מזמור שלושה ושבעים.

מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אַ֤ךְ ט֭וֹב לְיִשְׂרָאֵ֥ל אֱלֹהִ֗ים לְבָרֵ֥י לֵבָֽב:

וַאֲנִ֗י כִּ֭מְעַט (נטוי) נָטָ֣יוּ רַגְלָ֑י כְּ֝אַ֗יִן (שפכה) שֻׁפְּכ֥וּ אֲשֻׁרָֽי:

כִּֽי-קִ֭נֵּאתִי בַּֽהוֹלְלִ֑ים שְׁל֖וֹם רְשָׁעִ֣ים אֶרְאֶֽה:

כִּ֤י אֵ֖ין חַרְצֻבּ֥וֹת לְמוֹתָ֗ם וּבָרִ֥יא אוּלָֽם:

בַּעֲמַ֣ל אֱנ֣וֹשׁ אֵינֵ֑מוֹ וְעִם-אָ֝דָ֗ם לֹ֣א יְנֻגָּֽעוּ:

לָ֭כֵן עֲנָקַ֣תְמוֹ גַאֲוָ֑ה יַעֲטָף-שִׁ֝֗ית חָמָ֥ס לָֽמוֹ:

יָ֭צָא מֵחֵ֣לֶב עֵינֵ֑מוֹ עָ֝בְר֗וּ מַשְׂכִּיּ֥וֹת לֵבָֽב:

יָמִ֤יקוּ | וִידַבְּר֣וּ בְרָ֣ע עֹ֑שֶׁק מִמָּר֥וֹם יְדַבֵּֽרוּ:

שַׁתּ֣וּ בַשָּׁמַ֣יִם פִּיהֶ֑ם וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם תִּֽהֲלַ֥ךְ בָּאָֽרֶץ:

לָכֵ֤ן | (ישיב) יָשׁ֣וּב עַמּ֣וֹ הֲלֹ֑ם וּמֵ֥י מָ֝לֵ֗א יִמָּ֥צוּ לָֽמוֹ:

וְֽאָמְר֗וּ אֵיכָ֥ה יָדַֽע-אֵ֑ל וְיֵ֖שׁ דֵּעָ֣ה בְעֶלְיֽוֹן:

הִנֵּה-אֵ֥לֶּה רְשָׁעִ֑ים וְשַׁלְוֵ֥י ע֝וֹלָ֗ם הִשְׂגּוּ-חָֽיִל:

אַךְ-רִ֭יק זִכִּ֣יתִי לְבָבִ֑י וָאֶרְחַ֖ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּֽי:

וָאֱהִ֣י נָ֭גוּעַ כָּל-הַיּ֑וֹם וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לַבְּקָרִֽים:

אִם-אָ֭מַרְתִּי אֲסַפְּרָ֥ה כְמ֑וֹ הִנֵּ֤ה ד֭וֹר בָּנֶ֣יךָ בָגָֽדְתִּי:

וָֽ֭אֲחַשְּׁבָה לָדַ֣עַת זֹ֑את עָמָ֖ל (היא) ה֣וּא בְעֵינָֽי:

עַד-אָ֭בוֹא אֶל-מִקְדְּשֵׁי-אֵ֑ל אָ֝בִ֗ינָה לְאַחֲרִיתָֽם:

אַ֣ךְ בַּ֭חֲלָקוֹת תָּשִׁ֣ית לָ֑מוֹ הִ֝פַּלְתָּ֗ם לְמַשּׁוּאֽוֹת:

אֵ֤יךְ הָי֣וּ לְשַׁמָּ֣ה כְרָ֑גַע סָ֥פוּ תַ֝֗מּוּ מִן-בַּלָּהֽוֹת:

כַּחֲל֥וֹם מֵהָקִ֑יץ אֲ֝דֹנָי בָּעִ֤יר | צַלְמָ֬ם תִּבְזֶֽה:

כִּ֭י יִתְחַמֵּ֣ץ לְבָבִ֑י וְ֝כִלְיוֹתַ֗י אֶשְׁתּוֹנָֽן:

וַאֲנִי-בַ֭עַר וְלֹ֣א אֵדָ֑ע בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ:

וַאֲנִ֣י תָמִ֣יד עִמָּ֑ךְ אָ֝חַ֗זְתָּ בְּיַד-יְמִינִֽי:

בַּעֲצָתְךָ֥ תַנְחֵ֑נִי וְ֝אַחַ֗ר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי:

מִי-לִ֥י בַשָּׁמָ֑יִם וְ֝עִמְּךָ֗ לֹא-חָפַ֥צְתִּי בָאָֽרֶץ:

כָּלָ֥ה שְׁאֵרִ֗י וּלְבָ֫בִ֥י צוּר-לְבָבִ֥י וְחֶלְקִ֗י אֱלֹהִ֥ים לְעוֹלָֽם:

כִּֽי-הִנֵּ֣ה רְחֵקֶ֣יךָ יֹאבֵ֑דוּ הִ֝צְמַ֗תָּה כָּל-זוֹנֶ֥ה מִמֶּֽךָּ:

וַאֲנִ֤י | קִֽרֲבַ֥ת אֱלֹהִ֗ים לִ֫י-ט֥וֹב שַׁתִּ֤י | בַּאדֹנָ֣י יְהוִֹ֣ה מַחְסִ֑י לְ֝סַפֵּ֗ר כָּל-מַלְאֲכוֹתֶֽיךָ:

כִּֽי-קִ֭נֵּאתִי בַּֽהוֹלְלִ֑ים שְׁל֖וֹם רְשָׁעִ֣ים אֶרְאֶֽה: תהלים- מזמור שלושה ושבעים.

