דֶּ֣גֶל מַֽחֲנֵ֥ה אֶפְרַיִ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם יָ֑מָּה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י אֶפְרַ֔יִם אֱלִֽישָׁמָ֖ע בֶּן-עַמִּיהֽוּד: וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת: וְעָלָ֖יו מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה וְנָשִׂיא֙ לִבְנֵ֣י מְנַשֶּׁ֔ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן-פְּדָהצֽוּר: וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם: וּמַטֵּ֖ה בִּנְיָמִ֑ן וְנָשִׂיא֨ לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן אֲבִידָ֖ן בֶּן-גִּדְעֹנִֽי: וּצְבָא֖וֹ וּפְקֻֽדֵיהֶ֑ם חֲמִשָּׁ֧ה וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת: כָּֽל-הַפְּקֻדִ֞ים לְמַֽחֲנֵ֣ה אֶפְרַ֗יִם מְאַ֥ת אֶ֛לֶף וּשְׁמֹֽנַת-אֲלָפִ֥ים וּמֵאָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וּשְׁלִשִׁ֖ים יִסָּֽעוּ: פרשת הפקודים.
בפרשת הפקודים נאמר:
דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה, וְנָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן־עַמִּיהוּד:
ומיד לאחר מכן נאמר:
וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה,
ו:
וּמַטֵּה בִּנְיָמִן
נמצא שאפרים הוא העומד בראש המחנה, ועליו נמצאים מטה מנשה ומטה בנימין.
הדבר דורש ביאור: מדוע דווקא אפרים הוא ראש המחנה, והרי מנשה הוא הבכור מבני יוסף, ובנימין הוא בנה השני של רחל, ואילו אפרים הוא הצעיר מבין שני בני יוסף?
כדי להבין זאת יש לחזור לברכת יעקב ליוסף ולשני בניו. יעקב אבינו אמר ליוסף:
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם: וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם: וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם: בראשית.
וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם: וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה: בראשית.
שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… לִי הֵם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.
בכך קבע יעקב ששני בני יוסף מקבלים מעמד של שבטים בישראל, וכשם שראובן ושמעון נמנו כשבטים, כך אפרים ומנשה נעשו שני שבטים.
אלא שבהמשך אותה ברכה מתגלה דבר נוסף:
וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם, אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל
יוסף עצמו סידר את בניו כך שמנשה הבכור יהיה מול יד ימינו של יעקב, ואפרים הצעיר מול יד שמאלו, אבל יעקב אבינו שִׂכֵּל אֶת יָדָיו ושם את ימינו דווקא על ראש אפרים.
וכאשר יוסף חשב שזו טעות, אמר לו יעקב:
יָדַעְתִּי בְנִי, יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ.
כלומר, מנשה אכן יהיה גדול ויהיה לעם, אבל אפרים הקטן ממנו יגדל יותר, ולכן יעקב מקדים את אפרים למנשה ומעניק לו את הברכה המיוחדת של יד ימין.
ולא זו בלבד, אלא שיעקב מסיים ואומר:
בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה, וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:
הרי שהקדמת אפרים אינה דבר מקרי, אלא סדר שנקבע בברכת יעקב, ואחר כך נעשה חלק מסדר ישראל.
לכן, כאשר התורה מתארת את מחנות ישראל ואומרת:
דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם,
אין זה פלא שאפרים עומד בראש, שהרי כבר בברכת יעקב נקבע:
וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.
אפרים נעשה כאן למוביל, למרות שמנשה הוא הבכור.
ומכאן גם מתבאר מבנה המחנה:
וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה:
ולאחריו
וּמַטֵּה בִּנְיָמִן:
אפרים, מנשה ובנימין הם צאצאי יעקב מרחל — יוסף ובנימין בני רחל, ויוסף הוא אביהם של אפרים ומנשה — ולכן שלושתם עומדים יחד תחת דגל מחנה אפרים.
הדבר מתאים גם למעלתו של שבט אפרים בהמשך תולדות ישראל.
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד יְהוָה בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ: יהושע.
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי: וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים: שמואל.
יהושע בן נון, ממשיך דרכו של משה, היה מאפרים, ועליו נאמר: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת־סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם. וכן אלקנה מתואר כ־ אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם, והוא אביו של שמואל, שעליו נאמר שאמו חנה זכתה להביא לעולם את מי שעתיד להנהיג ולשפוט את ישראל.
וכאן אנו מגיעים לעניין השופטים והכהנים:
כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּין-דָּ֨ם | לְדָ֜ם בֵּין-דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֨גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: וּבָאתָ֗ אֶל-הַכֹּֽהֲנִים֙ הַֽלְוִיִּ֔ם וְאֶ֨ל-הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָֽרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט: וְעָשִׂ֗יתָ עַל-פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידוּ לְךָ֔ מִן-הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה וְשָֽׁמַרְתָּ֣ לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ: עַל-פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל-הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר-יֹֽאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּֽעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-יַגִּ֥ידוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל: פרשת שופטים ושוטרים.
התורה מצווה: כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט… וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם. נמצא שהנהגת ישראל כוללת גם את הכהן וגם את השופט, וכל אחד ממלא את תפקידו.
ולכן יש להבחין בין שופט לבין כהן: השופט אינו הכהן, אלא שני תפקידים נפרדים. משה רבנו היה השופט, ולצדו עמד אהרן הכהן; לאחר מכן יהושע בן נון היה המנהיג והשופט, ולצדו אלעזר הכהן.
אפשר להבין את הקשר בין שופט לבין מושיע מתוך ספר שופטים, שהרי כאשר ישראל זעקו אל בורא עולם, נאמר:
וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים: וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ: וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן יְהוָה בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם וַתָּעָז יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם: שופטים.
וַיָּקֶם יְהוָה מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, ולאחר מכן נאמר על עתניאל: וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל. הרי שהשופט אינו רק מי שפותר סכסוכים, אלא הוא המנהיג שבא להושיע את ישראל כאשר בורא עולם שולח אותו.
אמנם בעת הזאת השופט הראשון המוזכר בספר שופטים, עתניאל בן קנז, הוא מיהודה, ולא מאפרים. נמצא שאין לומר שכל השופטים באו מאפרים, אלא ששבט אפרים זכה למקום מרכזי ביותר בהנהגת ישראל, ובמיוחד דרך יהושע בן נון ושמואל. השבט שהיה בראש המחנה במדבר לא היה בהכרח השבט שממנו יבוא כל שופט, אבל מעמדו של אפרים כראש המחנה נשען על הברכה הקדומה של יעקב: וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ.
לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת לְאָסָף מִזְמוֹר: רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה: לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ: אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: תהלים.
דבר זה מקבל ביטוי גם בספר תהלים, כאשר נאמר: רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה, נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף… לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישׁוּעָתָה לָּנוּ. דווקא כאן שוב מופיעים שלושת השבטים — אפרים, בנימין ומנשה — בסדר שבו אפרים קודם, בהתאם למעמדו כראש הדגל והמחנה.
ולכן כשאנו קוראים בפרשת הפקודים דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם, אנו רואים את המשך אותה יד יעקב שנחה על ראש אפרים. מה שנקבע בברכה לדורות — וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה — מתגלה אחר כך בסדר המחנות: אפרים בראש, עליו מנשה, ולצדו בנימין.
כך מתחברים זה לזה הסיפור, הברכה, השבט והמחנה: מן הברכה של יעקב — אל מעמדו של אפרים, מן מעמדו של אפרים — אל דגל המחנה, ומדגל המחנה — אל הנהגת ישראל לאורך הדורות.
|
