וַתְּהִ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה קָשָׁ֥ה עַד–מְאֹ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּנָּ֤גֶף אַבְנֵר֙ וְאַנְשֵׁ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִפְנֵ֖י עַבְדֵ֥י דָוִֽד: וַיִּֽהְיוּ–שָׁ֗ם שְׁלֹשָׁה֙ בְּנֵ֣י צְרוּיָ֔ה יוֹאָ֥ב וַאֲבִישַׁ֖י וַעֲשָׂהאֵ֑ל וַעֲשָׂהאֵל֙ קַ֣ל בְּרַגְלָ֔יו כְּאַחַ֥ד הַצְּבָיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶֽה: וַיִּרְדֹּ֥ף עֲשָׂהאֵ֖ל אַחֲרֵ֣י אַבְנֵ֑ר וְלֹֽא–נָטָ֣ה לָלֶ֗כֶת עַל–הַיָּמִין֙ וְעַֽל–הַשְּׂמֹ֔אול מֵאַחֲרֵ֖י אַבְנֵֽר: וַיִּ֤פֶן אַבְנֵר֙ אַֽחֲרָ֔יו וַיֹּ֕אמֶר הַאַתָּ֥ה זֶ֖ה עֲשָׂהאֵ֑ל וַיֹּ֖אמֶר אָנֹֽכִי: וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ אַבְנֵ֗ר נְטֵ֤ה לְךָ֙ עַל–יְמִֽינְךָ֙ א֣וֹ עַל–שְׂמֹאלֶ֔ךָ וֶאֱחֹ֣ז לְךָ֗ אֶחָד֙ מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וְקַח–לְךָ֖ אֶת–חֲלִצָת֑וֹ וְלֹֽא–אָבָ֣ה עֲשָׂהאֵ֔ל לָס֖וּר מֵאַחֲרָֽיו:  וַיֹּ֧סֶף ע֣וֹד אַבְנֵ֗ר לֵאמֹר֙ אֶל–עֲשָׂהאֵ֔ל ס֥וּר לְךָ֖ מֵאַֽחֲרָ֑י לָ֤מָּה אַכֶּ֙כָּה֙ אַ֔רְצָה וְאֵיךְ֙ אֶשָּׂ֣א פָנַ֔י אֶל–יוֹאָ֖ב אָחִֽיךָ: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

לָ֤מָּה אַכֶּ֙כָּה֙ אַ֔רְצָה וְאֵיךְ֙ אֶשָּׂ֣א פָנַ֔י אֶל–יוֹאָ֖ב אָחִֽיךָ:

אבנר שנרדף על ידי עשהאל לא רצה להרוג את עשהאל מתוך מקום ששניהם בני אותו עם, שעד לא מכבר היו כעם אחד במלחמותיהם נלחמו בינהם לאחר קריעת המלוכה לשני מלכויות. מלכות שאול ומלכות דוד ולכן כאדם שגם היה חבר של אח של עשהאל הוא לא רצה להגיע לעימות שיוביל לאין ברירה אלה להכות בעשהאל.

וַיְמָאֵ֣ן לָס֗וּר וַיַּכֵּ֣הוּ אַבְנֵר֩ בְּאַחֲרֵ֨י הַחֲנִ֜ית אֶל–הַחֹ֗מֶשׁ וַתֵּצֵ֤א הַֽחֲנִית֙ מֵאַחֲרָ֔יו וַיִּפָּל–שָׁ֖ם וַיָּ֣מָת: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

לאחר שאבנר הרג את עשהאל אחיו בקשו לנקום דמו ולהרוג את אבנר:

וַֽיִּרְדְּפ֛וּ יוֹאָ֥ב וַאֲבִישַׁ֖י אַחֲרֵ֣י אַבְנֵ֑ר וְהַשֶּׁ֣מֶשׁ בָּ֔אָה וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ עַד–גִּבְעַ֣ת אַמָּ֔ה אֲשֶׁר֙ עַל–פְּנֵי–גִ֔יחַ דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר גִּבְעֽוֹן: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וכמו במקרה עשהאל גם במקרה זה מבקש אבנר לא להלחם מלחמת אחים:

