וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל–כָּל–יִשְׂרָאֵ֔ל הִנֵּה֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקֹֽלְכֶ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר–אֲמַרְתֶּ֖ם לִ֑י וָאַמְלִ֥יךְ עֲלֵיכֶ֖ם מֶֽלֶךְ: וְעַתָּ֞ה הִנֵּ֥ה הַמֶּ֣לֶךְ | מִתְהַלֵּ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֗ם וַאֲנִי֙ זָקַ֣נְתִּי וָשַׂ֔בְתִּי וּבָנַ֖י הִנָּ֣ם אִתְּכֶ֑ם וַאֲנִי֙ הִתְהַלַּ֣כְתִּי לִפְנֵיכֶ֔ם מִנְּעֻרַ֖י עַד–הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: הִנְנִ֣י עֲנ֣וּ בִי֩ נֶ֨גֶד יְהוָ֜ה וְנֶ֣גֶד מְשִׁיח֗וֹ אֶת–שׁוֹר֩ | מִ֨י לָקַ֜חְתִּי וַחֲמ֧וֹר מִ֣י לָקַ֗חְתִּי וְאֶת–מִ֤י עָשַׁ֙קְתִּי֙ אֶת–מִ֣י רַצּ֔וֹתִי וּמִיַּד–מִי֙ לָקַ֣חְתִּי כֹ֔פֶר וְאַעְלִ֥ים עֵינַ֖י בּ֑וֹ וְאָשִׁ֖יב לָכֶֽם: וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹ֥א עֲשַׁקְתָּ֖נוּ וְלֹ֣א רַצּוֹתָ֑נוּ וְלֹֽא–לָקַ֥חְתָּ מִיַּד–אִ֖ישׁ מְאֽוּמָה: וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם עֵ֧ד יְהוָ֣ה בָּכֶ֗ם וְעֵ֤ד מְשִׁיחוֹ֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּ֣י לֹ֧א מְצָאתֶ֛ם בְּיָדִ֖י מְא֑וּמָה וַיֹּ֖אמֶר עֵֽד: וַיֹּ֥אמֶר שְׁמוּאֵ֖ל אֶל–הָעָ֑ם יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אֶת–מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת–אַהֲרֹ֔ן וַאֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת–אֲבֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וְעַתָּ֗ה הִֽתְיַצְּב֛וּ וְאִשָּׁפְטָ֥ה אִתְּכֶ֖ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה אֵ֚ת כָּל–צִדְק֣וֹת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר–עָשָׂ֥ה אִתְּכֶ֖ם וְאֶת–אֲבוֹתֵיכֶֽם: כַּֽאֲשֶׁר–בָּ֥א יַעֲקֹ֖ב מִצְרָ֑יִם וַיִּזְעֲק֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֶל–יְהוָ֔ה וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוָ֜ה אֶת–מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת–אַהֲרֹ֗ן וַיּוֹצִ֤יאוּ אֶת–אֲבֹֽתֵיכֶם֙ מִמִּצְרַ֔יִם וַיֹּשִׁב֖וּם בַּמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: וַֽיִּשְׁכְּח֖וּ אֶת–יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם וַיִּמְכֹּ֣ר אֹתָ֡ם בְּיַ֣ד סִֽיסְרָא֩ שַׂר–צְבָ֨א חָצ֜וֹר וּבְיַד–פְּלִשְׁתִּ֗ים וּבְיַד֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ בָּֽם: וַיִּזְעֲק֤וּ אֶל–יְהוָה֙ (ויאמר) וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֔אנוּ כִּ֤י עָזַ֙בְנוּ֙ אֶת–יְהוָ֔ה וַנַּעֲבֹ֥ד אֶת–הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת–הָעַשְׁתָּר֑וֹת וְעַתָּ֗ה הַצִּילֵ֛נוּ מִיַּ֥ד אֹיְבֵ֖ינוּ וְנַעַבְדֶֽךָּ: וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוָה֙ אֶת–יְרֻבַּ֣עַל וְאֶת–בְּדָ֔ן וְאֶת–יִפְתָּ֖ח וְאֶת–שְׁמוּאֵ֑ל וַיַּצֵּ֨ל אֶתְכֶ֜ם מִיַּ֤ד אֹֽיְבֵיכֶם֙ מִסָּבִ֔יב וַתֵּשְׁב֖וּ בֶּֽטַח: וַתִּרְא֗וּ כִּֽי–נָחָ֞שׁ מֶ֣לֶךְ בְּנֵֽי–עַמּוֹן֮ בָּ֣א עֲלֵיכֶם֒ וַתֹּ֣אמְרוּ לִ֔י לֹ֕א כִּי–מֶ֖לֶךְ יִמְלֹ֣ךְ עָלֵ֑ינוּ וַיהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַלְכְּכֶֽם: וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֥ה הַמֶּ֛לֶךְ אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם אֲשֶׁ֣ר שְׁאֶלְתֶּ֑ם וְהִנֵּ֨ה נָתַ֧ן יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם מֶֽלֶךְ: אִם–תִּֽירְא֣וּ אֶת–יְהוָ֗ה וַעֲבַדְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ וּשְׁמַעְתֶּ֣ם בְּקֹל֔וֹ וְלֹ֥א תַמְר֖וּ אֶת–פִּ֣י יְהוָ֑ה וִהְיִתֶ֣ם גַּם–אַתֶּ֗ם וְגַם–הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר מָלַ֣ךְ עֲלֵיכֶ֔ם אַחַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם: וְאִם–לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה וּמְרִיתֶ֖ם אֶת–פִּ֣י יְהוָ֑ה וְהָיְתָ֧ה יַד–יְהוָ֛ה בָּכֶ֖ם וּבַאֲבֹתֵיכֶֽם: גַּם–עַתָּה֙ הִתְיַצְּב֣וּ וּרְא֔וּ אֶת–הַדָּבָ֥ר הַגָּד֖וֹל הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֣ר יְהוָ֔ה עֹשֶׂ֖ה לְעֵינֵיכֶֽם: הֲל֤וֹא קְצִיר–חִטִּים֙ הַיּ֔וֹם אֶקְרָא֙ אֶל–יְהוָ֔ה וְיִתֵּ֥ן קֹל֖וֹת וּמָטָ֑ר וּדְע֣וּ וּרְא֗וּ כִּֽי–רָעַתְכֶ֤ם רַבָּה֙ אֲשֶׁ֤ר עֲשִׂיתֶם֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה לִשְׁא֥וֹל לָכֶ֖ם מֶֽלֶךְ: וַיִּקְרָ֤א שְׁמוּאֵל֙ אֶל–יְהוָ֔ה וַיִּתֵּ֧ן יְהוָ֛ה קֹלֹ֥ת וּמָטָ֖ר בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּירָ֨א כָל–הָעָ֥ם מְאֹ֛ד אֶת–יְהוָ֖ה וְאֶת–שְׁמוּאֵֽל: וַיֹּאמְר֨וּ כָל–הָעָ֜ם אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל הִתְפַּלֵּ֧ל בְּעַד–עֲבָדֶ֛יךָ אֶל–יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וְאַל–נָמ֑וּת כִּֽי–יָסַ֤פְנוּ עַל–כָּל–חַטֹּאתֵ֙ינוּ֙ רָעָ֔ה לִשְׁאֹ֥ל לָ֖נוּ מֶֽלֶךְ: וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל–הָעָם֙ אַל–תִּירָ֔אוּ אַתֶּ֣ם עֲשִׂיתֶ֔ם אֵ֥ת כָּל–הָרָעָ֖ה הַזֹּ֑את אַ֗ךְ אַל–תָּס֙וּרוּ֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה וַעֲבַדְתֶּ֥ם אֶת–יְהוָ֖ה בְּכָל–לְבַבְכֶֽם: וְלֹ֖א תָּס֑וּרוּ כִּ֣י | אַחֲרֵ֣י הַתֹּ֗הוּ אֲשֶׁ֧ר לֹֽא–יוֹעִ֛ילוּ וְלֹ֥א יַצִּ֖ילוּ כִּי–תֹ֥הוּ הֵֽמָּה: כִּ֠י לֹֽא–יִטֹּ֤שׁ יְהוָה֙ אֶת–עַמּ֔וֹ בַּעֲב֖וּר שְׁמ֣וֹ הַגָּד֑וֹל כִּ֚י הוֹאִ֣יל יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת אֶתְכֶ֛ם ל֖וֹ לְעָֽם: גַּ֣ם אָנֹכִ֗י חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵחֲטֹ֣א לַֽיהוָ֔ה מֵחֲדֹ֖ל לְהִתְפַּלֵּ֣ל בַּעַדְכֶ֑ם וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם בְּדֶ֥רֶךְ הַטּוֹבָ֖ה וְהַיְשָׁרָֽה: אַ֣ךְ | יְר֣אוּ אֶת–יְהוָ֗ה וַעֲבַדְתֶּ֥ם אֹת֛וֹ בֶּאֱמֶ֖ת בְּכָל–לְבַבְכֶ֑ם כִּ֣י רְא֔וּ אֵ֥ת אֲשֶׁר–הִגְדִּ֖ל עִמָּכֶֽם: וְאִם–הָרֵ֖עַ תָּרֵ֑עוּ גַּם–אַתֶּ֥ם גַּֽם–מַלְכְּכֶ֖ם תִּסָּפֽוּ:: פרשת שָׁאוּל֙.
שמואל בסוף ימיו כמסכם דבר, פונה לעם בנאומו זה כמבקש להשאיר שולחן נקי לפני שהוא מסיים תפקיד:
וְעַתָּ֞ה הִנֵּ֥ה הַמֶּ֣לֶךְ | מִתְהַלֵּ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֗ם וַאֲנִי֙ זָקַ֣נְתִּי וָשַׂ֔בְתִּי וּבָנַ֖י הִנָּ֣ם אִתְּכֶ֑ם וַאֲנִי֙ הִתְהַלַּ֣כְתִּי לִפְנֵיכֶ֔ם מִנְּעֻרַ֖י עַד–הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: הִנְנִ֣י עֲנ֣וּ בִי֩ נֶ֨גֶד יְהוָ֜ה וְנֶ֣גֶד מְשִׁיח֗וֹ אֶת–שׁוֹר֩ | מִ֨י לָקַ֜חְתִּי וַחֲמ֧וֹר מִ֣י לָקַ֗חְתִּי וְאֶת–מִ֤י עָשַׁ֙קְתִּי֙ אֶת–מִ֣י רַצּ֔וֹתִי וּמִיַּד–מִי֙ לָקַ֣חְתִּי כֹ֔פֶר וְאַעְלִ֥ים עֵינַ֖י בּ֑וֹ וְאָשִׁ֖יב לָכֶֽם:
ואף אחד לא קם כמו שאומרים:
וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹ֥א עֲשַׁקְתָּ֖נוּ וְלֹ֣א רַצּוֹתָ֑נוּ וְלֹֽא–לָקַ֥חְתָּ מִיַּד–אִ֖ישׁ מְאֽוּמָה:
שמואל מחזק את הדבר, שיהיה ברור שלא יגידו משהו אחרי שילך:
וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם עֵ֧ד יְהוָ֣ה בָּכֶ֗ם וְעֵ֤ד מְשִׁיחוֹ֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּ֣י לֹ֧א מְצָאתֶ֛ם בְּיָדִ֖י מְא֑וּמָה:
וַיֹּ֖אמֶר עֵֽד:
כמו משה וכמו יהושע בנאום זה של שמואל הוא מדבר אודות קורות ישראל מיציאת מצרים, מזכיר חטאי אבותיהם וחטאיהם שלהם ומזהיר לא לעשות את הטעויות האלה שוב.
