מזמור חמישה וארבעים.

לַמְנַצֵּ֣חַ עַל-שֹׁ֭שַׁנִּים לִבְנֵי-קֹ֑רַח מַ֝שְׂכִּ֗יל שִׁ֣יר יְדִידֹֽת:

רָ֘חַ֤שׁ לִבִּ֨י | דָּ֘בָ֤ר ט֗וֹב אֹמֵ֣ר אָ֭נִי מַעֲשַׂ֣י לְמֶ֑לֶךְ לְ֝שׁוֹנִ֗י עֵ֤ט | סוֹפֵ֬ר מָהִֽיר:

יָפְיָפִ֡יתָ מִבְּנֵ֬י אָדָ֗ם ה֣וּצַק חֵ֭ן בְּשְׂפְתוֹתֶ֑יךָ עַל-כֵּ֤ן בֵּֽרַכְךָ֖ אֱלֹהִ֣ים לְעוֹלָֽם:

חֲגֽוֹר-חַרְבְּךָ֣ עַל-יָרֵ֣ךְ גִּבּ֑וֹר ה֝וֹדְךָ֗ וַהֲדָרֶֽךָ:

וַהֲדָ֬רְךָ֨ | צְלַ֬ח רְכַ֗ב עַֽל-דְּבַר-אֱ֭מֶת וְעַנְוָה-צֶ֑דֶק וְתוֹרְךָ֖ נוֹרָא֣וֹת יְמִינֶֽךָ:

חִצֶּ֗יךָ שְׁנ֫וּנִ֥ים עַ֭מִּים תַּחְתֶּ֣יךָ יִפְּל֑וּ בְּ֝לֵ֗ב אוֹיְבֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ:

כִּסְאֲךָ֣ אֱ֭לֹהִים עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד שֵׁ֥בֶט מִ֝ישֹׁ֗ר שֵׁ֣בֶט מַלְכוּתֶֽךָ:

אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֮ וַתִּשְׂנָ֫א רֶ֥שַׁע עַל-כֵּ֤ן | מְשָׁחֲךָ֡ אֱלֹהִ֣ים אֱ֭לֹהֶיךָ שֶׁ֥מֶן שָׂשׂ֗וֹן מֵֽחֲבֵרֶֽיךָ:

מֹר-וַאֲהָל֣וֹת קְ֭צִיעוֹת כָּל-בִּגְדֹתֶ֑יךָ מִֽן-הֵ֥יכְלֵי שֵׁ֝֗ן מִנִּ֥י שִׂמְּחֽוּךָ:

בְּנ֣וֹת מְ֭לָכִים בְּיִקְּרוֹתֶ֑יךָ נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗ בְּכֶ֣תֶם אוֹפִֽיר:

שִׁמְעִי-בַ֣ת וּ֭רְאִי וְהַטִּ֣י אָזְנֵ֑ךְ וְשִׁכְחִ֥י עַ֝מֵּ֗ךְ וּבֵ֥ית אָבִֽיךְ:

וְיִתְאָ֣ו הַמֶּ֣לֶךְ יָפְיֵ֑ךְ כִּי-ה֥וּא אֲ֝דֹנַ֗יִךְ וְהִשְׁתַּֽחֲוִי-לֽוֹ:

בַֽת-צֹ֨ר | בְּ֭מִנְחָה פָּנַ֥יִךְ יְחַלּ֗וּ עֲשִׁ֣ירֵי עָֽם:

כָּל-כְּבוּדָּ֣ה בַת-מֶ֣לֶךְ פְּנִ֑ימָה מִֽמִּשְׁבְּצ֖וֹת זָהָ֣ב לְבוּשָֽׁהּ:

לִרְקָמוֹת֮ תּוּבַ֪ל לַ֫מֶּ֥לֶךְ בְּתוּל֣וֹת אַ֭חֲרֶיהָ רֵעוֹתֶ֑יהָ מ֖וּבָא֣וֹת לָֽךְ:

תּ֖וּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹ֣ת וָגִ֑יל תְּ֝בֹאֶ֗ינָה בְּהֵ֣יכַל מֶֽלֶךְ:

תַּ֣חַת אֲ֭בֹתֶיךָ יִהְי֣וּ בָנֶ֑יךָ תְּשִׁיתֵ֥מוֹ לְ֝שָׂרִ֗ים בְּכָל-הָאָֽרֶץ:

אַזְכִּ֣ירָה שִׁ֭מְךָ בְּכָל-דֹּ֣ר וָדֹ֑ר עַל-כֵּ֥ן עַמִּ֥ים יְ֝הוֹדֻ֗ךָ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד:

חֲגֽוֹר-חַרְבְּךָ֣ עַל-יָרֵ֣ךְ גִּבּ֑וֹר ה֝וֹדְךָ֗ וַהֲדָרֶֽךָ: וַהֲדָ֬רְךָ֨ | צְלַ֬ח רְכַ֗ב עַֽל-דְּבַר-אֱ֭מֶת וְעַנְוָה-צֶ֑דֶק וְתוֹרְךָ֖ נוֹרָא֣וֹת יְמִינֶֽךָ: מזמור חמישה וארבעים.

