מילים שמייצרות מציאות:

תעוד מדבריו של ממדאני מחדשות כאן:

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תחושה קשה בקרב חלקים מעם ישראל החי בגולה, ובעיקר בניו יורק. אמירות מסוימות שנשמעות בזירה הפוליטית אינן נשארות בגדר ויכוח רעיוני. הן מחלחלות לשטח, משפיעות על הלך הרוח, ומעניקות רוח גבית לקבוצות שכבר הוכיחו שהן מוכנות לפעול באלימות נגד יהודים.

כאשר נאמרת אמירה שלפיה פלסטינאים יכתבו את ההיסטוריא של ניו יורק, המשמעות אינה רק מאבק על נרטיב. בעיני רבים, אמירה כזו מתפרשת כהענקת לגיטימציא לקבוצות שפועלות באלימות נגד יהודים — קבוצות שכבר ביצעו פיגועים רצחניים נגד בני ישראל בעולם. במציאות כזו, קשה להתעלם מהקשר הישיר בין מילים לבין מעשים.

עם אחד — בארץ ובגולה

אי אפשר להפריד בין בני ישראל בישראל לבין בני ישראל בגולה. ההיסטוריא, הזהות והגורל המשותף מלווים את העם לאורך דורות. כל פגיעה ביהודי במקום אחד בעולם מהדהדת בכל מקום אחר. כל אמירה שמערערת את הלגיטימיות של ישראל אינה נשארת בגבולות המפה — היא מחלחלת אל חיי היומיום של יהודים שחיים רחוק מהעימות הישיר.

לכן, כאשר נוצרת אווירה שמסכנת את ביטחונם של יהודים בניו יורק, אין לראות בכך עניין מקומיא בלבד. זהו עניין של עם שלם.

הבחירה של יהודים — והכוח של ניידות

במצב שבו אמירות קשות הופכות לנורמה, וביטחונם של יהודים נפגע, עולה שאלה מהותית: האם על יהודים להמשיך לחיות במקום שבו הם מרגישים מאוימים. הטענה שלך ברורה: אם האווירה בניו יורק הופכת עוינת, ואם אמירות מסוימות מעניקות רוח גבית לאלימות,על יהודים לבוא לארץ ישראל או לעבור לערים אחרות — מקומות שבהם הם יוכלו לחיות בביטחון, לנהל את עסקיהם, ולכוון את תשלומי המס שלהם למקומות שמכבדים אותם.

הכוח של ניידות — של מעבר פיזי וכלכלי — הוא כוח משמעותי. החלטה של קהילות שלמות להעביר עסקים, מגורים ומשאבים לעיר אחרת יכולה לשנות מציאות. זו אינה קריאה לעימות, אלא קריאה להגדרה מחדש של גבולות הביטחון והכבוד.

מילים יוצרות מציאות — ועם ישראל חייב להגן על עצמו

המאמר הזה אינו עוסק באדם מסוים אלא במשמעות של אמירות. מילים יכולות לבנות, אך הן גם יכולות לפרק. כאשר אמירה מסוימת נתפסת כהצדקה לאלימות נגד יהודים, חובה להתריע. חובה לומר בקול ברור: עם ישראל, בכל מקום שבו הוא חי, זכאי לביטחון, לכבוד ולחיים ללא פחד.

כמה מילים בעניין אנטישמיות והמקור והסיבה לאנטישמיות מתוחכמת כמו זאת של ממדאני.

תחילה אדגיש שאמריקה היא ארץ מהגרים ומעמד היהודים בה כאזרחים שווה לכל אדם באמריקה. אין הבדל בין מהגר למהגר מבחינת מעמדו בארץ אליה הוא היגר. אמריקה זאת לא גרמניא, מבחינת אופי אמריקה היהודים לא גרים בה במובן של גולים בארץ ובאדמה של עם אחר.

ברור לכל שיהודים הם משפיעים מאוד באמריקה ולא רק מבחינה כלכלית גם תרבותית. כותבי הסיפור, באים ממקומות התרבות, כמו- ברברה סטרייסנד, כמו בוב דילן, כמו סיימון וגרפונקל, כמו סיינפלד וכמו סבן ועוד רבים. באומרו שהפלסטינאים יכתבו את הסיפור בניו יורק,  נשמעת הקנאה של ממדאני בעם ישראל גם על זאת.

