מלכות שאול נמשכת במלחמות.
וַיַּ֣עַל שָׁא֔וּל מֵאַחֲרֵ֖י פְּלִשְׁתִּ֑ים וּפְלִשְׁתִּ֖ים הָלְכ֥וּ לִמְקוֹמָֽם: וְשָׁא֛וּל לָכַ֥ד הַמְּלוּכָ֖ה עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלָּ֣חֶם סָבִ֣יב | בְּֽכָל–אֹיְבָ֡יו בְּמוֹאָ֣ב | וּבִבְנֵי–עַמּ֨וֹן וּבֶאֱד֜וֹם וּבְמַלְכֵ֤י צוֹבָה֙ וּבַפְּלִשְׁתִּ֔ים וּבְכֹ֥ל אֲשֶׁר–יִפְנֶ֖ה יַרְשִֽׁיעַ: וַיַּ֣עַשׂ חַ֔יִל וַיַּ֖ךְ אֶת–עֲמָלֵ֑ק וַיַּצֵּ֥ל אֶת–יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד שֹׁסֵֽהוּ:
אבל אז מגיעה פקודה שונה.
שמואל אומר לשאול:
וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל–שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח יְהוָה֙ לִמְשָׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל–עַמּ֖וֹ עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י יְהוָֽה: כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר–עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר–שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם: עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת–עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת–כָּל–אֲשֶׁר–ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד–אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד–יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד–שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד–חֲמֽוֹר:
הפקודה ברורה.
וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ
וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו
למה?
אֲשֶׁר–עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר–שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם:
כאשר ישראל יצאו ממצרים והיו במדבר, עמלק יצא להילחם בישראל.
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
ובהמשך:
וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
זה הדין שנאמר כבר אז.
והנה, מאות שנים לאחר מכן, מגיע הזמן שבו הדבר מתבצע בימי שאול.
כשעם ישראל יצא ממצרים העמלק יצא להלחם בו, ומשכך נאמר עוד אז שהדין יוחל עליהם בהמשך, דין עמלק הוחל בימי שאול כארבע מאות שנה אחרי החטא, אותו הדבר היה עם האמורי והמצרי, כפי שנלמד מדבר בורא עולם עוד בימי אברהם:
וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: בראשית.
הדין על האמורי והמצרי הוחל עם ולאחר יציאת ישראל ממצרים כלמעלה מארבע מאות שנה אחרי המשפט. המקרה עם עמלק הוא לא מקרה מלחמה רגילה, זאת לא מלחמה בין מדינה למדינה, זאת מלחמה שעמלק פתח על ישראל כשהיו בדרך כשם לו מכשול בדרך, מלחמה ללא כל סיבה וזה הסבר שמואל לאגג מלך עמלק על סיבת הוצאתו להורג:
וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַגִּ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אֶת–אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וַיֵּ֣לֶךְ אֵלָ֔יו אֲגַ֖ג מַעֲדַנֹּ֑ת וַיֹּ֣אמֶר אֲגָ֔ג אָכֵ֖ן סָ֥ר מַר–הַמָּֽוֶת: וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֨ר שִׁכְּלָ֤ה נָשִׁים֙ חַרְבֶּ֔ךָ כֵּן–תִּשְׁכַּ֥ל מִנָּשִׁ֖ים אִמֶּ֑ךָ וַיְשַׁסֵּ֨ף שְׁמוּאֵ֧ל אֶת–אֲגָ֛ג לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּגִּלְגָּֽל: פרשת שאול ויהונתן.
ברור שאבותיו של אגג מעת החטא, עת משה, לא היו בחיים בעת שאול ואגג, אך הדבר נחשב למשך זרע עמלק כאילו הוא עשה המעשה בעצמו.
כמו נשיאה בעוון אבות אבות, יש גם זכות אבות כבמקרה הקיני, הקיני זה זרע יתרו, שנתן מקלט למשה כשברח ממצרים ובהמשך את חבר הקיני שאשתו יעל הרגה את סיסרא ומשכך מבעוד מלחמה הוזהר הקיני לצאת מעמלק שלא יספה עימם:
וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל–הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן–אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָה חֶ֙סֶד֙ עִם–כָּל–בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּעֲלוֹתָ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּ֥סַר קֵינִ֖י מִתּ֥וֹךְ עֲמָלֵֽק: פרשת שאול ויהונתן.