צְלַ֬ח רְכַ֗ב עַֽל-דְּבַר-אֱ֭מֶת וְעַנְוָה-צֶ֑דֶק

וְתוֹרְךָ֖ נוֹרָא֣וֹת יְמִינֶֽךָ:

צְלַ֬ח

ברור שהאדם שמנהל עסק לא חוקי, במשמעות של גנב או סוחר בסחורות בשחור, קונה בשחור מוכר בשחור הוא לט אדם מצליח באמת,

רְכַ֗ב עַֽל-דְּבַר-אֱ֭מֶת

גם בנו שגדל לעבוד בעסקים המפוקפקים של אבא שלו, לא רוכב על דבר אמת.

נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: שמות.

צֶ֑דֶק

ברור שלא בצדק האדם הזה נחשב אדם מצליח.

הצלחה מה היא..

אוחנה היה השופט והשוטר, משמע שהוא אוחז בספר חוקת ישראל במקום של שופט ושוטר הוא אמון על השפיטה והחלת הדין. ועם ספר התורה הזה ודברה בעניינו הוא נשבע נאמנות לישראל וזה ספר חוק ישראל מבורא עולם לקיימו בירושלים ומירושלים הלאה לגויים וזה החוק בענינו של אוחנה, שהתישב על הכסא הזה עם הספר הזה.  שאול המלך נצטווה להרוג את עמלק עד האחרון שבהם. ולא לקחת שבי ולא לקחת חרם, והעם לקח בשבי את מלך עמלק וריחם עליו וביקש משאול לא להרוג אותו ושאול נענה לבקשת העם ושמואל הנביא נשלח לשפטו, והדין קריעת מלכותו והסבת המלכות לדוד.

תחשוב על שבועתך אמש,

מר בן גביר, גברת סטרוק ומר סמוטריץ':

האם את/ה האדם/האשה הזה/הזאת כשאת/ה נשבע/ת בספר התורה כשיושב ראש כנסת ישראל בירושלים הקדושה  הוא איש השוכב את זכר משכבי אשה שיושב על הכיסא הזה מטעם הקואליציא שלך, האם את/ה האיש/ה ההוא/ההיא:

לַמְנַצֵּ֣חַ עַל-שֹׁ֭שַׁנִּים לִבְנֵי-קֹ֑רַח מַ֝שְׂכִּ֗יל שִׁ֣יר יְדִידֹֽת:

רָ֘חַ֤שׁ לִבִּ֨י | דָּ֘בָ֤ר ט֗וֹב אֹמֵ֣ר אָ֭נִי מַעֲשַׂ֣י לְמֶ֑לֶךְ לְ֝שׁוֹנִ֗י עֵ֤ט | סוֹפֵ֬ר מָהִֽיר:

יָפְיָפִ֡יתָ מִבְּנֵ֬י אָדָ֗ם ה֣וּצַק חֵ֭ן בְּשְׂפְתוֹתֶ֑יךָ עַל-כֵּ֤ן בֵּֽרַכְךָ֖ אֱלֹהִ֣ים לְעוֹלָֽם:

חֲגֽוֹר-חַרְבְּךָ֣ עַל-יָרֵ֣ךְ גִּבּ֑וֹר ה֝וֹדְךָ֗ וַהֲדָרֶֽךָ:

וַהֲדָ֬רְךָ֨ | צְלַ֬ח רְכַ֗ב עַֽל-דְּבַר-אֱ֭מֶת וְעַנְוָה-צֶ֑דֶק וְתוֹרְךָ֖ נוֹרָא֣וֹת יְמִינֶֽךָ: תהלים- מזמור ארבעה וחמישים.

המשך קריאה..

להגנתו טען שאול שזה רצון העם, שמואל בצער גדול הסביר לו שהיה  אסור לו להענות לבקשת העם והיה עליו לקיים את ציווי הבורא. תורת ישראל היא ציווי הבורא.