פרשת שאול והפלישתים נראית תחילה כסיפור צבאי, אך בהתבוננות עמוקה מתגלה סיפור על מנהיגות, על ציות לדבר בורא עולם, ועל השאלה מי רשאי להחליט מתי יוצאים למלחמה.

פרשת שאול והפלישתים נראית במבט ראשון כסיפור צבאי: צבא ישראל מתארגן, יונתן יוצא להכות בפלישתים, הפלישתים מגייסים כוח עצום, העם נבהל, בורח ומתחבא, ושאול נדרש לקבל החלטה בשעת משבר.

אבל כשמתבוננים היטב בפרשה, מתגלה שהסיפור איננו רק סיפור על צבא ועל מלחמה.

זהו סיפור על מנהיגות, על ציות לדבר בורא עולם, ועל השאלה מי רשאי להחליט מתי יוצאים למלחמה.

והלקח המרכזי העולה מן הפרשה הוא חד וברור: לפני שיוצאים למלחמה, לא די לשאול מה נכון מבחינה צבאית. צריך לשאול את דבר בורא עולם, ובימי הנבואה היה צריך לשאול את הנביא.

שלושת אלפים איש – הצבא של שאול

תחילת הפרשה מדברת על צבאו של שאול:

בֶּן–שָׁנָ֖ה שָׁא֣וּל בְּמָלְכ֑וֹ וּשְׁתֵּ֣י שָׁנִ֔ים מָלַ֖ךְ עַל–יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּבְחַר–ל֨וֹ שָׁא֜וּל שְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִים֮ מִיִּשְׂרָאֵל֒ וַיִּהְי֨וּ עִם–שָׁא֜וּל אַלְפַּ֗יִם בְּמִכְמָשׂ֙ וּבְהַ֣ר בֵּֽית–אֵ֔ל וְאֶ֗לֶף הָיוּ֙ עִם–י֣וֹנָתָ֔ן בְּגִבְעַ֖ת בִּנְיָמִ֑ין וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם שִׁלַּ֖ח אִ֥ישׁ לְאֹהָלָֽיו:

שלושת אלפי האנשים הללו חולקו לשתי יחידות כוח.

כוח אחד בפיקוד שאול:

וַיִּהְי֨וּ עִם–שָׁא֜וּל אַלְפַּ֗יִם בְּמִכְמָשׂ֙ וּבְהַ֣ר בֵּֽית–אֵ֔ל

וכוח שני בפיקוד יונתן:

וְאֶ֗לֶף הָיוּ֙ עִם–י֣וֹנָתָ֔ן

וכל שאר בני ישראל נשלחו לביתם:

וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם שִׁלַּ֖ח אִ֥ישׁ לְאֹהָלָֽיו:

למעשה, שלושת האלפים הללו היו מעין כוח סדיר, כוח צבאי מצומצם שנמצא דרך קבע תחת פיקוד המלך ובנו, בעוד עיקר העם איננו מגויס באופן קבוע.

יונתן יוצא להילחם בפלישתים

יונתן, יחד עם הכוח שהיה תחת פיקודו, עולה להילחם בפלישתים:

וַיַּ֣ךְ יוֹנָתָ֗ן אֵ֣ת נְצִ֤יב פְּלִשְׁתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּגֶ֔בַע וַֽיִּשְׁמְע֖וּ פְּלִשְׁתִּ֑ים וְשָׁאוּל֩ תָּקַ֨ע בַּשּׁוֹפָ֤ר בְּכָל–הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר יִשְׁמְע֖וּ הָעִבְרִֽים:

הפעולה של יונתן משנה את המצב. הדבר כבר איננו עימות מקומי בלבד. העם כולו שומע ומתאסף אל שאול:

וְכָל–יִשְׂרָאֵ֞ל שָׁמְע֣וּ לֵאמֹ֗ר הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ אֶת–נְצִ֣יב פְּלִשְׁתִּ֔ים וְגַם–נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בַּפְּלִשְׁתִּ֑ים וַיִּצָּעֲק֥וּ הָעָ֛ם אַחֲרֵ֥י שָׁא֖וּל הַגִּלְגָּֽל:

מכאן ואילך זה כבר נראה כמו גיוס כללי למלחמה.

