע שאל את בורא עולם למה הפסדנו בקרב, למה בורא עולם לא היה איתנו, בורא עולם אמר לו שמישהו מהעם לקח מחרם המלחמה אליו לשימוש אישי כמו שאומרים.. וכשהיו שלוש שנות בצורת אז שאל דוד מדוע אין גשם, זה לא טוב לכלכלה כמו שאומרים, אז בורא עולם אמר לו, יען כי שאול הפר הסכם עם הגבעונים הסכם שנעשה עוד בימי יהושע...

בשני המקרים היה דין על העם כשהעם לא ידע על החטא, ובכל זאת.. לא ידעו ואשמו. ואשמו ומשפט ודין.

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּֽחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּֽעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יְהוָֹה אֲשֶׁר לֹא תֵֽעָשֶׂינָה וְאָשֵֽׁם: ויקרא.

דוד המלך התפלל לזאת– אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ– והמשורר כידוע לא רק ממזמור זה שהוא מאמין כזה– בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ– ותלמיד כזה: בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ– והתפילתו שבורא עולם לא ישגה אותו שלא יתעה אותו שישמור עליו לא לתעות ולא לטעות– אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד– כי יש התכנות כזאת– שְׁגִיא֥וֹת מִֽי-יָבִ֑ין– לימודי תהלים. 

בסופו של יום לאחר שנודעה הבעיה כמו שאומרים.. עשו תיקון והלאה, נצחנו במלחמה הבאה, וירד גשם.

ובחזרה למזמור:

קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁפְטָ֣ה הָאָ֑רֶץ כִּֽי-אַתָּ֥ה תִ֝נְחַ֗ל בְּכָל-הַגּוֹיִֽם.

אני תמיד אומרת שהעובדה שאנו לא רואים את בורא עולם, לא אומרת שבורא עולם לא רואה אותנו.

השחיקה המוסרית בולטת במיוחד כשמשווים בין סערות פוליטיות של פעם לבין האופן שבו אנשים מגיבים אליהן כיום. פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין בשנות השבעים הפכה לסמל: עבירה מנהלית יחסית, שנגעה לאיסור החזקת מט"ח, הובילה להתפטרות ראש ממשלה מכהן. לא בגלל חומרת המעשה, אלא משום שהייתה תחושה עממית ברורה שמי שמוביל חייב לעמוד ברף גבוה יותר משל אדם רגיל.

🌑 שחיקה מוסרית של מנהיגים

הפער בין אז להיום מחדד תהליך מתמשך שבו הסטנדרט כלפי מי שנמצא בעמדת כוח הולך ונשחק.

• התרגלות לחריגות — ככל שמצטברות פרשות, הן מפסיקות לזעזע. מה שבעבר היה בלתי נסבל הופך לשגרה.

• הצפת מידע — ריבוי כותרות ורשתות חברתיות יוצר תחושת עומס. כל פרשה מוחלפת במהירות, ולכן גם האחריות מתפוגגת.

• שבטיות פוליטית — במקום לשאול מה קרה, רבים שואלים מי עשה. אם זה “משלנו”, הנטייה היא להגן; אם “מהם”, להוקיע.

• הסטת הדיון מהמעשה אל הסיפור — במקום לדון בעובדות, הוויכוח עובר לשאלה מי הדליף, מי מרוויח, מי רודף. המעשה עצמו נדחק.

כך נוצר מצב שבו מנהיגים מבינים שהמחיר על התנהגות לא תקינה נמוך בהרבה מבעבר. אם אין מחיר — אין תמריץ לשמור על רף גבוה.

🌒 שחיקה מוסרית של האנשים עצמם

השחיקה אינה חד־צדדית. גם מי שמצביע, מתווכח, קורא חדשות ומגיב — עובר תהליך.

• עייפות מוסרית — ריבוי פרשות יוצר תחושת ייאוש: “כולם אותו דבר”. כשכולם אותו דבר, אין טעם לדרוש ניקיון כפיים.

• העדפת תוצאות על יושרה — רבים מוכנים לסלוח על מעשים בעייתיים אם המנהיג נתפס כמי שמספק הישגים בתחומים אחרים.

