וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמוֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ– קריאת שם במקרא אינה רק זיהוי של אדם או מקום, אלא ביטוי למשילות, לאחריות ולמתן משמעות.
קריאת שמות במקרא: ביטוי למשילות, אחריות ומשמעותקריאת שם במקרא אינה רק זיהוי של אדם או מקום, אלא ביטוי למשילות, לאחריות ולמתן משמעות. פעמים רבות השם משקף את מהותו של האדם, את נסיבות היווצרותו, את הזיכרון שמבקשים להנציח או את הקשר שבין האדם לבין הדבר שעליו הוא מופקד.בפרשת מטות־מסעי, לאחר שבני גד ובני ראובן מקבלים את נחלתם בעבר הירדן, מספרת התורה:וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמוֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ: במדבר- פרשת מטות מסעי.לכאורה מדובר בפרט טכני בלבד: השבטים בנו ערים והעניקו להן שמות. אולם התורה מבקשת ללמד כאן רעיון רחב ועמוק יותר. האדם אינו רק בונה ומיישב, אלא גם מעניק זהות ומשמעות למקום שבו הוא חי ופועל. הענקת השם היא חלק מן המשילות והאחריות על המקום.המשילות שניתנה לאדם מאת הבוראיסודו של רעיון זה מצוי כבר בסיפור הבריאה. כאשר ברא בורא עולם את האדם, הוא העניק לו מעמד מיוחד ותפקיד בעולם:"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית )ובהמשך:"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית)פסוקים אלה מלמדים שמשילותו של האדם בעולם אינה נובעת מכוח שנטל לעצמו, אלא מציווי מפורש של הבורא. בורא עולם הפקיד בידיו את האחריות על הארץ ועל החיים שבה. משום כך המשילות המקראית אינה רישיון לניצול, אלא חובה של אחריות, סדר וניהול נכון של הבריאה.קריאת השמות כמימוש המשילותבהמשך מתואר אחד הביטויים הראשונים של המשילות שניתנה לאדם:"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית)האדם הראשון אינו רק צופה בבריאה. הוא מתבונן בה, מבחין בין יצור ליצור ומעניק לכל אחד שם המתאים לזהותו. עצם פעולת הענקת השם היא ביטוי למשילות שניתנה לו מאת בורא עולם, מאת בוראו. באמצעות השם האדם מסדר את עולמו, מגדיר אותו ומעניק לו משמעות.כך גם בפרשת מטות־מסעי. בני גד ובני ראובן אינם מסתפקים בבניית הערים. הם גם מעניקים להן שמות. בכך הם מבטאים קשר למקום, אחריות עליו וזהות חדשה שהם מעניקים לו.מן קריאת שמות בעלי החיים אל קריאת שמה של האישהמעניין שהתורה אינה עוצרת בקריאת השמות לבעלי החיים. באותה נשימה היא מלמדת על בדידותו של האדם:"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית).תוך כדי התבוננותו בבעלי החיים ובבני זוגם, מתברר שלאדם עצמו אין בת זוג הראויה שיכולה לענות לשם הנכון לו להיות עזר כנגדו. משום כך מספרת התורה:"וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (בראשית).כאשר האדם פוגש לראשונה את האישה, הוא מעניק גם לה שם:"וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית).לראשונה בתורה, האדם מסביר בעצמו את ההיגיון שמאחורי השם. אין מדובר בשם אקראי. "אישה" נקראת כך משום שהיא קשורה אל ה"איש" שממנו נלקחה. שוב אנו רואות שהשם במקרא מבטא מהות וקשר פנימי.בהמשך מעניק האדם לאשתו שם נוסף:"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית).גם כאן התורה מסבירה את משמעות השם. חוה נקראת כך משום שהיא עתידה להיות "אֵם כָּל חָי". השם מבטא ייעוד ותפקיד.רצף הפסוקים מלמד שהענקת שמות אינה פעולה שולית. תחילה ניתנת לאדם משילות בעולם, לאחר מכן הוא קורא שמות לבעלי החיים, אחר כך לאישה, ולבסוף גם לחוה. התורה מציגה את קריאת השמות כחלק בלתי נפרד מתפקידו של האדם להבין את המציאות ולהעניק לה משמעות.השם במקרא נושא משמעותבמקרים רבים בתנ"ך השם אינו מקרי אלא נושא רעיון, זיכרון או מסר.כך נאמר על ישמעאל:"וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְהוָה אֶל עָנְיֵךְ" (בראשית).השם משמר את זכר שמיעת מצוקתה של הגר.על שמואל נאמר:"וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו" (שמואל).חנה קושרת את שמו של בנה אל תפילתה ואל תשובת יהוה לבקשתה.כך גם בת פרעה מעניקה למשה את שמו:"וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות).השם מנציח את נסיבות הצלתו מן המים.מכל הדוגמאות הללו עולה שהתורה מלמדת את ההיגיון העומד מאחורי השמות. השם מבטא זיכרון, ייעוד, הודיה, הצלה, תקווה או קשר בין האדם לבין יהוה.כל השפה האנושית בנויה על שמותהעיון במשמעות השם מוביל להבנה רחבה עוד יותר. לא רק שמותיהם של אנשים, בעלי חיים וערים הם שמות. למעשה, השפה האנושית כולה בנויה ממערכת עצומה של שמות.האדם משתמש בשפה שבפיו ומתוכה הוא יוצר שמות חדשים. הוא מעניק שמות לילדיו, לעריו, לעסקיו, לבעלי החיים שברשותו ואף לרעיונות ולהמצאות חדשות.כאשר מופיעה מציאות חדשה, האדם מרחיב את השפה באמצעות מילים חדשות. כך למשל חודש בעברית הביטוי "שח־רחוק" עבור הטלפון. השם החדש נבנה ממילים קיימות ומתאר את מהות המכשיר: שיחה עם אדם הנמצא במרחק.תהליך זה מלווה את האנושות כולה. אוצר המילים מתרחב ללא הרף משום שהאדם ממשיך לפגוש מציאויות חדשות ולהעניק להן שמות חדשים.כל מילה היא למעשה שםמכאן ניתן להגיע לתובנה עמוקה אף יותר: כל מילה בלשון היא למעשה שם.המילה "עץ" היא השם שניתן לסוג מסוים של צומח. המילה "אבן" היא השם שניתן לסוג מסוים של חומר. "הר", "נהר", "ים", "בית", "דרך", "שמים" ו"ארץ" הם כולם שמות שניתנו לדברים במציאות כדי שניתן יהיה לזהותם, להבדילם ולהבין על מה מדובר.למעשה, השפה כולה היא מערכת של שמות. כל מילה היא ניסיון אנושי להגדיר חלק מן המציאות ולהעניק לו משמעות. באמצעות המילים האדם ממיין את העולם, מתאר אותו, מבין אותו ומתקשר עם הזולת.אפשר לראות בכך המשך ישיר למעשהו של האדם הראשון. כשם שהוא קרא שמות לברואים שסביבו, כך כל בני האדם בכל דור ממשיכים לקרוא שמות לדברים חדשים, למושגים חדשים ולהמצאות חדשות. הלשון איננה אלא מפה עצומה של שמות שבאמצעותה האדם מארגן את עולמו.מגדל בבל: השפה, השם ופיזור האנושותוַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִֽים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָֽׁם: וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹֽמֶר: וַיֹּֽאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַֽעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָֽרֶץ: בראשית.וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹֽמֶר: וַיֹּֽאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַֽעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָֽרֶץ:חשיבותה של השפה מתבררת ביתר שאת בסיפור מגדל בבל. לאחר המבול מספרת התורה:"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית).לכל בני האדם הייתה שפה אחת. מערכת השמות והמושגים הייתה משותפת לכולם. לכן יכלו לפעול יחד מתוך הבנה מלאה.בני האדם אמרו:"הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית).גם כאן מופיע מושג מרכזי במאמרנו: השם. אנשי דור הפלגה ביקשו לא רק לבנות מגדל אלא גם "לעשות שם", להותיר זיכרון, כוח וזהות משותפת. במקרה הזה הייתה לעומתיות- השם להם לעומת מי שהם אינם הם:וַיֹּֽאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹֽמֶר:על כך נאמר:"וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית).הפסוק מדגיש את עוצמתה של השפה המשותפת. השפה מעניקה לבני האדם יכולת לחשוב יחד, לתכנן יחד ולפעול יחד.לכן אמר בורא עולם:"הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית).והתורה מסיימת:"עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית).שוב אנו פוגשים את הקשר שבין מאורע לשם. העיר נקראת "בבל" משום ששם "בָּלַל יְהוָה" את שפת כל הארץ. השם מנציח את שאירע במקום ומעניק לו משמעות לדורות.סיפור בבל מלמד שהשפה עצמה היא אחד הכלים הגדולים שהעניק יהוה לאדם. כאשר נבללו השפות, נוצרו מערכות שונות של שמות ומילים, אך העיקרון נותר זהה: בכל שפה האדם ממשיך להגדיר את עולמו באמצעות שמות.סיכוםכאשר התורה מספרת בפרשת מטות־מסעי:"וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמוֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ",אין זו הערה טכנית בלבד. זהו ביטוי לאחת היכולות היסודיות ביותר שהעניק יהוה לאדם.האדם נברא בצלם אֱלֹהִים וקיבל מאת בוראו משילות על הארץ. אחת הדרכים שבהן מתבטאת משילות זו היא היכולת לקרוא בשם, להגדיר, להבחין ולהעניק משמעות. מכוח יכולת זו הוא קורא שמות לבעלי החיים, לאישה, לילדיו, לעריו, לעסקיו ולהמצאותיו.מן הרגע שבו קרא האדם הראשון שמות לברואים, דרך קריאת שמה של האישה, שמותיהם של ישמעאל, שמואל ומשה, דרך הערים שנבנו בנחלת בני ישראל, ועד לסיפור מגדל בבל ופיצול הלשונות, חוזר ועולה אותו עיקרון: השם איננו פרט טכני אלא ביטוי להבנת המציאות.לא רק השמות הפרטיים הם שמות. כל מילה בלשון היא שם לדבר מה במציאות. השפה כולה בנויה מרשת עצומה של שמות שבאמצעותם האדם מסדר את עולמו, מבין אותו ומעניק לו משמעות.השם, אם כן, איננו רק אמצעי זיהוי. הוא ביטוי למשילות, לאחריות, לזיכרון, לזהות ולהבנת העולם. באמצעות מתן שמות משתתף האדם, שנברא בצלם אֱלֹהִים, במעשה מתמשך של הענקת משמעות לבריאה שברא יהוה. |
בפרשה זאת אנו פוגשים את זרח בן שמעון ואת זרח בן יהודה– ברור שאין מדובר באותו אדם, ואין סיבה לייחס להם גורל זהה רק משום ששמם זהה.