וַיִּקְרָ֨א אַבְנֵ֜ר אֶל–יוֹאָ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלָנֶ֙צַח֙ תֹּ֣אכַל חֶ֔רֶב הֲל֣וֹא יָדַ֔עְתָּה כִּֽי–מָרָ֥ה תִהְיֶ֖ה בָּאַחֲרוֹנָ֑ה וְעַד–מָתַי֙ לֹֽא–תֹאמַ֣ר לָעָ֔ם לָשׁ֖וּב מֵאַחֲרֵ֥י אֲחֵיהֶֽם:  וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֔ב חַ֚י הָֽאֱלֹהִ֔ים כִּ֥י לוּלֵ֖א דִּבַּ֑רְתָּ כִּ֣י אָ֤ז מֵֽהַבֹּ֙קֶר֙ נַעֲלָ֣ה הָעָ֔ם אִ֖ישׁ מֵאַחֲרֵ֥י אָחִֽיו:  וַיִּתְקַ֤ע יוֹאָב֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיַּֽעַמְדוּ֙ כָּל–הָעָ֔ם וְלֹֽא–יִרְדְּפ֥וּ ע֖וֹד אַחֲרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא–יָסְפ֥וּ ע֖וֹד לְהִלָּחֵֽם: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

תֹאמַ֣ר לָעָ֔ם לָשׁ֖וּב מֵאַחֲרֵ֥י אֲחֵיהֶֽם:

וְיוֹאָ֗ב שָׁ֚ב מֵאַחֲרֵ֣י אַבְנֵ֔ר: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

ויואב נענה לבקשתו של אבנר ושבתו ממלחמה כדי לאפשר את קבורת עשהאל:

וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת–עֲשָׂהאֵ֔ל וַֽיִּקְבְּרֻ֙הוּ֙ בְּקֶ֣בֶר אָבִ֔יו אֲשֶׁ֖ר בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיֵּלְכ֣וּ כָל–הַלַּ֗יְלָה יוֹאָב֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו וַיֵּאֹ֥ר לָהֶ֖ם בְּחֶבְרֽוֹן: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

ושוב פעם החשיבות ששני הצדדים ראו בלקחת פסק זמן ממלחמה כדי לאפשר את הקבורה, זה מצב שלא היה מתאפשר אילו האויב היה אויב שלא ישראל. הבנת הדבר מתוך מקום שלמעשה הנלחמים בינהם מאמינים באותם ערכים ובני אותו עם.

וַיְמָאֵ֣ן לָס֗וּר וַיַּכֵּ֣הוּ אַבְנֵר֩ בְּאַחֲרֵ֨י הַחֲנִ֜ית אֶל–הַחֹ֗מֶשׁ וַתֵּצֵ֤א הַֽחֲנִית֙ מֵאַחֲרָ֔יו וַיִּפָּל–שָׁ֖ם וַיָּ֣מָת (תחתו) תַּחְתָּ֑יו וַיְהִ֡י כָּל–הַבָּ֣א אֶֽל–הַמָּקוֹם֩ אֲשֶׁר–נָ֨פַל שָׁ֧ם עֲשָׂהאֵ֛ל וַיָּמֹ֖ת וַֽיַּעֲמֹֽדוּ: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וַיְהִ֡י כָּל–הַבָּ֣א אֶֽל–הַמָּקוֹם֩ אֲשֶׁר–נָ֨פַל שָׁ֧ם עֲשָׂהאֵ֛ל וַיָּמֹ֖ת וַֽיַּעֲמֹֽדוּ:

המנהג לעצור לרגע במקום שאדם אהוב מת נשתמר עד עצם היום הזה. אפשר לראות בדרכים מצבות זכרון לאנשים שמתו בדרך.. ויש שעוצרים בדרך לרגע במקום שהחבר שלהם מת בו.

וַתְּהִ֤י הַמִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה בֵּ֚ין בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וּבֵ֖ין בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וְדָוִד֙ הֹלֵ֣ךְ וְחָזֵ֔ק וּבֵ֥ית שָׁא֖וּל הֹלְכִ֥ים וְדַלִּֽים: (וילדו) וַיִּוָּלְד֧וּ לְדָוִ֛ד בָּנִ֖ים בְּחֶבְר֑וֹן וַיְהִ֤י בְכוֹרוֹ֙ אַמְנ֔וֹן לַאֲחִינֹ֖עַם הַיִּזְרְעֵאלִֽת: וּמִשְׁנֵ֣הוּ כִלְאָ֔ב (לאביגל) לַאֲֽבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֣ל הַֽכַּרְמְלִ֑י וְהַשְּׁלִשִׁי֙ אַבְשָׁל֣וֹם בֶּֽן–מַעֲכָ֔ה בַּת–תַּלְמַ֖י מֶ֥לֶךְ גְּשֽׁוּר: וְהָרְבִיעִ֖י אֲדֹנִיָּ֣ה בֶן–חַגִּ֑ית וְהַחֲמִישִׁ֖י שְׁפַטְיָ֥ה בֶן–אֲבִיטָֽל: וְהַשִּׁשִּׁ֣י יִתְרְעָ֔ם לְעֶגְלָ֖ה אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד אֵ֛לֶּה יֻלְּד֥וּ לְדָוִ֖ד בְּחֶבְרֽוֹן: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וַיְהִ֤י בְכוֹרוֹ֙ אַמְנ֔וֹן לַאֲחִינֹ֖עַם הַיִּזְרְעֵאלִֽת: 

וּמִשְׁנֵ֣הוּ כִלְאָ֔ב (לאביגל) לַאֲֽבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֣ל הַֽכַּרְמְלִ֑י

וּמִשְׁנֵ֣הוּ

שני לו.