וזה אדם מסוכן מאוד.

למחשבה:

ישראל הוא עם קרובו, נראה מפה שהאיראני חמינאי וזרועותיו אומר זאת וחוטא בזאת: כִּֽי–הִנֵּ֣ה א֭וֹיְבֶיךָ יֶהֱמָי֑וּן וּ֝מְשַׂנְאֶ֗יךָ נָ֣שְׂאוּ רֹֽאשׁ: עַֽל–עַ֭מְּךָ יַעֲרִ֣ימוּ ס֑וֹד וְ֝יִתְיָעֲצ֗וּ עַל–צְפוּנֶֽיךָ: אָמְר֗וּ לְ֭כוּ וְנַכְחִידֵ֣ם מִגּ֑וֹי וְלֹֽא–יִזָּכֵ֖ר שֵֽׁם–יִשְׂרָאֵ֣ל עֽוֹד: 

כאשר ציוה יהוה את משה- וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו– משה לא יכל לקבוע למי להעביר את מה שבורא עולם נתן לו כמקרה שבעים הזקנים– וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל- פרשת וזאת ברכה.

פרשת וזאת הברכה– וַיַּ֨עַל מֹשֶׁ֜ה מֵֽעַרְבֹ֤ת מוֹאָב֙ אֶל-הַ֣ר נְב֔וֹ רֹ֚אשׁ הַפִּסְגָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וַיַּרְאֵ֨הוּ יְהֹוָ֧ה אֶת-כָּל-הָאָ֛רֶץ– הדברים האלה נכתבו לאחר מות משה ורק מי שהיה עם משה על ההר יכול לכתוב זאת להעיד על זאת וגם לאמר שכך היה וכך יהיה– וְלֹֽא-קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל-פָּנִֽים.

כתובה מעודכנת:

מבוא:

למרות אכיפת המשטרה והאיסור החוקי, מיליוני אנשים בישראל ובעולם מעשנים קנאביס כבר עשרות שנים. המציאות מוכיחה כי האיסור לא מונע את השימוש בפועל, אלא רק דוחף אותו לשוק שחור בלתי מפוקח. אם כך, עולה השאלה: מדוע לא להסדיר את השוק, להוציאו מהצללים, וליהנות מהכנסות מס משמעותיות, פיקוח בריאותי.

כמו כן אם יאשרו את הקנאביס למבריחים פורצי הגבול לא יהיה טעם להמשיך לעשות זאת וכמובן תפנה שוטרים וזמן למשימות ביטחון לאומי שהתערער לאחרונה.

נתוני מדינות מתירות קנאביס:

פוטנציאל בישראל (על בסיס ממוצע OECD):

חישובי מס בישראל:

• פדיון כולל: ≈ 6.2 מיליארד ₪.

• מע״מ (17%): ≈ 1.05 מיליארד ₪.

• מס בלו/קנייה (20–30%): 1.2–1.8 מיליארד ₪.

• סה״כ הכנסות ממסים: ≈ 2.3–2.9 מיליארד ₪ לשנה.

מקומות עבודה חדשים:

• פדיון כולל 6.2 מיליארד ₪ → כ‑6,200 מקומות עבודה חדשים.

• סה״כ שכר שנתי לעובדים החדשים: ≈ 893 מיליון ₪.

• מס הכנסה וביטוח לאומי (≈ 25% בממוצע): ≈ 223 מיליון ₪ נוספים לשנה.

מסקנות והמלצות:

• שוק קנאביס חוקי בישראל צפוי להגיע ל‑6.2 מיליארד ₪ בשנה.

• ההכנסות ממסים ישירים יעמדו על 2.3–2.9 מיליארד ₪ בשנה, בנוסף ל‑223 מיליון ₪ ממסי שכר.

• יתווספו כ‑6,200 מקומות עבודה חדשים, עם תרומה משמעותית למשק ולתעסוקה.

• מעבר להכנסות ישירות, קיימים יתרונות עקיפים: חיסכון בהוצאות אכיפה, יצירת מקומות עבודה נוספים בשרשרת אספקה, והכנסות מתיירות.

