ברית הגבעונים- כתבתי בדבר משתי בחינות.

בכתובה זאת הברית וההשפעות הזרות שהיא מביאה איתה ומשכך מהותה כנסיון ומבחן לישראל כפי שיוסבר בהמשך.

בכתובה שנית כתבתי אודות הברית מבחינת קיומה מתוקף היותה ברית בשבועה.

האזהרה:

וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם לְאַהֲבָ֖ה אֶת–יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם: כִּ֣י | אִם–שׁ֣וֹב תָּשׁ֗וּבוּ וּדְבַקְתֶּם֙ בְּיֶ֙תֶר֙ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה הַנִּשְׁאָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אִתְּכֶ֑ם וְהִֽתְחַתַּנְתֶּ֥ם בָּהֶ֛ם וּבָאתֶ֥ם בָּהֶ֖ם וְהֵ֥ם בָּכֶֽם: יָד֙וֹעַ֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּי֩ לֹ֨א יוֹסִ֜יף יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֗ם לְהוֹרִ֛ישׁ אֶת–הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֜ם לְפַ֣ח וּלְמוֹקֵ֗שׁ וּלְשֹׁטֵ֤ט בְּצִדֵּיכֶם֙ וְלִצְנִנִ֣ים בְּעֵינֵיכֶ֔ם עַד–אֲבָדְכֶ֗ם מֵ֠עַל הָאֲדָמָ֤ה הַטּוֹבָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן לָכֶ֔ם יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם: שֹׁפְטִים- פרשת אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת יְהוֹשֻׁ֔עַ.

כִּ֣י | אִם–שׁ֣וֹב תָּשׁ֗וּבוּ וּדְבַקְתֶּם֙ בְּיֶ֙תֶר֙ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה הַנִּשְׁאָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אִתְּכֶ֑ם וְהִֽתְחַתַּנְתֶּ֥ם בָּהֶ֛ם וּבָאתֶ֥ם בָּהֶ֖ם וְהֵ֥ם בָּכֶֽם:

יָד֙וֹעַ֙ תֵּֽדְע֔וּ כִּי֩ לֹ֨א יוֹסִ֜יף יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֗ם לְהוֹרִ֛ישׁ אֶת–הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם:

כדי לבאר הדבר מספר עזרא:

וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי: כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה: עזרא.

חתונה עם בנות כנען, זה אובדן ברית שכדי להשיב ברית יש לעשות הדבר הזה:

וְעַתָּה בְּנוֹתֵיכֶם אַל תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם אַל תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת טוּב הָאָרֶץ וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם: עזרא.

וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי (עולם) עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה: קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה: עזרא.

וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ

וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם

כנען הושארו יען כי עם ישראל כרת עימם ברית מבלי להוועץ עם בורא עולם תחילה:

וַיַּ֧עַל מַלְאַךְ–יְהוָ֛ה מִן–הַגִּלְגָּ֖ל אֶל–הַבֹּכִ֑ים וַיֹּאמֶר֩ אַעֲלֶ֨ה אֶתְכֶ֜ם מִמִּצְרַ֗יִם וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל–הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתִּי֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם וָאֹמַ֕ר לֹֽא–אָפֵ֧ר בְּרִיתִ֛י אִתְּכֶ֖ם לְעוֹלָֽם: וְאַתֶּ֗ם לֹֽא–תִכְרְת֤וּ בְרִית֙ לְיֽוֹשְׁבֵי֙ הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִזְבְּחוֹתֵיהֶ֖ם תִּתֹּצ֑וּן וְלֹֽא–שְׁמַעְתֶּ֥ם בְּקֹלִ֖י מַה–זֹּ֥את עֲשִׂיתֶֽם: וְגַ֣ם אָמַ֔רְתִּי לֹֽא–אֲגָרֵ֥שׁ אוֹתָ֖ם מִפְּנֵיכֶ֑ם וְהָי֤וּ לָכֶם֙ לְצִדִּ֔ים וֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם יִהְי֥וּ לָכֶ֖ם לְמוֹקֵֽשׁ: פרשת אחרי מות יהושע:

וְאַתֶּ֗ם לֹֽא–תִכְרְת֤וּ בְרִית֙ לְיֽוֹשְׁבֵי֙ הָאָ֣רֶץ:

וְלֹֽא–שְׁמַעְתֶּ֥ם בְּקֹלִ֖י מַה–זֹּ֥את עֲשִׂיתֶֽם:

ראשית הדבר:

הגבעונים הכנענים באו במרמה לישראל, אמרו שהם לא מעמי הארץ והנשיאים עשו איתם ברית, הבעיה הייתה שהם לא בקשו את אישור בורא עולם לעשות זאת, ולמרות זאת השבועה בבורא עולם היא זאת שקיימה את הברית שאין לסגת ממנה מתוקף זאת:

וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי: וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים: וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים: וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית: (ויאמרו) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ (אכרות) אֶכְרָת לְךָ בְרִית: וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם: וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת: וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ וּלְכוּ לִקְרָאתָם וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית: זֶה לַחְמֵנוּ חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים: וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ בָּלוּ מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד: וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי יְהוָה לֹא שָׁאָלוּ: וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה: וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים: וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים: שֹׁפְטִים- פרשת אַחֲרֵי֙ מ֣וֹת יְהוֹשֻׁ֔עַ.

וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים:

בסופו של יום נאמר לישראל שגויים אלה הושארו רק למען, דעת ישראל מלחמות שלא ידעום:

וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ יְהוָה לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן: רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה רַק אֲשֶׁר לְפָנִים לֹא יְדָעוּם: חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת: וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה: עתניאל ושמגר.

וַיַּעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת–הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיַּעַבְד֖וּ אֶת–הַבְּעָלִֽים: וַיַּעַזְב֞וּ אֶת–יְהוָ֣ה | אֱלֹהֵ֣י אֲבוֹתָ֗ם הַמּוֹצִ֣יא אוֹתָם֮ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ וַיֵּלְכ֞וּ אַחֲרֵ֣י | אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים מֵאֱלֹהֵ֤י הָֽעַמִּים֙ אֲשֶׁר֙ סְבִיב֣וֹתֵיהֶ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם וַיַּכְעִ֖סוּ אֶת–יְהוָֽה: וַיַּעַזְב֖וּ אֶת–יְהוָ֑ה וַיַּעַבְד֥וּ לַבַּ֖עַל וְלָעַשְׁתָּרֽוֹת:  וַיִּֽחַר–אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיִּתְּנֵם֙ בְּיַד–שֹׁסִ֔ים וַיָּשֹׁ֖סּוּ אוֹתָ֑ם וַֽיִּמְכְּרֵ֞ם בְּיַ֤ד אֽוֹיְבֵיהֶם֙ מִסָּבִ֔יב וְלֹֽא–יָכְל֣וּ ע֔וֹד לַעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י אוֹיְבֵיהֶֽם: בְּכֹ֣ל | אֲשֶׁ֣ר יָצְא֗וּ יַד–יְהוָה֙ הָיְתָה–בָּ֣ם לְרָעָ֔ה כַּֽאֲשֶׁר֙ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה וְכַאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לָהֶ֑ם וַיֵּ֥צֶר לָהֶ֖ם מְאֹֽד:  וַיָּ֥קֶם יְהוָ֖ה שֹֽׁפְטִ֑ים וַיּ֣וֹשִׁיע֔וּם מִיַּ֖ד שֹׁסֵיהֶֽם: וְגַ֤ם אֶל–שֹֽׁפְטֵיהֶם֙ לֹ֣א שָׁמֵ֔עוּ כִּ֣י זָנ֗וּ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן–הַדֶּ֜רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הָלְכ֧וּ אֲבוֹתָ֛ם לִשְׁמֹ֥עַ מִצְוֹת–יְהוָ֖ה לֹא–עָ֥שׂוּ כֵֽן: וְכִֽי–הֵקִ֨ים יְהוָ֥ה | לָהֶם֮ שֹֽׁפְטִים֒ וְהָיָ֤ה יְהוָה֙ עִם–הַשֹּׁפֵ֔ט וְהֽוֹשִׁיעָם֙ מִיַּ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כֹּ֖ל יְמֵ֣י הַשּׁוֹפֵ֑ט כִּֽי–יִנָּחֵ֤ם יְהוָה֙ מִנַּֽאֲקָתָ֔ם מִפְּנֵ֥י לֹחֲצֵיהֶ֖ם וְדֹחֲקֵיהֶֽם:  וְהָיָ֣ה | בְּמ֣וֹת הַשּׁוֹפֵ֗ט יָשֻׁ֙בוּ֙ וְהִשְׁחִ֣יתוּ מֵֽאֲבוֹתָ֔ם לָלֶ֗כֶת אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים לְעָבְדָ֖ם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹ֣ת לָהֶ֑ם לֹ֤א הִפִּ֙ילוּ֙ מִמַּ֣עַלְלֵיהֶ֔ם וּמִדַּרְכָּ֖ם הַקָּשָֽׁה:  וַיִּֽחַר–אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר יַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר עָבְר֜וּ הַגּ֣וֹי הַזֶּ֗ה אֶת–בְּרִיתִי֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֣יתִי אֶת–אֲבוֹתָ֔ם וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ לְקוֹלִֽי: גַּם–אֲנִי֙ לֹ֣א אוֹסִ֔יף לְהוֹרִ֥ישׁ אִ֖ישׁ מִפְּנֵיהֶ֑ם מִן–הַגּוֹיִ֛ם אֲשֶׁר–עָזַ֥ב יְהוֹשֻׁ֖עַ וַיָּמֹֽת: לְמַ֛עַן נַסּ֥וֹת בָּ֖ם אֶת–יִשְׂרָאֵ֑ל הֲשֹׁמְרִ֣ים הֵם֩ אֶת–דֶּ֨רֶךְ יְהוָ֜ה לָלֶ֣כֶת בָּ֗ם כַּאֲשֶׁ֛ר שָׁמְר֥וּ אֲבוֹתָ֖ם אִם–לֹֽא: וַיַּנַּ֤ח יְהוָה֙ אֶת–הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֔לֶּה לְבִלְתִּ֥י הוֹרִישָׁ֖ם מַהֵ֑ר וְלֹ֥א נְתָנָ֖ם בְּיַד–יְהוֹשֻֽׁעַ: וְאֵ֤לֶּה הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר הִנִּ֣יחַ יְהוָ֔ה לְנַסּ֥וֹת בָּ֖ם אֶת–יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל–אֲשֶׁ֣ר לֹֽא–יָדְע֔וּ אֵ֖ת כָּל–מִלְחֲמ֥וֹת כְּנָֽעַן:  רַ֗ק לְמַ֙עַן֙ דַּ֚עַת דֹּר֣וֹת בְּנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֔ל לְלַמְּדָ֖ם מִלְחָמָ֑ה רַ֥ק אֲשֶׁר–לְפָנִ֖ים לֹ֥א יְדָעֽוּם: חֲמֵ֣שֶׁת | סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וְכָל–הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַצִּ֣ידֹנִ֔י וְהַ֣חִוִּ֔י יֹשֵׁ֖ב הַ֣ר הַלְּבָנ֑וֹן מֵהַר֙ בַּ֣עַל חֶרְמ֔וֹן עַ֖ד לְב֥וֹא חֲמָֽת: וַֽיִּהְי֕וּ לְנַסּ֥וֹת בָּ֖ם אֶת–יִשְׂרָאֵ֑ל לָדַ֗עַת הֲיִשְׁמְעוּ֙ אֶת–מִצְוֹ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר–צִוָּ֥ה אֶת–אֲבוֹתָ֖ם בְּיַד–מֹשֶֽׁה: וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יָשְׁב֖וּ בְּקֶ֣רֶב הַֽכְּנַעֲנִ֑י הַחִתִּ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: וַיִּקְח֨וּ אֶת–בְּנוֹתֵיהֶ֤ם לָהֶם֙ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת–בְּנוֹתֵיהֶ֖ם נָתְנ֣וּ לִבְנֵיהֶ֑ם וַיַּעַבְד֖וּ אֶת–אֱלֹהֵיהֶֽם: שֹׁפְטִים- פרשת  עָתְנִיאֵ֣ל, אֵה֔וּד וְשַׁמְגַּ֣ר.

למען דעת ישראל מלחמות שלא ידעום:

רַ֗ק לְמַ֙עַן֙ דַּ֚עַת דֹּר֣וֹת בְּנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֔ל לְלַמְּדָ֖ם מִלְחָמָ֑ה רַ֥ק אֲשֶׁר–לְפָנִ֖ים לֹ֥א יְדָעֽוּם:

ולא רק גם כנסיון. דרכם להעמיד את ישראל במבחן:

וַֽיִּהְי֕וּ לְנַסּ֥וֹת בָּ֖ם אֶת–יִשְׂרָאֵ֑ל לָדַ֗עַת הֲיִשְׁמְעוּ֙ אֶת–מִצְוֹ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר–צִוָּ֥ה אֶת–אֲבוֹתָ֖ם בְּיַד–מֹשֶֽׁה:

גם שלמה המלך נפל בחטא הזה:

וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יָשְׁב֖וּ בְּקֶ֣רֶב הַֽכְּנַעֲנִ֑י הַחִתִּ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: וַיִּקְח֨וּ אֶת–בְּנוֹתֵיהֶ֤ם לָהֶם֙ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת–בְּנוֹתֵיהֶ֖ם נָתְנ֣וּ לִבְנֵיהֶ֑ם וַיַּעַבְד֖וּ אֶת–אֱלֹהֵיהֶֽם:

ככתוב:

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת: מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה:מלכים.

למחשבה:

זאת האזהרה:

וְהָי֤וּ לָכֶם֙ לְצִדִּ֔ים וֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם יִהְי֥וּ לָכֶ֖ם לְמוֹקֵֽשׁ: 

יש משהו בתפילה של חב"ד שמטה תפילה ורצון- לרצות ששניאורסון ישוב יותר מלרצות שבורא עולם ישוב במשמעות של תפילה מרובה לזאת ולא לזאת על המשל הזה– הַזֹּרְעִ֥ים בְּדִמְעָ֗ה בְּרִנָּ֥ה יִקְצֹֽרוּ– אנו רוצים שקציר תפילתנו ותחנונינו יהיו שיבת בורא עולם ולא שיבת אדם שהלך מן העולם הזה.

משה רבנו סמך ידו של יהושע כדי שהעם לא יהיה כצאן אשר אין לו רועה, לא נראתה סמיכת יד כזאת משניאורסון, וחלו השנים והובא לידיעתי שחב"ד מכתירים כל שנה את שניאורסון שמת לנשיא שלהם על כך כתוב:

יְהוָה זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן:  יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְהוָה הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים: יֹסֵף יְהוָה עֲלֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם:  בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:  הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם:  לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה:  וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּיָהּ: תהלים.

גם הברסלבים מעלים את הקבר של הרב שלהם במועד שהוא מראשי שמחת ישראל.

פרשת השירה הזאת– המועד– מִקֵּ֣ץ | שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת– המקום– בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם– הדגשה– בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר– אנו למדים שוב וגם מפה על כך שחטא הדבר לקיים קריאת תורה בסוכות בארץ נכר, כמו שזבח לבורא עולם בצד המזרחי של הירדן נחשב לחטא, במבחינת קיום שלא במקומו, המנהג כפי שנלמד ממקרה יעקב ויוסף הוא שמעלים עצמות לישראל ולא נוסעים לקבר בארצות נכר, אני טוענת שיותר נכון להביא את עצמות ברסלב לישראל.

הצעה למודל שירות לאומי מותאם לחברה החרדית ולצמצום תקציבי תמיכה

מבוא

סוגיית שילובם של חרדים וחרדיות בשירות לאומי ובמערכות הביטחון עומדת במרכז הדיון  בישראל. לצד הדרישה לשוויון בנטל, קיימים חסמים עמוקים המונעים גיוס רחב של צעירים חרדים – בראשם החשש מפגיעה באורח החיים הדתי, ירידה ברמת האמונה, או חשיפה לסביבה מעורבת. במקביל, רבים בציבור הכללי חשים כי הם נושאים בנטל השירות והתקציבים באופן שאינו פרופורציונלי לגודל האוכלוסייה החרדית.

הצעה זו מבקשת להציע מודל שירות לאומי "לייט", המותאם לערכי החברה החרדית, ובמקביל מאפשר צמצום תקציבי תמיכה למוסדות שונים באמצעות הפניית כוח אדם חרדי לשירותים קהילתיים חיוניים.

הבעיה המרכזית: פער בין נטל השירות לנטל התקציבי

רבים בציבור המתנדבים והמתגייסים טוענים כי בעוד הם נושאים בנטל השירות הצבאי והאזרחי, התקציבים המועברים למוסדות חרדיים גבוהים משמעותית ביחס לגודל האוכלוסייה. מצב זה יוצר תחושת אי־שוויון ומתח חברתי.

במקביל, החברה החרדית עצמה מביעה חשש עמוק מהשתלבות במסגרות שירות קיימות, בשל פערי תרבות, חשש מהשפעה רוחנית, ומבנה חברתי שמרני.