בסופו של יום שאול אינו מקיים את הציווי במלואו.
וַיַּ֥ךְ שָׁא֖וּל אֶת–עֲמָלֵ֑ק מֵֽחֲוִילָה֙ בּוֹאֲךָ֣ שׁ֔וּר אֲשֶׁ֖ר עַל–פְּנֵ֥י מִצְרָֽיִם: וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת–אֲגַ֥ג מֶֽלֶךְ–עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת–כָּל–הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים לְפִי–חָֽרֶב: וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל–אֲגָ֗ג וְעַל–מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל–הַכָּרִים֙ וְעַל–כָּל–הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכָל–הַמְּלָאכָ֛ה נְמִבְזָ֥ה וְנָמֵ֖ס אֹתָ֥הּ הֶחֱרִֽימוּ:
שאול משאיר את אגג ואת מיטב הצאן והבקר.
לכאורה אפשר להבין את המעשה: אולי רצו לקחת שלל, אולי חשבו להשתמש בו לזבח.
אבל זו בדיוק הבעיה.
הציווי היה דבר אחר.
בורא עולם מתגלה לשמואל:
וַֽיְהִי֙ דְּבַר–יְהוָ֔ה אֶל–שְׁמוּאֵ֖ל לֵאמֹֽר: נִחַ֗מְתִּי כִּֽי–הִמְלַ֤כְתִּי אֶת–שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּֽי–שָׁב֙ מֵאַחֲרַ֔י וְאֶת–דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל–יְהוָ֖ה כָּל–הַלָּֽיְלָה:
שמואל יוצא אל שאול.
וכאן מגיע הפסוק שנוגע ישירות לשאלת האחריות:
וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל הֲל֗וֹא אִם–קָטֹ֤ן אַתָּה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ רֹ֛אשׁ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אָ֑תָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל–יִשְׂרָאֵֽל:
אולי בעיניך אתה עדיין קטן.
אולי אתה עדיין רואה את עצמך כאדם הפרטי שהיית קודם למלוכה.
אבל אתה כבר לא רק אדם פרטי.
אתה ראש שבטי ישראל.
אתה מלך.
ומלך נושא באחריות.
שאול מסביר:
כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת–הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם:
אבל התשובה היא שלא די לומר: עשיתי כרצון העם.
כי אם שאול היה אומר לעם לעשות כפי שציווה בורא עולם, העם היה עושה זאת.
העם אינו המלך.
שאול הוא המלך.
ולכן האחריות נשארת עליו.
והמשפט של שמואל הוא:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:
לא מספיק לומר שעושים דבר "למען בורא עולם".
אם הציווי היה להשמיד, אי אפשר להפוך את הדבר לזבח.
ואז באה הבשורה:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע יְהוָ֜ה אֶֽת–מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ:
זהו רגע קשה מאוד.
שהרי שאול לא היה מלך חסר הישגים.
הוא נלחם.
הוא הציל.
הוא בנה כוח צבאי.
הוא נלחם בפלשתים ובאויבים נוספים.
ובכל זאת, המלוכה אינה נמדדת רק במספר הניצחונות.
יש גם שאלת הציות.
והדבר המעניין הוא ששמואל עצמו מתקשה להיפרד ממנו.
וַיֵּ֥לֶךְ שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָ֑תָה וְשָׁא֛וּל עָלָ֥ה אֶל–בֵּית֖וֹ גִּבְעַ֥ת שָׁאֽוּל: וְלֹא–יָסַ֨ף שְׁמוּאֵ֜ל לִרְא֤וֹת אֶת–שָׁאוּל֙ עַד–י֣וֹם מוֹת֔וֹ כִּֽי–הִתְאַבֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל–שָׁא֑וּל וַיהוָ֣ה נִחָ֔ם כִּֽי–הִמְלִ֥יךְ אֶת–שָׁא֖וּל עַל–יִשְׂרָאֵֽל:
שמואל אהב את שאול.
הוא היה זה שנשלח למצוא אותו, למשוח אותו וללוות אותו בתחילת דרכו.
לכן הכאב אמיתי.
אבל כאשר צריך להמשיך, צריך להמשיך.
בורא עולם אומר לשמואל:
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל עַד–מָתַי֙ אַתָּה֙ מִתְאַבֵּ֣ל אֶל–שָׁא֔וּל וַאֲנִ֣י מְאַסְתִּ֔יו מִמְּלֹ֖ךְ עַל–יִשְׂרָאֵ֑ל מַלֵּ֨א קַרְנְךָ֜ שֶׁ֗מֶן וְלֵ֤ךְ אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ אֶל–יִשַׁ֣י בֵּֽית–הַלַּחְמִ֔י כִּֽי–רָאִ֧יתִי בְּבָנָ֛יו לִ֖י מֶֽלֶךְ:
מכאן הסיפור עובר לדוד.
אבל השאלה נשארת איתנו.
מי בחר את שאול?
התורה אומרת:
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ–לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא:
מי שבחר את שאול הוא בורא עולם.
העם אמנם מקבל את המלך, אבל המלוכה עצמה אינה רק תוצאה של רצון ציבורי.
לכן גם כאשר שאול עושה כרצון העם, הוא עדיין יורד מהמלוכה.
מכאן אני חוזרת לשאלת האחריות.
כאשר מנהיג נותן הוראה, ההוראה הזאת אינה נשארת באוויר. היא משפיעה על אנשים, על הצבא, על היכולת להילחם ועל התוצאה.
אפשר לחשוב על כך אפילו בדוגמה פשוטה: אם מורה יוצאת עם ילדים בני שמונה לטיול, והילדים מבקשים להיכנס לנהר סוער, והמדריך המבוגר מסכים להם והילדים נפגעים – מי אחראי?
הילדים ביקשו.
אבל המבוגר היה האחראי.
זו בדיוק השאלה שמלווה את הסיפור של שאול.
ולכן בהמשך, כאשר שאול אומר על עמלק:
כִּ֤י יָרֵ֙אתי֙ אֶת–הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם:
השאלה אינה רק מה רצה העם.
השאלה היא מי היה המנהיג.
ומכאן מגיעה המחשבה על ימינו.
כאשר העם בוחר ראש ממשלה, הבחירה היא של העם.
אבל האם הבחירה עצמה הופכת כל מעשה של המנהיג לנכון?
האם אדם יכול לומר: העם בחר בי, לכן כל מה שאני עושה מייצג את רצון העם ולכן האחריות אינה עליי?
מן הסיפור של שאול קשה לומר כך.
ובכל זאת חשוב מאוד לזכור: אין להפוך את הדמויות המקראיות לדמויות של ימינו.
שאול הוא לא ראש ממשלה מודרני.
שמואל אינו בית משפט מודרני.
דוד המלך אינו מועמד פוליטי בן זמננו.
אפשר ללמוד מן הסיפור על מנהיגות, על אחריות, על כוחו של העם ועל גבולותיו של מנהיג.
אבל אי אפשר לומר בפשטות שמנהיג בן זמננו הוא שאול ושופט בן זמננו הוא שמואל.
ומי באמת בוחר?
מי ממליך?
ומי מוריד?
ומבחינה זאת, מה זה אומר בעת הזאת באם העם יבחר בביבי ובגוש של ביבי שוב.
מי הבוחר ומשכך מי המרשיע ומי המזכה.
מי יקבע אם ראשות הממשלה תנתן לטוב מביבי כבחירת העם תוך שאנו זוכרים שיו"ר בג"ץ הוא לא שמואל נביא בורא עולם וביבי הוא לא שאול ואיזנקוט/בנט/לפיד/גולן וכו' הם לא דוד המלך.
ושנצחק, אני לא מיכל בת שאול משבט בנימין, אני מיכל הבת של יהודה הכהן משבט הלוי.
עוד מכתבי בדבר:
|