• נתוני OECD מצביעים על כך שישראל צפויה להשתלב בממוצע האירופי מבחינת שיעור שימוש, ולכן התחזית מבוססת היטב על ניסיון בינלאומי.

אני כבר הצעתי את ההצעה הזאת. בהצעתי הצעתי שעם אישור החוק הסוחרים בתחום הזה יהיו אסירים משוחררים שישבו בכלא על סחר בקנאביס, וזאת כחלק מתהליך שיקום אסירים אלה. קודם כל להם לתת רשיון ורק לאחר מכן לשאר.

Turning the OECD into the Eurovision of Quality of Life

1. Introduction: Why We Get More Excited About a Song Than About Education or Healthcare

Every  year, countries pour money, effort, publicity, staging and spectacle into trying to win the Eurovision Song Contest. At the same time, the indicators that truly shape people’s lives — education, healthcare, employment, productivity, infrastructure — receive far less enthusiasm and far less public attention. This contrast raises a simple question: perhaps the problem isn’t the indicators themselves, but the lack of motivation surrounding them.

2. The Idea: Transforming the OECD into a Prestigious Competition with Real Prizes

OECD rankings are currently published in a dry, technical format. The public barely notices them, politicians don’t feel pressured by them, and the indicators that matter most rarely get the spotlight they deserve.

The proposal: Create a festive, highly publicized, once‑every‑four‑years international competition — with enormous prize money, global prestige, and live broadcast — where countries compete on the metrics that truly define quality of life.

3. The Prize Pool: Each Country Contributes 280 Million Dollars

All 38 OECD member states contribute 280 million dollars each.

A total prize pool of 10.64 billion dollars — enough to get any government’s attention.

4. Prize Structure

4.1 Distribution of Percentages

• First place: 50% of the total pool

• Second place: 30%

• Third place: 20%

4.2 Internal Allocation

From each prize:

• 95% goes to the national treasury

• 5% is distributed equally among all government ministers as a personal incentive

5. Prize Distribution Table (Total Pool: 10.64 Billion Dollars)

6.1 Money Changes Behavior

When billions are on the table, governments suddenly prioritize the indicators that genuinely improve people’s lives.

6.2 Prestige and Public Attention Create Healthy Pressure

A once‑every‑four‑years competition, with live broadcast and public engagement, creates national motivation and accountability.

6.3 Personal Responsibility for Ministers

When ministers receive a personal bonus tied to national performance, their work habits shift accordingly.

7. Key Advantages

• Real improvement in national indicators

• Greater public transparency and engagement

• Healthy competition between countries

• Long‑term planning enabled by a four‑year cycle

8. Possible Criticism and Responses

“This turns national indicators into a game”

They already function as political games. Better to have a game that rewards real improvement.

“It’s too expensive”

The return on investment — economically and socially — would be far greater.

“It creates pressure”

Pressure to improve education and healthcare is exactly the kind of pressure societies need.

9. Conclusion: Time to Get Excited About What Truly Matters

If countries can invest millions to win a song contest, there is no reason they shouldn’t show the same passion for improving the quality of life of their citizens. A once‑every‑four‑years OECD competition — with prizes, prestige, and live broadcast — could transform dry indicators into a compelling public event and reshape national priorities for the better.

להפוך את ה‑OECD לאירוויזיון של איכות החיים

1. מבוא: למה אנחנו מתרגשים משיר יותר מאשר מחינוך ובריאות

בכל שנה, מיליוני אנשים ברחבי אירופה (וגם בישראל) עוקבים בדריכות אחרי תחרות האירוויזיון. ממשלות משקיעות משאבים, תקציבים, יחסי ציבור, תלבושות, במה — הכול כדי לזכות במקום הראשון. ובמקביל, אותם מדדים שבאמת קובעים את איכות החיים — חינוך, בריאות, תעסוקה, פריון, תשתיות — זוכים להתייחסות הרבה פחות נלהבת.

הפער הזה מעלה שאלה פשוטה: אולי הבעיה היא לא במדדים, אלא ברצון.

2. הרעיון: להפוך את ה‑OECD לתחרות יוקרתית עם פרסים אמיתיים

כיום, דירוגי ה‑OECD מתפרסמים בצורה יבשה, כמעט טכנית. הציבור לא מתרגש, הפוליטיקאים לא נלחצים, והמדדים עצמם לא מקבלים את תשומת הלב הראויה.