וְהַשְּׁלִשִׁי֙ אַבְשָׁל֣וֹם בֶּֽן–מַעֲכָ֔ה בַּת–תַּלְמַ֖י מֶ֥לֶךְ גְּשֽׁוּר: 

וְהָרְבִיעִ֖י אֲדֹנִיָּ֣ה בֶן–חַגִּ֑ית

וְהַחֲמִישִׁ֖י שְׁפַטְיָ֥ה בֶן–אֲבִיטָֽל: 

וְהַשִּׁשִּׁ֣י יִתְרְעָ֔ם לְעֶגְלָ֖ה אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד

אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד

וּמִשְׁנֵ֣הוּ כִלְאָ֔ב (לאביגל) לַאֲֽבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֣ל הַֽכַּרְמְלִ֑י

אֵ֖שֶׁת נָבָ֣ל הַֽכַּרְמְלִ֑י

לאורך כל הדרך, גם לאחר מות נבל וגם לאחר שדוד לקח את אבגיל לו לאשה, אביגיל נזכרת כאשת נבל הכרמלי.

וַיֹּ֣אמֶר ט֔וֹב אֲנִ֕י אֶכְרֹ֥ת אִתְּךָ֖ בְּרִ֑ית אַ֣ךְ דָּבָ֣ר אֶחָ֡ד אָנֹכִי֩ שֹׁאֵ֨ל מֵאִתְּךָ֤ לֵאמֹר֙ לֹא–תִרְאֶ֣ה אֶת–פָּנַ֔י כִּ֣י | אִם–לִפְנֵ֣י הֱבִיאֲךָ֗ אֵ֚ת מִיכַ֣ל בַּת–שָׁא֔וּל בְּבֹאֲךָ֖ לִרְא֥וֹת אֶת–פָּנָֽי:  וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל–אִֽישׁ–בֹּ֥שֶׁת בֶּן–שָׁא֖וּל לֵאמֹ֑ר תְּנָ֤ה אֶת–אִשְׁתִּי֙ אֶת–מִיכַ֔ל אֲשֶׁר֙ אֵרַ֣שְׂתִּי לִ֔י בְּמֵאָ֖ה עָרְל֥וֹת פְּלִשְׁתִּֽים: וַיִּשְׁלַח֙ אִ֣ישׁ בֹּ֔שֶׁת וַיִּקָּחֶ֖הָ מֵ֣עִֽם אִ֑ישׁ מֵעִ֖ם פַּלְטִיאֵ֥ל בֶּן-(לוש) לָֽיִשׁ: וַיֵּ֨לֶךְ אִתָּ֜הּ אִישָׁ֗הּ הָל֧וֹךְ וּבָכֹ֛ה אַחֲרֶ֖יהָ עַד–בַּֽחֻרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֥יו אַבְנֵ֛ר לֵ֥ךְ שׁ֖וּב וַיָּשֹֽׁב: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

במאתיים לא מאה..

וַיְצַו שָׁאוּל אֶת-עֲבָדָו, דַּבְּרוּ אֶל-דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר, הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ, וְכָל-עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ; וְעַתָּה, הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ.  וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל, בְּאָזְנֵי דָוִד, אֶת-הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה; וַיֹּאמֶר דָּוִד, הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ, וְאָנֹכִי, אִישׁ-רָשׁ וְנִקְלֶה. וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל, לוֹ–לֵאמֹר:  כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, דִּבֶּר דָּוִד.  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה-תֹאמְרוּ לְדָוִד, אֵין-חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים, לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ; וְשָׁאוּל חָשַׁב, לְהַפִּיל אֶת-דָּוִד בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים.  וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד, לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וְלֹא מָלְאוּ, הַיָּמִים.  וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו, וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, וַיָּבֵא דָוִד אֶת-עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וַיִּתֶּן-לוֹ שָׁאוּל אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ, לְאִשָּׁה: שמואל.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה-תֹאמְרוּ לְדָוִד, אֵין-חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים, לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ;

וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו, וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, וַיָּבֵא דָוִד אֶת-עָרְלֹתֵיהֶם,

וַיִּתֶּן-לוֹ שָׁאוּל אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ, לְאִשָּׁה.