בדבריו של שמואל לעם, שמואל מבקש מהעם לראות את כל הטובה שעשה בורא עולם למען ישראל, ולנצור את הדבר ולהעריך נכונה את הדבר הגדול שעשה בורא עולם למען ישראל עמו על ששחרר אותם מבית עבדים:
וַיֹּ֥אמֶר שְׁמוּאֵ֖ל אֶל–הָעָ֑ם יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ אֶת–מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת–אַהֲרֹ֔ן וַאֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת–אֲבֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וְעַתָּ֗ה הִֽתְיַצְּב֛וּ וְאִשָּׁפְטָ֥ה אִתְּכֶ֖ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה אֵ֚ת כָּל–צִדְק֣וֹת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר–עָשָׂ֥ה אִתְּכֶ֖ם וְאֶת–אֲבוֹתֵיכֶֽם: כַּֽאֲשֶׁר–בָּ֥א יַעֲקֹ֖ב מִצְרָ֑יִם וַיִּזְעֲק֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֶל–יְהוָ֔ה וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוָ֜ה אֶת–מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת–אַהֲרֹ֗ן וַיּוֹצִ֤יאוּ אֶת–אֲבֹֽתֵיכֶם֙ מִמִּצְרַ֔יִם וַיֹּשִׁב֖וּם בַּמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: וַֽיִּשְׁכְּח֖וּ אֶת–יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם וַיִּמְכֹּ֣ר אֹתָ֡ם בְּיַ֣ד סִֽיסְרָא֩ שַׂר–צְבָ֨א חָצ֜וֹר וּבְיַד–פְּלִשְׁתִּ֗ים וּבְיַד֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וַיִּֽלָּחֲמ֖וּ בָּֽם: וַיִּזְעֲק֤וּ אֶל–יְהוָה֙ (ויאמר) וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֔אנוּ כִּ֤י עָזַ֙בְנוּ֙ אֶת–יְהוָ֔ה וַנַּעֲבֹ֥ד אֶת–הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת–הָעַשְׁתָּר֑וֹת וְעַתָּ֗ה הַצִּילֵ֛נוּ מִיַּ֥ד אֹיְבֵ֖ינוּ וְנַעַבְדֶֽךָּ: וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוָה֙ אֶת–יְרֻבַּ֣עַל וְאֶת–בְּדָ֔ן וְאֶת–יִפְתָּ֖ח וְאֶת–שְׁמוּאֵ֑ל וַיַּצֵּ֨ל אֶתְכֶ֜ם מִיַּ֤ד אֹֽיְבֵיכֶם֙ מִסָּבִ֔יב וַתֵּשְׁב֖וּ בֶּֽטַח: וַתִּרְא֗וּ כִּֽי–נָחָ֞שׁ מֶ֣לֶךְ בְּנֵֽי–עַמּוֹן֮ בָּ֣א עֲלֵיכֶם֒ וַתֹּ֣אמְרוּ לִ֔י לֹ֕א כִּי–מֶ֖לֶךְ יִמְלֹ֣ךְ עָלֵ֑ינוּ וַיהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַלְכְּכֶֽם:
ושוב רעיון המלך נולד מבקשת העם למלך, בקשה שנחשבה לבקשה רעה:
וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֥ה הַמֶּ֛לֶךְ אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם אֲשֶׁ֣ר שְׁאֶלְתֶּ֑ם וְהִנֵּ֨ה נָתַ֧ן יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם מֶֽלֶךְ: אִם–תִּֽירְא֣וּ אֶת–יְהוָ֗ה וַעֲבַדְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ וּשְׁמַעְתֶּ֣ם בְּקֹל֔וֹ וְלֹ֥א תַמְר֖וּ אֶת–פִּ֣י יְהוָ֑ה וִהְיִתֶ֣ם גַּם–אַתֶּ֗ם וְגַם–הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר מָלַ֣ךְ עֲלֵיכֶ֔ם אַחַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם: וְאִם–לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה וּמְרִיתֶ֖ם אֶת–פִּ֣י יְהוָ֑ה וְהָיְתָ֧ה יַד–יְהוָ֛ה בָּכֶ֖ם וּבַאֲבֹתֵיכֶֽם: גַּם–עַתָּה֙ הִתְיַצְּב֣וּ וּרְא֔וּ אֶת–הַדָּבָ֥ר הַגָּד֖וֹל הַזֶּ֑ה אֲשֶׁ֣ר יְהוָ֔ה עֹשֶׂ֖ה לְעֵינֵיכֶֽם: הֲל֤וֹא קְצִיר–חִטִּים֙ הַיּ֔וֹם אֶקְרָא֙ אֶל–יְהוָ֔ה וְיִתֵּ֥ן קֹל֖וֹת וּמָטָ֑ר וּדְע֣וּ וּרְא֗וּ כִּֽי–רָעַתְכֶ֤ם רַבָּה֙ אֲשֶׁ֤ר עֲשִׂיתֶם֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה לִשְׁא֥וֹל לָכֶ֖ם מֶֽלֶךְ: פרשת שָׁאוּל֙.
הֲל֤וֹא קְצִיר–חִטִּים֙ הַיּ֔וֹם אֶקְרָא֙ אֶל–יְהוָ֔ה וְיִתֵּ֥ן קֹל֖וֹת וּמָטָ֑ר וּדְע֣וּ וּרְא֗וּ כִּֽי–רָעַתְכֶ֤ם רַבָּה֙ אֲשֶׁ֤ר עֲשִׂיתֶם֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה לִשְׁא֥וֹל לָכֶ֖ם מֶֽלֶךְ:
מטר בעת קציר זה שלא כדרך הבריאה. זה אות שלא לטובה לעם מבחינת שגשם אינו טוב לימי קציר כדי שיבינו שהם עשו רעה בעיני בורא עולם לבקש להם מלך. העם מכיר בחטאו ומבקש ששמואל יכפר בעדו, מבקש להתברך משמואל:
וַיֹּאמְר֨וּ כָל–הָעָ֜ם אֶל–שְׁמוּאֵ֗ל הִתְפַּלֵּ֧ל בְּעַד–עֲבָדֶ֛יךָ אֶל–יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וְאַל–נָמ֑וּת כִּֽי–יָסַ֤פְנוּ עַל–כָּל–חַטֹּאתֵ֙ינוּ֙ רָעָ֔ה לִשְׁאֹ֥ל לָ֖נוּ מֶֽלֶךְ:
שמואל מרגיע את העם שלא ירא ומזכיר להם את הברית, ברית עולם,
וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל–הָעָם֙ אַל–תִּירָ֔אוּ אַתֶּ֣ם עֲשִׂיתֶ֔ם אֵ֥ת כָּל–הָרָעָ֖ה הַזֹּ֑את אַ֗ךְ אַל–תָּס֙וּרוּ֙ מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֔ה וַעֲבַדְתֶּ֥ם אֶת–יְהוָ֖ה בְּכָל–לְבַבְכֶֽם: וְלֹ֖א תָּס֑וּרוּ כִּ֣י | אַחֲרֵ֣י הַתֹּ֗הוּ אֲשֶׁ֧ר לֹֽא–יוֹעִ֛ילוּ וְלֹ֥א יַצִּ֖ילוּ כִּי–תֹ֥הוּ הֵֽמָּה: כִּ֠י לֹֽא–יִטֹּ֤שׁ יְהוָה֙ אֶת–עַמּ֔וֹ בַּעֲב֖וּר שְׁמ֣וֹ הַגָּד֑וֹל כִּ֚י הוֹאִ֣יל יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת אֶתְכֶ֛ם ל֖וֹ לְעָֽם:
כִּ֠י לֹֽא–יִטֹּ֤שׁ יְהוָה֙ אֶת–עַמּ֔וֹ בַּעֲב֖וּר שְׁמ֣וֹ הַגָּד֑וֹל כִּ֚י הוֹאִ֣יל יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת אֶתְכֶ֛ם ל֖וֹ לְעָֽם:
וגם:
הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ–לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: ירמיהו.
שמואל המנהיג אמר שייחשב לחוטא אם לא יבקש את טובת העם, אם לא יתפלל לזכות העם:
גַּ֣ם אָנֹכִ֗י חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵחֲטֹ֣א לַֽיהוָ֔ה מֵחֲדֹ֖ל לְהִתְפַּלֵּ֣ל בַּעַדְכֶ֑ם וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם בְּדֶ֥רֶךְ הַטּוֹבָ֖ה וְהַיְשָׁרָֽה:
ולא רק, יחשב לו גם לחטא באם לא ינהיג את העם לדרך ישרה וטובה.
אפשר ללמוד זאת מהעובדה שלמרות שבני ישראל חטאו בבקשם מלך, בורא עולם המליך עליהם מלך עם מידות טובות, כאלה טובות שהוא נחשב לבחור הכי טוב בישראל:
וַֽיְהִי–אִ֣ישׁ (מבן)-(ימין) מִבִּנְיָמִ֗ין וּ֠שְׁמוֹ קִ֣ישׁ בֶּן–אֲבִיאֵ֞ל בֶּן–צְר֧וֹר בֶּן–בְּכוֹרַ֛ת בֶּן–אֲפִ֖יחַ בֶּן–אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י גִּבּ֖וֹר חָֽיִל: וְלוֹ–הָיָ֨ה בֵ֜ן וּשְׁמ֤וֹ שָׁאוּל֙ בָּח֣וּר וָט֔וֹב וְאֵ֥ין אִ֛ישׁ מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ מִשִּׁכְמ֣וֹ וָמַ֔עְלָה גָּבֹ֖הַּ מִכָּל–הָעָֽם: שמואל- פרשת שאול.
אפשר להפגיש את הדבר עם סוף מלכות שאול. שאול הורד כי שמע לקול העם ובזאת הוא לא רעה אותם בדרך הישרה והטובה לעם, אפילו שזה היה רצונו של העם.
ושוב עיצה ואזהרה לפני המשך הדרך מיום המלכת מלך והלאה, מסוף והתחלה והלאה:
אַ֣ךְ | יְר֣אוּ אֶת–יְהוָ֗ה וַעֲבַדְתֶּ֥ם אֹת֛וֹ בֶּאֱמֶ֖ת בְּכָל–לְבַבְכֶ֑ם כִּ֣י רְא֔וּ אֵ֥ת אֲשֶׁר–הִגְדִּ֖ל עִמָּכֶֽם: וְאִם–הָרֵ֖עַ תָּרֵ֑עוּ גַּם–אַתֶּ֥ם גַּֽם–מַלְכְּכֶ֖ם תִּסָּפֽוּ:
גם משה היה מנהיג שדרש והתפלל והתחנן לבורא עולם בעד העם. כדבר שמואל הדבר נדרש ממנהיג משיח בישראל שיהיה נכון להתפלל ולעמוד בפרץ בעד העם כביאור תהלים:
שָׁכְחוּ, אֵל מוֹשִׁיעָם– עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם.
נִפְלָאוֹת, בְּאֶרֶץ חָם; נוֹרָאוֹת, עַל-יַם-סוּף.
וַיֹּאמֶר, לְהַשְׁמִידָם:
לוּלֵי, מֹשֶׁה בְחִירוֹ– עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו;
לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ, מֵהַשְׁחִית.
וגם זה חשוב לזכור:
וַיַּרְא, בַּצַּר לָהֶם– בְּשָׁמְעוֹ, אֶת-רִנָּתָם.
וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ; וַיִּנָּחֵם, כְּרֹב חֲסָדָו.
וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים– לִפְנֵי, כָּל-שׁוֹבֵיהֶם.
הוֹשִׁיעֵנוּ, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ, מִן-הַגּוֹיִם:
לְהֹדוֹת, לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ; לְהִשְׁתַּבֵּחַ, בִּתְהִלָּתֶךָ.
בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִן-הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם–
וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן:
הַלְלוּ-יָהּ.
והרינה הזאת באה מפה:
וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ: כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: דברים.
לקרוא עוד:
|