ההצעה: להפוך את הדירוגים לתחרות בינלאומית חגיגית, מרגשת, מתוקשרת — עם פרסים כספיים עצומים, יוקרה בינלאומית, ושידור חי. תחרות שתתקיים אחת לארבע שנים, כמו האולימפיאדה, כדי לאפשר למדינות זמן אמיתי לשפר ביצועים.

3. קופת הפרסים: 280 מיליון דולר מכל מדינה

כל אחת מ‑38 המדינות החברות ב‑OECD תפקיד 280 מיליון דולר לקופה משותפת.

280 מיליון×38=10,640,000,000

כלומר — 10.64 מיליארד דולר בקופה אחת.

סכום כזה כבר גורם לכל ממשלה לשבת זקוף.

4. מנגנון חלוקת הפרסים

4.1 שלושת המקומות

• מקום ראשון: 50% מהקופה

• מקום שני: 30% מהקופה

• מקום שלישי: 20% מהקופה

4.2 חלוקה פנימית

מתוך הפרס של כל מקום:

• 95% הולכים לאוצר המדינה

• 5% מחולקים בין השרים כתמריץ אישי

כך נוצר מנגנון שבו גם המדינה וגם השרים עצמם מרוויחים מהישגים לאומיים אמיתיים.

5. טבלת חלוקת הפרסים (קופה כוללת: 10.64 מיליארד דולר)

6. למה זה יעבוד: פסיכולוגיה של תחרות

6.1 כסף משנה סדרי עדיפויות

ממשלות מגיבות לתמריצים. כשיש מיליארדים על השולחן — פתאום חינוך, בריאות וחדשנות הופכים ליעדים דחופים.

6.2 יוקרה ציבורית יוצרת לחץ חיובי

תחרות אחת לארבע שנים, עם במה, הכרזות, שידור חי ועניין ציבורי — תגרום לכל מדינה לרצות להימנע מבושה ולהתאמץ להגיע לפסגה.

6.3 אחריות אישית של שרים

כאשר שרים יודעים שהם מקבלים בונוס אישי על הישגים — הם מתחילים לעבוד אחרת.

7. יתרונות מרכזיים

• שיפור אמיתי במדדים לאומיים בזכות תמריץ כספי ויוקרה בינלאומית

• שקיפות מידע לעם — הציבור יעקוב אחרי המדדים כמו אחרי טבלת הניקוד באירוויזיון

• תחרות בריאה בין מדינות שתוביל לאימוץ מודלים מוצלחים

• תכנון ארוך טווח בזכות העובדה שהתחרות מתקיימת אחת לארבע שנים

8. ביקורת אפשרית ותגובה

"זה יהפוך את המדדים למשחק"

הם כבר משחק פוליטי. עדיף משחק עם תמריץ לשיפור אמיתי.

"זה יעלה הרבה כסף"

ההשקעה תחזיר את עצמה דרך צמיחה, חדשנות ושיפור איכות החיים.

"זה ייצור לחץ לא בריא"

לחץ לשפר חינוך ובריאות הוא בדיוק הלחץ שאנחנו צריכים.

9. סיכום: הגיע הזמן להתרגש מהדברים שבאמת משנים

אם מדינות מוכנות להשקיע מיליונים כדי לזכות בתחרות שירים — אין שום סיבה שלא יתחרו באותה התלהבות על איכות החיים של אזרחיהן.

תחרות OECD אחת לארבע שנים, עם פרסים, תהילה ושידור חי, יכולה לשנות את סדר העדיפויות הלאומי ולהפוך את המדדים החשובים באמת למרכז השיח הציבורי.

בתעשיא ידוע שאם יש תקלה, במשמעות שאם שלחת סחורה ללקוח והסחורה הייתה פגומה והלקוח התלונן, מתקנים את הטעות.

ואיך מתקנים. מבקשים סליחה, לוקחים בחזרה את הסחורה הפגומה, שולחים סחורה חדשה כפי שהוזמן ולא כפי שהוחזר. אם נגרם נזק מפצים ומבטיחים ללקוח ש"יעשו הכל" שלא תקרה הטעות שוב.

