דבר שמואל לעם ישראל:

גַּ֣ם אָנֹכִ֗י חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵחֲטֹ֣א לַיהֹוָ֔ה מֵחֲדֹ֖ל לְהִתְפַּלֵּ֣ל בַּעַדְכֶ֑ם׃ שמואל.

זאת חובה של כל זרע ישראל.

המאמר הזה נכתב בעקבות כתבה ששודרה אמש אצל איילה חסון, ובה נראה מחזה שאסור להתעלם ממנו: זוהראן ממדאני מבקר בחנות לתשמישי קדושה של יהודים חרדים בניו יורק, שחלק מבעלי החנות או מאנשי הקהילה במקום תומכים בו. בתוך אותה סיטואציא נראתה גם אישה יהודיה שהתנגדה לממדאני, ולפי המתואר בכתבה הוצאה מהחנות.

התמונה הזאת מספרת סיפור גדול בהרבה מביקור של מועמד פוליטי בחנות יהודית.

היא מעלה שאלה כואבת: מה קורה כאשר מחלוקת פנימית בתוך העם היהודי הופכת לכלי בידי פוליטיקאי שמחזיק בעמדות עוינות כלפי ישראל?

מחלוקת פוליטית בתוך הקהילה היהודית היא דבר לגיטימי. יהודים יכולים להצביע למועמדים שונים, להחזיק בדעות שונות על ישראל, לבקר את ממשלותיה ולהתווכח על מדיניותה. אבל יש הבדל עצום בין מחלוקת לבין הענקת לגיטימציא פומבית למי שהפך את העוינות לישראל לחלק מרכזי בזהותו הפוליטית.

וזה בדיוק ההבדל שנעלם כאן.

מה החיבוק נותן לממדאני?

הבעיה אינה רק שהם נותנים לממדאני קולות.

הם גם נותנים לגיטימציא לדעות שהוא מביא איתו. הם מאשרים דיעותיו.

כאשר יהודים חרדים, המזוהים כלפי חוץ באופן הברור ביותר כיהודים, מארחים אותו, מצטלמים איתו, מאפשרים לו להופיע במרחב הקהילתי שלהם ומעניקים לו את חיבוקם הפומבי — הם אינם רק אומרים: "אנחנו תומכים במועמד הזה".

הם מחזקים את המסר שלו.

הם מעניקים לו אישור לעמדותיו  נגד ישראל, הם מאשרים BDS ואת טענותיו שארץ ישראל אינה מדינת הלאום של העם היהודי.

מבחינתו, זה הישג פוליטי עצום.

הוא יכול להצביע על אותם יהודים ולומר: הנה, גם יהודים תומכים בי. גם יהודים דתיים אינם רואים בי אויב. לכן הביקורת שלי על ישראל אינה אנטישמית; היא כביכול רק ביקורת פוליטית לגיטימית.

בכך בדיוק טמונה הסכנה.

החיבוק אינו ניטרלי.

הוא מאפשר לממדאני להלבין את עמדותיו כלפי ישראל בעיני בוחריו ושאינם בוחריו.

במקום להיתפס רק כפוליטיקאי שמחזיק בעמדות אנטי־ישראליות חריפות, הוא יכול להציג את עצמו כפוליטיקאי שמקובל גם בקרב יהודים שבחרו לא לגור בישראל.

הפרדוקס:

דווקא יהודים, מסייעים לו לבנות חומת הגנה מפני הביקורת על העוינות שלו כלפי ישראל.

אפשר לחלוק על ישראל. אפשר לבקר ממשלה.

אבל כאשר אתה מעניק למי שמחזיק בעמדות כאלה במה ואישור פומבי— אתה כבר לא רק מביע את דעתך.

אתה מחזק אותו.

אתה מעניק לו לגיטימציא.

ובעיקר, אתה מאפשר לו להשתמש ביהודים עצמם כהוכחה לטענותיו שארץ ישראל אינה ארצם של עם ישראל.

הדבר סותר את דבר תורת ישראל.

וזו בדיוק הטענה שצריך לעצור: העובדה שיהודים מסוימים תומכים בו אינה הופכת את עמדותיו לפחות עוינות לישראל. היא רק מעניקה לו כלי פוליטי יעיל יותר להציג אותן ברבים.

לא רק ניצחון פוליטי מקומי

עלייתו של ממדאני לראשות עיריית ניו יורק לא הייתה רק ניצחון פוליטי מקומי. היא הייתה רגע שבו עמדות שפעם נתפסו כשוליות הרבה יותר — התנגדות לציונות, תמיכה ב־BDS, שלילת אופייה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי והאשמות קשות כלפיה — הפכו לחלק מהשיח הפוליטי המרכזי בעיר שבה מתגוררת אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם מחוץ לישראל.

(קשה להמנע ממחשבה על האיחוד של סגאלוביץ' עם עבאס המחזיק בדיעות דומות לגבי למי נתנה הארץ הזאת)

והסחף הזה אינו נשאר באולמות הנאומים.

