תרומה ליערות הגשם אינה מכפרת על זיהום מקומי
על אשליית ה"איזון" המוסרי בין מעשים טובים לרעים
בעשורים האחרונים גברה ההכרה בחשיבותם של יערות הגשם למערכת האקולוגית העולמית. הם קולטים פחמן דו־חמצני, משחררים חמצן, מווסתים את האקלים ומהווים בית גידול למגוון עצום של מינים. חשיבותם אינה מוטלת בספק. לצד זאת, התפתחה תופעה חברתית־מוסרית מעניינת: אנשים או חברות המזהמים את סביבתם המיידית, אך תורמים לשימור יערות הגשם במדינות אחרות מתוך תחושה שהם "מאזנים" את הנזק שגרמו.
תפיסה זו מבוססת על רעיון שגוי שלפיו מעשה טוב במקום אחד יכול למחות או לכפר על מעשה רע במקום אחר. כך, למשל, בעל מפעל המזהם את האוויר בישראל עשוי לתרום לשימור יערות הגשם בברזיל מתוך מחשבה שהתרומה "מנקה" את הזיהום שיצר. כאמור תפיסה זו שגויה מבחינה מוסרית, סביבתית ולוגית.
זיהום מקומי אינו נעלם בגלל תרומה גלובלית
כאשר מפעל פולט מזהמים לסביבה, הוא פוגע ישירות באיכות האוויר, במקורות המים ובבריאות התושבים החיים בקרבתו. הנזק הוא ממשי, מוחשי וממוקם. תרומה לשימור יערות הגשם, חשובה ככל שתהיה, אינה מתקנת את הנזק המקומי: היא אינה משפרת את איכות האוויר באזור התעשייה, אינה מפחיתה את הסיכון למחלות נשימתיות, ואינה משקמת את המערכת האקולוגית שנפגעה.
התרומה עשויה להועיל לעולם, אך היא אינה מבטלת את ההשפעה השלילית של הזיהום המקומי. מדובר בשני מעשים נפרדים לחלוטין — אחד מזיק ואחד מועיל — שאינם מאזנים זה את זה.
מעשה טוב אינו מוחק מעשה רע
במקרה הזה מתבררת הנקודה המוסרית: כך גם עזרה, או תרומה כספית שאנס מעניק לאישה שהוא לא אנס אינה מכפרת לו על האונס שביצע באישה שהוא אנס; תרומה במקום אחד אינה יכולה להיות ככופר על הפשע הרע שאדם במקום אחר.
הדברים האמורים באים לברר אמת בסיסית: מעשים אינם מתבטלים זה בזה. כל מעשה עומד בפני עצמו, עם המשמעות המוסרית והחברתית שלו. ניסיון ליצור "מאזן" בין מעשים חיוביים לשליליים מתעלם מהעיקרון הבסיסי של אחריות ישירה: מי שגרם לנזק חייב להתמודד עם תוצאותיו, לא לחפש דרך לעקוף אותו באמצעות כופר במקום אחר.