שמות חוזרים, גורלות שונים: לא השם קובע את האדםבפרשת מפקד בני ישראל אנו פוגשים שוב ושוב שמות משפחה ושמות פרטיים החוזרים בשבטים שונים. לעיתים אותו שם מופיע אצל אנשים משבטים שונים, בעלי ייחוס משפחתי שונה לחלוטין. התורה מפרטת את המשפחות ואת מספרי הנפקדים, ובכך שומרת על ההבחנה בין כל שבט, משפחה וייחוס.בני שמעוןבְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי: לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי: אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם:לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי.לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי.בני גדבְּנֵי גָד לְמִשְׁפְּחֹתָם לִצְפוֹן מִשְׁפַּחַת הַצְּפוֹנִי לְחַגִּי מִשְׁפַּחַת הַחַגִּי לְשׁוּנִי מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּנִי: לְאָזְנִי מִשְׁפַּחַת הָאָזְנִי לְעֵרִי מִשְׁפַּחַת הָעֵרִי: לַאֲרוֹד מִשְׁפַּחַת הָאֲרוֹדִי לְאַרְאֵלִי מִשְׁפַּחַת הָאַרְאֵלִי: אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי גָד לִפְקֻדֵיהֶם אַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:בני יהודהבְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: וַיִּהְיוּ בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי: וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרֹנִי לְחָמוּל מִשְׁפַּחַת הֶחָמוּלִי: אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת יְהוּדָה לִפְקֻדֵיהֶם שִׁשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי.כפילויות בשמות – לא כפילויות בגורלבפרשה זו אפשר להבחין בכפילויות בשמות, כאשר שמות זהים מופיעים אצל בני שבטים שונים:
בהמשך ספר שמואל אנו מכירים את שאול שהפך למלך ישראל, אך הוא היה משבט בנימין. אין לבלבל בינו לבין שאול המוזכר כאן, מבני שמעון.גם השם זרח מופיע הן במשפחת שמעון והן במשפחת יהודה. ברור שאין מדובר באותו אדם, ואין סיבה לייחס להם גורל זהה רק משום ששמם זהה.התורה מקפידה לציין את השיוך המשפחתי והשבטי של כל אחד. שם פרטי אינו מבטל את זהותו של האדם, את משפחתו ואת ייחוסו.השם אינו קובע את גורלו של האדםהכפילויות הללו ממחישות עיקרון פשוט: שם אינו קובע גורל, ואדם אינו נושא באחריות למעשיו של אדם אחר רק משום שהם מכונים באותו שם.כך גם במקרה שלי: אני מיכל, בת יהודה כהן, משבט הלוי. גורלי אינו כגורלה של מיכל בת שאול משבט בנימין, ואין שום בסיס להשוות בינינו רק בגלל השם המשותף.כשם שזרח משבט שמעון אינו זרח משבט יהודה, וכשם ששאול בן שמעון אינו שאול מלך ישראל משבט בנימין, כך גם כל אדם עומד בפני עצמו.אין טעם לשחק בשמות, ליצור זהויות מלאכותיות ולשוות לכל מיכל את חטאה של מיכל בת שאול. שם משותף אינו ייחוס משותף, אינו גורל משותף ואינו מעביר חטאים מאדם לאדם. |
דוד המלך נמנע מלאמר לאחימלך את מקום המצאות נעריו- במקום לאמר את שם המקום הוא אומר- וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי:
"פלוני אלמוני" – דאגתו של דוד לביטחון אנשיו"וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי"כאשר דוד מגיע אל אחימלך הכהן בנוב, הוא מתאר את שליחותו ואת נסיבות בואו, ומציין כי נעריו כבר ממתינים לו במקום מסוים. אולם כאשר הוא מתייחס למקום הימצאם, הוא נמנע מלהזכירו בשמו ואומר:"וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי" (שמואל).מבחינה לשונית, הביטוי "פלוני אלמוני" משמש לציון אדם או מקום ששמו אינו נמסר. כאן אין מדובר בחוסר ידיעה מצד דוד. הוא יודע היטב היכן נמצאים אנשיו, אך בוחר שלא לחשוף את המידע. השאלה היא מדוע.על פי פשוטו של מקרא, נראה שאין כאן רק זהירות אישית של דוד, אלא אחריות מודעת לביטחונם של אנשיו. דוד נמצא בראשית תקופת בריחתו מפני שאול, וכל פרט מידע עלול להפוך לכלי בידי רודפיו. אילו היה מזכיר את מיקומם המדויק של אנשיו, היה חושף אותם לסכנה מיותרת. משום כך הוא מוסר רק את מה שנחוץ להבנת דבריו, אך מסתיר את הפרט הרגיש ביותר: מקום מחבואם.גישה זו מלמדת על אופיו של דוד בתקופה קשה זו. אף שהוא עצמו נתון במצוקה ובסכנת חיים, הוא איננו עסוק רק בהצלתו האישית. כבר בשלב זה ניכרת בו תחושת אחריות כלפי האנשים שסביבו. דוד מבין שמנהיג איננו נמדד רק ביכולתו להתמודד עם הסכנה בעצמו, אלא גם ביכולתו להגן על מי שתלויים בו.רעיון זה מתחזק בהמשך הסיפור. כאשר דוד מגיע למערת עדולם, נאמר:"וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר" (שמואל).פסוק זה מלמד שדוד איננו רק אדם נמלט. סביבו מתחילה להתגבש קבוצה של אנשים המבקשים את הנהגתו. הם רואים בו דמות שניתן להישען עליה, והוא מקבל על עצמו את האחריות לשלומם. משום כך ניתן לראות כבר בדבריו אל אחימלך ניצנים של מנהיגות. דאגתו למקום מחבואם של אנשיו היא חלק מהאחריות שהוא נושא כלפיהם.בהמשך הפרשה מתברר עד כמה הייתה זהירות זו מוצדקת. המקרא מציין שבאותו יום נכח בנוב גם:"וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל... וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי" (שמואל).נוכחותו של דואג מעניקה משמעות נוספת לדבריו של דוד. הקורא מגלה בדיעבד כי החשש מפני העברת מידע לשאול לא היה חשש תאורטי בלבד. דואג אכן מוסר בהמשך לשאול את המידע על המפגש בין דוד לאחימלך, והדבר מוביל לאסון הכבד של הריגת כהני נוב. לאור התפתחות זו, מתברר שחכמתו וזהירותו של דוד היו מוצדקות לחלוטין. אילו היה חושף גם את מקום הימצאם של אנשיו, ייתכן שמידע זה היה מגיע אף הוא לידי רודפיו.לפיכך, הביטוי "מקום פלוני אלמוני" איננו רק דרך לשונית להסתרת שם מקום. הוא מבטא תפיסת אחריות. דוד מבין שבמציאות של רדיפה וסכנה יש מידע שאין לחשוף, גם כאשר משוחחים עם אדם המבקש לסייע. הוא שומר לא רק על עצמו אלא גם על האנשים ההולכים עמו.בסופו של דבר, מתוך פרט קטן לכאורה מתגלה צד משמעותי בדמותו של דוד. כבר בתחילת מסע הבריחה שלו מתברר שהוא איננו רק נרדף המבקש להינצל. הוא הולך ומתגבש כמנהיג, הנושא באחריות לשלום אנשיו ופועל בתבונה כדי להגן עליהם. דווקא הביטוי הסתמי לכאורה, "מקום פלוני אלמוני", חושף את אחת ממעלותיו החשובות של דוד: היכולת לחשוב על טובת אנשיו גם בשעה שהוא עצמו נתון בסכנה. |
וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל-עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל-בְּנֹתֶֽיהָ– על חשבון שאינה חשבונאות ונס שאינו פלא: על חשיבות ההקשר הלשוני בפירוש מילים זהות במקרא:
חשבון היא עיר, לא חשבונאות: על סכנת הבלבול בין מילים זהות במקראמבואאחת הטעויות הנפוצות בקריאת המקרא היא ההנחה שכאשר שתי מילים נכתבות באותו אופן, הן בהכרח מבטאות את אותה משמעות. אולם השפה העברית, ובמיוחד לשון המקרא, מלאה במילים זהות או דומות בעלות משמעויות שונות לחלוטין. לכן אין די בזיהוי מילה כדי להבין את משמעותה; יש לבחון את ההקשר, התחביר, השורש ומשמעות הפסוק כולו.דוגמה בולטת לכך נמצאת בפרשת מלחמות ישראל עם סיחון מלך האמורי:וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל-הֶֽעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל-עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל-בְּנֹתֶֽיהָ: כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת-כָּל-אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד-אַרְנֹֽן: עַל-כֵּ֛ן יֹֽאמְר֥וּ הַמֹּֽשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן: כִּי-אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶֽהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּֽעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן: אוֹי-לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם-כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָי֤ו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן: וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד-דִּיבֹ֑ן וַנַּשִּׁ֣ים עַד-נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖ר֗ עַד-מֵֽידְבָֽא: וַיֵּ֨שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָֽאֱמֹרִֽי: וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת-יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ (ויירש) וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת-הָֽאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר-שָֽׁם: וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל-עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי: וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ אַל-תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָֽדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת-כָּל-עַמּ֖וֹ וְאֶת-אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן: וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת-בָּנָיו֙ וְאֶת-כָּל-עַמּ֔וֹ עַד-בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר-ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת-אַרְצֽוֹ: וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ: פרשת מי מריבה.וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל-הֶֽעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל-עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל-בְּנֹתֶֽיהָ:היה מקום שקראו לו חשבון.