הפלישתים מגייסים צבא עצום

התגובה של הפלישתים הייתה אדירה:

וּפְלִשְׁתִּ֞ים נֶאֶסְפ֣וּ | לְהִלָּחֵ֣ם עִם–יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁלֹשִׁ֨ים אֶ֤לֶף רֶ֙כֶב֙ וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ פָּרָשִׁ֔ים וְעָ֕ם כַּח֛וֹל אֲשֶׁ֥ר עַל–שְׂפַֽת–הַיָּ֖ם לָרֹ֑ב וַֽיַּעֲלוּ֙ וַיַּחֲנ֣וּ בְמִכְמָ֔שׂ קִדְמַ֖ת בֵּ֥ית אָֽוֶן:

צריך לעצור ולחשוב על גודל צבא הפלישתים לעומת הצבא הישראלי.

שְׁלֹשִׁ֨ים אֶ֤לֶף רֶ֙כֶב֙

וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ פָּרָשִׁ֔ים

וְעָ֕ם כַּח֛וֹל אֲשֶׁ֥ר עַל–שְׂפַֽת–הַיָּ֖ם לָרֹ֑ב

מול הכוח הזה עומד עם ישראל, שרק זמן קצר קודם לכן ראה את עצמו מתאסף למלחמה סביב שאול.

העם רואה את הצבא הפלישתי ובורח

העם רואה את הכוח העצום שעומד מולו ונבהל:

וְאִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֤ל רָאוּ֙ כִּ֣י צַר–ל֔וֹ כִּ֥י נִגַּ֖שׂ הָעָ֑ם וַיִּֽתְחַבְּא֣וּ הָעָ֗ם בַּמְּעָר֤וֹת וּבַֽחֲוָחִים֙ וּבַסְּלָעִ֔ים וּבַצְּרִחִ֖ים וּבַבֹּרֽוֹת: וְעִבְרִ֗ים עָֽבְרוּ֙ אֶת–הַיַּרְדֵּ֔ן אֶ֥רֶץ גָּ֖ד וְגִלְעָ֑ד וְשָׁאוּל֙ עוֹדֶ֣נּוּ בַגִּלְגָּ֔ל וְכָל–הָעָ֖ם חָרְד֥וּ אַחֲרָֽיו:

חלק מהעם התחבא:

וַיִּֽתְחַבְּא֣וּ הָעָ֗ם בַּמְּעָר֤וֹת וּבַֽחֲוָחִים֙ וּבַסְּלָעִ֔ים וּבַצְּרִחִ֖ים וּבַבֹּרֽוֹת:

וחלק עבר לצד השני של הירדן:

וְעִבְרִ֗ים עָֽבְרוּ֙ אֶת–הַיַּרְדֵּ֔ן אֶ֥רֶץ גָּ֖ד וְגִלְעָ֑ד:

כלומר, חלק מן האנשים נמלטים, חלק מתחבאים, וחלק עוברים את הירדן.

הם עוברים אל ארץ גד וגלעד, בעברו המזרחי של הירדן – המקום שבו ישבו ראובן, גד וחצי שבט המנשה.

גם בעבר הירדן – ישראל נשארים ישראל

הנקודה הזו מביאה אותנו לעיקרון נוסף שחשוב לזכור.

עם ישראל היה מצוי גם בעבר הירדן, מחוץ לחלק המרכזי של הארץ שאליה נכנסו יהושע ובני ישראל. ישבו שם שבטי ראובן, גד וחצי שבט המנשה.

