מן הניצחון אל שבועת שאול: הדבש ביער, רעב העם, חטא האכילה על הדם, הגורל שנפל על יהונתן ושאלת האחריות של מנהיג בשעת מלחמה ובשעת משבר.

לאחר הניצחון הגדול על הפלשתים מגיע רגע שנראה לכאורה כמו המשך טבעי של המלחמה.

אבל דווקא כאן מתחיל סיפור אחר.

העם עייף.

וְאִֽישׁ–יִשְׂרָאֵ֥ל נִגַּ֖שׂ בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּאֶל֩ שָׁא֨וּל אֶת–הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר אָר֣וּר הָ֠אִישׁ אֲשֶׁר–יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם עַד–הָעֶ֗רֶב וְנִקַּמְתִּי֙ מֵאֹ֣יְבַ֔י וְלֹֽא טָעַ֥ם כָּל–הָעָ֖ם לָֽחֶם:

שאול משביע את העם שלא לאכול עד הערב.

ואז קורה דבר מעניין מאוד:

וְכָל–הָאָ֖רֶץ בָּ֣אוּ בַיָּ֑עַר וַיְהִ֥י דְבַ֖שׁ עַל–פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה: וַיָּבֹ֤א הָעָם֙ אֶל–הַיַּ֔עַר וְהִנֵּ֖ה הֵ֣לֶךְ דְּבַ֑שׁ וְאֵין–מַשִּׂ֤יג יָדוֹ֙ אֶל–פִּ֔יו כִּֽי–יָרֵ֥א הָעָ֖ם אֶת–הַשְּׁבֻעָֽה:

העם רואה דבש, אבל אינו אוכל.

יהונתן, לעומת זאת, לא שמע על השבועה:

וְיוֹנָתָ֣ן לֹֽא–שָׁמַ֗ע בְּהַשְׁבִּ֣יעַ אָבִיו֮ אֶת–הָעָם֒ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶת–קְצֵ֤ה הַמַּטֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַיִּטְבֹּ֥ל אוֹתָ֖הּ בְּיַעְרַ֣ת הַדְּבָ֑שׁ וַיָּ֤שֶׁב יָדוֹ֙ אֶל–פִּ֔יו וַתָּאֹ֖רְנָה עֵינָֽיו:

מדבר אליו אחד מאנשי העם:

וַיַּעַן֩ אִ֨ישׁ מֵֽהָעָ֜ם וַיֹּ֗אמֶר הַשְׁבֵּעַ֩ הִשְׁבִּ֨יעַ אָבִ֤יךָ אֶת–הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר אָר֥וּר הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר–יֹ֥אכַל לֶ֖חֶם הַיּ֑וֹם וַיָּ֖עַף הָעָֽם:

ויהונתן אומר:

וַיֹּ֙אמֶר֙ יֽוֹנָתָ֔ן עָכַ֥ר אָבִ֖י אֶת–הָאָ֑רֶץ רְאוּ–נָא֙ כִּֽי–אֹ֣רוּ עֵינַ֔י כִּ֣י טָעַ֔מְתִּי מְעַ֖ט דְּבַ֥שׁ הַזֶּֽה:

ומוסיף:

אַ֗ף כִּ֡י לוּא֩ אָכֹ֨ל אָכַ֤ל הַיּוֹם֙ הָעָ֔ם מִשְּׁלַ֥ל אֹיְבָ֖יו אֲשֶׁ֣ר מָצָ֑א כִּ֥י עַתָּ֛ה לֹֽא–רָבְתָ֥ה מַכָּ֖ה בַּפְּלִשְׁתִּֽים:

כלומר, אילו העם היה אוכל, הוא היה יכול להיות חזק יותר ולהכות בפלשתים בעוצמה גדולה יותר.

ואז מגיעה התוצאה של הרעב.

וַיַּעַט הָעָם אֶל–הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ–אָ֑רְצָה וַיֹּאכַל הָעָ֖ם עַל–הַדָּֽם:

העם חוטא.