מהי "חשבון" בפסוק:בפסוק זה "חשבון" היא שם של עיר אמורית, בירת ממלכתו של סיחון מלך האמורי. הביטוי "ובכל בנותיה" אינו מתייחס לבנות אנושיות כלל, אלא לערי הבת והיישובים הכפופים לעיר הראשית.לכן, גם אם בעברית המודרנית המילה "חשבון" מזכירה לימודי מתמטיקה, הנהלת חשבונות או חשבונאות, אין כל קשר בין הדברים לבין משמעות המילה בפסוק. העובדה שמילה אחת משמשת בשתי משמעויות שונות אינה הופכת את המשמעויות לזהות.למשל, ברור שאין לומר שמגמת חשבונאות באוניברסיטה היא "חשבון" המקראית, או שהסטודנטיות הלומדות בה הן "בנות חשבון" במובן שבו נזכר הביטוי בתורה. באותו אופן, אדם המבצע פעולת חישוב בסופרמרקט אינו הופך ל"חשבון", וילדיו אינם "בנות חשבון". מדובר בשימושים שונים לחלוטין של אותה מילה.חשיבות ההקשר:המשמעות של מילה נקבעת על פי ההקשר שבו היא מופיעה.כאשר התורה מספרת על כיבוש ערים, מלכים וגבולות, ברור ש"חשבון" היא מקום גיאוגרפי. לעומת זאת, כאשר המילה מופיעה במשמעות של חישוב, מחשבה או שקילה בדעת, מדובר בשימוש אחר לגמרי.זהו אותו רצף אותיות, אך משמעות שונה לחלוטין מהשורש ח.ש.ב במשמעות של חישוב מספרי:דוגמה מובהקת לשימוש בשורש ח.ש.ב במשמעות הקרובה למילה המודרנית "חשבון" מופיעה בדיני פדיון עבד עברי."וְחִשַּׁב עִם־קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ" (ויקרא).בהמשך נאמר:"אִם־עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ. וְאִם־מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת־גְּאֻלָּתוֹ" (ויקרא).בפסוקים אלה אין ספק שמדובר בחישוב אריתמטי ממש. התורה קובעת שיש לחשב את סכום הפדיון בהתאם למספר השנים שנותרו עד שנת היובל. ככל שנותרו שנים רבות יותר, סכום הפדיון יהיה גבוה יותר, וככל שנותרו שנים מעטות יותר, הסכום יהיה נמוך יותר. כאן השורש ח.ש.ב מתאר פעולה של עריכת חשבון מספרי המבוסס על שנים וכסף.דווקא משום כך בולט ההבדל בין השימוש הזה לבין הפסוק: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל... בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶיהָ". בפרשת סיחון "חשבון" אינה פעולה של חישוב ואינה קשורה למתמטיקה או לחשבונאות, אלא היא שמה של עיר אמורית. זהות הכתיב אינה יוצרת זהות במשמעות, וההקשר הוא שקובע אם מדובר בחישוב כספי או בשם מקום גאוגרפי.דוגמה מעניינת נוספת מופיעה בפרשת מי מריבה הוא נחש הנחושת:וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל-הַנֵּ֑ס:כאן המילה "נס" פירושה תורן, דגל או אות מוגבה שניתן לראותו למרחוק.וְהָיָ֗ה אִם-נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת-אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל-נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי:אין הכוונה ל"נס" במשמעות פלא או מעשה על-טבעי אף כי בעברית המודרנית שתי המשמעויות נכתבות באותה צורה. הנס המיוחס למקרה זה הוא בנחש הנחושת עצמו.במקרא המילה"נֵס" משמשת פעמים רבות במשמעות של דגל, אות הרמה, תורן או סימן בולט הנראה למרחוק, ולא במשמעות המודרנית של "פלא". להלן כמה דוגמאות בולטות:1. נחש הנחושת"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס" (במדבר)כאן ברור שה"נס" הוא מתקן מוגבה, מעין מוט או תורן, שעליו הוצב נחש הנחושת כדי שכל העם יוכל לראותו.2. "שְׂאוּ נֵס""שְׂאוּ נֵס עַל הַגּוֹיִם" (ישעיהו)הנביא משתמש בדימוי של הרמת דגל או אות גלוי לעין, כדי לקרוא להתכנסות ולהודעה ציבורית.3. "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם""וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו)הנס הוא אות ההתאספות. כפי שבצבא קדום היו מתכנסים סביב הדגל, כך הנביא מתאר את קיבוץ הגלויות סביב האות האלוהי.4. "אֶל צִיּוֹן שְׂאוּ נֵס""אֶל צִיּוֹן שְׂאוּ נֵס" (ירמיהו)קריאה להניף דגל אזהרה או אות התכנסות לנוכח סכנה מתקרבת.5. "כַּנֵּס עַל הַגִּבְעָה""הָקִימוּ נֵס בָּאָרֶץ" (ירמיהו)גם כאן מדובר בדגל מלחמה או אות צבאי.6. "שורש ישי""וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים" (ישעיהו)שורש ישי מתואר כנס, כלומר כדגל או סמל שסביבו יתקבצו עמים.מעניין שגם בלשון הציונית החדשה נשמרה המשמעות המקראית הזאת. בשיר המפורסם:"שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל"המילים "נס" ו"דגל" מופיעות כמעט כמילים נרדפות. השיר עצמו שואב השראה מפסוק בירמיהו:"שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה"וזו דוגמה יפה לכך שהמשמעות המקראית של "נס" כ"דגל מורם" המשיכה לחיות בעברית החדשה.מתוך מכלול הפסוקים עולה שה"נס" הוא דבר שמרימים, מציבים, נושאים או עומדים סביבו. כלומר, מדובר בחפץ גלוי לעין המשמש כאות, סימן או דגל, ולא בהכרח בפלא על־טבעי.זה אפילו מחזק את הטענה המרכזית במאמר שלך: אם נקרא את המילה "נס" בכל מקום במשמעות המודרנית של "פלא", נגיע לאבסורדים. כך גם לגבי "חשבון". כאשר התורה מספרת על כיבוש ערים, "חשבון" היא עיר; כאשר אדם עורך חישובים, "חשבון" הוא פעולה שכלית. הכתיב זהה, אך ההקשר שונה.ועל דרך ההומור, אם מתעלמים מההקשר לחלוטין, אפשר להגיע לפרשנויות משונות. כשם שאין לזהות את "חשבון" העיר עם לימודי חשבון וחשבונאות, כך אפשר היה לטעון בטעות ש"הנס" שעליו הונח נחש הנחושת הוא מותג מסחרי כלשהו כמו NESTLE למשל.. (גלידה טעימה ולא מתקשה מידי במקפיא מה שמעיד שהיא גם אייכותית) עצם האבסורד שבטענה ממחיש עד כמה מסוכן לפרש מילים ללא הקשרן המקורי.הומונימים במקראבלשון קוראים לתופעה זו "הומונימים" - מילים זהות בכתיב או בצליל אך שונות במשמעות.דוגמאות נוספות:
בכל המקרים הללו, ההקשר הוא שמכריע את המשמעות.סיכוםהמילה "חשבון" שבפרשת כיבוש סיחון אינה קשורה לחשבונאות, ללימודי מתמטיקה או למקצוע הוראת החשבון. מדובר בשם של עיר אמורית קדומה. בדומה לכך, "בנותיה" הן ערי בת ולא בנות אנושיות. העובדה שמילים שונות חולקות את אותו הכתיב אינה יוצרת ביניהן זהות משמעותית.קריאה נכונה של המקרא מחייבת לשים לב להקשר, ללשון ולמבנה הפסוק. ללא כללים אלו ניתן להגיע לפרשנויות משעשעות, אך גם שגויות לחלוטין. דווקא הדוגמאות של "חשבון", "יראה" ו"נס" מלמדות עד כמה חשוב להבחין בין צורה חיצונית של מילה לבין משמעותה האמיתית בתוך הטקסט.משמעותה של מילה במקרא אינה נקבעת על פי מה שהיא מזכירה לקורא המודרני, אלא על פי ההקשר הלשוני, ההיסטורי והספרותי שבו היא מופיעה. אחרת, כל עיר תהפוך למקצוע, כל דגל יהפוך לפלא, וכל דמיון בצליל ייחשב כהוכחה לפרשנות. |
הגרנות כמרכז החיים החקלאיים בתקופת המקרא: משמעות המילה "גרנות" בספר שמואל וחשיבותה הכלכלית, החברתית והדתית בתנ״ך.
המילה "גרנות" בספר שמואלוַיַּגִּ֥דוּ לְדָוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה פְלִשְׁתִּים֙ נִלְחָמִ֣ים בִּקְעִילָ֔ה וְהֵ֖מָּה שֹׁסִ֥ים אֶת–הַגֳּרָנֽוֹת: וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בַּֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַאֵלֵ֣ךְ וְהִכֵּ֔יתִי בַּפְּלִשְׁתִּ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל דָּוִ֗ד לֵ֚ךְ וְהִכִּ֣יתָ בַפְּלִשְׁתִּ֔ים וְהוֹשַׁעְתָּ֖ אֶת קְעִילָֽה: פרשת סלע המחלוקת.מבואהמילה "גרנות" מופיעה בתנ"ך במספר מקומות ומתארת חלק חשוב מאוד מחיי היום־יום בתקופת המקרא. כדי להבין את משמעות המילה ואת חשיבותה, נבחן את הופעתה בספר שמואל."וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר: הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת־הַגֳּרָנוֹת."פסוק זה מתאר מצב שבו הפלשתים תוקפים את העיר קעילה ושודדים את הגרנות. כדי להבין מדוע היה זה אירוע חמור כל כך, יש להבין תחילה את משמעות המילה "גרנות".פירוש המילהגרנות היא צורת הרבים של גורן.הגורן הייתה שטח פתוח שבו היו החקלאים מביאים את התבואה לאחר הקציר. במקום זה היו מבצעים את פעולות הדיש והזרייה, שבאמצעותן הפרידו בין גרעיני החיטה או השעורה לבין המוץ והפסולת. לאחר מכן היו אוספים את התבואה לשימוש כמזון או לאחסון.הגורן הייתה מרכז חשוב בחיי החקלאים, משום שבה נקבעה הצלחת היבול החקלאי של השנה.משמעות המילה בפסוקבפסוק מספר שמואל מסופר כי הפלשתים "שוסים את הגרנות", כלומר בוזזים ושודדים את התבואה שנאספה בהן.מעשה זה היה חמור במיוחד מכמה סיבות:
הפלשתים לא הסתפקו בלחימה נגד העיר עצמה, אלא תקפו גם את המשאב החיוני ביותר לקיומה: התבואה.הגורן כסמל לשפעבמקומות רבים בתנ"ך הגורן מסמלת שפע, ברכה והצלחה חקלאית.לדוגמה, בספר יואל נאמר:"וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר."בפסוק זה הגרנות מלאות בתבואה, ולכן הן מבטאות ברכה ושפע שניתנו לעם. כאשר הגרנות מלאות, יש מזון, ביטחון כלכלי ותקווה לעתיד.הגורן כמקום עבודהבספר רות נאמר:"הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה."מכאן ניתן ללמוד שהגורן הייתה גם מקום עבודה מרכזי. שם עסקו בעיבוד התבואה לאחר הקציר. בועז נמצא בגורן כדי להשגיח על היבול ולעבוד בו.הגורן כמקום בעל חשיבות היסטורית ודתיתבספר שמואל מסופר גם על גורן ארוונה היבוסי:"וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן."דוד המלך רכש את הגורן כדי להקים בה מזבח לבורא עולם. בהמשך הפך המקום לאחד המקומות הקדושים ביותר לעם ישראל. דוגמה זו מלמדת שהגורן לא הייתה רק מקום חקלאי, אלא לעיתים גם מקום בעל חשיבות רוחנית.מה ניתן ללמוד מהמילה "גרנות"מן המילה "גרנות" ניתן ללמוד על אורח החיים בתקופת התנ"ך:
ההבדל בין "שׁוֹסִים את הגרנות" לבין "מְשַׁסְּפִים את הגרונות"למרות הדמיון בצליל בין המילים גרנות וגרונות, אלו שתי מילים שונות לחלוטין במשמעותן.בפסוק מספר שמואל נאמר:"וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת־הַגֳּרָנוֹת"המילה שוסים פירושה בוזזים או שודדים, וגרנות הן מקומות שבהם אוספים ומעבדים את התבואה. לכן משמעות הביטוי היא שהפלשתים שודדים את התבואה ואת רכושם החקלאי של תושבי קעילה.לעומת זאת, גרונות היא צורת הרבים של גרון, חלק בגוף האדם. המילה משספים פירושה חותכים או פוצעים פציעה קשה. לכן הביטוי "משספים את הגרונות" מתאר פגיעה פיזית בבני אדם.ההבדל העיקרי הוא שבפסוק מספר שמואל מדובר בפגיעה כלכלית ובחקלאות, כלומר בגניבת מזון ויבול, ואילו הביטוי "משספים את הגרונות" מתאר פגיעה גופנית בבני אדם. הדמיון בין המילים נובע מצלילן הקרוב, אך משמעותן שונה לחלוטין: גרנות קשורות לתבואה ולחקלאות, ואילו גרונות קשורים לגוף האדם.סיכוםהמילה "גרנות" היא צורת הרבים של "גורן", המקום שבו עיבדו ואחסנו את התבואה לאחר הקציר. בספר שמואל מסופר שהפלשתים שדדו את הגרנות של תושבי קעילה, ובכך פגעו במקור המזון והפרנסה שלהם. דוגמאות נוספות מן התנ"ך מלמדות שהגורן הייתה לא רק מקום עבודה חקלאי, אלא גם סמל לשפע, לברכה ולעיתים אף מקום בעל חשיבות דתית והיסטורית. לכן המילה "גרנות" מבטאת הרבה יותר ממקום פיזי; היא משקפת את מרכז החיים הכלכליים והחברתיים של האדם בתקופת המקרא. |
תִּשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר– משלטון לשררה: שורש המילה שר"ר ומשמעויותיו מן המקרא ועד העברית החדשה
"תִּשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" – עיון לשוני בשורש שר"ר ובתופעת ההדגשה במקראמבואהלשון המקראית עושה שימוש באמצעים שונים כדי להדגיש רעיון, להעצים טענה או לבטא רגש. אחת הדרכים הבולטות היא צירוף של פועל עם מקור מוחלט מאותו שורש. ביטוי מעניין מסוג זה מופיע בדברי דתן ואבירם למשה במחלוקת קורח:הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֨נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַֽהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי-תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵֽר: פרשת קורח חוקת.פסוק זה אינו רק טענה פוליטית נגד משה, אלא גם דוגמה חשובה למבנה לשוני מקראי המלמד על משמעותה של השררה ועל האופן שבו העברית המקראית יוצרת הדגשה.השורש שר"ר ומשמעותוהמילה "תִּשְׂתָּרֵר" נגזרת מן השורש שר"ר, הקשור למושגי שלטון, הנהגה וסמכות.מן השורש הזה נגזרות מילים נוספות:
המונח "שררה" מציין מצב שבו אדם מחזיק בכוח שלטוני או בסמכות על אחרים.בניין התפעלבפסוק נאמר:"תִּשְׂתָּרֵר"זהו פועל בבניין התפעל.בניין התפעל מבטא לעיתים:
לכן "להשתרר" פירושו:
בדברי דתן ואבירם, הפועל מבטא את טענתם שמשה איננו רק מנהיג, אלא מבקש לשלוט ולהחזיק במעמד של אדון על העם.מהו "הִשְׂתָּרֵר"?המילה השנייה בפסוק:"הִשְׂתָּרֵר"אינה פועל רגיל אלא מקור מוחלט.המקור המוחלט הוא צורה דקדוקית מיוחדת בעברית המקראית, המשמשת פעמים רבות להדגשה.כאשר המקור המוחלט מופיע לצד פועל מאותו השורש, הוא מחזק את משמעותו.לדוגמה:
כך גם:"תִּשְׂתָּרֵר ... הִשְׂתָּרֵר"כלומר:"האם אתה מבקש באמת להשתרר עלינו?"או:"האם אתה עומד למשול עלינו באופן מלא?"התפתחות המושג "שררה"במהלך הדורות המילה "שררה" התרחקה מעט ממשמעותה המקראית.בלשון המקרא:
בעברית החדשה:
הקונוטציא השלילית הזאת כבר מורגשת בדברי דתן ואבירם, המשתמשים בפועל "תשתרר" כביקורת כלפי משה.הבחנה בין פועל, שם ותוארמן הבחינה הלשונית חשוב להבחין:
לכן אין לומר ש"השתרר" הוא תואר הפועל. מבחינה דקדוקית הוא צורת מקור המשמשת לחיזוק ולהעצמת משמעות הפועל שלפניה.סיכוםהביטוי:"תִּשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר"מהווה דוגמה יפה לעושר הלשון המקראית. השורש שר"ר קשור לרעיון הסמכות והשלטון, והפועל "תשתרר" מתאר פעולה של הפעלת שררה. צירוף המקור המוחלט "השתרר" לאחר הפועל אינו יוצר משמעות חדשה אלא מדגיש ומחזק את הטענה. |
לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכֹּל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכֹּל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל– נחל אשכול: על קביעת שמות, זיכרון המאורע ודרך הסיפור בתורה
דבר התורה- פרשת מקרא העדה- שלח לך:וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת: וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם:וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמּוֹנִים וּמִן הַתְּאֵנִים:לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכֹּל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכֹּל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.נחל אשכול: על קביעת שמות, זיכרון המאורע ודרך הסיפור בתורהבמהלך תיאור מסעם של המרגלים בארץ, התורה מציינת תחילה:"וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם."הפסוק מדגיש יחס של קדימות בזמן. חברון קדמה לצוען מצרים, ונבנתה לפניה בשבע שנים. זוהי קביעת סדר בין שני מקומות, כאשר האחד קודם לשני.לאחר מכן עוברת התורה לתיאור מקום נוסף:"וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל."שם כרתו המרגלים:"אֶשְׁכֹּל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם."ומיד לאחר מכן מסבירה התורה:"לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכֹּל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכֹּל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."לפי הפסוק עצמו, שמו של המקום נקבע על שם המאורע שהתרחש בו. המרגלים כרתו ממנו אשכול ענבים, ועל אודות אותו אשכול נקרא המקום:"נַחַל אֶשְׁכֹּל."הפסוק קושר במפורש בין השם לבין המעשה. השם אינו מופיע ככינוי מקרי למקום, אלא כשם שנקבע בעקבות אירוע מסוים שנזכר בתורה.יש בפרשה נקודה נוספת ומעניינת, הקשורה ללשון ולדרך הסיפור.התורה מספרת תחילה:"וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל."ורק לאחר מכן מסבירה:"לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכֹּל."כלומר, הקורא פוגש את השם "נחל אשכול" עוד לפני שקיבל את ההסבר לשם זה.מבחינת דרך הכתיבה, המספר משתמש בשם המוכר של המקום כבר בעת תיאור המאורע, ורק לאחר מכן מגלה לקורא מדוע נקרא המקום בשם זה. במילים אחרות, הסיפור מסופר לאחר שהשם כבר התקבע, ולכן המספר משתמש בשם המוכר לקורא מראש.יש בכך דרך מעניינת של מסירת מידע. במקום לעצור את רצף הסיפור כדי להסביר מיד את מקור השם, המספר ממשיך את העלילה, משתמש בשם המוכר, ורק אחר כך מספק את ההסבר. כך נשמר רצף הקריאה, והמאורע מסופר באופן קצר וברור יותר.לפי ההדגשים שבפסוקים, השם "נחל אשכול" משמר את זכר המאורע שהתרחש במקום. המרגלים הביאו משם אשכול ענבים, והאשכול הפך לחלק מן השם שניתן למקום. במקביל, דרך הסיפור מלמדת כיצד ניתן לספר על מקום בשמו המוכר עוד לפני הסברת מקור השם, ורק לאחר מכן לגלות לקורא את הסיבה שבגללה נקבע אותו שם. בכך משתלבים יחד המאורע, קביעת השם ודרך הכתיבה שבה בחר המספר למסור את הסיפור.מן הפסוקים ניתן גם ללמוד שבאותו מקום היו גפנים וענבים. המרגלים כרתו משם זמורה ואשכול ענבים גדול, ואף נשאוהו במוט בשניים. אפשר שהיו שם כרמים באותה עת, והדבר מלמד על תנובת הענבים במקום. האם היה זה מקום הידוע בענביו המשובחים יותר ממקומות אחרים? שאלה זו דורשת בירור נוסף, ואינה מפורשת בפסוקים שלפנינו. |
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ– הושע בן נון ויהושע בן נון: השם שהוסיף משה עם השליחות לתור את הארץ והזכיר שינוי שמות קודמים
הושע בן נון ויהושע בן נון: השם שנוסף עם השליחות לארץדבר התורה- פרשת מקרא העדה שלח לך:וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהֹוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:...לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן...אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ.הושע בן נון ויהושע בן נון: השם שנוסף עם השליחות לארץבפרשת "מקרא העדה" מונה התורה את שמות האנשים שנשלחו לתור את ארץ כנען. בין כל השמות מופיע:"לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן."זהו השם שבו נקרא האיש בעת מניין השליחים. התורה מציגה אותו יחד עם שאר נשיאי השבטים שנשלחו לתור את הארץ.לאחר מכן שבה התורה ומדגישה:"אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ."מיד לאחר מכן נאמר:"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ."מן הפסוקים עולה כי האיש שאנו מכירים בעיקר בשם יהושע נקרא תחילה בשם הושע בן נון. התורה מדגישה את השם שבו הופיע בעת מניין המרגלים, ולאחר מכן מתארת שמשה קרא לו בשם חדש:"יְהוֹשֻׁעַ."כלומר, משה הוסיף לשמו של הושע את האות י', ומאותו רגע התורה מציינת את שינוי השם.הדבר מזכיר את שינוי שמותיהם של אברם ושרי. בורא עולם שינה את שמותיהם לאברהם ושרה במסגרת הברית:אברם נעשה אברהם.שרי נעשתה שרה.ואילו כאן מתואר שינוי שם מסוג אחר. לא בורא עולם הוא המשנה את השם, אלא משה רבנו:"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ."לפי ההדגשים שבפסוקים, הושע בן נון נמנה עם השליחים שנבחרו לתור את הארץ:"לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן."ואילו עם השליחות עצמה מודגש שינוי שמו:"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ."כך מציבה התורה זה לצד זה את שמו הראשון, הושע, ואת השם שבו הוא מוכר לדורות, יהושע, כשהאות י' נוספה לשמו על ידי משה בעת שליחתו לתור את הארץ. |
כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים– שימו לב לשימוש במילה עולם ולא במילה ארץ.