• שימוש במוסר כנשק — המוסר הופך לכלי התקפה פוליטי: מופעל נגד היריב, אך לא כלפי המחנה.

• התרחקות מהרעיון של דוגמה אישית — בעבר מנהיג היה אמור לשמש מודל. היום רבים רואים בו “מנהל עבודה”, לא דמות ערכית.

כך נוצר מעגל: האנשים מורידים ציפיות → המנהיגים מרשים לעצמם יותר → האנשים מתרגלים עוד יותר.

🌓 מה מלמדת פרשת רבין על ההווה

הפרשה ההיא לא הייתה רק עניין משפטי; היא הייתה מבחן ערכי. המסר העממי של שנות השבעים היה חד: האמון חשוב יותר מהכיסא.

המסר של ימינו לעיתים מעורפל.

הפער הזה הוא לב השחיקה המוסרית. לא מפני שאנשים היו “טובים יותר” בעבר, אלא מפני שהחברה הציבה גבולות ברורים יותר — והגבולות הללו היטשטשו.

🌔 לאן אפשר ללכת מכאן

להבין תחילה:

משבר האמון המתמשך בין הנהגה לאנשים הפשוטים: כיצד פרשות עבר כמו חשבון הדולרים של לאה רבין חושפות את השחיקה המוסרית ההולכת ומעמיקה, שאינה שייכת לימין, לשמאל, למרכז או לחרדים, מבחינת משפט מוסרי התופעה נראתה גם בימין גם בשמאל גם במרכז וגם אצל החרדים ומשכך מעלות שאלות על אחריות, דוגמה אישית וגבולות הכוח בחברה דמוקרטית בתקופה שבה הציפיות משתנות והאמון נבחן מחדש תמיד.

שיקום מוסרי מתחיל מלמטה, מהשיח ומהציפיות. כשאנשים חוזרים לדרוש יושרה, שקיפות ודוגמה אישית — גם המערכת מתיישרת בהתאם. כשאנשים מוכנים להבליג על הכול בשם נאמנות פוליטית — המערכת לומדת שאין מחיר.

המאבק על מוסר עממי הוא מאבק על איכות החיים הדמוקרטית, על היכולת להאמין למי שמוביל, ועל ההבנה שהכוח אינו רק זכות — הוא גם אחריות.

כיצד האשמה מנופחת גורמת לטשטוש הפשע האמיתי:

בפרשות ביטחוניות בישראל מתרחש שוב ושוב דפוס קבוע שמוביל לעיוות משמעותי בהבנת חומרת המעשים. כאשר מתגלה מעשה חמור, הנטייה הראשונית היא להדביק לו את ההאשמה הקיצונית ביותר — “בגידה”. אלא שהשימוש המוגזם במונח הזה יוצר תוצאה הפוכה: כאשר מתברר שהמעשה אינו עומד בהגדרה המשפטית של בגידה, רבים מפרשים זאת כזיכוי מלא, גם אם נותרו עבירות חמורות מאוד.

כדי להבין את הבעיה, חשוב לפרק את התהליך.

1. נקודת ההתחלה: מעשה חמור, אך לא בהכרח בגידה

במקרים כמו:

• הברחת סחורות לעזה תוך ניצול שירות מילואים

• הוצאת מסמכים מסווגים ללא אישור

• שימוש לרעה בסמכות צבאית או ביטחונית

מדובר בעבירות משמעותיות, בעלות השלכות ביטחוניות ומשמעתיות. אבל הן אינן בהכרח בגידה. בגידה היא עבירה משפטית חמורה מאוד.

2. תיאור השיח העממי: הכותרת “בגידה” משתלטת על הדיון

כאשר פרשה כזו מתפרסמת, השיח העממי מתכנס כמעט מיד לשאלה אחת: “האם זו בגידה או לא בגידה?”

זו הופכת להיות הכותרת המרכזית, והיא מכתיבה את כל האופן שבו הפרשה מובנת. הדיון כולו — בתקשורת, ברשתות ובשיחות — מתרכז רק בשאלה הזו, גם אם היא כלל אינה רלוונטית לעבירה שבוצעה.

כלומר, הכותרת עצמה קובעת את התפיסה, ולא העובדות. העיסוק בבגידה — גם אם אינו מדויק — משתלט על כל השיח, ומאותו רגע כל עבירה אחרת נדחקת לשוליים.