מבחינה רעיונית, עצם קיומם של בני ישראל במקומות שונים אינו מבטל את השייכות לכלל.

הדבר מתקשר גם ליסוד של הערבות ההדדית: עם ישראל הוא עם אחד, והמעשה של חלק ממנו אינו מנותק בהכרח מן האחריות של הכלל.

כפי שנאמר כבר בפרשות אחרות, עלולה להיות מציאות שבה חלק מן האומה נמצא במקום אחד וחלק אחר במקום אחר, ובכל זאת המעשים והאחריות נשארים קשורים זה בזה.

מכאן אפשר ללמוד את העיקרון של ערבות: גם כאשר החטא או המעשה נעשה במקום אחר, הוא איננו בהכרח עניינו הפרטי של אותו אדם או אותו שבט בלבד.

העם ממתין לשמואל

ובתוך כל המצב הקשה הזה יש פרט אחד שהוא אולי החשוב ביותר בכל הסיפור:

שאול מחכה לשמואל.

העם בורח.

האויב מתאסף.

המצב הולך ומחמיר.

אבל יש מועד שבו שמואל אמור להגיע.

וַיּ֣וֹחֶל | שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים לַמּוֹעֵד֙ אֲשֶׁ֣ר שְׁמוּאֵ֔ל וְלֹא–בָ֥א שְׁמוּאֵ֖ל הַגִּלְגָּ֑ל וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם מֵעָלַֽיו:

שאול ממתין שבעה ימים.

שמואל אינו מגיע.

העם הולך ונפוץ.

הפלישתים עומדים מולו.

והלחץ הולך וגובר.

זהו בדיוק הרגע שבו שאול צריך להחליט אם להמשיך לחכות או לפעול בעצמו.

שאול מעלה עולה בלי שמואל

ואז נאמר:

וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל הַגִּ֣שׁוּ אֵלַ֔י הָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיַּ֖עַל הָעֹלָֽה:

שאול מעלה את הזבח בלא שמואל.

וזו איננה רק שאלה של עבודת הקודש.

יש כאן דבר הרבה יותר עמוק.

המלך נמצא במצב חירום, הוא רואה את האויב, העם בורח, ושמואל איננו מגיע – ולכן הוא מחליט שהוא חייב לפעול.

אבל דווקא כאן מתברר שהמלך איננו הסמכות העליונה.

שמואל מגיע

כששאול מסיים להעלות את הזבח, מגיע שמואל:

וַיֹּ֥אמֶר שְׁמוּאֵ֖ל מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֡וּל כִּֽי–רָאִיתִי֩ כִּֽי–נָפַ֨ץ הָעָ֜ם מֵעָלַ֗י וְאַתָּה֙ לֹא–בָ֙אתָ֙ לְמוֹעֵ֣ד הַיָּמִ֔ים וּפְלִשְׁתִּ֖ים נֶאֱסָפִ֥ים מִכְמָֽשׂ: וָאֹמַ֗ר עַ֠תָּה יֵרְד֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֵלַי֙ הַגִּלְגָּ֔ל וּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לֹ֣א חִלִּ֑יתִי וָֽאֶתְאַפַּ֔ק וָאַעֲלֶ֖ה הָעֹלָֽה:

ההסבר של שאול נשמע, מבחינה אנושית, מובן מאוד.

הוא ראה שהעם בורח.

הוא ראה ששמואל אינו מגיע.

הוא ראה שהפלישתים מתאספים.

והוא חשב: אם לא אעשה משהו עכשיו – יהיה מאוחר מדי.

הוא אפילו אומר שלא רצה לצאת בלי לבקש את פני בורא עולם.

אבל שמואל איננו מקבל את התירוץ.