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: קַ֚ח אֶת-הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִֽהַרְתָּ֖ אֹתָֽם: וְכֹֽה-תַעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶֽעֱבִ֤ירוּ תַ֨עַר֙ עַל-כָּל-בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ: וְלָֽקְחוּ֙ פַּ֣ר בֶּן-בָּקָ֔ר וּמִ֨נְחָת֔וֹ סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן וּפַר-שֵׁנִ֥י בֶן-בָּקָ֖ר תִּקַּ֥ח לְחַטָּֽאת: וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת-הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִ֨קְהַלְתָּ֔ אֶֽת-כָּל-עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְהִקְרַבְתָּ֥ אֶת-הַלְוִיִּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְסָֽמְכ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-הַלְוִיִּֽם: וְהֵנִיף֩ אַֽהֲרֹ֨ן אֶת-הַלְוִיִּ֤ם תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָי֕וּ לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת יְהֹוָֽה: המנחה- בהעלותך.קַ֚ח אֶת-הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִֽהַרְתָּ֖ אֹתָֽם:הטהרה של הלוי, היתה לאחר הגלות, בגלות כפי שנלמד בספר דברים דבקו בישראל אורחות זרים,לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּן כְּכֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל-הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו: כִּ֥י לֹֽא-בָאתֶ֖ם עַד-עָ֑תָּה אֶל-הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל-הַֽנַּֽחֲלָ֔ה אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: פרשת בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה.לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּן כְּכֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹםיען כי לעשות כישר בעיניהם בעת ההיא היתה כי הם עדין לא ירשו את הארץ:כִּ֥י לֹֽא-בָאתֶ֖ם עַד-עָ֑תָּה אֶל-הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל-הַֽנַּֽחֲלָ֔ה אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ:ובמקום הזה, המקום שבחר בורא עולם לשום שמו שמה, שם יעשה הישר בעיני יהוה ועד עברם את הירדן הם לא יכלו לעשות בגלות את הישר בעיני הבורא במקום הזה, כי רק במקום הזה של המנוחה והנחלה של ישראל יעשו שלא ככול שעשו לפני, גם כי מאוד קשה לקיים שאתה בארץ נכר וגם מאוד קשה לקיים שלאדם אין מנוחה.רק בארץ הזאת אתה יכול לעשות כישר בעיני הבורא וגם כי לשם כך נתן לך בורא עולם את הארץ הזאת:שְׁמֹ֣ר וְשָֽׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כָּל-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַ֩עַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַֽחֲרֶ֨יךָ֙ עַד-עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַֽעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: פרשת בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה.תַֽעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:במקום שבחר לשום שמו בו ולא במקום אחר.כנלמד גם מדבר יהושע, היה נדרש להסיר מעל העם את הטומאות והתועבות שדבקו בהם:וְעַתָּה יְראוּ אֶת יְהוָה וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת יְהוָה: וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת יְהוָה בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר (בעבר) מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת יְהוָה: יהושע.וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם-בְּעֵבֶר הַנָּהָרוּבְמִצְרַיִםעבר הנהר זאת חרן ממנה יצא אברהם:וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן (וארב) וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק: יהושע.מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָםשימו לב לשימוש במילה עולם ולא במילה ארץ.ומשכך היה צריך לטהר גם כהשלה של מנהגים או *טומאות שדבקו בישראל וגם בלוי. וזאת כדי שהלוי והלוי כהן יהיו נכונים לשרת בקודש , ברור מפה שבעת שישוב בורא עולם את שבות עמו, טהרה זאת תעשה שוב.*על משל ההבדלה בין ישראל ללוי, יש דברים שהם טמאים ללוי ולא טמא לישראל, אותו הדבר עם ישראל ביחס לגויים, יש דברים שנחשב טמא לישראל אך לא טמא לגויים.מאוד מעניין מקרה גלות הארץ שגם במקרה הזה דובר על עת גלות שאין מלך בישראל, העת היתה סוף עת שפוט השופטים ומשכך איש הישר בעיניו יעשה:וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ: בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה: שופטים.אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ:גלות של בורא עולם מעמנו משולה מבחינת איש הישר בעיניו יעשה, במצב גלות בחוץ לארץ כמו של לפני עבור את הירדן ומשכך כמו בעת גלות בחוץ לארץ כך בסוף שפוט השופטים בארץ איש הישר בעיניו יעשה וזאת בביתו ובשעריו.ממגילת רות ניתן ללמוד יותר על מה הדבר אומר שאין מלך בישראל ומי המלך.נעמי ומשפחת יצאו מהארץ בעת הזאת:וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו: וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נָעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי–בָנָ֣יו | מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵי–מוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּ–שָֽׁם: רות.נעמי ורות שבו ארצה כששב המלך לפקוד את עמו:וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי–פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת–עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם: רות.ברור שבעת הזה שבורא עולם לא היה עמנו הייתה עת רעב ועת שאין בה מנוחה.גם במקרה גלות של אין מלך בארץ ואיש הישר בעיניו יעשה נעשה כמו בעת של לפני שישראל עברו את הירדן כבעת גלות מן הארץ:פרשת ברכה וקללה- איש הישר בעיניו יעשה. |
וְאָֽנֹכִ֗י מַֽעֲשֵׂיהֶם֙ וּמַחְשְׁבֹ֣תֵיהֶ֔ם בָּאָ֕ה לְקַבֵּ֥ץ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֖ם וְהַלְּשֹׁנ֑וֹת וּבָ֖אוּ וְרָא֥וּ אֶת־כְּבוֹדִֽי- בעת הזאת אנו עדיין נהיה נבדלים בשפתינו מיתר הגויים.
דַּבֵּ֤ר אֶֽל-אַהֲרֹן֙ וְאֶל-בָּנָי֣ו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָֽרֲכ֖וּ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם: יְבָֽרֶכְךָ֥ יְהֹוָ֖ה וְיִשְׁמְרֶֽךָ: יָאֵ֨ר יְהֹוָ֧ה | פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: יִשָּׂ֨א יְהֹוָ֤ה | פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: וְשָׂמ֥וּ אֶת-שְׁמִ֖י עַל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאֲנִ֖י אֲבָֽרְכֵֽם: המנחה בהעלתך.
וְשָׂמ֥וּ אֶת-שְׁמִ֖י עַל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽאֲנִ֖י אֲבָֽרְכֵֽם:
בפיוט יה שמע אביונך כתוב-
בנו נקרא שמך, אדני עשה למען שמך.
בנו בישראל, לא אצל הגרמנים.
ואנחנו עברים.
ומשכך מה הדבר אומר שהשם של האדם ומשפחתו הוא גולדקנופף-
גולדנקנופף הוא שם שאינו ישראלי ואינו עברי.
במקרה של גולדקנופף, מבחינת משפחת שפות, הוא לא שם ממשפחת שם, לא ממשפחות אברהם.
יש ענין עם השמות.
בורא עולם הוא שהשם את השם לישראל, לאברהם וגם לשרה.
למחשבה,
חשוב לזכור העמים נחלקו לפי לשונות לפי שפות.
מלאך בורא עולם נתן לישמע-אל את שמו, השם הוא שם בשפה העברית.
הערבים לא אומרים ישמע-אל, הם אומרים בשפתם- איסמע-איל.
וְאָֽנֹכִ֗י מַֽעֲשֵׂיהֶם֙ וּמַחְשְׁבֹ֣תֵיהֶ֔ם בָּאָ֕ה לְקַבֵּ֥ץ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֖ם וְהַלְּשֹׁנ֑וֹת וּבָ֖אוּ וְרָא֥וּ אֶת־כְּבוֹדִֽי׃ ישעיהו.
לא מדובר פה על שפה אחת. בכל הלשונות.
בעת הזאת אנו עדיין נהיה נבדלים בשפתינו מיתר הגויים.
זה מחזק את טענתי שיש לעברת את השמות.
זמר למזמור והזמיר לזמורה- על המשל הזה- וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:
שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָֽסַפְתָּ֖ אֶת-תְּבֽוּאָתָֽהּ: פרשת בהר סיני.תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ.תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ.שש שנים זורעים וזומרים, לא כך בשנה השביעית:וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֹ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר: פרשת בהר סיני.שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע- בשנה זאת לא זורעים בשדה.וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר- בשנה זאת לא זומרים את הכרם.בהמשך בפרשת המרגלים נדרשו המרגלים להביא עימם מפרי הארץ והימים היו ימי ביכורי ענבים:יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: שְׁלַח-לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֨רוּ֙ אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר-אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם: וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה: וְאֵ֖לֶּה שְׁמוֹתָ֑ם לְמַטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן שַׁמּ֖וּעַ בֶּן-זַכּֽוּר: לְמַטֵּ֣ה שִׁמְע֔וֹן שָׁפָ֖ט בֶּן-חוֹרִֽי: לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֔ה כָּלֵ֖ב בֶּן-יְפֻנֶּֽה: לְמַטֵּ֣ה יִשָּׂשכָ֔ר יִגְאָ֖ל בֶּן-יוֹסֵֽף: לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נֽוּן: לְמַטֵּ֣ה בִנְיָמִ֔ן פַּלְטִ֖י בֶּן-רָפֽוּא: לְמַטֵּ֣ה זְבוּלֻ֔ן גַּדִּיאֵ֖ל בֶּן-סוֹדִֽי: לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן-סוּסִֽי: לְמַטֵּ֣ה דָ֔ן עַמִּיאֵ֖ל בֶּן-גְּמַלִּֽי: לְמַטֵּ֣ה אָשֵׁ֔ר סְת֖וּר בֶּן-מִֽיכָאֵֽל: לְמַטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֔י נַחְבִּ֖י בֶּן-וָפְסִֽי: לְמַטֵּ֣ה גָ֔ד גְּאוּאֵ֖ל בֶּן-מָכִֽי: אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת-הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ: וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַֽעֲלִיתֶ֖ם אֶת-הָהָֽר: וּרְאִיתֶ֥ם אֶת-הָאָ֖רֶץ מַה-הִ֑וא וְאֶת-הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶֽחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם-רָֽב: וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר-הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם-רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר-הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים: וּמָ֣ה הָ֠אָ֠רֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם-רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ-בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם-אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים: וַֽיַּעֲל֖וּ וַיָּתֻ֣רוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ מִמִּדְבַּר-צִ֥ן עַד-רְחֹ֖ב לְבֹ֥א חֲמָֽת: וַיַּֽעֲל֣וּ בַנֶּ֘גֶב֘ וַיָּבֹ֣א עַד-חֶבְרוֹן֒ וְשָׁ֤ם אֲחִימָן֙ שֵׁשַׁ֣י וְתַלְמַ֔י יְלִידֵ֖י הָֽעֲנָ֑ק וְחֶבְר֗וֹן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ נִבְנְתָ֔ה לִפְנֵ֖י צֹ֥עַן מִצְרָֽיִם: וַיָּבֹ֜אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן-הָֽרִמֹּנִ֖ים וּמִן-הַתְּאֵנִֽים: לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר-כָּֽרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פרשת מקרא העדה- שלח לך.וַיָּבֹ֜אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֗ל וַיִּכְרְת֨וּ מִשָׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד וַיִּשָּׂאֻ֥הוּ בַמּ֖וֹט בִּשְׁנָ֑יִם וּמִן-הָֽרִמֹּנִ֖ים וּמִן-הַתְּאֵנִֽים: לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא קָרָ֖א נַ֣חַל אֶשְׁכּ֑וֹל עַ֚ל אֹד֣וֹת הָֽאֶשְׁכּ֔וֹל אֲשֶׁר-כָּֽרְת֥וּ מִשָּׁ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:זמורה הוא הזמור:וַיִּכְרְת֨וּ מִשָׁ֤ם זְמוֹרָה֙ וְאֶשְׁכּ֤וֹל עֲנָבִים֙ אֶחָ֔ד:הכתובה עוסקת בשפה מאוד מענין לחשוב על כך כעת זמיר, עת ביכורי הענבים הם עת זמיר במילה זמיר יש גם את המילה זמר.זמר למזמור והזמיר לזמורה.הקציר הוקבל לבצירת הענבים, כקציר לשדה הבציר לכרם:אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת-עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ: פרשת בהר סיני.סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹרוְאֶת-עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑רצריך לחשוב על הדבר בעתות שלום:הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה: בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהוָה: ישעיהו.(את הדברים האלה הקריא שמיר בעת ביקורו של הנשיא אנואר סאדאת בכנסת ישראל.אני זוכרת את הימים האלה, הייתי שם. אלה היו ימים יפים מאוד) |
שפה- בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֨ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה– אפשר לחשוב כך בשני מובנים: נפלאנו כשהאות א' לא מוחסרת וגם נפלינו, כמו הפלה.
