יש סיפורים היסטוריים שקל מאוד לספר אותם כסיפור של גאולה אישית.
יהודי עשיר, אדם שנרדף על ידי שלטונות זרים, אדם שהגדיר את עצמו כיהודי וכציוני, אדם שתרם למען מדינת ישראל ואף סייע, לפי המקורות ההיסטוריים, למאמצים להשגת נשק עבור היישוב היהודי – ולבסוף, כאשר ביקש למצוא מקלט במדינת ישראל, המדינה דחתה אותו.
זהו סיפור המעורר באופן טבעי תחושת חמלה.
ואכן, דמותו של מאיר לנסקי יכולה להצטייר, במבט מסוים, כדמות מורכבת: יהודי גאה, אוהד ישראל, אדם שסייע למפעל הציוני בתקופות שבהן מדינת ישראל עדיין הייתה בראשית דרכה.
אבל דווקא כאן צריך לשאול שאלה קשה יותר:
האם די בכך שאדם מזדהה עם עם ישראל, אוהב את מדינת ישראל ותורם למענה, כדי שהמדינה תהיה רשאית לקבל ממנו את פירות מעשיו – גם כאשר מדובר בהון שמקורו בפשיעה?
לדעתי, התשובה צריכה להיות – לא.
ואם כך, הרי שהחלטת בית המשפט בעניין לנסקי אינה רק החלטה משפטית. אפשר לראות בה גם החלטה שיש לה יסוד מוסרי עמוק.
יהודי – כן. מעל החוק – לא
בשנת 1970 הגיע לנסקי לישראל וביקש להישאר בה מכוח חוק השבות. לאחר שמשרד הפנים דחה את בקשתו, הגיע העניין לבית המשפט העליון.
בשנת 1972 דחה בית המשפט העליון פה אחד את עתירתו ואישר את החלטת הממשלה לגרשו. לפי הדיווח מאותה תקופה, בית המשפט קבע כי היו בידי הרשויות יסודות מספיקים לקביעה שללנסקי עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור, וזאת לאחר שעיין בחומר שהעבירו הרשויות האמריקאיות.
יש כאן נקודה עקרונית מאוד:
יהדותו של אדם אינה מעניקה לו חסינות מוסרית.
להיות יהודי אין פירושו שכל מעשה שעשה אדם יהודי מקבל הכשר כאשר הוא מגיע לארץ ישראל.
להפך.
דווקא משום שמדובר במדינה יהודית, יש חשיבות עצומה לשאלה איזה אופי ציבורי ומוסרי היא מבקשת לעצמה.
מדינת ישראל אינה אמורה להיות המקום שבו אדם נמלט מאחריותו הפלילית רק מפני שהוא יהודי.
חוק השבות הוא ביטוי לקשר ההיסטורי והלאומי שבין יהודים לבין ארץ ישראל. הוא אינו אמור להפוך את המדינה למקלט אוטומטי מפני שלטון החוק.
אבל מה עם הכסף?
וכאן מגיעה בעיניי השאלה העמוקה אפילו יותר.
נניח שאדם עשה את הונו בפשיעה.
נניח שאותו אדם, מתוך אהבה אמיתית לעם היהודי, החליט לתרום חלק מן הכסף למפעל הציוני.
האם עצם התרומה הופכת את הכסף לכשר?
האם אפשר לומר:
נכון, הכסף הושג בדרכים פסולות – אבל עכשיו הוא משמש למטרה טובה, ולכן הכול נסלח?
אני חושבת שלא.
ויש כאן סכנה מוסרית גדולה מאוד.
מפני שאם נאמר שהמטרה הטובה מכשירה את הכסף, אנו עלולים להגיע למצב שבו הפשע עצמו הופך למקור לגיטימי של כוח.
האדם פשע, צבר הון, ואז לקח חלק מן ההון, תרם אותו למטרה לאומית – וזכה לא רק להכרת תודה אלא גם לטיהור מוסרי.
זהו מסר מסוכן.
הוא אומר, למעשה:
אם אתה מספיק עשיר, ואם תתרום מספיק למטרה הנכונה, ייתכן שהחברה תפסיק לשאול כיצד השגת את הכסף.
אבל מדינה יהודית אינה יכולה להרשות לעצמה לקבל את העיקרון הזה.
יש כסף שאסור לברך עליו
התורה מלמדת אותנו שיש משמעות לא רק לשאלה לשם מה משתמשים בדבר, אלא גם לשאלה מה מקורו.