עקרונות ההצעה

1. שירות לאומי מותאם תרבותית וערכית – מסגרות נפרדות, ללא חשש מערבוב מגדרי או פגיעה באורח החיים החרדי.

2. שירות בתוך הקהילה החרדית – כך נשמרת הסביבה התרבותית, ומופחתים חסמים.

3. צמצום תקציבי תמיכה למוסדות המקבלים כוח אדם חינמי – המוסדות נהנים משירות, המדינה חוסכת תקציבים.

4. הפניית כוח אדם לשירותים עירוניים וביטחוניים בערים חרדיות – חיסכון משמעותי בכוח אדם מקצועי והפנייתו למשימות אחרות.

תחומי השירות המוצעים

1. שירות לאומי במשטרה בערים חרדיות

ביישובים כמו בני ברק, אלעד, בית שמש, מודיעין עילית ושכונות חרדיות בירושלים ובמועצות מקומיות ואזוריות– ניתן לשלב צעירים חרדים כשוטרים:

• סיורים

• מוקדים

• אכיפה עירונית

• סיוע קהילתי

תועלת:

• חיסכון משמעותי בתקציבי שיטור.

• שחרור שוטרים מקצועיים למשימות אחרות שבהן קיים מחסור.

• שיפור יחסי אמון בין המשטרה לקהילה החרדית.

2. שירות לאומי במוסדות חינוך חרדיים

שילוב חרדים וחרדיות בתפקידים מגוונים:

• ניקיון ותחזוקה.

• סיוע פדגוגי.

• תפקידי הוראה.

• מטפלות וסייעות בגנים ופעוטונים.

תועלת: המוסדות מקבלים כוח אדם איכותי ללא עלות, והמדינה יכולה להפחית את התקציבים המועברים להם בהתאם.

3. שירות לאומי ברשויות המקומיות וערים חרדיות.

תפקידים אפשריים:

• פקחים

• עובדי ניקיון רחובות

• פקידים ופקידות

• עובדי גינון ותחזוקה

תועלת: העיריות נהנות מכוח אדם נוסף, והמדינה יכולה להפחית את התקציבים המועברים לרשויות אלה.

4. כח עזר בחברת קדישא וזק"א.

תפקידים כגון:

• סיוע לוגיסטי

• תחזוקה

• אדמיניסטרציא

תועלת: חיסכון תקציבי משמעותי למערך חיוני הפועל תחת עומס רב.

5. כח מוביל במערך הכשרות

שילוב חרדים בתפקידי:

• משגיחי כשרות

• סיוע למערכי בד"צים

• עבודות לוגיסטיות

תועלת: 100 אחוז הפחתת עלויות כשרות והקטנת תקציבי תמיכה ושכר.

6. כח עזר והתנדבות בעזר מציון:

• סיוע באמבולנסים

• לוגיסטיקה

• מוקדים

תועלת: חיסכון משמעותי לארגונים הפועלים על בסיס תרומות, והגדלת היקף השירות לציבור.

סיכום

המודל המוצע מאפשר:

• שילוב חרדים וחרדיות בשירות לאומי בצורה מכבדת ומותאמת.

• הפחתת תקציבים ממשלתיים למוסדות המקבלים כוח אדם חינמי.

• חיזוק השירותים העירוניים, החינוכיים והקהילתיים בערים חרדיות.

• צמצום תחושת אי־השוויון בנטל בקרב הציבור הכללי.

הצעה זו אינה מבקשת לכפות שינוי תרבותי על החברה החרדית, אלא להציע מסלול שירות ריאלי, מכבד ויעיל – כזה שמיטיב עם כלל אזרחי המדינה.

מהכסף שיחסך נוכל לקנות עוד טילים.

מאמר: על דימוי, יצר, והפער בין מציאות לדמיון

הטענה החרדית:

בקרב חלק מציבור הדוסים נשמעת תלונה כי נשים הלובשות גופיות או מכנסיים קצרים "מעוררות יצר" אצל הגברים, עד כדי כך שהם נאלצים להסתיר את עיניהם או להפנות מבטם.

הפער בין תפיסה למציאות:

הבעיה אינה בלבוש הנשים אלא בפרשנות שמוטלת עליו. יש מי שמניח כי הופעה חיצונית נועדה לפתות, אך בפועל, אם נערוך משאל פשוט בקרב נשים הלובשות גופיה ושורט, נמצא כי:

• 100% מהן ידחו על הסף את האפשרות שהן מתלבשות כך כדי לפתות גבר חרדי.