הוא מגיע לרחוב.

הוא הורג.

בניו יורק חיים מאות אלפי יהודים, ובמיוחד בולטים בה המגזרים החרדיים והאורתודוקסיים. דווקא יהודים אלה הם החשופים במיוחד לאנטישמיות שמזהה יהודי על פי סממנים חיצוניים.

הרחוב אינו בודק מה כתוב בפנקס החברתי שלך.

הוא מזהה כיפה.

פאות.

שטריימל.

זקן.

לבוש חסידי.

ומכאן מגיעה אחת האירוניות הגדולות של הסיפור.

מי משלם את המחיר?

יש מי שסבורים שהתנגדות לישראל או תמיכה בממדאני הן עניין הנוגע בראש ובראשונה לישראלים תושבי ארץ ישראל.

זו טעות.

האנטישמיות ברחוב אינה בודקת דרכון.

וכך קרה שאנטישמים רצחו יהודים עם "סממנים יהודים"

האדם שהולך ברחוב עם כיפה אינו נושא על מצחו את עמדתו ביחס לציונות. מי שחובש שטריימל אינו מצרף אליו פתק שמסביר אם הוא ציוני, אנטי־ציוני או אם הוא תומך בממשלה הנוכחית בישראל.

יהודי שנראה יהודי — נראה יהודי.

מי שתוקף יהודי בברוקלין לא בהכרח יודע, ולא בהכרח אכפת לו, אם אותו יהודי תומך בישראל, מתנגד לממשלת ישראל, חרדי, חילוני, ציוני או אנטי־ציוני.

הוא רואה יהודי.

הנזק אינו נשאר בירושלים.

הוא חוזר לברוקלין.

סאטמר והחשבון המקומי:

ההתנגדות של חסידות סאטמר לציונות אינה המצאה של השמאל הרדיקלי של היום. מדובר בעמדה דתית־אידיאולוגית ותיקה, שקדמה בעשרות שנים לתופעות הפוליטיות העכשוויות.

אפשר להבין גם את התלות של קהילה חרדית מול ראש העיר: מוסדות חינוך, דיור, תקציבים, רגולציא, מעונות, יחסים עם עריית ניו יורק והיכולת לקיים חיים קהילתיים ללא עימותים מיותרים.

כל אלה אינטרסים לגיטימיים.

אבל אינטרס מקומי אינו מבטל מחיר האנטישמיות.

כאשר פגישה עם פוליטיקאי מתקיימת בחדר סגור — זו החלטה פוליטית של קהילה.

כאשר היא הופכת לביקור מתוקשר בחנות יהודית, כאשר תמונות מופצות והמסר לאמריקאים הוא שיהודים חרדים עומדים לצד ממדאני — זה כבר משהו אחר.

זה אינו רק משא ומתן עם פוליטיקאי.

זה סמל.

והסמל הזה הוא בדיוק מה שממדאני צריך.

כשהמחלוקת הופכת להשתקה

הסצנה שעלתה בכתבה של איילה חסון מטרידה במיוחד.

לא רק מפני שממדאני נכנס לחנות של יהודים חרדים התומכים בו.

אלא מפני שעל פי המתואר בכתבה, בתוך המרחב היהודי עצמו הייתה אישה שהתנגדה לו — והיא הוצאה מהמקום.

גם אם נשים בצד את הוויכוח הפוליטי על ממדאני, יש כאן שאלה עמוקה הרבה יותר:

כי ממדאני יוצא מהאירוע עם תמונה מושלמת: הוא נמצא בין יהודים דתיים, בתוך מוסד יהודי, ומקבל את תמיכת הקהילה — בעוד שמתנגדיו  היהודים מוצגים כמי שמפריעים.

זו בדיוק הלגיטימציא הפוליטית שהוא צריך.

מחלוקות שהפכה לאויבות.

יש מחלוקות בעם היהודי שלא נכון להם להראות לעיני שונאי ישראל.

ובוודאי שאין שום הצדקה להפוך יהודיה שמתנגדת לממדאני לאויבת בתוך חנות יהודית.

לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות — אבל החיבוק הזה הוא תחמושת לאויבי ישראל.

ביקור בחנות יהודית הוא מסר.

אירוח של פוליטיקאי הוא מסר.

מדובר במסר שהעולם כולו רואה.

והמסר הזה עלול לחזור בסופו של דבר דווקא אל היהודי שעומד ברחוב, עם הכיפה, הפאות או השטריימל.

כי מי ששונא יהודים לא רואה כל הבדל בין יהודי ליהודי בדיוק כמו שחמאס לא הבדיל בין ימנים לשמאלנים (שחלקם אף עזרו לפלסטינאים עזתים לפני הטבח) ביום הטבח.

מבחינתו, אנחנו עדיין יהודים.

ושוב ושוב ושוב חשוב לזכור יהודים מתו מהאנטישמיות הזאת. זאת התוצאה של האנטישמיות.