3. הבעיה שנוצרת: שלילת הבגידה מוחקת את חומרת הפשע האמיתי:

כאשר בהמשך מתברר שהמעשה אינו עומד בהגדרה המשפטית של בגידה, רבים מפרשים זאת כזיכוי כולל. הסיבה לכך פשוטה: אם כל השיח היה “בגידה או לא בגידה”, וברגע האמת התשובה היא “לא בגידה” — אז מבחינת רבים “אין סיפור”.

וכך נוצר מצב בעייתי:

• העבירה שכן התרחשה — כמו הברחה, ניצול תפקיד או הוצאת מסמכים מסווגים — מאבדת את חומרתה.

• רבים מרגישים כאילו “עשו רעש מכלום”, למרות שהמעשה המקורי חמור מאוד.

• הפוקוס על בגידה יוצר מצב שבו כל מה שאינו בגידה נתפס כלא משמעותי, גם אם מדובר בעבירה ביטחונית או משמעתית חמורה.

בפועל, האשמה המנופחת בתחילת הדרך גורמת לכך שהפשע האמיתי מיטשטש ונשכח.

4. דוגמאות שממחישות את התופעה

א. פרשת ההברחות לעזה

המעשה המיוחס: ניצול שירות מילואים כדי להבריח סחורות לעזה. זה מעשה חמור, בעל השלכות ביטחוניות וכלכליות.

אבל ברגע שהשיח תויג כ"בגידה", נוצרה מלכודת: אם אין בגידה — רבים מרגישים כאילו אין פשע.

בפועל, גם ללא בגידה, מדובר בעבירות חמורות של:

• ניצול תפקיד

• הברחה לאזור אויב

• פגיעה באמון בסיסי

• סיכון עקיף לביטחון

אבל כל אלה נראים “קטנים” לעומת בגידה — ולכן מתמסמסים.

ב. פרשת הנגד שהוציא מסמכים מסווגים

גם כאן: המעצר הראשוני הוצג כאילו מדובר במחבל. כאשר התברר שאין כוונת טרור — רבים פירשו זאת כזיכוי כולל.

אבל העובדה שנותר פשע ברור — הוצאת מסמכים מסווגים ללא אישור — כמעט לא זכתה להתייחסות.

5. מה בעצם קורה כאן:

הבעיה אינה משפטית — היא תודעתית.

כאשר השיח מתמקד רק באפשרות החמורה ביותר, כל דבר שאינו עומד בה — נתפס כלא חמור בכלל. זה יוצר שני עיוותים:

1. האשמה מופרזת יוצרת ציפייה מופרזת וכשהיא נשללת — הכול נופל.

2. הפשע האמיתי מאבד משמעות כי הוא “לא בגידה”, ולכן נתפס כלא חשוב.

6. למה זה מסוכן?

• זה פוגע ביכולת להבין את חומרת המעשים

• זה יוצר תחושה ש“סתם תפרו תיקים” גם כשיש עבירות אמיתיות

• זה גורם למעשים חמורים להיראות כאילו זוכו

• זה משבש את היכולת לנהל דיון רציני על ביטחון ומשמעת

7. איך אפשר לתקן את השיח

כדי למנוע את העיוות הזה, צריך:

א. להפסיק להשתמש במילה “בגידה” ככותרת אוטומטית

רק כאשר יש בסיס משפטי אמיתי.

ב. להציג את העבירה האמיתית כפי שהיא

גם אם היא “פחות דרמטית”.

ג. להבהיר שיש מדרג חומרה

לא כל מה שאינו בגידה הוא “שטות”.

ד. להפריד בין רגשות לבין הגדרות משפטיות

זעם אינו תחליף לדיוק.

סיכום

כאשר מאשימים אדם בעבירה החמורה ביותר, ואז שוללים אותה — רבים מפרשים זאת כזיכוי מלא, גם אם נותרו עבירות חמורות מאוד. זהו דפוס שמוביל לכך שהפשע האמיתי — זה שבאמת בוצע — נבלע בתוך רעש של האשמות מופרזות.

הפתרון אינו להקל בעבירות, אלא להציג אותן כפי שהן — בלי לנפח ובלי לטשטש.