אחת לשנה עושים סקר לקוחות ובודקים אם הלקוח מבסוט, שולחים שאלון ללקוחות כדי לנסות לדלות מהם אם יש משהו לא בסדר וגם מתוך רצון להשתפר כדי שהלקוחות  יהיו מרוצים ויקנו ואולי גם יקנו יותר.

בתעשיא תמיד אומרים יש טעויות לכולם גם הלקוח טועה עם לקוחותיו. לכן אתה נמדד לא איפה אתה טועה, כי כולם טועים, אתה נמדד איך אתה מתקן.

ברור שאם הספק ינסה להרשיע את הלקוח ולא לתקן ולא לשאת בנזק, הלקוח יחדל לקנות מהספק ואת זה הספק לא רוצה.

תתייחסו לדברי אלה כמשל.

רפסודה סולארית ניידת: החזון הישראלי שעשוי לשנות את עתיד האנרגיה העולמי:

מאת: מיכל כהן (רעיון), כתיבה: Copilot- הרובוט של בינג.

בעולם שבו הקרקע הולכת ומתייקרת, הביקוש לחשמל מזנק, והמאבק במשבר האקלים הופך דחוף יותר מיום ליום — מגיעה יוזמה ישראלית שמציעה לחשוב אחרת לגמרי על אנרגיא סולארית. לא עוד חוות ענק על פני אלפי דונמים, לא עוד מתקנים קבועים שמושפעים מעונות השנה. החזון החדש: רפסודה סולארית ניידת — אי צף שמייצר חשמל תוך כדי תנועה.

זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל בפועל מדובר בשילוב של טכנולוגיות קיימות עם רעיון אחד מקורי שמחבר ביניהן.

הים כשטח האנרגיה הבא:

בעשור האחרון חוות סולאריות צפות (Floating PV) הפכו לאחד התחומים הצומחים בעולם האנרגיא. הן מותקנות על אגמים, מאגרים ואפילו בים הפתוח. היתרונות ברורים: הפאנלים מתקררים באופן טבעי, אין צורך בשטחי קרקע יקרים, והמערכת משתלבת בסביבה מבלי לפגוע בנוף.

אבל כל המערכות הללו — ללא יוצא מן הכלל — קבועות במקומן.

כאן נכנס החידוש הישראלי: למה שהפלטפורמה לא תנוע בעקבות השמש.

החזון: אי סולארי שנודד עם העונות

דמיינו מבנה צף ענק, בגודל של שכונה קטנה, שמצויד בעשרות אלפי מטרים של פאנלים סולאריים. בקיץ הוא מפיק חשמל באזורי ים עתירי קרינה כמו קפריסין ויוון. בחורף הוא יורד דרומה — לים סוף והלאה משם מתעלת סואץ לכל מיני מקומות לאזורי קרינה גבוהים יותר.

כך ניתן להפיק חשמל ברציפות, בלי ירידות חדות בתפוקה העונתית שמאפיינות מתקנים יבשתיים.

היתרונות ברורים:

• מעקב עונתי אחרי השמש — תפוקה גבוהה יותר לאורך השנה.

• אין מגבלת שטח — הים גדול גדול

• קירור טבעי — הפאנלים יעילים יותר ב־5–15%.

• אפשרות לייצור מימן ירוק — בלי צורך בחיבור לרשת יבשתית.

כמה חשמל רפסודה כזו יכולה לייצר:

המספרים מפתיעים.

גודל הרפסודה:

• 300 מטר אורך

• 300 מטר רוחב

• 90,000 מ"ר שטח כולל

• כ־63,000 מ"ר פאנלים סולאריים

תפוקה שנתית:

בהנחה שהרפסודה נעה בין אזורי קרינה גבוהים:

26.5 GWh בשנה.

מספיק ל־ 5,000–6,000 בתים בישראל.

איך זה זז:

הטכנולוגיה כבר קיימת:

• עוגנים דינמיים (Dynamic Mooring)

• מנועים חשמליים קטנים שמסוגלים להזיז את המבנה במהירות של 1–3 קשרים

• תכנון הנדסי שמאפשר עמידות בגלים של 2–4 מטר

כלומר — לא מדובר בחללית. זהו יישום חדשני של טכנולוגיות ימיות מוכרות.