• רבות אף יביעו סלידה מהרעיון, ויאמרו "איכס" לנוכח ההנחה הזו.

המסקנה ברורה:

אין טעם לנסות "להתגבר על יצר" מול מציאות שאינה קיימת ואין לה התכנות. אישה הלובשת בגדים קצרים אינה משדרת רצון לקשר אינטימי עם גבר חרדי, אלא פשוט מתלבשת בהתאם לנוחותה, טעמה האישי או מזג האוויר.

המסר לגברים החרדים:

• אינך "גבר סקסי" בעיני אותן נשים, ואינך נתפס כאטרקטיבי.

• עצם המחשבה שהן מתלבשות כדי לפתות אותך היא שגויה ומנותקת מהמציאות.

• היצר שאתה מרגיש הוא פנימי שלך בלבד, לא תוצאה של כוונה חיצונית.

המאבק האמיתי אינו מול הנשים אלא מול הדמיון והפרשנות האישית. נשים אינן נושאות באחריות ליצר של גברים והניסיון להטיל עליהן אשמה או להציג את לבושן כ"פיתוי" הוא עיוות. הדרך הנכונה היא להכיר בכך שהלבוש אינו מסר אישי אליך, אלא בחירה חופשית של האישה לעצמה.

איזה גבר אישה ישראלית רוצה.

הציפייה הנשית:

האישה הישראלית רוצה גבר יציב, אחראי, כזה שמביא ביטחון כלכלי ומשפחתי. היא רוצה לדעת שיש מי שעומד לצידה, תומך בה ובילדיה, ומסוגל לשאת בעול החיים מתוך אחריות ולא מתוך תלות.

הגבר העובד והמפרנס:

• גבר שקם בבוקר לעבודה, מתאמץ, מתמודד עם אתגרים ומביא פרנסה בזיעת אפו.

• אדם שמבין כי כבודו נבנה מתוך עשייה, יוזמה ועמל ולא מתוך קבלת נדבות.

• מי שמסוגל להעניק למשפחתו לא רק כסף, אלא גם תחושת יציבות, וערכים של נתינה ולא של לקיחה.

מה היא לא רוצה:

• היא לא רוצה גבר שתלוי בקצבאות, תרומות או סל מזון כדרך חיים.

• היא לא רוצה מי שבוחר להישען על המדינה או על אחרים במקום לקחת אחריות אישית.

• היא לא רוצה קבצן, אלא שותף אמיתי לחיים.

• ובנימה אישית כמו שאומרים, כפי שידוע לחלק מכם, אני לא בענין של זכרים/גברים- בורא עולם עדי- וזאת למען גילוי נאות מי הכותבת. בקורות חיי היה תהליך מטמורפוזי שעשני אה-מינית. ואני לא חושבת שהדבר סותר את דברי במאמר זה.

המשמעות החברתית:

המסר הזה אינו רק אישי אלא גם תרבותי: החברה הישראלית מעריכה את מי שעובד, יוזם ומפרנס. אישה ישראלית רואה בגבר כזה דמות ראויה, שותף לחיים, אב לילדיה, ולא אדם שמתחמק מהאחריות ומחפש קיצורי דרך.

אם היה משכן בישראל בשנת 2025, היו נדרשים כ־29,600 לויים לעבודתו, לפי יחס תנ"כי של 0.399% מכלל בני ישראל במדבר – 8,580 מתוך 2,149,106 – מול 7.42 מיליון יהודים כיום.

וְעָֽבַדְתָּ֛ אֶת־הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה– קיום המועד, זאת עבודת הבורא בקודש, במועד קודש. מועד קודש כמו אוהל מועד שם עובד הלוי את בורא עולם כל ימות השנה (הדוסים אינם שבט הלוי). עם ישראל כמו נפגש עם שבט הלוי ומשכך מותר לעם לבוא לאישי הבורא רק במועדי קודש – פרשת מופת- מעודכן.

באם הכהן התחתן עם גרושה או לא בתולה הוא השחית זרעו ומשכך לבית הזה של הכהן לא יובאו תרומות המעשרות יען כי לאשה הזאת והנולד ממנה אסור לאכול מתרומות הקדשים אותו הדבר בענין החרם, כל חרם בישראל לכהן, למשל הגראס, חרמות של גראס לא יובאו לבית הזה.

כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּין-דָּ֨ם | לְדָ֜ם בֵּין-דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֨גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ– במקרה הזה הולכים לכהן, ולשופט לפתח אוהל מועד– פרשת שופטים ושוטרים- כתובה בעריכה.

 כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַֽאֲדֹנֵ֖י הָֽאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹֽא-יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד: עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹהֵ֣ב גֵּ֔ר לָ֥תֶת ל֖וֹ לֶ֥חֶם וְשִׂמְלָֽה: פרשת שמע ישראל.

אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא:  כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ: משלי.

אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ: תהלים.

יש עניין עם החלש בחברה בדבר תורה:

כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי:  וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם יְהוָה וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי: ישעיהו.

וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי:

ופה מסר לסמוטריץ' שלא תהיה הסגת גבול, או פריצת גבול ומישהו ייקח את המגיע ליתומים והאלמנות גם של לאחר מלחמה זאת. כשר האמון על האוצר של ישראל שלא יהיה במקום הזה העברה מאלה לאלה או העדפה של אלה על פני אלה.

אני מאוד כועסת בעת הזאת.

יש עניין עם לקחנו מהם והעברנו לכם כפי שנאם גולדקנוף בבית שמש. זאת לא פליטת פה, זאת פליטת כדור כפי שביבי אמר.

יש חיילים הלומי קרב שלא מקבלים עזרה, ויש כאלה שמתאבדים בשל כך. יש פצועים שמתלוננים שלא מקבלים את מלוא העזרה יש שבויים שחזרו ונתמכים בתרומות כי לא קיבלו את מלוא העזרה.

הדבר מזכיר לי את אגדת רובין שיש למצוא מנהיג שישיב מהם את מה שלחו להוא וייתן להם.

הפסיכולוגיא וגם הפסיכיאטריא  כבר מזמן למדה שיש דברים שכדור פסיכיאטרי לא משכיח, גם קנאביס לא יעזור מלא העזרה במקרה הזה והאנשים נדחקים לשוליים לעתים עם חוסר יכולת לתפקד ומשכך גם לעוני והמדינה משחקת שהיא לא יודעת שפגיעה בנפש היא לעיתים יותר קשה מבחינה היכולת של האדם לתפקד ולעתים גם לשוב לחברה וגם למשפחתו באם היה לו אישה וילדים.

יש מחקרים על הלימות קרב שלא טופלו במלחמת יום כיפור, אז בוא נאמר שביום כיפור.. לא ידעו.. אך בעת הזאת יש פה אוזלת יד מכוונת.

וזה מכעיס. מאוד מאוד ואתם לא תגידו שלא נכון לכעוס מאוד מאוד.

הוא חרד, אך לא חרד על דברו.

(שהאוחזין בתורה והמשחקים אותה חרדים על דבר תורה ומקבלים כסף על כך יושבים עם זה, הם מט/תעים את העם כשהם מתיירים זאת במיוחד במקום הזה).

פה נראית הזרות, הם לא בני העם הזה, והם לא יהודים.

אני אומרת אם לא יחדלו ממעשיהם- מלחמת אזרחים.

דוח דוסים.

שקר ההפרדה ושקר הסחת הדעת ממראה אישה:

הקדמה

יצאתי לחלון, ותלמידי הישיבה במקום להיכנס לבית הכנסת הצמוד אליהם העדיפו להתפלל לעיני.

במקום להיכנס לבית הכנסת ולהתפלל מול ארון ספר התורה בבית הכנסת. הם העדיפו להתפלל בחדר הישיבה כשחלון חדר הישיבה פתוח. ואמרתי לעצמי: מדוע הוא מעדיף להתפלל לעיני נשים בחלון פתוח מול קיר, ולא בבית הכנסת מול הארון, רק כשהוא ראה שאני מתעדת את הסצנה הוא סגר חלון ואחר כך בדווקאיות פתח אותו שוב.

אותו הדבר בתפילת ערבית – מדוע הוא מתפלל בחדר הישיבה מול חלוני הפתוח, בעוד אני שומעת מוזיקה בווליום גבוה, ולא עם כל באי בית הכנסת מול הארון. והחלון סמוך לשביל בו לעיתים קרובות הולכות נשים עם בגדי ספורט המבליטים את חיטוביהן.

הטיעון הרשמי מול המציאות:

ההפרדה בין נשים לגברים מוצגת כצורך הכרחי כדי לשמור על קדושת התפילה ולהימנע מ"הסחת דעת". אך המציאות מראה אחרת: דווקא הבחירה להתפלל מול חלון פתוח, מול רחוב שבו נשים עוברות, חושפת את המתפללים לגירויים חזקים יותר מאשר בבית הכנסת עצמו.

הסחת דעת אמיתית מול הסחת דעת מדומיינת:

מוזיקה חזקה, תנועה ברחוב, מראה נשים – כל אלה הם גירויים ממשיים. לעומתם, ההצדקה להפרדה מבוססת על הנחת יסוד שמראה אישה כשלעצמו הוא בעיה. הבחירה להתפלל מול חלון פתוח מערערת את ההיגיון הזה ומצביעה על כך שהטיעון בדבר "הסחת דעת" אינו אלא תירוץ.

אך התירוץ הזה אינו מוגבל רק לתחום התפילה. הוא משמש גם להצדקת הימנעות ממחויבויות אחרות בחברה. כך למשל, הטענה שמראה אישה מסיח את הדעת הופכת לכלי להצדיק אי־התגייסות לצבא, או דרישה ליחידות מיוחדות שיתאימו ל"רגישות" זו. במקום להתמודד עם המציאות כפי שהיא – חברה מעורבת, מרחב עממי שבו נשים וגברים חיים ופועלים יחד – נוצרת מערכת שלמה של דרישות חריגות שמטרתן להרחיק את הגבר הדתי מהמפגש עם נשים.

בפועל, מדובר במנגנון שמאפשר להימנע מהשתתפות מלאה בחיים האזרחיים והצבאיים, תוך שימוש במושג "קדושה" או "שמירה על טהרה" כצידוק. ההסחת דעת המדומיינת הופכת לכלי פוליטי וחברתי: היא מייצרת הפרדה מלאכותית, מגבילה את הנשים, ומעניקה לגברים פטור ממחויבויות שוויוניות.

כך מתברר שהטיעון בדבר "הסחת דעת" אינו רק שקר ביחס לתפילה מול חלון פתוח, אלא גם מנגנון רחב יותר של שליטה והדרה. הוא משרת אינטרסים – החל מהימנעות מהתגייסות ועד דרישה ליחידות מיוחדות – ומציג את האישה לא כשותפה שווה אלא כבעיה שיש להרחיק.

המשמעות הסמלית של ארון ספר התורה בבית הכנסת מול חלון הרחוב:

תפילה מול ארון ספר התורה בבית הכנסת מסמלת חיבור למסורת, לספר התורה, ולמרחב ראוי לתפילה. היא מבטאת את הרצון להעמיד את התורה במרכז החיים הרוחניים ולכוון את הלב אל המקום שבו מונח ספר התורה.

לעומת זאת, תפילה מול חלון פתוח מסמלת חיבור למציאות היומיומית, אך גם חשיפה לסתירה בין אידיאולוגיה לבין התנהגות בפועל. במקום להתרכז במוקד הקדושה, הבחירה להתפלל מול הרחוב חושפת את המתפללים לגירויים חיצוניים – נשים העוברות בשביל הסמוך, מוזיקה רועשת מבית סמוך – ומערערת את ההיגיון של ההפרדה והטענה בדבר "שמירה על קדושה".

חדר הישיבה מול אולם התפילה:

העדפה נוספת הממחישה את הסתירה היא בחירתם של תלמידי הישיבה להתפלל תפילת ערבית בחדר הישיבה ולא להצטרף אל באי בית הכנסת. חדר הישיבה עצמו נמצא בתוך מבנה בית הכנסת, ורק דלת מפרידה בינו לבין אולם התפילה המרכזי שבו מתפללים מול ארון ספר התורה בבית הכנסת. הבחירה להישאר בחדר הישיבה, במקום להצטרף אל הציבור בבית הכנסת, מדגישה את הפער בין ההצהרה על חשיבות ההפרדה לבין ההתנהגות בפועל.

המסר החברתי:

המקרה חושף את הפער בין השיח הדתי לבין המציאות. ההפרדה אינה באמת מונעת הסחת דעת, אלא משמשת ככלי שליטה והדרה. כאשר בפועל המתפללים בוחרים להתפלל מול חלון פתוח, הם מוכיחים שהטיעון בדבר "הסחת דעת ממראה אישה" הוא שקר.

סיכום:

הפרקטיקה היומיומית מערערת את ההצדקות האידיאולוגיות. ההפרדה אינה מונעת הסחות דעת, אלא יוצרת מצג שווא. המקרה שתואר מדגים כיצד השיח סביב "שמירה על קדושה" ו"הסחת דעת" אינו נאמן למציאות, ומעלה שאלות עמוקות על מטרותיה האמיתיות של ההפרדה.