לקרוא עוד:

אפשר לקשר את הפרשה הזאת למקרה זיני- על פי משפט מעל בחרם אדם לא נושא בחטא אחיו- וַיַּקְרֵב֙ אֶת–מִשְׁפַּ֣חַת יְהוּדָ֔ה וַיִּלְכֹּ֕ד אֵ֖ת מִשְׁפַּ֣חַת הַזַּרְחִ֑י וַיַּקְרֵ֞ב אֶת–מִשְׁפַּ֤חַת הַזַּרְחִי֙ לַגְּבָרִ֔ים וַיִּלָּכֵ֖ד זַבְדִּֽי: וַיַּקְרֵ֥ב אֶת–בֵּית֖וֹ לַגְּבָרִ֑ים וַיִּלָּכֵ֗ד עָכָ֞ן בֶּן–כַּרְמִ֧י בֶן–זַבְדִּ֛י בֶּן–זֶ֖רַח לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה:

הבדל בין הטרדה מינית לבין אונס:

חומרת המעשה וחומרת הדין המשפטי

המשפט הפלילי בישראל מבחין בין מגוון עבירות מין, כאשר שתיים מהבולטות והמדוברות ביותר הן הטרדה מינית ואונס. למרות שלשתיהן יש מכנה משותף – פגיעה מינית באדם אחר – מדובר בעבירות שונות מהותית, הן מבחינת אופי המעשה והן מבחינת הענישה.

1. מהות המעשה: מה ההבדל בין הטרדה מינית לאונס

הטרדה מינית – פגיעה מילולית, התנהגותית או לא פיזית

הטרדה מינית מוגדרת בחוק למניעת הטרדה מינית, והיא כוללת מגוון רחב של התנהגויות, למשל:

• הצעות מיניות חוזרות שאינן רצויות

• התייחסויות מיניות מבזות או משפילות

• פרסום תמונות או סרטונים בעלי אופי מיני ללא הסכמה

• ניצול יחסי מרות לצורך קבלת טובות הנאה מיניות

• מעשים מגונים בדרגה מסוימת

המאפיין המרכזי: לא תמיד יש מגע פיזי, ולעיתים מדובר בפגיעה מילולית, חברתית או טכנולוגית. הפגיעה היא בעיקר בכבוד, בפרטיות, בתחושת הביטחון ובמרחב האישי.

אונס – חדירה מינית בכפייה:

אונס מוגדר בחוק העונשין כחדירה מינית לגוף האדם ללא הסכמה חופשית, תוך שימוש בכוח, איום, מרמה, ניצול מצב של חוסר יכולת להתנגד או ניצול יחסי מרות.

המאפיין המרכזי: חדירה מינית ללא הסכמה – זהו מעשה אלים, פולשני, טראומטי, בעל השלכות נפשיות ופיזיות עמוקות.

חומרת המעשה: השוואה מהותית:

3. חומרת הדין המשפטי: מה הענישה:

הטרדה מינית – עבירה פלילית אך בדרגת חומרה נמוכה יותר

העונשים משתנים לפי סוג ההטרדה:

• הטרדה מינית "רגילה" – עד שנתיים מאסר

• מעשה מגונה ללא הסכמה – עד שלוש שנות מאסר

• מעשה מגונה בכפייה – עד שבע שנות מאסר

• ניצול יחסי מרות – עד ארבע שנות מאסר

• בנוסף: פיצויים אזרחיים, פיטורים, הליכים משמעתיים

החוק רואה בהטרדה מינית עבירה חמורה הפוגעת בכבוד האדם, אך לא כעבירה אלימה ברמה הפיזית.

אונס – אחת העבירות החמורות ביותר בחוק העונשין:

העונש הבסיסי על אונס:

• עד 16 שנות מאסר

בנסיבות מחמירות:

• עד 20 שנות מאסר, למשל:

  • אונס קבוצתי

  • אונס קטינה

  • שימוש באלימות קשה

  • ניצול מצב של חוסר הכרה

  • פגיעה חמורה בגוף

החוק רואה באונס עבירה אלימה, פולשנית, חמורה במיוחד, ולכן הענישה גבוהה בהרבה.