הדברים מגיעים לשאול:

וַיַּגִּ֤ידוּ לְשָׁאוּל֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה הָעָ֛ם חֹטִ֥אים לַֽיהוָ֖ה לֶאֱכֹ֣ל עַל–הַדָּ֑ם וַיֹּ֣אמֶר בְּגַדְתֶּ֔ם גֹּֽלּוּ–אֵלַ֥י הַיּ֖וֹם אֶ֥בֶן גְּדוֹלָֽה:

שאול מתקן:

וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל פֻּ֣צוּ בָעָ֡ם וַאֲמַרְתֶּ֣ם לָהֶ֡ם הַגִּ֣ישׁוּ אֵלַי֩ אִ֨ישׁ שׁוֹר֜וֹ וְאִ֣ישׁ שְׂיֵ֗הוּ וּשְׁחַטְתֶּ֤ם בָּזֶה֙ וַאֲכַלְתֶּ֔ם וְלֹֽא–תֶחֶטְא֥וּ לַֽיהוָ֖ה לֶאֱכֹ֣ל אֶל–הַדָּ֑ם וַיַּגִּ֨שׁוּ כָל–הָעָ֜ם אִ֣ישׁ שׁוֹר֧וֹ בְיָ֛דוֹ הַלַּ֖יְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ–שָֽׁם: וַיִּ֧בֶן שָׁא֛וּל מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָ֑ה אֹת֣וֹ הֵחֵ֔ל לִבְנ֥וֹת מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֽה:

אבל השאלה נשארת: למה הגענו בכלל למצב הזה?

שאול רוצה לנצל את הניצחון ולהמשיך לרדוף אחרי הפלשתים:

וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֡וּל נֵרְדָ֣ה אַחֲרֵי֩ פְלִשְׁתִּ֨ים | לַ֜יְלָה וְֽנָבֹ֥זָה בָהֶ֣ם | עַד א֣וֹר הַבֹּ֗קֶר וְלֹֽא נַשְׁאִ֤ר בָּהֶם֙ אִ֔ישׁ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל הַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עֲשֵׂ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַכֹּהֵ֔ן נִקְרְבָ֥ה הֲלֹ֖ם אֶל הָאֱלֹהִֽים:

אבל אין תשובה:

וַיִּשְׁאַ֤ל שָׁאוּל֙ בֵּֽאלֹהִ֔ים הַֽאֵרֵד֙ אַחֲרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים הֲתִתְּנֵ֖ם בְּיַ֣ד יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֥א עָנָ֖הוּ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא:

כעת שאול מבקש לברר מי גרם לכך.

וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל גֹּ֣שֽׁוּ הֲלֹ֔ם כֹּ֖ל פִּנּ֣וֹת הָעָ֑ם וּדְע֣וּ וּרְא֔וּ בַּמָּ֗ה הָֽיְתָ֛ה הַחַטָּ֥את הַזֹּ֖את הַיּֽוֹם:

והוא מחלק בין העם לבינו לבין יהונתן:

וַיֹּ֣אמֶר אֶל–כָּל–יִשְׂרָאֵ֗ל אַתֶּם֙ תִּֽהְיוּ֙ לְעֵ֣בֶר אֶחָ֔ד וַֽאֲנִי֙ וְיוֹנָתָ֣ן בְּנִ֔י נִהְיֶ֖ה לְעֵ֣בֶר אֶחָ֑ד וַיֹּאמְר֤וּ הָעָם֙ אֶל–שָׁא֔וּל הַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה:

הגורל נופל על יהונתן.

וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל–י֣וֹנָתָ֔ן הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ וַיַּגֶּד–ל֣וֹ יוֹנָתָ֗ן וַיֹּאמֶר֩ טָעֹ֨ם טָעַ֜מְתִּי בִּקְצֵ֨ה הַמַּטֶּ֧ה אֲשֶׁר–בְּיָדִ֛י מְעַ֥ט דְּבַ֖שׁ הִנְנִ֥י אָמֽוּת:

ושאול משיב:

וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל כֹּֽה–יַעֲשֶׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑ף כִּֽי–מ֥וֹת תָּמ֖וּת יוֹנָתָֽן:

אבל אז העם אינו מקבל את הדברים:

וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אֶל–שָׁא֗וּל הֲֽיוֹנָתָ֤ן | יָמוּת֙ אֲשֶׁ֣ר עָ֠שָׂה הַיְשׁוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֣ה הַזֹּאת֮ בְּיִשְׂרָאֵל֒ חָלִ֗ילָה חַי–יְהוָה֙ אִם–יִפֹּ֞ל מִשַּׂעֲרַ֤ת רֹאשׁוֹ֙ אַ֔רְצָה כִּֽי–עִם–אֱלֹהִ֥ים עָשָׂ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּפְדּ֥וּ הָעָ֛ם אֶת–יוֹנָתָ֖ן וְלֹא–מֵֽת:

העם מבין את מה שקורה.

יהונתן לא ידע על השבועה.

יהונתן יצא למלחמה והביא את הישועה.

ובסופו של דבר, העם הוא זה שפודה אותו.

וְאִֽישׁ–יִשְׂרָאֵ֥ל נִגַּ֖שׂ בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּאֶל֩ שָׁא֨וּל אֶת–הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר אָר֣וּר הָ֠אִישׁ אֲשֶׁר–יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם עַד–הָעֶ֗רֶב וְנִקַּמְתִּי֙ מֵאֹ֣יְבַ֔י וְלֹֽא טָעַ֥ם כָּל–הָעָ֖ם לָֽחֶם:  וְכָל–הָאָ֖רֶץ בָּ֣אוּ בַיָּ֑עַר וַיְהִ֥י דְבַ֖שׁ עַל–פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה: וַיָּבֹ֤א הָעָם֙ אֶל–הַיַּ֔עַר וְהִנֵּ֖ה הֵ֣לֶךְ דְּבָ֑שׁ וְאֵין–מַשִּׂ֤יג יָדוֹ֙ אֶל–פִּ֔יו כִּֽי–יָרֵ֥א הָעָ֖ם אֶת–הַשְּׁבֻעָֽה: וְיוֹנָתָ֣ן לֹֽא–שָׁמַ֗ע בְּהַשְׁבִּ֣יעַ אָבִיו֮ אֶת–הָעָם֒ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶת–קְצֵ֤ה הַמַּטֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַיִּטְבֹּ֥ל אוֹתָ֖הּ בְּיַעְרַ֣ת הַדְּבָ֑שׁ וַיָּ֤שֶׁב יָדוֹ֙ אֶל–פִּ֔יו (ותראנה) וַתָּאֹ֖רְנָה עֵינָֽיו: וַיַּעַן֩ אִ֨ישׁ מֵֽהָעָ֜ם וַיֹּ֗אמֶר הַשְׁבֵּעַ֩ הִשְׁבִּ֨יעַ אָבִ֤יךָ אֶת–הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר אָר֥וּר הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר–יֹ֥אכַל לֶ֖חֶם הַיּ֑וֹם וַיָּ֖עַף הָעָֽם: שמואל- פרשת שאול ויהונתן.

וְאִֽישׁ–יִשְׂרָאֵ֥ל נִגַּ֖שׂ בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּאֶל֩ שָׁא֨וּל אֶת–הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר אָר֣וּר הָ֠אִישׁ אֲשֶׁר–יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם עַד–הָעֶ֗רֶב וְנִקַּמְתִּי֙ מֵאֹ֣יְבַ֔י וְלֹֽא טָעַ֥ם כָּל–הָעָ֖ם לָֽחֶם:

שאול השביע את העם לא לאכול מלחם הפלשתים במקומות אותם כבש ישראל מהפלישתים, יהונתן שלא שמע על כך אכל מדבש הפלישתים תוך שהדבש נחשב כלחם:

וְיוֹנָתָ֣ן לֹֽא–שָׁמַ֗ע בְּהַשְׁבִּ֣יעַ אָבִיו֮ אֶת–הָעָם֒ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶת–קְצֵ֤ה הַמַּטֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַיִּטְבֹּ֥ל אוֹתָ֖הּ בְּיַעְרַ֣ת הַדְּבָ֑שׁ וַיָּ֤שֶׁב יָדוֹ֙ אֶל–פִּ֔יו (ותראנה) וַתָּאֹ֖רְנָה עֵינָֽיו:

מדבר איש מהעם ליהונתן ניתן ללמוד שהדבש נחשב כלחם, ניתן ללמוד שכל שלל המזון שנכבש מהפלישתים נחשב ללחם:

וַיַּעַן֩ אִ֨ישׁ מֵֽהָעָ֜ם וַיֹּ֗אמֶר הַשְׁבֵּעַ֩ הִשְׁבִּ֨יעַ אָבִ֤יךָ אֶת–הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר אָר֥וּר הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר–יֹ֥אכַל לֶ֖חֶם הַיּ֑וֹם וַיָּ֖עַף הָעָֽם:

זאת אומרת שלחם הוא מושג רחב המסמל מזונות, על המשל הזה:

מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ:  מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:

כמובן שנשאלת השאלה מה הדבר אומר אם אכלת אצל ערבי מוסלמי בארץ הזאת.

ברור שמשלל הארץ הזאת הדבר לא מחטיא את ישראל באם יאכלו אצל ערבי בעסק או בבית, כי זאת הארץ שלנו, אפילו שלעתים אתה לא יודע שהערבי הזה מחשיב עצמו כאויב שלך. הוא מתפרנס מארצנו ומשכך.. וכמובן שזאת באם אתה לא אוכל ממנו בגנבה.