"נִסְכָּלְתָּ"

וַיֹּ֧אמֶר שְׁמוּאֵ֛ל אֶל–שָׁא֖וּל נִסְכָּ֑לְתָּ לֹ֣א שָׁמַ֗רְתָּ אֶת–מִצְוַ֞ת יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ךְ כִּ֣י עַתָּ֗ה הֵכִ֨ין יְהוָ֧ה אֶת–מַֽמְלַכְתְּךָ֛ אֶל–יִשְׂרָאֵ֖ל עַד–עוֹלָֽם: וְעַתָּ֖ה מַמְלַכְתְּךָ֣ לֹא–תָק֑וּם בִּקֵּשׁ֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ אִ֣ישׁ כִּלְבָב֗וֹ וַיְצַוֵּ֨הוּ יְהוָ֤ה לְנָגִיד֙ עַל–עַמּ֔וֹ כִּ֚י לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֵ֥ת אֲשֶֽׁר–צִוְּךָ֖ יְהוָֽה: וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֗ל וַיַּ֛עַל מִן–הַגִּלְגָּ֖ל גִּבְעַ֣ת בִּנְיָמִ֑ן:

הדברים קשים מאוד.

שאול הוא המלך.

יש לו צבא.

יש מולו אויב.

העם בורח.

המצב נראה נואש.

ובכל זאת אומר לו שמואל:

וַיֹּ֧אמֶר שְׁמוּאֵ֛ל אֶל–שָׁא֖וּל נִסְכָּ֑לְתָּ לֹ֣א שָׁמַ֗רְתָּ אֶת–מִצְוַ֞ת יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ךְ:

ואז נאמר:

הֵכִ֨ין יְהוָ֧ה אֶת–מַֽמְלַכְתְּךָ֛ אֶל–יִשְׂרָאֵ֖ל עַד–עוֹלָֽם:

כלומר, הבעיה איננה רק במה שאול עשה באותו רגע.

הבעיה היא שהוא לא שמר את הציווי שניתן לו.

שאול היה צריך לחכות

כאן נמצא הלקח המרכזי של הפרשה.

שאול היה צריך לחכות.

גם כאשר היה נדמה לו שהמצב מחייב פעולה מיידית, היה עליו להמתין לשמואל.

יש כאן מעשה שלא נשמע לציווי בורא עולם. במובן הרעיוני אפשר להזכיר גם את עם ישראל במדבר, כאשר לא חיכו למשה עד שירד מן ההר.

כאשר אדם נמצא במצב של לחץ הוא אומר: אין זמן לחכות.

אבל התורה מלמדת שלפעמים דווקא היכולת לחכות היא המבחן של האמונה.

שאול לא היה חסר אומץ.

לא הייתה לו חסרה מנהיגות.

הוא פשוט לא חיכה.

אפשר להשוות זאת גם למעשה קורח

אפשר להמשיל את הדבר גם למקרה קורח.

קורח היה לוי, אך ביקש להיכנס למקום שלא ניתן לו. הוא ביקש לעצמו סמכות שאינה שלו.

גם כאן הבעיה היא לא רק הרצון עצמו, אלא עצם ההנחה שאדם יכול להחליט שהוא ראוי לתפוס את המקום שניתן לאחר.

וְעַתָּ֖ה מַמְלַכְתְּךָ֣ לֹא–תָק֑וּם:

שאול הוא מלך, אבל גם המלך איננו רשאי לעבור את הגבול שהציב לו בורא עולם.

המלך איננו הנביא

וזהו אחד היסודות החשובים בפרשה.

המלך והנביא אינם אותו דבר.

המלך מנהיג את העם.

המלך מנהל את ענייני המדינה.

המלך מפקד על הצבא.

המלך נמצא במקום שבו צריך לקבל החלטות.

אבל גם המלך כפוף לדבר בורא עולם.

והנביא הוא מי שמביא אליו את דבר בורא עולם.

שאול יכול לראות את צבא הפלישתים.

הוא יכול לחשב את יחסי הכוחות.

הוא יכול לראות שהעם בורח.