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה רְ֠אֵה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֨רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃ וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הֽוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה׃ וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַֽהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ׃ וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֨יךָ֙ הֹֽלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃ וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֨ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָֽעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם׃ ויקהל.בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֨ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָֽנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כָּֽל־עַמְּךָ֙ אֶֽעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכָל־הָאָ֖רֶץ וּבְכָל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כָל־הָ֠עָם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַֽעֲשֵׂ֤ה יְהוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃ ויקהל.כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד: לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ: גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ (ולא) וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם: ויקהל.נִפְלֵיתִיאפשר לחשוב כך בשני מובנים:נפלאתי כשהאות א', לא מוחסרתוגם נפליתי, כמו הפלה חסיד לו.. להפלות לטובה אדם, כי שהפלה את דוד בהשפטו.וַיַּֽעֲבֹ֨ר יְהוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהוָ֣ה ׀ יְהוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶֽאֱמֶֽת׃ נֹצֵ֥ר חֶ֨סֶד֙ לָֽאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃ וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֨רֶף֙ ה֔וּא וְסָֽלַחְתָּ֛ לַֽעֲוֹנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃ פרשת ויקהל. |
שפה- וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הַבְּרִ֣יחַ הַתִּיכֹ֑ן לִבְרֹ֨חַ֙ לברח את הבריח.
פרשת ויקהל- לימודי חודש חמישי שנת שבעים ושתים לקוממיות שהפכה לעצמאות.וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הַבְּרִ֣יחַ הַתִּיכֹ֑ן לִבְרֹ֨חַ֙לברח את הבריח..לִבְרֹ֨חַ֙ |
שפה- וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַֽעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם– וַיַּקְהֵ֣ל ולא יצבר.
וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֨נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃וַיִּקָּהֵ֨ל:התקהלו עליו...ולא הצטברו עליו..וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַֽעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃וַיַּקְהֵ֣לולא יצבר.וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ ויקהל.עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל:ולא ציבור.וכמובן שלא העדה המרוקאית או אשכנזית, או החלאבית וכל מיני גלויות..הם גם לא היו העדה המסרית... |
שפה- העם היה נדיב מאוד מאוד שהיה צריך לעצור את שטף התרומות, הפעולה הזאת וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵֽהָבִֽיא– תוארה בהמשלה לכלא, כמו אסיר שאוזקים ידיו כדי שלא יפשע, כך אסרו את ידיהם של העם מהביא:
קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה: פרשת ויקהל.כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ:וַיָּבֹ֨אוּ֙ כָּל־הַ֣חֲכָמִ֔ים הָֽעֹשִׂ֕ים אֵ֖ת כָּל־מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ אִֽישׁ־אִ֥ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים׃ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַֽעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ׃ וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּֽעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּחֲנֶה֮ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַֽעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵֽהָבִֽיא׃ וְהַמְּלָאכָ֗ה הָֽיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר׃ פרשת ויקהל.וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַֽעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ׃העם היה נדיב מאוד מאוד שהיה צריך לעצור את שטף התרומות, הפעולה הזאת תוארה בהמשלה לכלא, כמו אסיר שאוזקים ידיו כדי שלא יפשע, כך אסרו את ידיהם של העם מהביא:וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵֽהָבִֽיא׃התאור, הבחירה במשל הזה ממחישה את גודל נדיבות העם.הנדיבות הזאת באה לאחר חטא העגל, ולאחר הסליחה. נראה שהרצון לכפר על החטא מביא לנדיבות הזאת. להודות לבורא עולם על הסליחה בדרך הזאת. |
שפה- קול ענות חלושה.
| |||||||
פרשת כל הדברים האלה- הדגשי שפה.
וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא יְהוָ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ׃ וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ וְשֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה׃ פרשת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה.גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃וְשֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י:מאוד מעניין לראות את הדרך שקבעו שמות. יש פה סוג מנהג להשמת שמות כמו שמואל וכמו משה ששמו נקבע על פי בת פרעה, גם בת פרעה קבעה את שמו של על אותו הגיון על אותו רעיון:וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: בראשית.מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:למחשבה:וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ: מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם: תהלים.וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ: |
וַיֹּאמֶר֮ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם׃ עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָ֖ה מִכָּל־הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם׃ וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַֽהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל ׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶֽאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָֽאֱלֹהִֽים׃ פרשת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה.עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָ֖ה מִכָּל־הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם׃מזידעָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי: עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים: תהלים. |
וְשָֽׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֮ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָֽשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ׃ פרשת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה.וְנָֽשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ׃הדברים האלה נאמרו למשה, האיתך בלשון נקבה לכאורה, לכאורה כי כך נהוג בימינו. לא כך הדבר בתורתינו ובחוקת שפתינו. על חוקת השפה העיברית לפנות לגבר בלשון השאת לא אומר שהגבר הומו. אפשר לראות שגם בדבר בורא עולם לבני ישראל יש לשון נקבה יחיד. וזאת בריבוי, לא כך עם בנות בלשון נקבה יחידה, יש גם מקרים שדובר לבנות בלשון רבים בסיומת - "כם" ולא "כן".גם לבורא עולם יש פניה בלשון זכר ונקבה כהשגתכם. השגתכם אינה אומרת שכך הדבר. |
וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ- ייחודה של הגזית אינו בחומר הגלם עצמו, אלא בעיבוד המדויק שהיא עוברת. אבן שאינה מעובדת איננה גזית.
וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ׃ פרשת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה.נעזרתי ברובוטית של בינג כדי להבין את ההגדרה של אבן הגזית:גזית:אבן גזית היא אחד מחומרי הבנייה המזוהים ביותר עם אדריכלות קדומה בארץ ישראל ובמזרח הקדום. ייחודה של האבן אינו בחומר הגלם עצמו, אלא בעיבוד המדויק שהיא עוברת. למעשה, הסיתות הוא שמגדיר אותה: אבן שאינה מעובדת איננה גזית, אלא אבן גוויל.העיבוד כולל יישור של הפאות, יצירת זוויות מוגדרות ולעיתים גם עיצוב חזית האבן. תהליך זה מאפשר לאבן להשתלב בקיר בצורה הדוקה, יציבה ואסתטית. בזכותו ניתן לבנות קירות ישרים, שערים מונומנטליים ומבני שלטון מרשימים. כבר בתקופת המלוכה בישראל, במאות העשירית והתשיעית לפנה"ס, הופכת אבן הגזית לסמל של יכולת הנדסית. אתרים כמו מגידו, חצור, דן וירושלים מציגים שימוש נרחב באבני גזית בביצורים ובמבני קהליתיים.זאת אומרת שלצורך מזבח אבן מעובדת היא אבן מחוללת לשם כך.כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ׃החרב המעבדת את האבן היא המחללת.צריך לחשוב גם על שורש המילה חרב בדבר הזה, חרב זה כמו חורבן, להחריב. |
וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן– ארץ מושב ישראל, שהם יושבים והם לא בדרך וגם תשובה– שפה.
וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָֽאֵיפָ֖ה הֽוּא׃ פרשת מופת.נוֹשָׁ֑בֶתבמילה הזאת יש שני מילים לשבת- ארץ מושב ישראל, שהם יושבים והם לא בדרך וגם תשובה לארץ שיצאו ממנה יעקב ובניו למצרים.אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶתעל אותה לשון:וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: תהלים. |
וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָֽנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙ וּזְבַחְתֶּ֞ם לַֽיהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר רַ֛ק הַרְחֵ֥ק לֹֽא־תַרְחִ֖יקוּ לָלֶ֑כֶת הַעְתִּ֖ירוּ בַּֽעֲדִֽי׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י יוֹצֵ֤א מֵֽעִמָּךְ֙ וְהַעְתַּרְתִּ֣י אֶל־יְהוָ֔ה וְסָ֣ר הֶֽעָרֹ֗ב מִפַּרְעֹ֛ה מֵֽעֲבָדָ֥יו וּמֵֽעַמּ֖וֹ מָחָ֑ר רַ֗ק אַל־יֹסֵ֤ף פַּרְעֹה֙ הָתֵ֔ל לְבִלְתִּי֙ שַׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם לִזְבֹּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃ פרשת מופת. |
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת־כַּפַּ֖י אֶל־יְהוָ֑ה הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַֽיהוָ֖ה הָאָֽרֶץ׃וְאַתָּ֖ה וַֽעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהִֽים׃ וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל׃ וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה׃ |
הִנֵּ֨ה יַד־יְהוָ֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ פרשת מופת.הוֹיָ֗ההויה מלשון היות אהיה.וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶֽהְיֶה אֲשֶׁר אֶֽהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶֽהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶֽם: שמות.וַיְהִ֣י בָרָ֔ד וְאֵ֕שׁ מִתְלַקַּ֖חַת בְּת֣וֹךְ הַבָּרָ֑ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד אֲ֠שֶׁר לֹֽא־הָיָ֤ה כָמֹ֨הוּ֙ בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָ֖ז הָֽיְתָ֥ה לְגֽוֹי׃ פרשת מופת. |
וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃ וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ פרשת מוֹפֵ֑ת.שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔להשימוש במילה שכבה לשכבת טל , מחזקת את ההסבר ששכבת זרע, לא קשור למשכב.טומאת שכבת זרע- פרשת קדשים.שִׁכְבַת-זָ֑רַע- פרשת הטמא והטהור. |
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן קַ֣ח מַטְּךָ֣ וּנְטֵֽה־יָדְךָ֩ עַל־מֵימֵ֨י מִצְרַ֜יִם עַֽל־נַהֲרֹתָ֣ם ׀ עַל־יְאֹֽרֵיהֶ֣ם וְעַל־אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כָּל־מִקְוֵ֥ה מֵֽימֵיהֶ֖ם וְיִֽהְיוּ־דָ֑ם וְהָ֤יָה דָם֙ בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּבָֽעֵצִ֖ים וּבָֽאֲבָנִֽים׃ פרשת מוֹפֵ֑ת.עַל־יְאֹֽרֵיהֶ֣ם וְעַל־אַגְמֵיהֶ֗ם וְעַ֛ל כָּל־מִקְוֵ֥ה מֵֽימֵיהֶ֖ם.וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ בְּמַטֶּ֔ךָ עַ֨ל־הַנְּהָרֹ֔ת עַל־הַיְאֹרִ֖ים וְעַל־הָֽאֲגַמִּ֑ים וְהַ֥עַל אֶת־הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ פרשת מוֹפֵ֑ת.עַ֨ל־הַנְּהָרֹ֔ת עַל־הַיְאֹרִ֖ים וְעַל־הָֽאֲגַמִּ֑יםהיאורים כמו הנהרות והאגמים, בלשון רבים.כנראה הכוונה ליאור ולכל הנמשך ממנו, כמו נחל שיש לו ראש אחד, והוא מתפצל לכמה ערוצים ממנו.כמו במקרה הזה:וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת: בראשית. |
וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּֽחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם׃וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ פרשת מוֹפֵ֑ת. |
נראה שמר גבלס לא ידע את יוסף גם הוא, אם הוא היה יודע מי היה יוסף ומה יוסף היה אומר לו על רצונו להשמיד את זרעו, הוא היה מסיר את השם יוסף מתעודת הזהות שלו.
וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃חשבתי על הדבר בענין יוסף גבלס הקרוי על שם יוסף וביקש להשמיד את זרעו של יוסף, מבחינת פרעה שידע את יוסף ופרעה שלא ידע את יוסף, אפשר להמשיל את שלטו הנאצים כשילטו שבא אחרי שלטון שידע את יוסף במשמעות שלא רצה להשמיד את זרעו של יוסף. במשמעות שלהבדיל מפרעה שידע את יוסף, פרעה שלא ידע את יוסף, לא ידע את בורא עולם.נראה שמר גבלס לא ידע את יוסף גם הוא, אם הוא היה יודע מי היה יוסף ומה יוסף היה אומר לו על רצונו להשמיד את זרעו, הוא היה מסיר את השם יוסף מתעודת הזהות שלו.בדברים שלהלן, אפשר לראות את מעשי פרעה שלא ידע את יוסף כמעשי היטלר ויוזף גבלס ואת הסימפוטומים של העת ההיא לעת של היטלר, כולל הקאפו, כולל מעשי הגבורה ולא רק מעשי ההכחדה, כולל הברחת הילדים, כולל חסידי אומות עולם, במקרה הזה בת פרעה לימים אשת שלמה:וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֨רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃ וַתַּ֥הַר הָֽאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃ וְלֹֽא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַֽחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ וַתֵּֽתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּֽעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵֽאֶחָֽיו׃ וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃ וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֨נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃זה אבסורד שאדם שקוראים לו על שם יוסף משול לפרעה שלא ידע את יוסף.אם עסקינן בגבלס ופרופוגנדה שעשה בקרב עמו עם הפרסומת: "היהודים הם אסוננו" גם פרעה סימן בפני עמו את עם ישראל כאיום:וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃ הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃יש הקבלה בין פרעה שלא ידע את יוסף להיטלר ואנשיו/בני עמו, אני מצאתי הקבלה גם בין זה לזה:![]() מצאתי גם הקבלה בעניין סיר הבשר בין זה לזה:![]() "צעיר פוחז כמים" – עווד רון כהנא.ומפה המחשבה לעובדה שבסופו של יום עשינו שלום גם עם זה וגם עם זה:בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִֽהְיוּ֩ חָמֵ֨שׁ עָרִ֜ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם מְדַבְּרוֹת֙ שְׂפַ֣ת כְּנַ֔עַן וְנִשְׁבָּע֖וֹת לַֽיהוָ֣ה צְבָא֑וֹת עִ֣יר הַהֶ֔רֶס יֵֽאָמֵ֖ר לְאֶחָֽת׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֤ה מִזְבֵּ֨חַ֙ לַֽיהוָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּמַצֵּבָ֥ה אֵֽצֶל־גְּבוּלָ֖הּ לַֽיהוָֽה׃ וְהָיָ֨ה לְא֥וֹת וּלְעֵ֛ד לַֽיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם כִּֽי־יִצְעֲק֤וּ אֶל־יְהוָה֙ מִפְּנֵ֣י לֹֽחֲצִ֔ים וְיִשְׁלַ֥ח לָהֶ֛ם מוֹשִׁ֥יעַ וָרָ֖ב וְהִצִּילָֽם׃ וְנוֹדַ֤ע יְהוָה֙ לְמִצְרַ֔יִם וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֛יִם אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְעָֽבְדוּ֙ זֶ֣בַח וּמִנְחָ֔ה וְנָֽדְרוּ־נֵ֥דֶר לַֽיהוָ֖ה וְשִׁלֵּֽמוּ׃ וְנָגַ֧ף יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם נָגֹ֣ף וְרָפ֑וֹא וְשָׁ֨בוּ֙ עַד־יְהוָ֔ה וְנֶעְתַּ֥ר לָהֶ֖ם וּרְפָאָֽם׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא תִּֽהְיֶ֨ה מְסִלָּ֤ה מִמִּצְרַ֨יִם֙ אַשּׁ֔וּרָה וּבָֽא־אַשּׁ֥וּר בְּמִצְרַ֖יִם וּמִצְרַ֣יִם בְּאַשּׁ֑וּר וְעָֽבְד֥וּ מִצְרַ֖יִם אֶת־אַשּֽׁוּר׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלִ֣ישִׁיָּ֔ה לְמִצְרַ֖יִם וּלְאַשּׁ֑וּר בְּרָכָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ אֲשֶׁ֧ר בֵּֽרְכ֛וֹ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר בָּר֨וּךְ עַמִּ֜י מִצְרַ֗יִם וּמַֽעֲשֵׂ֤ה יָדַי֙ אַשּׁ֔וּר וְנַֽחֲלָתִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ ישעיהו.וְנָגַ֧ף יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם נָגֹ֣ף וְרָפ֑וֹא וְשָׁ֨בוּ֙ עַד־יְהוָ֔ה וְנֶעְתַּ֥ר לָהֶ֖ם וּרְפָאָֽם׃אֲשֶׁ֧ר בֵּֽרְכ֛וֹ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר בָּר֨וּךְ עַמִּ֜י מִצְרַ֗יִם וּמַֽעֲשֵׂ֤ה יָדַי֙ אַשּׁ֔וּר וְנַֽחֲלָתִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃בָּר֨וּךְ עַמִּ֜י מִצְרַ֗יִםהמחשבה היא כמובן אודות השלום עם זה לאחר זה, וחשוב שנזכור, כמו שהיה את כורש בתחילתו של יום, היה גם את פרעה של יוסף בתחילתו של יום, ככתוב:לֹֽא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצֽוֹ: ישעיהו.לקרוא עוד:בורא עולם לא הרג את פרעה. הוא הרג את בנו בכורו. בהמשכו של יום, בת פרעה נישאה לשלמה המלך. בת פרעה הייתה האשה הראשונה שאיתה הוא בנה את בית המקדש וגם את בייתו שלו עצמו. אביה של בת פרעה הזאת היה חותנו של שלמה, כמו יתרו שהיה חותנו של משה. המחשבה היא כמובן אודות השלום עם זה לאחר זה,יש גם ציווי לא לשכוח כי גר היינו במצריים מבחינת לזכור את הסבל ולא לעשות כפי שעשו לנו. |
לְכ֖וּ לְסִבְלֹֽתֵיכֶֽם׃ ולא לכו לשלום. וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם– ולא השבתתם אותם מעבודתם- שבואם משבית את הסבל מהעם.
וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַֽעַמְסֵֽס׃ שְׁמוֹת֙ – פרשת וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל.את ערי פתם ורעמסס בנו ישראל בעבודת פרך:בְּסִבְלֹתָ֑םוזאת :לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹהמובן למילה מסכנות במשפט זה קשור לאמור בתחילת המשפט :וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹהמס למען לענות מקיים את פרוש המלה המלא ומסביר את פשר הערים שבנו ישראל לפרעה למען ענות ישראל.עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔הלֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָֽמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַֽעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֨דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶֽעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ וָֽאֹמַ֗ר אַֽעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵֽעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ וְשָֽׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַֽאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלְכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ פרשת אלה שמות.פָּקַ֨דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶֽעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃העשוי להם:וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֔ן וַיֹּֽאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃ וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֨עְתִּי֙ אֶת־יְהוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לְכָה נָּ֡א דֶּרֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִמַּֽעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹֽתֵיכֶֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה הֵן־רַבִּ֥ים עַתָּ֖ה עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם׃ פרשת ואלה שמות.ניתן ללמוד על העשוי להם מדבר פרעה למשה לאחר מכן.לְכ֖וּ לְסִבְלֹֽתֵיכֶֽם׃ ולא לכו לשלום.וְהִשְׁבַּתֶּ֥ם אֹתָ֖ם מִסִּבְלֹתָֽם: ולא השבתתם אותם מעבודתם.(פרעה אמר למשה שבואם משבית את הסבל מהעם, הוא לא אמר למשה ואהרן שהם שהם מניאים את ישראל מלעבוד, הוא אמר שהם משביתים את העם מסבל ושיפסיק להפריע לו לגרום לעם סבל).ומהערים האלה יצא ישראל ממצרים:וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָֽאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָֽאֵיהֶֽם: וַיִּסְעוּ מֵֽרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָֽרִאשׁוֹן בַּֽחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָֽרִאשׁוֹן מִֽמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָֽצְאוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָֽיִם: במדבר. |
בלשון נקבה: וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֨אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃ וַיָּבֹ֥אוּ הָֽרֹעִ֖ים וַיְגָֽרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃
הדגשי שפה.
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַֽהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִֽהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃ אַתָּ֣ה תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַֽהֲרֹ֤ן אָחִ֨יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽאַרְצֽוֹ׃ וַֽאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹֽתֹתַ֛י וְאֶת־מֽוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וְלֹֽא־יִשְׁמַ֤ע אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָֽתַתִּ֥י אֶת־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהֽוֹצֵאתִ֨י אֶת־צִבְאֹתַ֜י אֶת־עַמִּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ וְיָֽדְע֤וּ מִצְרַ֨יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהֽוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃אם בסיבה עסקינן, מדובר בשפטים, במשפט ודין:וְהֽוֹצֵאתִ֨י אֶת־צִבְאֹתַ֜י אֶת־עַמִּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃שְׁפָטִ֖יםכפי שנאמר לאברהם:וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִֽהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַֽעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַֽחֲרֵי כֵן יֵֽצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדֽוֹל: |
בלשון נקבה:וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֨אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃ וַיָּבֹ֥אוּ הָֽרֹעִ֖ים וַיְגָֽרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִֽהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָֽרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּֽרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ |
לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָֽמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַֽעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֨דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶֽעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ וָֽאֹמַ֗ר אַֽעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵֽעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ וְשָֽׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַֽאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלְכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ פרשת אלה שמות.פָּקַ֨דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶֽעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃וַֽאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּובהמשך:וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לְכָה נָּ֡א דֶּרֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב׃ פרשת ואלא שמות.וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹהֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ |
וַיֹּ֨אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃ וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָֽאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַֽהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה׃וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֨יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְהִ֕י כִּֽי־יָרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃ פרשת ואלה שמות.שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָֽאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַֽהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה׃עַל־הָֽאָבְנָ֑יִם |
וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַֽהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֨אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃ וַיָּבֹ֥אוּ הָֽרֹעִ֖ים וַיְגָֽרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִֽהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָֽרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּֽרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָֽנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָֽעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הָֽעֲבֹדָֽה׃וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַֽאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹֽתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָֽאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃ פרשת ואלה שמות.וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹתוּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ןוַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִֽהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ןוַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹֽתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ןיִתְר֥וֹ חֹֽתְנ֖וֹכֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ןובהמשך:וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב ׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֨וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַֽעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹשלוש שמות לחותן משה, כהן מדין:רְעוּאֵ֖ליִתְר֥וֹיֶ֣תֶר |
כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר–תחשוב שאתה עובד אדמה בעת קציר, אתה עובד עבודה גופנית מאומצת כשהשמש קופחת מעלייך וחם ואין מזגן..
כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב: משלי עשרים וחמשכְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר:תחשוב שאתה עובד אדמה בעת קציר, אתה עובד עבודה גופנית מאומצת כשהשמש קופחת מעלייך וחם ואין מזגן.. ואז באה לרגע רוח קרה.. הנעימות של הרוח הקרה ברגע הזה נמשלת ל:צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיווכמו התחושה הזאת של הרוח הקרה הזאת ביום קייץ שאתה מזיע כך גם השליח הנאמן ביום הזה:וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב:ומשכך ברור מה זה היום הזה שנמשל לחום קציר חם חם חם.. וזה נמשל לכזה ביום הזה. |
הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ: משלי עשרים וחמשהֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ:כדי להבין מה זה הוקר נבין מה תהיה התוצאה באם לא תוקר:פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ:אם לא תוקר רגליך מבית רעיך החבר של ישבע ממך ברמת ברמה כזאת שכמו שאתה שבע לא בא לך לאכול עוד, כך גם החבר שלך ביחס אליך וביקוריך בביתו:וּשְׂנֵאֶךָ:במשמעות של לא בא לו לראות אותך עוד.. הגזמת בביקורך..זאת אומרת, אתה יכול לבקר את חברך, אך לא יותר מידי, במידה. |
תחילה כשלא היה לחם המצרים הביאו כסף בתמורה ללחם– וְלֶ֤חֶם אֵין֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב מְאֹ֑ד- אחר כך מכרו את הצאן והבקר, אחר כך את האדמה, אחר כך את עצמם.
שנות הרעב הגיעו ובאו גויים לשבר מזון אצל פרעה בארץ מצרים, גם המצרים בעצמם באו לשבר מזון אצל פרעה, אצל יוסף.זאת אומרת, שהיתה הבדלה בין העם לבין המושל ובמקרה הזה לעם המצרי בעת משילות פרעה בעת יוסף היה קנין משלו ואת הקנין הזה העמיד העם המצרי בתמורה למזון בעת הרעב, בעת המשבר הכלכלי, שלב אחר שלב מכרו המצרים את קנינם ובסופו של יום גם את עצמם. בשנים האלה העם המצרי הפך לעבד לפרעה מה שלא היה לפני שנות הרעב:וְלֶ֤חֶם אֵין֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב מְאֹ֑ד וַתֵּ֜לַהּ אֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ וְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן מִפְּנֵ֖י הָֽרָעָֽב׃ וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת־כָּל־הַכֶּ֨סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֨יִם֙ וּבְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשֶּׁ֖בֶר אֲשֶׁר־הֵ֣ם שֹֽׁבְרִ֑ים וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה׃ פרשת ויסע ישראל.תחילה כשלא היה לחם והמצרים הביאו כסף בתמורה ללחם:וְלֶ֤חֶם אֵין֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב מְאֹ֑דוַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת־כָּל־הַכֶּ֨סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֨יִם֙וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה׃ובהמשך שנגמר הכסף:וַיִּתֹּ֣ם הַכֶּ֗סֶף מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֮ וּמֵאֶ֣רֶץ כְּנַעַן֒ וַיָּבֹאוּ֩ כָל־מִצְרַ֨יִם אֶל־יוֹסֵ֤ף לֵאמֹר֙ הָֽבָה־לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם וְלָ֥מָּה נָמ֖וּת נֶגְדֶּ֑ךָ כִּ֥י אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃ וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ הָב֣וּ מִקְנֵיכֶ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם בְּמִקְנֵיכֶ֑ם אִם־אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃ וַיָּבִ֣יאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם֮ אֶל־יוֹסֵף֒ וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַֽחֲמֹרִ֑ים וַיְנַֽהֲלֵ֤ם בַּלֶּ֨חֶם֙ בְּכָל־מִקְנֵהֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽוא׃ פרשת ויסע ישראל.וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ הָב֣וּ מִקְנֵיכֶ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם בְּמִקְנֵיכֶ֑ם אִם־אָפֵ֖ס כָּֽסֶף׃הביאו את הבקר:וַיָּבִ֣יאוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם֮ אֶל־יוֹסֵף֒ וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַֽחֲמֹרִ֑יםובהמשך אחרי שנגמר הכסף, והבקר ועוד מיני בהמות הביאו את האדמות:וַתִּתֹּם֮ הַשָּׁנָ֣ה הַהִוא֒ וַיָּבֹ֨אוּ אֵלָ֜יו בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־נְכַחֵ֣ד מֵֽאֲדֹנִ֔י כִּ֚י אִם־תַּ֣ם הַכֶּ֔סֶף וּמִקְנֵ֥ה הַבְּהֵמָ֖ה אֶל־אֲדֹנִ֑י לֹ֤א נִשְׁאַר֙ לִפְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י בִּלְתִּ֥י אִם־גְּוִיָּתֵ֖נוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ׃ לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם־אֲנַ֨חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה־אֹתָ֥נוּ וְאֶת־אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֨נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן־זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָֽאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם׃ וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כָּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֨יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֨יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָֽרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶֽעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶֽעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ׃ רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּֽהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת־חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל־כֵּ֕ן לֹ֥א מָֽכְר֖וּ אֶת־אַדְמָתָֽם׃ פרשת ויסע ישראל.וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כָּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֨יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֨יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָֽרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃וארץ מצרים הפכה לקנינו של פרעה:וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃ויוסף עושה עימם הסכם עבודה כעובדים את קנינו של פרעה:וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה הֵֽא־לָכֶ֣ם זֶ֔רַע וּזְרַעְתֶּ֖ם אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃ וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִֽהְיֶ֣ה לָכֶם֩ לְזֶ֨רַע הַשָּׂדֶ֧ה וּֽלְאָכְלְכֶ֛ם וְלַֽאֲשֶׁ֥ר בְּבָֽתֵּיכֶ֖ם וְלֶֽאֱכֹ֥ל לְטַפְּכֶֽם׃ פרשת ויסע ישראל.וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת־אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה:וההסכם שהם מנהלים כתמול שלשום את האדמות ונותנים מיסים לפרעה חמישים מהתבואות לפרעה וארבע חמישיות למצרים:וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִֽהְיֶ֣ה לָכֶם֩:ופה בעת הזאת נהיה העם המצרי לעבד לפרעה:וַיֹּֽאמְר֖וּ הֶֽחֱיִתָ֑נוּ נִמְצָא־חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה׃ וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָֽיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה: פרשת ויסע ישראל.וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה׃וחוקת עולם:וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל־אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ:זאת היתה העת שיוסף קנה את כל אדמות מצרים שכל הנכסים של מצרים הולאמו למדינה. זאת החלוקה בעת הלאמה.(הלאמה - נכסים לאומים).לאחר שיוסף קנה את נכסי העם המצרי, למעשה העם המצרי עבד במפעלים שהיו מפעלי מדינה. פרעה היה המלך של מצרים ויוסף קנה את כל מקנה העם ולכן העם המצרי הפך להיות כולו עובדי מדינה כמו שאומרים. לנוכח ידיעתינו כמה משלמים היום בעולם מיסים כמו מס הכנסה ומע"מ ומס רכוש ועוד כמה וכמה מיסים עקיפים, אני חושבת שיוסף היה מושל הגון לבקש עשרים אחוז מס וזאת כשברור לנו שלא היו עוד מיסים עקיפים שהוטלו על העם.וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה:ההסכם הזה של יוסף עם העם המצרי הוא עד עצם היום הזה:וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִֽהְיֶ֣ה לָכֶם֩:השאלה הנשאלת היא איפה פרעה...שלא כמו העם המצרי, עם ישראל בא למצרים עם מקנה משלו, ועבד את המקנה שלו בארץ גושן שנתן להם פרעה.וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶֽעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃ וְהָֽאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃ וְהָיָ֕ה כִּֽי־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה־מַּֽעֲשֵׂיכֶֽם׃ וַֽאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֨יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּֽעֲב֗וּר תֵּֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃ וַיָּבֹ֣א יוֹסֵף֮ וַיַּגֵּ֣ד לְפַרְעֹה֒ וַיֹּ֗אמֶר אָבִ֨י וְאַחַ֜י וְצֹאנָ֤ם וּבְקָרָם֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם בָּ֖אוּ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ וּמִקְצֵ֣ה אֶחָ֔יו לָקַ֖ח חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֑ים וַיַּצִּגֵ֖ם לִפְנֵ֥י פַרְעֹֽה׃וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־אֶחָ֖יו מַה־מַּֽעֲשֵׂיכֶ֑ם וַיֹּֽאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה רֹעֵ֥ה צֹאן֙ עֲבָדֶ֔יךָ גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבוֹתֵֽינוּ׃ וַיֹּֽאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֗ה לָג֣וּר בָּאָרֶץ֮ בָּאנוּ֒ כִּי־אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַֽעֲבָדֶ֔יךָ כִּֽי־כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְעַתָּ֛ה יֵֽשְׁבוּ־נָ֥א עֲבָדֶ֖יךָ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ פרשת ויסע ישראל.כִּי־אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַֽעֲבָדֶ֔יךָ:התפקיד של כל רועה ורועת צאן הוא להוביל את הצאן למקום בו יש לצאן מרעה. במקרה זה הובילו יעקב ובניו את צאן המקנה שלהם לארץ מצרים.וְהָֽאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃היה להם מקנה שמהמקנה הזה הם התפרנסו, הבעיה היתה שלא היה להם ולצאן מזון. ושוב, היה להם מקנה, מקנה שהוא כמו כל עסק, ועסק מניב, והניב גם במצרים שממקנה זה הם התפרנסו ולא בחינם, ולא כעבדים במקנה פרעה. ולא רק:וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֥יךָ וְאַחֶ֖יךָ בָּ֥אוּ אֵלֶֽיךָ׃ אֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ לְפָנֶ֣יךָ הִ֔וא בְּמֵיטַ֣ב הָאָ֔רֶץ הוֹשֵׁ֥ב אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אַחֶ֑יךָ יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן וְאִם־יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ־בָּם֙ אַנְשֵׁי־חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל־אֲשֶׁר־לִֽי׃ פרשת ויסע ישראל.וְאֶת־אַחֶ֑יךָ יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן וְאִם־יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ־בָּם֙ אַנְשֵׁי־חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל־אֲשֶׁר־לִֽי׃למחשבה:וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת--יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם. אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא; אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת--הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא, יֵצֵא בְגַפּוֹ. וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: שמותכִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ויקרא.וַ֭יִּבְחַר בְּדָוִ֣ד עַבְדּ֑וֹ וַ֝יִּקָּחֵ֗הוּ מִֽמִּכְלְאֹ֥ת צֹֽאן: מֵאַחַ֥ר עָל֗וֹת הֱ֫בִיא֥וֹ לִ֭רְעוֹת בְּיַעֲקֹ֣ב עַמּ֑וֹ וּ֝בְיִשְׂרָאֵ֗ל נַחֲלָתֽוֹ: וַ֭יִּרְעֵם כְּתֹ֣ם לְבָב֑וֹ וּבִתְבוּנ֖וֹת כַּפָּ֣יו יַנְחֵֽם: תהלים. |