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: שְׁמַע אֱלֹהִים קוֹלִי בְשִׂיחִי מִפַּחַד אוֹיֵב תִּצֹּר חַיָּי: תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן: אֲשֶׁר שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם דָּרְכוּ חִצָּם דָּבָר מָר: לִירוֹת בַּמִּסְתָּרִים תָּם פִּתְאֹם יֹרֻהוּ וְלֹא יִירָאוּ: יְחַזְּקוּ לָמוֹ דָּבָר רָע יְסַפְּרוּ לִטְמוֹן מוֹקְשִׁים אָמְרוּ מִי יִרְאֶה לָּמוֹ: יַחְפְּשׂוּ עוֹלֹת תַּמְנוּ חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ וְקֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק: וַיֹּרֵם אֱלֹהִים חֵץ פִּתְאוֹם הָיוּ מַכּוֹתָם: וַיַּכְשִׁילוּהוּ עָלֵימוֹ לְשׁוֹנָם יִתְנֹדֲדוּ כָּל רֹאֵה בָם: וַיִּירְאוּ כָּל אָדָם וַיַּגִּידוּ פֹּעַל אֱלֹהִים וּמַעֲשֵׂהוּ הִשְׂכִּילוּ: יִשְׂמַח צַדִּיק בַּיהוָה וְחָסָה בוֹ וְיִתְהַלְלוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב:  תהלים.

במחשבה ראשונה יש התכנות שההומו שנפשו נכרתה מעם ישראל ומקיים תועבות בירושלים, מחטיא את ישראל כשהוא מושל בישראל. הצבת ההומו בעמדת משילות על ישראל  למעשה מפילה את ישראל וישראל מאבד את ירושתו כשהוא מאשר את ההומו כמושל עליו, שהוא בוחר בו או שנבחריו בוחרים לצרף אותו ממשלה.

ומתוך המקום הזה יש התכנות שהגויים שמאשרים את ישראל העושים כסדום בירושלים יחשבו לחוטאים באם יאשרו זאת כמעשה של מאשרייך מתעים.

ומשכך שלום כזה בעת של משילות כזאת בירושלים שלום בעת הזאת יכול להיות משול לזאת:

שְׁל֖וֹם רְשָׁעִ֣ים אֶרְאֶֽה:

לאחר מחשבה,

מבחינת הגויים באישורם שתי מדינות לשני עמים, למעשה לא מאשרים את האסור לאשר במקום הזה\בירושלים.

מבחינת העם, אנחנו בעת גלות הארץ. אין מלך בארץ, איש הישר בעיניו יעשה. אין ענישה קולקטיבית.

מבחינת המושלים, על משל שאול שלמרות שעשה כרצון העם הוא איבד את המלוכה ובא מלך חדש. כך שבעניין הזה הבאים במשפט ודין הם המושלים כמשפט הנשיאים לנשיאים ולא כמשפט העם.

וַאֲנִ֤י | קִֽרֲבַ֥ת אֱלֹהִ֗ים לִ֫י-ט֥וֹב שַׁתִּ֤י | בַּאדֹנָ֣י יְהוִֹ֣ה מַחְסִ֑י לְ֝סַפֵּ֗ר כָּל-מַלְאֲכוֹתֶֽיךָ: מזמור שלושה ושבעים.

וַאֲנִ֤י | קִֽרֲבַ֥ת אֱלֹהִ֗ים לִ֫י-ט֥וֹב:

לפני כתיבת שורות אלה למדתי וכתבתי בעניין קרבה לבורא עולם ומשיחות לכן בקוראי מזמור זה לאחר מכן הדבר לקח אותי במחשבה לפה:

זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַֽהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַֽיהוָֹֽה: אֲ֠שֶׁ֠ר צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹֽרֹתָֽם: פרשת צו שמיני.

זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַֽהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַֽיהוָֹֽה:

הקריב את אהרון ובניו. כל בניו ולא רק אלעזר היו משוחים. זאת משיחת עולם ומהם הלאה. מכל בניו ובניהם והלאה.

בהמשך נמשחו מלכים גם הם על ידי נביא ובפקודת בורא עולם מי המושח ומי הנמשח.

בורא עולם הוא הקובע את מי לקרב אליו:

וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן-יִצְהָ֥ר בֶּן-קְהָ֖ת בֶּן-לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן-פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן: וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑ים נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי-שֵֽׁם: וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב-לָכֶם֒ כִּ֤י כָל-הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל-קְהַ֥ל יְהֹוָֽה: וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו: וַיְדַבֵּ֨ר אֶל-קֹ֜רַח וְאֶֽל-כָּל-עֲדָתוֹ֘ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧ה אֶת-אֲשֶׁר-ל֛וֹ וְאֶת-הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר-בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו: פרשת צו שמיני.

וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧ה אֶת-אֲשֶׁר-ל֛וֹ וְאֶת-הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר-בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו:

וזאת תפילתו של המשורר בתהלים, הוא מבקש להיות קרוב לבורא.

אני חושבת על יהודה הלוי שכתב בדבר הקרוב והרחוק:

מי יתנני- יהודה הלוי.

מי יתנני       עבד אלוה עושני
וירחקני       כל דוד והוא יקריבני

המו קרבי       להיות קרובים אליך
אולם עצבי       ירחקום מעליך
יטו נתיבי       מעל נתיב מעגליך

יום תתשני       זקנה וכחי ינשני
אל תטשני       צורי ואל תעזבני

הטה לבבי       לעבוד עבודת מלכותך
ומחשבי       טהר לדעה אלהותך
ובעת כאבי       אל נא תאחר רפאותך

אלי ענני       אל תחשה ותענני
שנית קנני       ואמר לעבדך הנני

הציטוט מוויקיפדיא – לרוצים לקרוא את כל השיר- פה.

כל דוד והוא יקריבני

יקריבני לא במובן הקרבת המשורר, המובן הוא לקרב:

המו קרבי להיות קרובים אליך.

עצבי לא במובן עצבים, המובן הוא דרך עוצב, דרך שמרחיקה מבורא עולם:

אולם עצבי   ירחקום מעליך

דרך טועה כמבואר:

חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי: וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם: תהלים.

דֶּרֶךְ עֹצֶב

בתפילה בתהלים  יש הסבר לתפילת יהודה הלוי, לתקן אורחות לא טובים, גם כאלה שהוא לא יודע, לכן חקרני:

וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי:

ולאחר מכן:

וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם:

כשם שהתפלל יהודה הלוי:

הטה לבבי לעבוד עבודת מלכותך:

וָֽ֭אֲחַשְּׁבָה לָדַ֣עַת זֹ֑את עָמָ֖ל (היא) ה֣וּא בְעֵינָֽי:

עַד-אָ֭בוֹא אֶל-מִקְדְּשֵׁי-אֵ֑ל אָ֝בִ֗ינָה לְאַחֲרִיתָֽם: מזמור שלושה ושבעים.

וָֽ֭אֲחַשְּׁבָה לָדַ֣עַת זֹ֑את:

להבין מה היא האחרית, לא תמיד המקום שחושב אתה כי אחרית הוא, הוא אחרית.

אָ֝בִ֗ינָה לְאַחֲרִיתָֽם:

ומה היא האחרית, מה הוא מקום האחרית בה יבין המשורר את אחריתם-

עַד-אָ֭בוֹא אֶל-מִקְדְּשֵׁי-אֵ֑ל:

יש זמן של סוף והתחלה שהוא כמעגל זמן  גדול/רחב יותר סביב מעגל זמן קטן/צר יותר ממנו שאתה מודד ונע בו בתודעה הנוכחית שלך ומשכך קובע את נקודת ההתחלה והסוף של כל דבר שנמדד בזמן, הזמן שלך בעולם הזה, או במקום מסוים שהגעת אליו והלכת ממנו, אותו הדבר עם החבר שלך, ארוע כזה או אחר, מקרה כזה או אחר וכו'.

ומפה אפשר לחשוב שוב,

עַד-אָ֭בוֹא אֶל-מִקְדְּשֵׁי-אֵ֑ל אָ֝בִ֗ינָה לְאַחֲרִיתָֽם:

אחריתם של מי.

ואיפה הראשית ואיפה האחרית.

הִנֵּה-אֵ֥לֶּה רְשָׁעִ֑ים וְשַׁלְוֵ֥י ע֝וֹלָ֗ם הִשְׂגּוּ-חָֽיִל:

אַךְ-רִ֭יק זִכִּ֣יתִי לְבָבִ֑י וָאֶרְחַ֖ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּֽי:

וָאֱהִ֣י נָ֭גוּעַ כָּל-הַיּ֑וֹם וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לַבְּקָרִֽים:

אִם-אָ֭מַרְתִּי אֲסַפְּרָ֥ה כְמ֑וֹ הִנֵּ֤ה ד֭וֹר בָּנֶ֣יךָ בָגָֽדְתִּי:

וָֽ֭אֲחַשְּׁבָה לָדַ֣עַת זֹ֑את עָמָ֖ל (היא) ה֣וּא בְעֵינָֽי:

עַד-אָ֭בוֹא אֶל-מִקְדְּשֵׁי-אֵ֑ל אָ֝בִ֗ינָה לְאַחֲרִיתָֽם: תהלים- מזמור שלושה ושבעים.

הִנֵּה-אֵ֥לֶּה רְשָׁעִ֑ים וְשַׁלְוֵ֥י ע֝וֹלָ֗ם הִשְׂגּוּ-חָֽיִל: