מינויי מקורבים: המחלה השקטה שמכרסמת במוסדות המדינה:

בזמן שעם ישראל מוסת על ידי כותרות דרמטיות בעת מלחמה מתחת לפני השטח מתרחשת מהומה עמוקה בהרבה — מינויי מקורבים לתפקידים בכירים במוסדות המדינה, לעיתים תוך עקיפת נהלים, קפיצות בדרגה והתאמות "אישיות" לתפקידים רגישים. מקרהו של המקורב לשר בן גביר, שהוקפץ שתי דרגות כדי להתאים לתפקיד בכיר במשטרה, אינו חריג — הוא חלק מדפוס רחב ומדאיג.

השאלה שעם ישראל נותר איתה היא לא רק האם האדם מתאים לתפקיד, אלא האם הוא פשוט מתאים לשר.

לא מקרה בודד: תקדימים מטרידים:

• יאיר נתניהו וההסתדרות הציונית: מינויו לתפקיד ציבורי נפסל בשל ניגוד עניינים מובהק — בן של ראש ממשלה בתפקיד ציבורי, ללא הליך מיון תקני.

• דוד בר וההסתדרות: חשדות למינויי מקורבים ומקורבים למקורביו כמו גבאי סוכן הביטוח וחברו.

באם בן גביר לא יבחר או לא יהיה בממשלה — המינוי יישאר:

חשוב להבין: תפקידים בכירים במשטרה ובשירות הציבורי אינם זמניים כמו כהונת שר. הניצב שמונה יישאר בתפקידו גם כאשר בן גביר לא יהיה עוד בממשלה. המשמעות היא שמינוי שנעשה משיקולים פוליטיים עלול להשפיע על תפקוד המערכת שנים קדימה — גם תחת הנהגה אחרת.

• המשטרה אמורה להיות גוף מקצועי, ניטרלי, חסר פניות.

• מינויי מקורבים מערערים את העצמאות הזו, ומחדירים שיקולים זרים למערכת.

• הם יוצרים תלות אישית, נאמנות פוליטית, ולעיתים גם חשש מהתערבות עתידית.

 ההשלכות החברתיות והמערכתיות:

• כאשר העם מזהה שהמערכת אינה פועלת לפי עקרונות של צדק ושוויון, האמון מתערער.

• פגיעה במקצועיות: תפקידים רגישים דורשים ניסיון, הכשרה ויכולת — לא רק קשרים.

• הנצחת תרבות של פרוטקציא: מינוי כזה יוצר תקדים, ומעודד אחרים לנסות "לעקוף את התור".

 הגיע הזמן לחשוב שוב ולתקן:

עם ישראל זכאי למוסדות מדינה מקצועיים, נקיים מהשפעות פוליטיות. יש לדרוש שקיפות מלאה בכל הליך מינוי, ועדות בלתי תלויות לבחינת התאמה, והגבלת יכולת שרים למנות מקורבים ללא הליך תקני.

המהומה סביב חקירת ניצב בנימין, כפי שטוען עורך דינו, אולי באמת "רוב מהומה על לא מאומה". אך המהומה האמיתית היא זו שמתרחשת בשקט — מינויי מקורבים שמכרסמים באמון עם ישראל וביסודות הדמוקרטיה.

ביוני 2025, בעיצומה של המלחמה בין ישראל לאיראן, שודרה בכאן חדשות וברשתות החברתיות כתבה יוצאת דופן: אדם שטען שהוא יהודי אמריקאי תועד כשהוא מתפלל בבית כנסת בטהרן, מניח תפילין לצד יהודים מקומיים. הוא הציג את עצמו כשליח שלום, והכתבה עוררה עניין רב – אך גם סערה עמוקה. זמן קצר לאחר מכן, התברר כי אין לו אזרחות אמריקאית, וכי הביקור לא תואם עם גורמים רשמיים. תכתובות פנימיות של הקהילה היהודית באיראן, שפורסמו גם הן בכאן, חשפו את תחושת הפחד והכעס: ההשלכות לא איחרו לבוא. דווח על מעצרים של יהודים מקומיים שנחשדו בקשרים עם המבקר. חלקם נחקרו על כך שסייעו לו, אחרים על עצם ההשתתפות בתפילה שתועדה. הקהילה היהודית באיראן, שחיה תחת פיקוח הדוק של המשטר, נאלצה להנמיך פרופיל ולהימנע מהבעת דעה – דווקא בזמן שבו זהותם הדתית הפכה לחשודה.

באותה תקופה, בישראל, נחשף תיעוד מתוך מתקני כליאה שהדלפתו עוררה סערה ציבורית: קטעים שפורסמו בתקשורת הציגו מקרה שבו חיילי צה"ל נראים לכאורה מתעללים באסיר חמאסניק. התיעוד עורר תגובות חריפות, הן בזירה המקומית והן הבינלאומית, והוביל לעימותים בין רשויות, לדיון ציבורי נוקב על גבולות הסמכות, ולערעור אמון כלפי מערכת הביטחון. גם כאן, חשיפת מידע רגיש בזמן משבר – הפעם ביטחוני – יצרה אפקטים הרסניים, והציפה שאלות מוסריות ומשפטיות.

ההקבלה בין שני המקרים ברורה: שניהם התרחשו בזמן משבר, ושניהם חשפו מידע רגיש שהוביל להשלכות חמורות. בטהרן, ההדלפה גרמה למעצר של יהודים ולערעור תחושת הביטחון הקהילתית. בישראל, היא ערערה את האמון בין הציבור לבין מערכת הביטחון, והציתה דיון ציבורי סוער על גבולות הסמכות והאחריות.

המכנה המשותף בין ההדלפות הוא הפער בין הכוונה לבין התוצאה. בטהרן, הביקור הוצג כשליחות שלום, אך בפועל גרם לחשדנות ולמעצרים. בישראל, התיעוד נועד לחשוף עוולה, אך הפך לכלי פוליטי ובינלאומי. בשני המקרים, הדלפת מידע פנימי בזמן רגיש יצרה אפקטים הרסניים – הן ברמה האישית והקהילתית, והן ברמה הלאומית.

שני המקרים ממחישים את עוצמתה של הדלפה: היא יכולה לחשוף אמת, אך גם לסכן חיים. היא יכולה להניע שינוי, אך גם לערער יציבות. ובזמן משבר – בין אם ביטחוני ובין אם פוליטי – הדלפה היא לא רק מידע. היא פעולה, היא עמדה, והיא מבחן מוסרי לחברה כולה.

ולעתים, גם הצהרה פומבית – שאינה בהכרח הדלפה – עלולה לשאת תוצאה דומה.

כך היה גם במקרהו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שבמהלך הלחימה חשף בתקשורת כיצד החמיר את תנאי הכליאה של אסירי חמאס בישראל. ההצהרות נועדו לשדר מסר של תקיפות, אך לפי דיווחים שונים, חמאס הגיב להן בהחמרת התנאים לשבויים ישראלים המוחזקים בעזה. כל פעם שבן גביר התראיין או פרסם הצהרה על החמרת התנאים – חמאס החמיר את יחסו לשבויים.

גם כאן, הכוונה הייתה להרתיע – אך התוצאה הייתה פגיעה באזרחים ישראלים. הדינמיקה הזו ממחישה כיצד גם חשיפה פומבית, שאינה בהכרח מסמך מודלף, יכולה לשמש כטריגר לתגובה הרסנית בזמן משבר.

ומפה לפרשת הנגד:

ההחלטה של הנגד לחשוף מסמך מסווג לגורם אזרחי – ובכך לעקוף את שרשרת הפיקוד – אינה רק פעולה שמטילה דופי במפקדיו, אלא גם גרמה לנזק ממשי בזמן מלחמה, תקופה שבה כל דליפה עלולה לפגוע בביטחון הלאומי ובמאמצים המדיניים.

הנזק שנגרם:

• פגיעה באמון בין הדרג הצבאי לדרג המדיני: חשיפת מידע רגיש מחוץ למסגרת המוסדית יצרה תחושת חוסר אמון, כאילו הצבא פועל מאחורי גבם של מקבלי ההחלטות.

• שיבוש תהליכים מדיניים: המסמך נגע לעסקת החטופים – נושא רגיש ביותר בזמן מלחמה. פרסום מוקדם או לא מבוקר עלול לשבש מגעים, להקשות על תיווך, ואף לסכן חיי אדם.

הנגד לא רק בחר לעקוף את מפקדיו – הוא הביע בהם אי-אמון בפועל, וגרם לנזק ממשי למערכת הביטחונית והמדינית. גם אם פעל מתוך מניע מוסרי, הדרך שבחר הייתה שגויה, מסוכנת, ובעיקר – פוגעת באינטרס הלאומי בשעת חירום.

סיכום:

מדובר באתגר מוסרי ומנהיגותי: האם יש לשקול מחדש את אופן השיח הציבורי בנושאים רגישים, במיוחד כאשר חיי אדם תלויים בכך?

ההדלפה, ההסברה והפצ"רית: מי באמת אחראי?

בזמן שמדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים כבדים, מתגלה גם כשל עמוק בזירה התודעתית. מערכת ההסברה הישראלית, שאמורה לייצג את עמדות המדינה בפני העולם, כשלה שוב ושוב בהעברת מסרים מדויקים, אחידים ומשכנעים. בתוך כך, פרשת הפצ"רית וההדלפה הפכה לסמל של מאבק פנימי, שבו נדמה כי האשמות מחליפות אחריות, והצדקות מחליפות חשבון נפש.

ההדלפה המדוברת, שהגיעה לגורמים זרים וגרמה לנזק תדמיתי משמעותי, עוררה גל תגובות חריף. אך במקום להתמקד בכשלי ההסברה, בחרו גורמים מסוימים להפנות את האש כלפי הפצ"רית – תוך יצירת עליהום ציבורי, שהפך במהרה ללינץ' תקשורתי. יש מי שמבקשים להצדיק את הרשעתה כדי להסיר מעצמם אחריות, אך האמת מורכבת יותר.

על פי תורת ישראל, לא שולחים אדם לשעירות לעזאזל. לא מקריבים אדם אחד כדי לכפר על חטאי הרבים. ההתנפלות על הפצ"רית אינה רק בלתי מוסרית – היא גם חוטאת לעובדות. ועדת החקירה שתוקם לאחר המלחמה תצטרך לבדוק לא רק את מעשיה, אלא גם את התנהלותם של כל המעורבים בכשל ההסברתי.

גם העיתונאי שנתן יד להדלפה אינו פטור מביקורת. בזמן מלחמה, כאשר כל חשיפה עלולה לשמש את אויבי ישראל, יש מקום לצנזורה עצמית. היה ניתן להמתין עם פרסום המידע עד לאחר סיום הלחימה – ובכך למנוע נזק מיותר. עיתונאי אינו רק מדווח – הוא גם שומר סף. חובתו הראשונה היא לטובת העם, ורק אחר כך לחובת הדיווח.

העיתונאים בישראל אינם פועלים בחלל ריק. הם חלק ממערך תקשורת מורשה, בעלי רישיון, בעלי השפעה. הרישיון הזה אינו רק טכני – הוא ביטוי לאמון הציבורי ולחובה מוסרית עמוקה. לא סתם ניתן להם רישיון. הוא מחייב אותם לפעול בזהירות, באחריות, ובשיקול דעת – במיוחד בזמנים רגישים.

המשבר הנוכחי הוא הזדמנות לחשבון נפש. מערכת ההסברה צריכה להשתפר, אך גם העיתונות צריכה לבחון את עצמה. האם היא פועלת מתוך שליחות ציבורית, או מתוך רצון לייצר כותרות? האם היא שומרת על טובת המדינה, או משרתת אינטרסים זרים? השאלות הללו אינן רק תיאורטיות – הן נוגעות בלב הדמוקרטיה, בלב הביטחון הלאומי, ובלב האמון הציבורי.