במאה עורלות.. אך דוד הביא מאתיים שנאמר, כל המוסיף מוסיפים לו..

וַיִּשְׁמַ֣ע בֶּן–שָׁא֗וּל כִּ֣י מֵ֤ת אַבְנֵר֙ בְּחֶבְר֔וֹן וַיִּרְפּ֖וּ יָדָ֑יו וְכָל–יִשְׂרָאֵ֖ל נִבְהָֽלוּ: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵֽי–רִמּ֤וֹן הַבְּאֵֽרֹתִי֙ רֵכָ֣ב וּבַעֲנָ֔ה וַיָּבֹ֙אוּ֙ כְּחֹ֣ם הַיּ֔וֹם אֶל–בֵּ֖ית אִ֣ישׁ בֹּ֑שֶׁת וְה֣וּא שֹׁכֵ֔ב אֵ֖ת מִשְׁכַּ֥ב הַֽצָּהֳרָֽיִם: וְ֠הֵנָּה בָּ֜אוּ עַד–תּ֤וֹךְ הַבַּ֙יִת֙ לֹקְחֵ֣י חִטִּ֔ים וַיַּכֻּ֖הוּ אֶל–הַחֹ֑מֶשׁ וְרֵכָ֛ב וּבַעֲנָ֥ה אָחִ֖יו נִמְלָֽטוּ:  וַיָּבֹ֣אוּ הַבַּ֗יִת וְהֽוּא–שֹׁכֵ֤ב עַל–מִטָּתוֹ֙ בַּחֲדַ֣ר מִשְׁכָּב֔וֹ וַיַּכֻּ֙הוּ֙ וַיְמִתֻ֔הוּ וַיָּסִ֖ירוּ אֶת–רֹאשׁ֑וֹ וַיִּקְחוּ֙ אֶת–רֹאשׁ֔וֹ וַיֵּֽלְכ֛וּ דֶּ֥רֶךְ הָעֲרָבָ֖ה כָּל–הַלָּֽיְלָה: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וַ֠יָּבִאוּ אֶת–רֹ֨אשׁ אִֽישׁ–בֹּ֥שֶׁת אֶל–דָּוִד֮ חֶבְרוֹן֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל–הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּֽה–רֹ֣אשׁ אִֽישׁ–בֹּ֗שֶׁת בֶּן–שָׁאוּל֙ אֹֽיִבְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר בִּקֵּ֖שׁ אֶת–נַפְשֶׁ֑ךָ וַיִּתֵּ֣ן יְ֠הוָה לַֽאדֹנִ֨י הַמֶּ֤לֶךְ נְקָמוֹת֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה מִשָּׁא֖וּל וּמִזַּרְעֽוֹ: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וַיַּ֨עַן דָּוִ֜ד אֶת–רֵכָ֣ב | וְאֶת–בַּעֲנָ֣ה אָחִ֗יו בְּנֵ֛י רִמּ֥וֹן הַבְּאֵֽרֹתִ֖י וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֑ם חַי–יְהוָ֕ה אֲשֶׁר–פָּדָ֥ה אֶת–נַפְשִׁ֖י מִכָּל–צָרָֽה: כִּ֣י הַמַּגִּיד֩ לִ֨י לֵאמֹ֜ר הִנֵּה–מֵ֣ת שָׁא֗וּל וְהֽוּא–הָיָ֤ה כִמְבַשֵּׂר֙ בְּעֵינָ֔יו וָאֹחֲזָ֣ה ב֔וֹ וָאֶהְרְגֵ֖הוּ בְּצִֽקְלָ֑ג אֲשֶׁ֥ר לְתִתִּי–ל֖וֹ בְּשֹׂרָֽה: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

אַ֞ף כִּֽי–אֲנָשִׁ֣ים רְשָׁעִ֗ים הָרְג֧וּ אֶת–אִישׁ–צַדִּ֛יק בְּבֵית֖וֹ עַל–מִשְׁכָּב֑וֹ וְעַתָּ֗ה הֲל֨וֹא אֲבַקֵּ֤שׁ אֶת–דָּמוֹ֙ מִיֶּדְכֶ֔ם וּבִעַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִן–הָאָֽרֶץ:

פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וַיְצַו֩ דָּוִ֨ד אֶת–הַנְּעָרִ֜ים וַיַּהַרְג֗וּם וַֽיְקַצְּצ֤וּ אֶת–יְדֵיהֶם֙ וְאֶת–רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתְל֥וּ עַל–הַבְּרֵכָ֖ה בְּחֶבְר֑וֹן וְאֵ֨ת רֹ֤אשׁ אִֽישׁ–בֹּ֙שֶׁת֙ לָקָ֔חוּ וַיִּקְבְּר֥וּ בְקֶֽבֶר–אַבְנֵ֖ר בְּחֶבְרֽוֹן: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

כִּ֣י הַמַּגִּיד֩ לִ֨י לֵאמֹ֜ר הִנֵּה–מֵ֣ת שָׁא֗וּל וְהֽוּא–הָיָ֤ה כִמְבַשֵּׂר֙ בְּעֵינָ֔יו וָאֹחֲזָ֣ה ב֔וֹ וָאֶהְרְגֵ֖הוּ בְּצִֽקְלָ֑ג אֲשֶׁ֥ר לְתִתִּי–ל֖וֹ בְּשֹׂרָֽה: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

לאחר מות אבנר ובעת שבן שאול ישן הרגו אותו בני רימון, והם באו כמבשרי בשורה, כמו שהעמלקי שבישר לדוד על מות שאול כמבשר בשורה וזאת מתוך מחשבה מוטעית שדוד שהיה נרדף על ידי שאול יראה הדבר כבשורה טובה.

כמו במקרה העמלקי:

וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל–הַנַּ֙עַר֙ הַמַּגִּ֣יד ל֔וֹ אֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר בֶּן–אִ֛ישׁ גֵּ֥ר עֲמָלֵקִ֖י אָנֹֽכִי:  וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דָּוִ֑ד אֵ֚יךְ לֹ֣א יָרֵ֔אתָ לִשְׁלֹ֙חַ֙ יָֽדְךָ֔ לְשַׁחֵ֖ת אֶת–מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה: וַיִּקְרָ֣א דָוִ֗ד לְאַחַד֙ מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר גַּ֣שׁ פְּגַע–בּ֑וֹ וַיַּכֵּ֖הוּ וַיָּמֹֽת:  וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד (דמיך) דָּמְךָ֖ עַל–רֹאשֶׁ֑ךָ כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ לֵאמֹ֔ר אָנֹכִ֥י מֹתַ֖תִּי אֶת–מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה: פרשת- אַֽחֲרֵי֙ מ֣וֹת שָׁא֔וּל.

וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דָּוִ֑ד אֵ֚יךְ לֹ֣א יָרֵ֔אתָ לִשְׁלֹ֙חַ֙ יָֽדְךָ֔ לְשַׁחֵ֖ת אֶת–מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה: 

וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד (דמיך) דָּמְךָ֖ עַל–רֹאשֶׁ֑ךָ כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ לֵאמֹ֔ר אָנֹכִ֥י מֹתַ֖תִּי אֶת–מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה:

העמלקי שהביא לדוד את הנזר שהיה על ראש שאול הביא אותו לדוד שכהשגתו שאול היה אויב לו. מתוך המקום הזה הוא בא בטוח לדוד.

לדוד שלמרות ששאול רצה להרוג אותו, דוד לא הרג אותו יען כי שאול היה משיח יהוה.

ולכן הוא אמר לבן העמלקי:

דָּמְךָ֖ עַל–רֹאשֶׁ֑ךָ כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ לֵאמֹ֔ר אָנֹכִ֥י מֹתַ֖תִּי אֶת–מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה:

כך גם במקרה בן שאול שדוד לא הרגו ולא ביקש להורגו ומשכך כמו במקרה המבשר על מות שאול כך במקרה בני רימון:

וַיְצַו֩ דָּוִ֨ד אֶת–הַנְּעָרִ֜ים וַיַּהַרְג֗וּם וַֽיְקַצְּצ֤וּ אֶת–יְדֵיהֶם֙ וְאֶת–רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתְל֥וּ עַל–הַבְּרֵכָ֖ה בְּחֶבְר֑וֹן וְאֵ֨ת רֹ֤אשׁ אִֽישׁ–בֹּ֙שֶׁת֙ לָקָ֔חוּ וַיִּקְבְּר֥וּ בְקֶֽבֶר–אַבְנֵ֖ר בְּחֶבְרֽוֹן: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

להזכיר מפרשה קודמת:

יְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד, לְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד; וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.  וַיֹּאמֶר, אֶל-דָּוִד, צַדִּיק אַתָּה, מִמֶּנִּי:  כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה, וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה. ואת (וְאַתָּה) הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה–אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי יְהוָה בְּיָדְךָ, וְלֹא הֲרַגְתָּנִי. וְכִי-יִמְצָא אִישׁ אֶת-אֹיְבוֹ, וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה; וַיהוָה, יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה, תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי.  וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי, כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ; וְקָמָה, בְּיָדְךָ, מַמְלֶכֶת, יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בַּיהוָה, אִם-תַּכְרִית אֶת-זַרְעִי, אַחֲרָי; וְאִם-תַּשְׁמִיד אֶת-שְׁמִי, מִבֵּית אָבִי.  וַיִּשָּׁבַע דָּוִד, לְשָׁאוּל; וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל, אֶל-בֵּיתוֹ, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו, עָלוּ עַל-הַמְּצוּדָה: שמואל.

וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי, כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ; וְקָמָה, בְּיָדְךָ, מַמְלֶכֶת, יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בַּיהוָה, אִם-תַּכְרִית אֶת-זַרְעִי, אַחֲרָי; וְאִם-תַּשְׁמִיד אֶת-שְׁמִי, מִבֵּית אָבִי.  וַיִּשָּׁבַע דָּוִד, לְשָׁאוּל;

אותו הדבר עם אבנר שדוד כרת איתו ברית ואחי עשהאל הרגו אותו כנקמה על כך שהרג את אחיהם:

וַיְהִ֗י בִּֽהְיוֹת֙ הַמִּלְחָמָ֔ה בֵּ֚ין בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וּבֵ֖ין בֵּ֣ית דָּוִ֑ד וְאַבְנֵ֛ר הָיָ֥ה מִתְחַזֵּ֖ק בְּבֵ֥ית שָׁאֽוּל: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וּלְשָׁא֣וּל פִּלֶ֔גֶשׁ וּשְׁמָ֖הּ רִצְפָּ֣ה בַת–אַיָּ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל–אַבְנֵ֔ר מַדּ֥וּעַ בָּ֖אתָה אֶל–פִּילֶ֥גֶשׁ אָבִֽי:  וַיִּחַר֩ לְאַבְנֵ֨ר מְאֹ֜ד עַל–דִּבְרֵ֣י אִֽישׁ–בֹּ֗שֶׁת וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲרֹ֨אשׁ כֶּ֥לֶב אָנֹ֘כִי֮ אֲשֶׁ֣ר לִֽיהוּדָה֒ הַיּ֨וֹם אֶֽעֱשֶׂה–חֶ֜סֶד עִם–בֵּ֣ית | שָׁא֣וּל אָבִ֗יךָ אֶל–אֶחָיו֙ וְאֶל–מֵ֣רֵעֵ֔הוּ וְלֹ֥א הִמְצִיתִ֖ךָ בְּיַד–דָּוִ֑ד וַתִּפְקֹ֥ד עָלַ֛י עֲוֹ֥ן הָאִשָּׁ֖ה הַיּֽוֹם: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וַיִּשְׁלַח֩ אַבְנֵ֨ר מַלְאָכִ֧ים | אֶל–דָּוִ֛ד (תחתו) תַּחְתָּ֥יו לֵאמֹ֖ר לְמִי–אָ֑רֶץ לֵאמֹ֗ר כָּרְתָ֤ה בְרִֽיתְךָ֙ אִתִּ֔י וְהִנֵּה֙ יָדִ֣י עִמָּ֔ךְ לְהָסֵ֥ב אֵלֶ֖יךָ אֶת–כָּל–יִשְׂרָאֵֽל:פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה. 

וּדְבַר–אַבְנֵ֣ר הָיָ֔ה עִם–זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר גַּם–תְּמוֹל֙ גַּם–שִׁלְשֹׁ֔ם הֱיִיתֶ֞ם מְבַקְשִׁ֧ים אֶת–דָּוִ֛ד לְמֶ֖לֶךְ עֲלֵיכֶֽם: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה. 

 וַיֹּ֣אמֶר אַבְנֵ֣ר אֶל–דָּוִ֡ד אָק֣וּמָה | וְֽאֵלֵ֡כָה וְאֶקְבְּצָה֩ אֶל–אֲדֹנִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֶת–כָּל–יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִכְרְת֤וּ אִתְּךָ֙ בְּרִ֔ית וּמָ֣לַכְתָּ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר–תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וַיְּשַׁלַּ֥ח דָּוִ֛ד אֶת–אַבְנֵ֖ר וַיֵּ֥לֶךְ בְּשָׁלֽוֹם: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה. 

לאחר הסכסוך עם בן שאול וובעת שאבנר התחזק בבית שאול הוא עשה ברית שהוא ישפיע להביא את כל ישראל לקבל את מלכותו של דוד. וזאת היתה ברית בין דוד לאבנר.