יתרונות סביבתיים — ואתגרים

יתרונות:

• אפס שימוש בקרקע

• הפחתת פליטות

• קירור טבעי לפאנלים

אתגרים:

• קורוזיה

• סערות

• תחזוקה ימית

• רגולציה בינלאומית

אבל אף אחד מהאתגרים הללו אינו בלתי פתיר — כולם מוכרים מעולם חוות הרוח הימיות.

מסקנה: רעיון ישראלי עם פוטנציאל עולמי.

הרפסודה הסולארית הניידת מציעה מודל חדש לגמרי: ייצור אנרגיא שלא תלוי בקרקע, לא תלוי בעונות, ולא תלוי במדינה אחת.

הטכנולוגיה קיימת. הידע ההנדסי קיים. החידוש האמיתי — הוא הניידות.

אם הרעיון הזה יפותח, הוא עשוי להפוך את הים למקור האנרגיה הגדול ביותר של המאה ה־21.

כַּבֵּד אֶת יְהוָה מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ: משלי.

מֵהוֹנֶךָ – לא רק מן הכסף וההון, אלא מכל מה שמייצר ערך ותועלת.

תְּבוּאָתֶךָ – פרי האדמה.

המעשרות והתרומות הם יסוד באורחות חיי עם ישראל. הם אינם מוגבלים לתבואת האדמה בלבד, אלא כוללים גם את תבואות ההון. אך דווקא תבואות האדמה הן יסוד קיומי – פרי האדמה והעץ, חוקות השמיטה, המעשרות והתרומות – כל אלה הם חלק מאורחות של עם ישראל ופרי הטובות שהבטיח בורא עולם לעם ישראל:

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: פרשת החוקים והמשפטים.

המרגלים נשלחו לראות אם הארץ טובה, ונדרשו להביא מפרי הארץ – אשכולות ענבים – כדי להוכיח את טובתה. פרי הארץ הוא עדות לברכה. מי שמדכא את הענף הזה, כאילו אומר שאינו רוצה את הברכה הזאת מבורא עולם.

בעת הזאת מדברים גם על דיכוי ענף החלב. אך החלב הוא חלק מן ההבטחה של בורא עולם לעמו ישראל:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַֽעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹֽגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָֽיו: וָֽאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּֽלְהַֽעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַֽכְּנַֽעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָֽאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַֽחִוִּי וְהַיְבוּסִֽי: שמות.

אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

כל עניין יבוא החלב החל שהמחלבות/יצרני הגבינות החלו לייצא מאה אחוז מהחמאה לארצות הנכר מפה נולד הצורך לייבא חמאה, ברור שמפה נולד היבוא של שאר מוצרי החלב, שגם אני תמכתי בו מחוסר ברירה. וברור שאם מסבסדים מוצרי חלב מהארץ יש לסבסד מוצרי חלב מחול.

אך לא זאת הרגולציא הנכונה וסמוטריץ’ לא השכיל בזאת מלימודיו בתורה.

פרי האדמה והחלב אינם רק ענפים כלכליים. הם חלק מן הברכה שהובטחה לעם ישראל. פגיעה בהם היא פגיעה קיומית.

ברור לרבים כי חיוני שהעם לא יהיה תלוי בעמי הנכר במזונותיו. תלות זו עלולה להפוך לכלי לחץ וסנקציות, שיכולות להוביל לשליטה זרה על ביטחון המזון שלנו. שמירה על ענפי החקלאות, הצאן והבקר מבטיחה חרות וחופש כלכלי, ועמידה איתנה מול אתגרי הכלכלה והמדיניות.

סיכום:

המעשרות והתרומות, פרי האדמה והחלב – כל אלה הם ביטוי לכבוד בורא עולם ולברכתו. שמירת ענפי החקלאות והחלב היא שמירה על הברכה מבורא עולם לישראל ועל בטחון מזונותיו של עם ישראל. לוותר עליהם משמע לשמוט את טובת בורא עולם שניתנה לנו.

זאת קריאה לסמוטריץ' לשנות כיוון חשיבה בדבר.

מאמר: מאזן הסחר, יציאת מט"ח והשפעת העובדים הזרים על הכלכלה הישראלית

 מאזן סחר סחורות – נתוני הלמ״ס 2024

• יצוא סחורות כולל (עם יהלומים): כ־210 מיליארד ש"ח – ירידה של 3% לעומת 2023.