הוא יכול להבין מבחינה צבאית שהמצב מסוכן.

אבל הוא איננו יכול להחליט מעצמו מהו רצון בורא עולם.

לשם כך היה שמואל.

ולכן – לפני שיוצאים למלחמה צריך לשאול את הנביא

זהו למעשה הציר המרכזי של כל הפרשה.

המלחמה אינה מתחילה ברגע שבו החייל הראשון יורה.

היא מתחילה קודם לכן, ברגע שבו ההנהגה מחליטה לצאת אליה.

והשאלה הראשונה איננה רק:

האם אנחנו יכולים?

אלא:

האם אנחנו רשאים?

ובימי הנבואה, כאשר היה נביא בישראל, הייתה גם שאלה נוספת:

מה אומר בורא עולם?

לכן לפני שיוצאים למלחמה – צריך לשאול את הנביא.

לא מפני שאין משמעות לצבא.

לא מפני שאין משמעות לשיקול דעת צבאי.

אלא מפני שהשאלה אם לצאת למלחמה איננה יכולה להיות רק שאלה של כוח.

אלא שבימינו אין לנו נביא

וכאן עלינו לעצור ולהיזהר מאוד.

אין להעתיק את המציאות של ימי שאול לימינו כאילו יש לנו היום נביא שאפשר ללכת אליו ולקבל ממנו תשובה ברורה: לצאת למלחמה או שלא לצאת למלחמה.

אין לנו שמואל.

אין נביא עמנו היודע עד מה.

אנחנו חיים במציאות שונה לחלוטין – מציאות של גלות והסתר פנים.

אין לנו את הגילוי הנבואי שהיה בימי הנביאים, ואין בידינו אדם שאנחנו יכולים לומר עליו בוודאות שהוא נביא בורא עולם ושבידו תשובה ישירה באשר למלחמה מסוימת.

וזוהי נקודה שאסור לטשטש.

מי שאינו נביא – איננו יכול להעמיד את עצמו במקום הנביא.

אסור לאדם לומר "אני יודע בוודאות מה רצון בורא עולם" כאשר אין בידו נבואה.

דווקא משום שאין נביא – שאלת המלחמה נעשית קשה יותר

כאשר יש נביא, אפשר לשאול אותו.

כאשר אין נביא, האחריות האנושית נעשית כבדה הרבה יותר.

ההחלטה לצאת למלחמה היא החלטה קשה מאוד.

זו החלטה הנוגעת לחיי אדם.

היא נוגעת לחיילים שיישלחו לשדה הקרב, למשפחות, לאזרחים, לביטחון המדינה, לעתיד האומה ולתוצאות שאיש אינו יכול לצפות מראש.

ובמצב כזה לא די באומץ.

גם לא די בכוח.

צריך שיקול דעת.

צריך אחריות.

צריך ענווה.

וצריך להכיר בכך שאנחנו חיים בתקופה שבה אין לנו ודאות נבואית.

אלה ימים של גלות והסתר פנים.

דווקא משום שאין נביא – אין להקל ראש

אפשר לחשוב שאם אין לנו נביא, ממילא נשארת רק השאלה הצבאית.

אבל אולי ההפך הוא הנכון.

דווקא משום שאין לנו נביא שיאמר לנו במפורש מהו רצון בורא עולם, עלינו להיזהר שבעתיים שלא להפוך את שיקול דעתנו לדבר בורא עולם.

הנהגה אנושית יכולה להיות הכרחית.

צבא יכול להיות הכרחי.

הגנה על עם ישראל יכולה להיות הכרחית.

ולעיתים ייתכן שאין ברירה אלא להילחם.

אבל גם כאשר המלחמה הכרחית, אין להפוך אותה לדבר פשוט או מובן מאליו.

צריך לזכור את גודל האחריות.

צריך לזכור את מחיר הדמים.

וצריך לזכור שאנחנו איננו נביאים.