וְיוֹאָ֛ב וְכָל–הַצָּבָ֥א אֲשֶׁר–אִתּ֖וֹ בָּ֑אוּ וַיַּגִּ֤דוּ לְיוֹאָב֙ לֵאמֹ֔ר בָּֽא–אַבְנֵ֤ר בֶּן–נֵר֙ אֶל–הַמֶּ֔לֶךְ וַֽיְשַׁלְּחֵ֖הוּ וַיֵּ֥לֶךְ בְּשָׁלֽוֹם: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה. 

דוד שילח את אבנר לשלום וללא ידיעת דוד רדף יואב אחריו לנקום את מות אחיו:

וַיֵּצֵ֤א יוֹאָב֙ מֵעִ֣ם דָּוִ֔ד וַיִּשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ אַחֲרֵ֣י אַבְנֵ֔ר וַיָּשִׁ֥בוּ אֹת֖וֹ מִבּ֣וֹר הַסִּרָ֑ה וְדָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע: וַיָּ֤שָׁב אַבְנֵר֙ חֶבְר֔וֹן וַיַּטֵּ֤הוּ יוֹאָב֙ אֶל–תּ֣וֹךְ הַשַּׁ֔עַר לְדַבֵּ֥ר אִתּ֖וֹ בַּשֶּׁ֑לִי וַיַּכֵּ֤הוּ שָׁם֙ הַחֹ֔מֶשׁ וַיָּ֕מָת בְּדַ֖ם עֲשָׂה–אֵ֥ל אָחִֽיו: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וַיִּשְׁמַ֤ע דָּוִד֙ מֵאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן וַיֹּ֗אמֶר נָקִ֨י אָנֹכִ֧י וּמַמְלַכְתִּ֛י מֵעִ֥ם יְהוָ֖ה עַד–עוֹלָ֑ם מִדְּמֵ֖י אַבְנֵ֥ר בֶּן–נֵֽר: יָחֻ֙לוּ֙ עַל–רֹ֣אשׁ יוֹאָ֔ב וְאֶ֖ל כָּל–בֵּ֣ית אָבִ֑יו וְֽאַל–יִכָּרֵ֣ת מִבֵּ֣ית יוֹאָ֡ב זָ֠ב וּמְצֹרָ֞ע וּמַחֲזִ֥יק בַּפֶּ֛לֶךְ וְנֹפֵ֥ל בַּחֶ֖רֶב וַחֲסַר–לָֽחֶם: וְיוֹאָב֙ וַאֲבִישַׁ֣י אָחִ֔יו הָרְג֖וּ לְאַבְנֵ֑ר עַל֩ אֲשֶׁ֨ר הֵמִ֜ית אֶת–עֲשָׂהאֵ֧ל אֲחִיהֶ֛ם בְּגִבְע֖וֹן בַּמִּלְחָמָֽה: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

ולדוד היה חשוב שהעם ידע שהריגת אבנר על ידי אנשיו נעשתה ללא ידעתו וללא קשר אליו:

וַיֵּדְע֧וּ כָל–הָעָ֛ם וְכָל–יִשְׂרָאֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֣י לֹ֤א הָיְתָה֙ מֵֽהַמֶּ֔לֶךְ לְהָמִ֖ית אֶת–אַבְנֵ֥ר בֶּן–נֵֽר: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ אֶל–עֲבָדָ֑יו הֲל֣וֹא תֵדְע֔וּ כִּי–שַׂ֣ר וְגָד֗וֹל נָפַ֛ל הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל:  וְאָנֹכִ֨י הַיּ֥וֹם רַךְ֙ וּמָשׁ֣וּחַ מֶ֔לֶךְ וְהָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֛לֶּה בְּנֵ֥י צְרוּיָ֖ה קָשִׁ֣ים מִמֶּ֑נִּי יְשַׁלֵּ֧ם יְהוָ֛ה לְעֹשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה כְּרָעָתֽוֹ: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

במקרה זה אחי עשהאל , דוד לא עשה דבר, דוד לא הרג אותם, לא שפט  את השפיטה במקרה זה ביקש דוד שבורא עולם ישפוט במקרה הזה:

יְשַׁלֵּ֧ם יְהוָ֛ה לְעֹשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה כְּרָעָתֽוֹ:

הלב של אחי עשהאל בני צוריה היה קשה בגלל מות אחיהם:

וְהָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֛לֶּה בְּנֵ֥י צְרוּיָ֖ה קָשִׁ֣ים מִמֶּ֑נִּי

כי לא שונא הוא לו.

