מבוא

פרשת ההטרדות המיניות בגדוד גבעתי חשפה כשלים עמוקים בתרבות הפיקודית ובאופן שבו מוסדות חזקים מגיבים כאשר דמות סמכותית מואשמת בפגיעה מינית. הפרשה אינה עומדת לבדה: היא מהדהדת פרשות אחרות בחברה הישראלית שבהן מוסדות בחרו להגן על בעלי כוח — גם לאחר שהורשעו — תוך דחיקת נפגעים לשוליים.

אחת ההקבלות הבולטות היא פרשת מוטי אלון, שבה לאחר הרשעתו, הרב דרוקמן איפשר לו להמשיך ללמד בישיבה, בעוד המתלוננים נדחקו החוצה ונשים הובילו מחאה ציבורית גדולה נגד ההחלטה.

בשתי הפרשות, התחושה המרכזית של הנפגעים הייתה זהה: המערכת בחרה להגן על הפוגע — לא עליהם.

האירועים בגבעתי: מה התרחש?

הטרדות כלפי חיילות

הפרשה החלה בתלונה של קצינה שהוטרדה מינית על ידי המג״ד. החקירה העלתה:

• שיחות בעלות אופי מיני אובססיבי

• חשד לנגיעות לא רצויות

• ניצול יחסי מרות

• התנהגות כוחנית

מפקדת בכירה ניסתה לשכנע את המתלוננת למחוק ראיות — ניסיון טיוח מובהק.

הטרדות כלפי חיילים

במקביל עלו עדויות של חיילים גברים שהוטרדו מינית על ידי מפקדים. העדויות כללו:

• הערות מיניות משפילות

• נגיעות לא רצויות

• “משחקי כוח” בעלי אופי מיני

חיילים סיפרו כי חששו להתלונן: “בגבעתי לא מתלוננים על מפקדים.”

התרבות הפיקודית שאפשרה את האירועים

תרבות של השתקה

העדויות מצביעות על מערכת שבה:

• תלונות נתפסות כאיום על היחידה

• מפקדים מגינים על מפקדים אחרים

• נפגעים חוששים לדבר

נאמנות עיוורת למפקד

בגבעתי נבנתה לאורך שנים תרבות של נאמנות מוחלטת למפקד. כאשר מפקד מסתבך — המערכת נוטה להגן עליו, גם על חשבון נפגעים.

היעדר פיקוח אפקטיבי

הפרשה חשפה:

• מידע שהגיע לדרגים בכירים אך לא טופל

• טיוח מצד מפקדים

• טקס פרידה חגיגי למג״ד בזמן שהטענות כבר היו ידועות

תפקידו של עופר וינטר

וינטר נחקר בפרשה — כגורם פיקודי

וינטר לא ביצע את ההטרדות, אך נחקר במצ״ח כעד וכגורם פיקודי. החקירה בחנה:

• מה ידע

• מתי ידע

• האם התרבות הפיקודית בתקופתו אפשרה את האירועים

• האם הייתה התעלמות או טיוח בדרג הבכיר

המידע הגיע לדרגים בכירים — כולל אליו לפי עדויות

חיילים העידו שהמידע על ההטרדות היה ידוע “למעלה”. הדבר לא הוכח חד־משמעית לגבי וינטר אישית, אך החקירה בחנה גם את אחריותו הפיקודית.

טקס הפרידה: הרגע שהפך את הכאב לזעם

אחד האירועים המשמעותיים ביותר היה טקס הפרידה החגיגי למג״ד שהטריד, שבו וינטר היה בין המארגנים והדוברים הבכירים.

הטקס התקיים אחרי שהטענות היו ידועות לדרגים בכירים. למרות זאת, המג״ד זכה:

• לשבחים

• להוקרה

• להערכה פומבית

תחושות החיילים בטקס

החיילים תיארו תחושות קשות:

השפלה

הם הרגישו שהנפגעים “לא קיימים”. הטקס מחק את סבלם.

בגידה

הם חשו שהמערכת בחרה בצד — והיא בחרה במפקד, לא בהם.

כעס עמוק

העובדה שמפקדים בכירים — כולל וינטר — שיבחו את המג״ד נתפסה כמתן לגיטימציא להתנהגותו.

אובדן אמון

הם הבינו שהמערכת לא מגינה עליהם — אלא על מי שפוגע בהם.

תחושה של צביעות מוסרית.

לא כהאשמה כלפי ציבור דתי, אלא כביטוי לכאב: יש צפיה ממנהיגים דתיים־ערכיים לסטנדרט מוסרי גבוה — וקיבלו הגנה על פוגע.

ההקבלה לפרשת מוטי אלון והרב דרוקמן

הדפוס שחזר בגבעתי מזכיר באופן חריף את פרשת מוטי אלון:

מוטי אלון הורשע — אך הושאר ללמד

לאחר הרשעתו, הרב דרוקמן איפשר למוטי אלון להמשיך ללמד בישיבה. המסר היה ברור: המוסד בוחר להגן על הדמות הסמכותית — לא על הנפגעים.

המתלוננים נדחקו החוצה

במקום להגן עליהם, הם מצאו עצמם מחוץ לישיבה. הם הפכו לבעיה — לא למי שצריך הגנה.

נשים הובילו מחאה גדולה

נשים רבות יצאו נגד ההחלטה של הרב דרוקמן. הן דרשו:

• צדק

• אחריות מוסדית

• הפסקת ההגנה על פוגעים

הדמיון בין שתי הפרשות

• בשתיהן מוסד חזק הגן על אדם בכיר שפגע מינית.

• בשתיהן הנפגעים נדחקו לשוליים.

• בשתיהן נערך טקס/המשך תפקיד שהעניק לגיטימציT לפוגע.

• בשתיהן נוצרה מחאה — פנימית או ציבורית — נגד ההחלטות.

• בשתיהן התחושה הייתה של צביעות מוסרית מצד דמויות דתיות־ערכיות.

אחריות מוסרית ופיקודית

בצה״ל ובחברה בכלל, האחריות הפיקודית והמוסרית מחייבת: מפקד אחראי לא רק למה שעשה — אלא למה שקרה תחתיו.

כאשר מוסד בוחר להגן על הפוגע — הוא פוגע שוב בנפגעים. כאשר מוסד משבח את הפוגע — הוא מוחק את הכאב. כאשר מוסד מדחיק את המתלוננים — הוא מייצר תרבות של פחד.

סיכום

פרשת גבעתי ופרשת מוטי אלון אינן רק סיפורים על פגיעה מינית. הן סיפורים על:

• כוח

• היררכיא

• טיוח

• השתקה

• בחירה להגן על בעלי סמכות

• דחיקת נפגעים לשוליים

• צביעות מוסרית מצד דמויות שנחשבות ערכיות

• תרבות ארגונית שמעדיפה את המוסד על פני הצדק

עופר וינטר והרב דרוקמן אינם דומים במעשיהם — אך דומים בתפקידם בתוך מערכת שבחרה להגן על הפוגע. הדמיון בין שתי הפרשות מלמד על הצורך הדחוף לשנות את התרבות המוסדית בישראל — בצבא, בישיבות, ובכל מקום שבו יש כוח.