שאול מלמד אותנו גם מה אסור לומר

שאול ראה את צבא הפלישתים.

הוא ראה את העם בורח.

הוא ראה ששמואל מתעכב.

הוא חשב שאין לו ברירה.

הוא החליט שהוא חייב לפעול.

אבל שמואל מלמד אותו שגם כאשר אדם נמצא תחת לחץ עצום, הוא אינו רשאי ליטול לעצמו סמכות שאינה שלו.

בימי שמואל היה ברור מה צריך לעשות: לחכות לנביא.

בימינו, כאשר אין לנו נביא, נשאר לפחות הלקח של הענווה.

לא לומר:

אני יודע בדיוק מה רצון בורא עולם.

לא לומר:

בורא עולם רוצה את המהלך שאני רוצה.

לא להפוך את ההחלטה המדינית או הצבאית שלנו לנבואה.

בימי נבואה – שומעים את הנביא; בימי הסתר פנים – מכירים במגבלה שלנו

וזו אולי הנקודה העמוקה ביותר העולה מן הפרשה.

בימי שאול היה נביא.

לכן היה על שאול להמתין לשמואל.

בימינו אין לנו נביא.

לכן אנחנו צריכים להבין שהמצב שלנו שונה.

אנחנו חיים בתקופה של גלות והסתר פנים.

אין לנו את אותה ודאות שהייתה למלך ישראל כאשר עמד לפני שמואל ושמע מפיו את דבר בורא עולם.

ולכן אין לנו רשות להציג כל החלטה אנושית כאילו היא דבר בורא עולם המוחלט.

דווקא בהיעדר נביא נדרשים מאיתנו יותר תפילה, יותר ענווה, יותר זהירות ויותר אחריות.

המסקנה

הפרשה של שאול והפלישתים איננה רק סיפור עתיק על מלך שנכשל בהקרבת קורבן.

זהו סיפור על גבולות הכוח.

הוא מלמד שגם מלך אינו מעל דבר בורא עולם.

הוא מלמד שגם בשעת חירום יש גבולות לסמכותו של האדם.

והוא מלמד דבר חשוב מאוד בכל הנוגע למלחמה:

לפני שיוצאים למלחמה צריך לשאול את הנביא.

כך היה כאשר הייתה נבואה בישראל.

אבל בימינו אין לנו נביא היודע עד מה.

אלה ימי גלות והסתר פנים.

ולכן אין לנו את האפשרות לקבל תשובה נבואית ברורה, וההכרעה לצאת למלחמה היא קשה וכבדה מאוד.

דווקא משום כך אין לנו אלא להכיר במגבלות האדם.

לא להקל ראש במלחמה.

לא להתייחס אליה כאל החלטה רגילה.

לא להפוך את רצוננו לדבר בורא עולם.

לא לטעון בשם שמים מה שאין לנו עליו נבואה.

שאול ראה את המציאות והחליט שהוא מוכרח לפעול.

שמואל לימד אותו שיש רגע שבו דווקא צריך לחכות.

ואולי זהו הלקח שעלינו לקחת גם היום:

בימי נבואה – שומעים את הנביא.

ובימי הסתר פנים, כאשר אין לנו נביא – צריך לפחות את הענווה לומר שאיננו יודעים.

ההחלטה לצאת למלחמה יכולה להיות לעיתים הכרחית, ולעיתים ייתכן שאין ברירה אלא להגן על עם ישראל.

אבל לעולם אין לשכוח:

מלחמה אינה דבר קל.

ההחלטה לצאת אליה היא מן ההחלטות הכבדות ביותר שיכול אדם לקבל.

ובימים שבהם אין לנו נביא, מוטלת עלינו האחריות הכבדה עוד יותר – לפעול בזהירות, ביראת שמים, בענווה ובתודעה עמוקה שאיננו יודעים את הנסתר מעינינו.

שכן מי שאינו נביא – צריך לדעת שאיננו נביא.