את בן שאול הרגו בני רימון בעת שישן ולכן צדיקותו של בן שאול:

אַ֞ף כִּֽי–אֲנָשִׁ֣ים רְשָׁעִ֗ים הָרְג֧וּ אֶת–אִישׁ–צַדִּ֛יק בְּבֵית֖וֹ עַל–מִשְׁכָּב֑וֹ וְעַתָּ֗ה הֲל֨וֹא אֲבַקֵּ֤שׁ אֶת–דָּמוֹ֙ מִיֶּדְכֶ֔ם וּבִעַרְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִן–הָאָֽרֶץ: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וַיִּשְׁמַ֣ע בֶּן–שָׁא֗וּל כִּ֣י מֵ֤ת אַבְנֵר֙ בְּחֶבְר֔וֹן וַיִּרְפּ֖וּ יָדָ֑יו וְכָל–יִשְׂרָאֵ֖ל נִבְהָֽלוּ: וּשְׁנֵ֣י אֲנָשִׁ֣ים שָׂרֵֽי–גְדוּדִ֣ים הָי֪וּ בֶן–שָׁא֟וּל שֵׁם֩ הָאֶחָ֨ד בַּֽעֲנָ֜ה וְשֵׁ֧ם הַשֵּׁנִ֣י רֵכָ֗ב בְּנֵ֛י רִמּ֥וֹן הַבְּאֶֽרֹתִ֖י מִבְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן כִּ֚י גַּם–בְּאֵר֔וֹת תֵּחָשֵׁ֖ב עַל–בִּנְיָמִֽן: וַיִּבְרְח֥וּ הַבְּאֵרֹתִ֖ים גִּתָּ֑יְמָה וַֽיִּהְיוּ–שָׁ֣ם גָּרִ֔ים עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וְלִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל בֵּ֖ן נְכֵ֣ה רַגְלָ֑יִם בֶּן–חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֣ים הָיָ֡ה בְּבֹ֣א שְׁמֻעַת֩ שָׁא֨וּל וִיהֽוֹנָתָ֜ן מִֽיִּזְרְעֶ֗אל וַתִּשָּׂאֵ֤הוּ אֹֽמַנְתּוֹ֙ וַתָּנֹ֔ס וַיְהִ֞י בְּחָפְזָ֥הּ לָנ֛וּס וַיִּפֹּ֥ל וַיִּפָּסֵ֖חַ וּשְׁמ֥וֹ מְפִיבֹֽשֶׁת: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וַיִּשְׁמַ֣ע בֶּן–שָׁא֗וּל כִּ֣י מֵ֤ת אַבְנֵר֙ בְּחֶבְר֔וֹן וַיִּרְפּ֖וּ יָדָ֑יו וְכָל–יִשְׂרָאֵ֖ל נִבְהָֽלוּ:

וְלִיהֽוֹנָתָן֙ בֶּן–שָׁא֔וּל בֵּ֖ן נְכֵ֣ה רַגְלָ֑יִם בֶּן–חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֣ים הָיָ֡ה בְּבֹ֣א שְׁמֻעַת֩ שָׁא֨וּל וִיהֽוֹנָתָ֜ן מִֽיִּזְרְעֶ֗אל וַתִּשָּׂאֵ֤הוּ אֹֽמַנְתּוֹ֙ וַתָּנֹ֔ס וַיְהִ֞י בְּחָפְזָ֥הּ לָנ֛וּס וַיִּפֹּ֥ל וַיִּפָּסֵ֖חַ וּשְׁמ֥וֹ מְפִיבֹֽשֶׁת:

בְּבֹ֣א שְׁמֻעַת֩ שָׁא֨וּל וִיהֽוֹנָתָ֜ן

האומנת של בן יהונתן חילצה אותו לאחר מות יהונתן.

וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵֽי–רִמּ֤וֹן הַבְּאֵֽרֹתִי֙ רֵכָ֣ב וּבַעֲנָ֔ה וַיָּבֹ֙אוּ֙ כְּחֹ֣ם הַיּ֔וֹם אֶל–בֵּ֖ית אִ֣ישׁ בֹּ֑שֶׁת וְה֣וּא שֹׁכֵ֔ב אֵ֖ת מִשְׁכַּ֥ב הַֽצָּהֳרָֽיִם: פרשת- מִּלְחָמָה֙ אֲרֻכָּ֔ה.

וְה֣וּא שֹׁכֵ֔ב אֵ֖ת מִשְׁכַּ֥ב הַֽצָּהֳרָֽיִם:

היה דבר כזה עוד מימי קדם שהיה כמו שאומרים היום- מנוחת צהריים.

וזה היה מנהג, כמו הסייסטה בספרד וכמו השלאף שטונדה של הגרמנים.

מִשְׁכַּ֥ב הַֽצָּהֳרָֽיִם: