אני לא בוחרת לכנסת, לא לראשות הממשלה, לא לראשות העיר– אני צופה בתקשורת  שלא ממקום פוזיצי-ה- לתקשורת אין השפעה עלי- ברור לי שאנחנו לא רואים אותו הדבר. אני לא רואה את המציאות מהמקום של בוחרים. אני לא מתלבטת, לא שוקלת “למי לתת את הקול שלי”, ולא מחפשת מי מייצג אותי.

אני צופה בפוליטיקה מבחוץ — בלי פוזיצי-ה, בלי התלבטות, ובלי לנתח.

אני לא בוחרת לכנסת, לא לראשות הממשלה, לא לראשות העיר. אני לא הולכת לקלפי. אני לא חלק משום צד פוליטי — לא ימין, לא שמאל, לא מרכז. העמדה שלי- ימין ושמאל רק חול וחול.

אני לא רואה את המציאות מהמקום של בוחרים. אני לא מתלבטת, לא שוקלת “למי לתת את הקול שלי”, ולא מחפשת מי מייצג אותי.

אני רואה את מה שקורה בזירה הפוליטית כמו שזה — AS IS. בלי לנתח, בלי לפרש, בלי להתרגש. אני רואה את השידורים, את המהלכים, את האיחודים, את הפיצולים — כמו שהם. כשיש איחוד פוליטי, כמו זה בין בנט ולפיד, אני לא נרעשת. זה לא נוגע בי. אני פשוט רואה את זה קורה.

אני צופה בתקשורת  שלא ממקום פוזיצי-ה. אני לא אוהדת מפלגה כלשהיא.

אני לא משתתפת במשחק — ולכן אני גם לא נסחפת לתוכו. אני רואה את המציאות כמו שהיא, בלי מסננים ובלי צורך לבחור צד. ככה אני רואה את הקורות כפי שנראים בתקשורת. לתקשורת אין השפעה עלי- ברור לי שאנחנו לא רואים אותו הדבר.