פרשת גבאי והשלכותיה על עולם הביטוח בישראל

בשנת 2025 לפי הספורות הנוצריות נחשפה פרשה מסקרנת ומורכבת בעולם הביטוח וההסתדרות, אשר עשויה לטלטל את יסודות הענף כולו. מדובר במהלך שניסה לקדם יו"ר ועד רכבת ישראל, ליאב אליהו, להעברת ביטוח השיניים של עובדי הרכבת לידי חברת "גבאי ביטוח", דרך חברת הפניקס. המהלך, שלא עבר דרך משאבי אנוש או מכרז מסודר, עורר התנגדות מצד הנהלת הרכבת והוביל לעימות משפטי שהפך לחלק מפרשת "יד לוחצת יד", הנחקרת כיום על ידי יחידת להב 433.

יש התכנות כי מדובר במהלך אסטרטגי שנועד לפגוע בגבאי ולהוציאו מהמשחק העסקי, תוך ניצול פרצות רגולטוריות והפעלת לחצים על הנהלת הרכבת. המתחרים, שלא נבחרו לביצוע הביטוח, עשויים להיות אלו שחשפו את המהלך והעבירו את המידע לרשויות החוק. יש התכנות כי חברות ביטוח אחרות, כמו הכשרת היישוב, שהתבאסו מההחלטה שלא לבחור בהן, פעלו מאחורי הקלעים כדי להפעיל את ההנהלה ולחשוף את הפרטים. אם כך, ברור שלחבר'ה של תשובה בהפניקס יש מענה לדבר – אך השאלה היא האם מדובר בתחרות לגיטימית או במאבק כוחני שמנצל את המערכת.

תיבת פנדורה בענף הביטוח

האירועים הללו עשויים לפתוח תיבת פנדורה בעולם הביטוח בישראל. אם יתברר כי חברות ביטוח מפעילות לחצים על גופים ציבוריים או הסתדרותיים כדי להבטיח לעצמן חוזים, תוך עקיפת נהלים תקינים, הדבר עלול לחשוף רשת של קשרים, אינטרסים ושיטות פעולה שאינן עומדות בקנה אחד עם עקרונות המנהל התקין. מעבר לכך, החשש הוא כי תחרות בענף הביטוח תגלוש מהשדה העסקי לשדה המשפטי והפוליטי, ותפגע באמון הציבור במוסדות.

שאלות של אתיקה ומנהל תקין

הפרשה מעלה שאלות מהותיות בנוגע לאתיקה העסקית ולמנהל התקין בגופים ציבוריים. האם ועד עובדים רשאי לקדם מהלך ביטוחי ללא מכרז? האם חברות ביטוח יכולות להשפיע על החלטות הנהלה באמצעות קשרים או לחצים? ומה תפקידה של המדינה בפיקוח על עסקאות מסוג זה? שאלות אלו דורשות דיון ציבורי מעמיק והסדרה רגולטורית ברורה.

תקווה לאכיפה שוויונית

הכותבת מביעה תקווה כי המשטרה, אשר פעלה בנחישות במקרה של גבאי, תנהג באותה מידה של אכיפה גם כלפי מתחריו, אם יתברר כי גם הם פעלו בדרכים שאינן תקינות. אכיפה שוויונית היא תנאי הכרחי לשמירה על אמון הציבור ולמניעת שימוש לרעה במנגנוני החוק לצרכים עסקיים.

סיכום

פרשת גבאי היא יותר מסיפור נקודתי – היא סימפטום לתופעה רחבה של עירוב בין עסקים, פוליטיקה ומוסדות ציבוריים. אם לא תטופל בשקיפות ובנחישות, היא עלולה להעמיק את תחושת חוסר האמון במערכות הציבוריות ולהחליש את יסודות הדמוקרטיה הכלכלית בישראל. זהו רגע קריטי שבו על המדינה, התקשורת והציבור לדרוש תשובות, לפעול לתיקון ולוודא שמקרים כאלה לא יהפכו לנורמה.

HELLO.

Hamas prepared and planned this war for several years.

HAMAS received billions from Qatar. During that time Hamas built a city of tunnels under Gaza. HAMAS bought a great deal of weapons and stockpiled food and drink for HIS men in the tunnels. HAMAS did not build shelters for the Palestinian people to serve as protection from the rockets. HAMAS did not prepare food reserves for the Palestinian people to feed FEED THEM DURING THE WAR THAT THEY PLANED AND OPEN. 

HAMAS launched the war on October 7th, surprising Israel, which thought the money they received would guarantee SILENCE

And HAMAS fired rockets TO Israel. The people of Israel went down to the shelters that the state had built. When Israel fired rockets in response, the Palestinian people had no shelters and were hit.

You do not expect Israel not to respond to the attack because the Palestinians have no shelters. That is why more of them were harmed.

Some said that during the attacks Palestinians wanted to go down into the tunnels and Hamas DID NOT LET THEM ENTER into the tunnels.

Israel did it's best not to harm Palestinians and warned in advance before it struck a particular area.

It is clear to all of us that Hamas is to blame for the suffering of the Palestinians.

If Hamas had built above ground instead of below ground, Gaza would look different today.

If Hamas had built industrial and agricultural enterprises with the money HE received, the situation of the Palestinians would be different today.

It appears here that not out of love for the Palestinians but out of hatred of Israel, these antisemites allied with the Palestinians.

Let it be clear.

By Mis Michal Cohen.  

דברים אלה נשלחו לכ- 200 משרדי חוץ וכ- 250 גופי תקשורת בעולם.

""אני זרה במדינה שלי": מבט מקרוב על היחס לישראלים בעיר האורות.כבר יותר משנתיים רחובות אירופה מתמלאים בהפגנות פרו פלסטיניות עם מסרים אנטישמיים ואנטי-ישראליים - אבל איך זה נראה מבפנים? כתבתנו מאי לורנס ביסמוט התחזתה למפגינה פרו פלסטינית בבירת צרפת" כאן.

זה בסדר שישראלים מרגישים זרים במדינת צרפת.

צרפת היא לא מדינת ישראל.

ישראלית לא יכולה להתלונן על תחושת זרות בארץ לא לה.

יהודים צריכם להבין את המסר ולשוב הביתה אפילו אם נולדו בארופה.

הפלסטינאים הביאו את המלחמות במזרח התיכון לארופה ואמריקה, אני אומרת שלאחר שתסתיים המלחמה במזרח התיכון באין יכולת לפלסטינאים לפגוע ביהודים פה הם ימשיכו את המלחמה בארופה.

יהודים, זאת העת לשוב הבייתה.

אתם יכולים לעזור בתקומה שלאחר המלחמה.

יהודים צעירים יכולים לבוא להתנדב בקיבוץ ובמושב ובכפר וגם בעיר..

לכו תדעו מה השיעור פה.

הכל בדבר בורא עולם ויש התכנות שהדברים האלה קורים כדי לסמן לגולים לשוב ארצה.

זה לא טוב שהם מרגישים שצרפת היא הבית שלהם. המדינה שלהם.

פראנס היא לא צרפת.

מבוא:עמדה זו טוענת שאין הבדל מוסרי או משפטי מהותי בין ארגון פשע אזרחי ישראלי שמבקש דמי פרוטקשן למטרת התעשרות לבין העברת מזוודות הכסף לארגון טרור שפועל בשם אידיאולוגיה; שניהם משתמשים באיום על חיי אדם כדי לכפות רצון בכוח ודרישת תשלום בתמורה "לרגיעה".

מזומן כמכשיר פרוטקשן והשלכותיו:חסימת מעקב: מזומן אינו מותיר עקבות דיגיטליים ומקשה על חקירה ואכיפה.

למשל, יש התכנות שבמזוודות הקטריות היו גם כמה מעטפות שוחד לשרים בישראל, פקידי מדינה וכו'.חיזוק היכולת התוקפנית: העברות במזומן מממנות רכישת נשק, לוגיסטיקה והתארגנות עתידית. השוואה מוסרית בין ארגון פשע אזרחי מבקש דמי פרוטקשן לבין ארגון הטרור חמאס:

מבחינה משפטית פרוטקשן אזרחי למטרות התעשרות או ממניע אידיאולוגי הם אותו יסוד עברה.אפיוני המעשה זהים: איומים, דרישת כסף, שימוש באלימות במקרה של סירוב. 

לפיכך יש להתייחס לשני המצבים באותו משקפת משפטית ומוסרית.

העברות מזומן לארגוני טרור בתמורה "להרגעה" מהוות הכרה מעשית בזכותם של ארגונים אלה להפעיל אלימות אם לא יקבלו תמורה.מבחינה תוצאתית אין הבדל בין מתן כסף לארגון פשע ישראלי מבקש פרוטקשן לבין  מתן כסף בתמורה לרגיעה לארגון מזויין כחמאס: 

שניהם מממנים ומעצימים אלימות ופוגעים באזרחים.השלכות חוקיות ורפורמטיביות:כאשר מבקש דמי הפרוטקשן הוא ארגון פשע שחבריו אזרחים ישראלים יש לבדוק אפשרות חוקית להעמידם לדין על בגידה לנוכח העובדה שאזרחים ישראלים מפעילים טרור על יהודים כאויבי ישראל.

אין הבדל בין טיל ששורף לך את החנות לבין ארגון פשע מבקש דמי פרוטקשן ששורף לך את החנות. 

יש התכנות שאם יקבע שדין ארגון פשע מבקש דמי פרוטקשן כדין בגידה, הדבר יהיה גורם מרתיע.

על זאת נאמר בתורתינו הקדושה-

כִּי אָפֵס עָרִיץ וְכָלָה לֵץ וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן- ישעיהו.

מפה נוכל לעוף על הדבר ולראות בבירור שגם גולדקנופף הוא כעריץ הזה:

"אם לא תיתן לי אני מפרק את הממשלה, אם לא תיתן לי אני לא מצביע בהצבעה, אם לא תיתן לי אני שורף צמיגים בירושלים, אם ל תיתן אני משבש את הסדר בכבישים"

"עימות התפתח אמש בישיבת הקבינט בין השרה אורית סטרוק מהציונות הדתית והרמטכ"ל אייל זמיר. בישיבה, שעסקה בין היתר בהרחבת הלחימה בעזה ובעסקת חטופים אפשרית, לעגה סטרוק לזמיר כשהשתמשה בציטוט מהמקורות: "וכל האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימיס את לבב אחיו כלבבו". כך פרסמנו היום (שני) בתוכנית "הבוקר הזה" בכאן רשת ב" כאן חדשות.

הגברת סטרוק מושלת במשל לא כמשלו.

היא לא יכולה לאמר על האדם הזה ירא ורך לבב בדבר תורתינו.

בדבר תורתינו דובר על אלה שבקשו לראות את אחיהם נלחמים ולא להלחם עימם.

וַיֹּֽאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַֽעֲבָדֶיךָ לַֽאֲחֻזָּה אַל תַּֽעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּֽן: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַֽחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹֽה: וְלָמָּה (תנואון) תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵֽעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהֹוָֽה: במדבר.

וזאת כשהראובני והגדי וחצי שבט המנשה בחרו להשאר בגלות בצד המזרחי של הירדן ולא רצו לעבור לצד המערבי, ארץ ירושת ישראל.

כמו הברסלבים המשתמטים העריקים שנוסעים לארץ ניכר בראש שמחת ישראל.

הירא והרך לבב נאמר על האדם שלא רוצה להתגייס לצבא.

וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: דברים.

וזאת אם מביאים את דבר תורתינו לעת הזאת.

בעניין הלב, נראה לי שראש המטה הכללי נמצא במקום הזה:

בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ:  וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ: מלכים.

בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ:

שלמה אמר ככה:

וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה:

אייל זמיר דואג שמאש צה"ל ימותו השבויים. מהלב.

זאת דאגה נכונה של אדם שנלחם למען שלום ישראל ודואג בזאת.

זה יפה וזה נכון.

לא יפה ככה לדבר לאדם שמרבית חייו הבוגרים משרת את ישראל בצבא להגנת ישראל.