• יבוא סחורות כולל: כ־336.3 מיליארד ש"ח – ירידה של 0.9% לעומת 2023.

• גירעון סחר בסחורות: כ־126.3 מיליארד ש"ח – עלייה של 8.1% לעומת 2023.

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – נתוני סחר חוץ

 יציאת מט"ח על ידי עובדים זרים – נתוני בנק ישראל 2023

• לפי בנק ישראל, בשנת 2023 עובדים זרים בישראל העבירו לחו״ל כ־6.4 מיליארד דולר (כ־23 מיליארד ש"ח).

• נתון זה מופיע במסגרת מאזן התשלומים תחת סעיף העברות חד־צדדיות.

• הלמ״ס אינה מפרסמת נתון זה, אלא רק בנק ישראל.

מקור: בנק ישראל – מאזן התשלומים.

 הערת שוליים-- השפעת העובדים הזרים על מחירי דיור ושכירות

• צד הביקוש: העובדים הזרים מגדילים את הביקוש לשכירות דירות, בעיקר בערים ובמרכזי תעסוקה. ביקוש נוסף זה תורם לעליית מחירי השכירות, ובאופן עקיף גם למחירי הדירות.

 הערת שוליים-- השפעה על מזון ושירותי טיפול

• חקלאות: עובדים זרים מספקים כוח עבודה קריטי. צמצום חד עלול להקטין את הייצור המקומי, להגדיל יבוא מזון ולהעלות מחירים.

• סיעוד: עובדים זרים מאפשרים שירותי טיפול במחיר נגיש יחסית. צמצום חד יעלה את עלות השירות למשפחות ויגדיל את העומס על מערכת הבריאות והרווחה.

 הצעת ההגבלה לשיעור עובדים זרים.

• כיום עובדים זרים מהווים כ־5% מכוח העבודה בישראל.

• ההצעה: להגביל את שיעורם ל־1–1.5% מכוח העבודה, עם יעד סופי של כ־60 אלף עובדים בלבד בתחומים קריטיים (בנייה, חקלאות, סיעוד).

• יתרונות:

  • הפחתת יציאת מט"ח.

  • חיזוק תעסוקה מקומית.

• סיכונים:

  • פגיעה בענפים קריטיים אם הצמצום יהיה חד מדי.

 פתרון מאוזן – תהליך הדרגתי

• צמצום מדורג: ירידה ל־3–3.5% בתוך מספר שנים, ורק לאחר שיפור פריון והכשרות מקומיות.

• מכסות ענפיות: שמירה על כ־60 אלף עובדים זרים בתחומים קריטיים בלבד.

• השקעה בפריון: קישור מכסות להשקעות במיכון, דיגיטציה והכשרות עובדים מקומיים.

• ניטור רציף: מדדי מחירים, תפוקה ויתרות מט"ח יכוונו את קצב הצמצום.

 יעד סופי – נתח השכר של העובדים הזרים

בסוף התהליך, כאשר שיעור העובדים הזרים יעמוד על כ־1–1.5% מכוח העבודה, נתח השכר שלהם מכלל השכר במשק צפוי לרדת לרמה של כ־0.5–0.8% בלבד. משמעות הדבר:

• יציאת מט"ח דרך העברות שכר תצטמצם משמעותית.

• הגירעון בחשבון השוטף יושפע פחות מהעברות חד־צדדיות.

• המשק יתבסס יותר על תעסוקה מקומית ועל פריון גבוה, תוך שמירה על יציבות מחירים ותחרותיות.

 מסקנה

הנתונים של הלמ״ס ו־בנק ישראל מראים כי העובדים הזרים מהווים רכיב משמעותי במאזן התשלומים ובשוק הדיור. צמצום חד אינו מומלץ, אך תהליך הדרגתי ומבוקר, עם יעד סופי של כ־60 אלף עובדים בתחומים קריטיים, יכול להביא לכך שבסופו של דבר נתח השכר של העובדים הזרים ירד ל־0.5–0.8% מכלל השכר במשק. כך תצטמצם יציאת מט"ח, תתחזק היציבות הכלכלית, ותישמר שליטה על מחירי השכירות והדיור.