4. מדוע ההבדל כל כך משמעותי:

ההבחנה בין הטרדה מינית לאונס נובעת מכמה עקרונות משפטיים וחברתיים:

-רמת הפגיעה בגוף ובנפש

אונס נתפס כמעשה אלים ופולשני שמפר את האוטונומיה הבסיסית ביותר של האדם על גופו.

-מידת הכפייה

בעוד שבהטרדה מינית הכפייה יכולה להיות מילולית או חברתית, באונס מדובר בכפייה פיזית או ניצול מצב של חוסר יכולת להתנגד.

-השלכות ארוכות טווח

אונס גורם לעיתים קרובות לטראומה עמוקה, פגיעה בבריאות הנפשית, ולעיתים גם פגיעה פיזית.

5. סיכום

הטרדה מינית ואונס הן שתיהן עבירות חמורות, אך הן שונות מהותית:

• הטרדה מינית פוגעת בכבוד, בפרטיות ובמרחב האישי, ולעיתים אינה כוללת מגע פיזי.

• אונס הוא מעשה אלים הכולל חדירה מינית ללא הסכמה, ולכן נחשב לאחת העבירות החמורות ביותר במשפט הפלילי.

• בהתאם לכך, הענישה על אונס גבוהה משמעותית מהענישה על הטרדה מינית.

תרומה ליערות הגשם אינה מכפרת על זיהום מקומי

על אשליית ה"איזון" המוסרי בין מעשים טובים לרעים

בעשורים האחרונים גברה ההכרה בחשיבותם של יערות הגשם למערכת האקולוגית העולמית. הם קולטים פחמן דו־חמצני, משחררים חמצן, מווסתים את האקלים ומהווים בית גידול למגוון עצום של מינים. חשיבותם אינה מוטלת בספק. לצד זאת, התפתחה תופעה חברתית־מוסרית מעניינת: אנשים או חברות המזהמים את סביבתם המיידית, אך תורמים לשימור יערות הגשם במדינות אחרות מתוך תחושה שהם "מאזנים" את הנזק שגרמו.

תפיסה זו מבוססת על רעיון שגוי שלפיו מעשה טוב במקום אחד יכול למחות או לכפר על מעשה רע במקום אחר. כך, למשל, בעל מפעל המזהם את האוויר בישראל עשוי לתרום לשימור יערות הגשם בברזיל מתוך מחשבה שהתרומה "מנקה" את הזיהום שיצר. כאמור תפיסה זו שגויה מבחינה מוסרית, סביבתית ולוגית.

זיהום מקומי אינו נעלם בגלל תרומה גלובלית

כאשר מפעל פולט מזהמים לסביבה, הוא פוגע ישירות באיכות האוויר, במקורות המים ובבריאות התושבים החיים בקרבתו. הנזק הוא ממשי, מוחשי וממוקם. תרומה לשימור יערות הגשם, חשובה ככל שתהיה, אינה מתקנת את הנזק המקומי: היא אינה משפרת את איכות האוויר באזור התעשייה, אינה מפחיתה את הסיכון למחלות נשימתיות, ואינה משקמת את המערכת האקולוגית שנפגעה.

התרומה עשויה להועיל לעולם, אך היא אינה מבטלת את ההשפעה השלילית של הזיהום המקומי. מדובר בשני מעשים נפרדים לחלוטין — אחד מזיק ואחד מועיל — שאינם מאזנים זה את זה.

מעשה טוב אינו מוחק מעשה רע

במקרה הזה מתבררת הנקודה המוסרית: כך גם עזרה, או תרומה כספית שאנס מעניק לאישה שהוא לא אנס אינה מכפרת לו על האונס שביצע באישה שהוא אנס; תרומה במקום  אחד אינה יכולה להיות ככופר על הפשע הרע שאדם  במקום אחר.

הדברים האמורים באים לברר אמת בסיסית: מעשים אינם מתבטלים זה בזה. כל מעשה עומד בפני עצמו, עם המשמעות המוסרית והחברתית שלו. ניסיון ליצור "מאזן" בין מעשים חיוביים לשליליים מתעלם מהעיקרון הבסיסי של אחריות ישירה: מי שגרם לנזק חייב להתמודד עם תוצאותיו, לא לחפש דרך לעקוף אותו באמצעות כופר במקום אחר.

כתובה מעודכנת:

מבוא:

למרות אכיפת המשטרה והאיסור החוקי, מיליוני אנשים בישראל ובעולם מעשנים קנאביס כבר עשרות שנים. המציאות מוכיחה כי האיסור לא מונע את השימוש בפועל, אלא רק דוחף אותו לשוק שחור בלתי מפוקח. אם כך, עולה השאלה: מדוע לא להסדיר את השוק, להוציאו מהצללים, וליהנות מהכנסות מס משמעותיות, פיקוח בריאותי.

כמו כן אם יאשרו את הקנאביס למבריחים פורצי הגבול לא יהיה טעם להמשיך לעשות זאת וכמובן תפנה שוטרים וזמן למשימות ביטחון לאומי שהתערער לאחרונה.

נתוני מדינות מתירות קנאביס:

פוטנציאל בישראל (על בסיס ממוצע OECD):

חישובי מס בישראל:

• פדיון כולל: ≈ 6.2 מיליארד ₪.

• מע״מ (17%): ≈ 1.05 מיליארד ₪.

• מס בלו/קנייה (20–30%): 1.2–1.8 מיליארד ₪.

• סה״כ הכנסות ממסים: ≈ 2.3–2.9 מיליארד ₪ לשנה.

מקומות עבודה חדשים:

• פדיון כולל 6.2 מיליארד ₪ → כ‑6,200 מקומות עבודה חדשים.

• סה״כ שכר שנתי לעובדים החדשים: ≈ 893 מיליון ₪.

• מס הכנסה וביטוח לאומי (≈ 25% בממוצע): ≈ 223 מיליון ₪ נוספים לשנה.

מסקנות והמלצות:

• שוק קנאביס חוקי בישראל צפוי להגיע ל‑6.2 מיליארד ₪ בשנה.

• ההכנסות ממסים ישירים יעמדו על 2.3–2.9 מיליארד ₪ בשנה, בנוסף ל‑223 מיליון ₪ ממסי שכר.

• יתווספו כ‑6,200 מקומות עבודה חדשים, עם תרומה משמעותית למשק ולתעסוקה.

• מעבר להכנסות ישירות, קיימים יתרונות עקיפים: חיסכון בהוצאות אכיפה, יצירת מקומות עבודה נוספים בשרשרת אספקה, והכנסות מתיירות.

• נתוני OECD מצביעים על כך שישראל צפויה להשתלב בממוצע האירופי מבחינת שיעור שימוש, ולכן התחזית מבוססת היטב על ניסיון בינלאומי.

אני כבר הצעתי את ההצעה הזאת. בהצעתי הצעתי שעם אישור החוק הסוחרים בתחום הזה יהיו אסירים משוחררים שישבו בכלא על סחר בקנאביס, וזאת כחלק מתהליך שיקום אסירים אלה. קודם כל להם לתת רשיון ורק לאחר מכן לשאר.

"במהדורת כאן חדשות פורסם הערב כי כמה מהמעורבים בפרשה נחקרו היום ביחידת ההונאה של מחוז מרכז במשטרה. המתלוננת העידה כי שני אירועי האונס בפרשה בוצעו על ידי מקורביו של גולן בשנת 2021. בעדותה אמרה: "הייתי בחופשה עם קרובי משפחה. המקורבים קראו לי לשבת ולשתות איתם, ואחד מהן נתן לי שוט של אלכוהול" המתלוננת טוענת כי באירוע אחר, בטבריה, אנס אותה חבר אחר של הזמר. בין המקורבים לזמר לבינה הייתה שותפות כלכלית. לדבריה, בשלב מסוים הם אף גנבו ממנה כספים" כאן חדשות.

במקרה טאיסיא גם היא טענה שחבר של איל גולן אנס אותה ולא הוא, היא אף הגדילה לאמר שהיא ידעה שאיל גולן לא שוכב עם קטינות ולכן היא שיקרה אותו ואמרה לו שהיא בת 18. באמרה זאת היא למעשה העידה לטובתו של איל גולן. אפשר לחמול על טאיסיא ולאמר שהיא קטינה והיא לא הבינה את הנזק שהיא עושה שהיא משקרת בענין גילה.