לא כל דבר שמגיע לידינו הופך לכשר מפני שאנחנו מתכוונים להשתמש בו למטרה טובה.
אחד הביטויים החריפים ביותר לרעיון הזה נמצא בפרשת שאול ועמלק.
שמואל מצווה את שאול להשמיד את עמלק ואת רכושו. שאול והעם אינם מקיימים את הציווי במלואו. הם משאירים בחיים את אגג ואת מיטב הצאן והבקר.
כאשר שמואל מגיע, שאול מנסה להסביר:
הבהמות נשמרו כדי להקריב אותן לבורא עולם.
כלומר: לקחנו דבר שאסור היה להשאירו, אבל אנחנו מתכוונים לעשות איתו דבר קדוש.
וזו בדיוק הנקודה.
שמואל אינו מקבל את הטיעון.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה:
והמסקנה:
הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב:
הבעיה אינה נפתרת בכך שהשלל מיועד לקרבן.
השלל נשאר שלל.
מקורו של הדבר אינו נמחק רק מפני שמצאנו לו שימוש קדוש.
"למען מטרה טובה" אינו מטבע קסם
אדם יכול לומר:
"אני לקחתי את הכסף שלא כדין, אבל אני משתמש בו כדי להציל יהודים."
אחר יכול לומר:
"אני התעשרתי מפעילות עבריינית, אבל אני תורם לבית חולים."
שלישי יאמר:
"אני עושה דברים אסורים, אבל לפחות חלק מהכסף שלי הולך לצבא."
והשאלה היא:
האם המטרה הטובה הופכת את הדרך הרעה לדרך טובה?
התורה מלמדת אותנו להיזהר מאוד מהחשיבה הזאת.
קדושה אינה פח אשפה מוסרי שאליו אפשר להשליך את פירות החטא ולצפות שהם ייטהרו מעצמם.
יש הבדל בין אדם שחטא ואחר כך עשה תשובה, השיב את אשר גזל, תיקן את אשר קלקל – לבין אדם שלוקח את פירות החטא ומשתמש בהם כדי לקנות לעצמו מעמד, כבוד והשפעה.
זה כבר דבר אחר לגמרי.
ומה משמעות הדבר כאשר המקבל הוא צבא ישראל?
כאן הטענה נעשית חריפה עוד יותר.
אפשר אולי להתווכח על תרומה לאדם פרטי.
אפשר להתווכח על תרומה למוסד אזרחי.
אבל כאשר מדובר בצבא של מדינת ישראל, השאלה איננה עוד שאלה פרטית.
צה"ל אינו אדם פרטי.
הוא מייצג את מדינת ישראל.
והמדינה מייצגת את העם היהודי.
לכן כאשר מגיע כסף שמקורו בפשע ומשמש לרכישת נשק עבור צבא ישראל, אין זו רק שאלה של:
"האם אנחנו זקוקים לנשק?"
השאלה היא גם:
"איזה נשק אנחנו מכניסים אל תוך מחנה ישראל?"
יש דברים שאיננו רוצים שיישאו את חותמנו.
לא מפני שאיננו זקוקים להם.
אלא מפני שהמחיר המוסרי שלהם גבוה מדי.
הרי צבא ישראל אינו אמור להיות רק צבא חזק.
הוא אמור להיות צבא של מדינה יהודית.
ואם מקורו של הנשק הוא בעולם הפשע, בהון שנבנה על חשבון קורבנות, על הפרת חוק ועל פגיעה באנשים אחרים – הרי שאפשר לטעון שהכנסתו אל תוך צבא ישראל יוצרת כתם מוסרי על הצבא עצמו.
לא מפני שהחיילים אשמים.
לא מפני שהנשק עצמו "אשם".
אלא מפני שהמדינה נותנת בכך לגיטימציא למקור שממנו הגיע.
דווקא משום שהיו זקוקים לנשק
אפשר כמובן להעלות טענה נגדית חזקה:
אבל מה היה מצבה של ישראל?
בשנות המאבק לעצמאות היו יהודים בסכנת חיים. היה מחסור בנשק. כל רובה וכל כדור היו יכולים להציל חיי אדם.
ואם אדם יהודי, אפילו אדם מפוקפק, היה מוכן לסייע – מדוע לדחות את עזרתו?
זו טענה שאי אפשר לבטל בקלות.
אבל דווקא כאן נמצא המבחן המוסרי.
מוסר אמיתי נבחן לא כאשר אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות מוסריים, אלא כאשר המוסר עולה לנו במחיר.
אם היינו אומרים:
"אנחנו מוכנים לקבל כל דבר, מכל מקור, מפני שאנחנו במלחמה" –
אז למעשה היינו אומרים שאין גבול.
ואם אין גבול למקור הכסף והנשק, אז בסופו של דבר גם אין גבול למה שהמדינה מוכנה לעשות כדי להשיג כוח.
העם היהודי אינו רשאי לומר:
"אנחנו נילחם למען הצדק בכל אמצעי שאינו נוח לנו לבדוק את מקורו."
הרי כל המפעל הציוני נועד, בין היתר, להקים כאן בית לאומי שבו היהודי לא רק שורד – אלא גם בונה חברה אחרת.
על פי מחשבת תורה גם אם נהיה רבים מול מעטים כמו שהיה במקרה מעל בחרם שהמחנה לא היה טהור אנו נפסיד במלחמה ולהפך גם אם נהיה מעטים מול רבים והמחנה טהור ננצח במלחמה.
ומה עם הכרת הטובה לאמריקה?
כאן נכנס בעיניי ממד נוסף.
היהודים חיו במשך דורות בגלות.
ארצות שונות פתחו בפניהם את שעריהן, ובתקופות שונות גם ארצות הברית העניקה ליהודים אפשרויות של חיים, עבודה, חירות וביטחון.
לכן יש טעם מוסרי בטענה שאם אדם צבר את הונו בארצות הברית באמצעות פגיעה באזרחיה או באמצעות פעילות עבריינית בתוכה, קשה לראות כיצד ניתן להפוך את פירות המעשים האלה לתרומה למדינה אחרת – ועוד להציג זאת כמעשה ציוני טהור.
לא כל מה שנעשה בשם "עם ישראל" מקבל בכך קדושה.
הציונות אינה אמורה להיות מערכת להלבנת חטאים.
להפך.
הציונות, במיטבה, היא התביעה מן היהודי לקחת אחריות על גורלו ועל גורל עמו.
ולכן צריך לומר:
אהבת ישראל אינה מחייבת אותנו לקבל כל כסף שמוצע לנו בשם ישראל.
לפעמים אהבת ישראל מחייבת אותנו לומר "לא".
ומה אם הנשק שעל האלטלנה היה ממקור כזה?
וכאן מגיעה שאלה נוספת, הנוגעת לפרשת אלטלנה.
חשוב להבהיר: אינני טוענת שהנשק שהיה על סיפון האלטלנה אכן היה נשק שמקורו בכספי פשע, או שנרכש בכספו של מאיר לנסקי.
אין זו טענתי.
אני שואלת שאלה עקרונית:
מה היה הדין אילו הנשק שהגיע על האלטלנה היה נשק ממקור כזה?
האלטלנה הגיעה ביוני 1948 עם עולים ועם מטען גדול של נשק ותחמושת שרכש האצ"ל. באותה תקופה כבר נחתם הסכם לשילוב האצ"ל בצה"ל, והמחלוקת התמקדה, בין היתר, בשאלה מי יפקח על הנשק ולאן הוא יועבר. הממשלה דרשה שהנשק יימסר לידי המדינה, בעוד שהאצ"ל דרש שחלק ממנו יישאר בידיו, ובכלל זה לצורך הכוחות שפעלו בירושלים. בסופו של העימות נפתחה אש על האונייה והיא עלתה באש מול חופי תל אביב.
אבל כאן אני מבקשת להציב שאלה נוספת, שאינה תלויה בשאלה ההיסטורית מה היה מקורו של אותו נשק.
אילו היינו יודעים שהנשק שנועד להיכנס אל תוך צה"ל נרכש מכספים שמקורם בפשיעה – האם עצם העובדה שישראל הייתה זקוקה נואשות לנשק הייתה מספיקה כדי להכשיר את מקורו?
לדעתי, התשובה היא שלא.
ואם כך, הרי שהשאלה על אלטלנה מקבלת עומק נוסף.
בן־גוריון עמד על כך שהנשק יימסר לידי המדינה ולא יישאר בידי ארגון צבאי נפרד. מבחינתו, לא ייתכן שבמדינה הריבונית שזה עתה קמה יהיו גופים שונים המחזיקים בנשק ומחליטים בעצמם כיצד לחלקו. המקורות ההיסטוריים אכן מציגים את פרשת אלטלנה כמבחן מכריע לסמכותה של המדינה וליצירת צבא אחד תחת סמכות אחת.
אפשר לדון עד אין סוף בדרך שבה התקבלה ההחלטה ובדרך שבה התנהל העימות, ואפשר לחלוק בחריפות על ההחלטה לפתוח באש.
אבל עצם העיקרון שלפיו במדינה יהודית ריבונית הנשק צריך להיות נתון לסמכותה של המדינה – הוא עיקרון שאפשר להבין היטב.
ועכשיו נציב לידו את העיקרון השני:
לא רק מי שמחזיק בנשק חשוב – גם מהו מקורו של הנשק חשוב.
נניח, לצורך הדיון בלבד, שאונייה הייתה מגיעה לחופי ישראל ובה נשק שנרכש באמצעות הון שהושג בפשיעה קשה.
האם היינו אומרים:
"לא משנה כיצד הושג הכסף; עכשיו יש מלחמה, אנחנו זקוקים לנשק"?
אני סבורה שלא.
דווקא בשעת מלחמה המבחן המוסרי קשה יותר.
כאשר חיי אדם תלויים בנשק, הפיתוי לומר "אין לנו ברירה" הוא עצום.
אבל אם כל צורך ביטחוני הופך כל אמצעי למותר, הרי שלא נשאר למעשה שום גבול מוסרי.
לא די בכך שהנשק מגן על יהודים
אפשר לומר:
"אבל הנשק נועד להציל יהודים."
ודאי.
ואם נשק כזה היה יכול להציל חיי יהודים, הפיתוי לקבלו היה עצום.
אבל דווקא כאן התורה מלמדת אותנו שלא כל דבר נעשה כשר מפני שאפשר להשתמש בו למטרה קדושה.
זהו עומק הסיפור של שאול המלך ועמלק.
שאול לא טען שהוא משאיר את השלל מפני שהוא רוצה להתעשר.
הוא ניסה להצדיק את השארת השלל בכך שהוא מיועד לעבודת הבורא.
ובכל זאת, שמואל הנביא דוחה את הטענה.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.
כלומר: אי אפשר לקחת דבר שמקורו במעשה שאסור היה לעשותו, ולהניח שעצם הכוונה להשתמש בו לצורך קדוש הופכת את המעשה למותר.
הלקח הוא שאפילו כאשר המטרה נעלה – הדרך ומקור הדבר עדיין עומדים לבחינה.
ואם כך – אפשר להבין את עמדת בן־גוריון
שוב: אינני קובעת שהנשק שעל האלטלנה היה נשק ממקור פלילי.
אני אומרת דבר אחר.
אילו היה מתברר שמקורו של הנשק הוא בכספי פשע, הרי שהייתה למדינה סיבה מוסרית נוספת שלא להסכים לקבל אותו ללא תנאים ובלא בירור.
ואפילו אם הנשק היה נחוץ ביותר.
אפילו אם היה מחסור חמור.
אפילו אם כל רובה היה יקר מפז.
משום שהמדינה צריכה לשאול לא רק:
"האם הנשק יעזור לנו?"
אלא גם:
"האם הדרך שבה הנשק הזה הגיע אלינו מתאימה למדינה שאנחנו מבקשים לבנות?"
זו אינה שאלה של חולשה.
זו שאלה של עוצמה מוסרית.
מדינה שאומרת:
"אנחנו זקוקים לנשק ולכן נקבל אותו מכל מקור"
אולי משיגה נשק מהר יותר – אבל היא עלולה לאבד משהו מן הגבולות המוסריים שבשמם היא נלחמת.
בין לנסקי לאלטלנה
וזו גם הסיבה שסיפור לנסקי וסיפור אלטלנה מתחברים אצלי לאותה נקודה.
במקרה של לנסקי השאלה הייתה:
האם מפני שהוא יהודי, ציוני ותומך בישראל, ראוי לתת לו מקלט בישראל למרות עברו הפלילי?
ובמקרה של נשק שמגיע למדינה השאלה היא:
האם מפני שאנחנו זקוקים לנשק, ראוי לנו לקבל אותו גם אם מקורו נגוע בפשע?
בשני המקרים התשובה שלי זהה:
המטרה הטובה אינה מוחקת את הבעיה המוסרית שבמקור.
יהודי יכול להיות יהודי – ועדיין לעמוד בפני החוק.
כסף יכול להגיע לישראל – ועדיין להיות כסף שמקורו פסול.
נשק יכול להיות מיועד להצלת חיים – ועדיין צריך לשאול מהיכן הגיע.
והמדינה יכולה להיות זקוקה מאוד לעזרה – ועדיין מותר לה לומר:
יש עזרה שאיננו רשאים לקבל.
כי בסופו של דבר, השאלה היא איזה צבא אנחנו רוצים
צה"ל אינו רק מנגנון שמטרתו לנצח במלחמות.
הוא צבא ההגנה לישראל.
הוא צבא של מדינת ישראל.
והמדינה הזאת אינה אמורה להיבנות רק מכוח הנשק שבידיה, אלא גם מן העקרונות שבשמם היא מחזיקה בנשק.
לכן, אילו היה מתברר שהנשק שעל האלטלנה מקורו בכספי פשע – הייתי רואה בכך שיקול מוסרי כבד מאוד בעמדת המדינה.
לא מפני שאין ערך לנשק.
אלא מפני שיש ערך גם לכבודו של הצבא.
לא מפני שאין ערך להצלת חיים.
אלא מפני שאסור לנו להגיע למצב שבו בשם הצלת החיים אנו נותנים הכשר לכל מקור של כוח.
ולכן, גם כאן, צריך לזכור את לקחו של שמואל:
"הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב."
לפעמים דווקא הוויתור על דבר שאנו מאוד רוצים בו הוא המעשה ששומר על הקדושה.
לא כל יהודי שמסייע לישראל הופך את מעשיו לציוניים
צריך להיזהר גם מפיתוי רגשי.
כאשר אנחנו שומעים שאדם יהודי סייע לישראל, במיוחד בתקופה שבה המדינה הייתה במצוקה, קל מאוד לומר:
"הוא היה משלנו."
אבל יהדותו של אדם אינה מבטלת את מעשיו.
אפשר להיות יהודי, לאהוב את ישראל, להתפלל לשלומה, לתרום לה כסף – ועדיין להיות אדם שעשה מעשים חמורים.
שתי העובדות יכולות להיות נכונות בעת ובעונה אחת.
אין צורך להפוך אדם למלאך כדי להכיר בכך שעשה מעשה טוב.
ואין צורך למחוק מעשה טוב כדי לומר שאדם היה עבריין.
היכולת להחזיק בשתי האמיתות האלה היא דווקא סימן לבגרות מוסרית.
לנסקי יכול היה להיות יהודי גאה.
הוא יכול היה לאהוב את ישראל.
הוא יכול היה לסייע לציונות.
ובכל זאת, מדינת ישראל הייתה רשאית לומר:
איננו מקבלים את זכותך להפוך את ישראל למקלט מפני ההשלכות של עברך הפלילי.
דווקא מדינה יהודית צריכה להציב גבולות
יש מי שעלולים לראות בהחלטה לגרש את לנסקי מעשה של כפיות טובה.
אבל אפשר לראות אותה בדיוק להפך.
מדינה שמכבדת את עצמה אינה מוכרת את עקרונותיה תמורת תרומות.
היא אינה אומרת לעשיר:
"תן לנו כסף – ונשכח."
היא אינה אומרת לעבריין:
"עזור לנו – ותהפוך לצדיק."
והיא אינה אומרת:
"אתה יהודי, ולכן אנחנו חייבים לקבל ממך הכול."
היא אומרת:
אתה יהודי – ולכן יש לך קשר עמוק לארץ הזאת. אבל דווקא משום שהמדינה הזאת היא מדינה של חוק, איננו רשאים להפוך את יהדותך לפטור מן החוק.
זו אינה אנטי־ציונות.
זו ציונות אחראית.
לא כל כסף צריך להיכנס לקופה הלאומית
יש כאן עיקרון רחב הרבה יותר מלנסקי.
בעולם המודרני אנו עדים פעמים רבות לתופעה שבה אנשים בעלי הון תורמים למוסדות ציבוריים, אוניברסיטאות, בתי חולים, ארגוני צדקה ומוסדות לאומיים.
וככל שהתרומה גדולה יותר, כך גדל הפיתוי לשתוק על מקור הכסף.
אבל חברה מוסרית חייבת לשאול לא רק:
כמה כסף קיבלנו?
אלא:
מאיפה הכסף הגיע?
כי לפעמים קבלת הכסף היא עצמה הצהרה.
אם מוסד ציבורי מקבל כסף שמקורו בפשע, הוא עלול לשדר לעולם:
"העבריין הזה מקובל עלינו."
אם צבא מקבל נשק שנרכש בהון פלילי, הוא עלול לשדר:
"כל עוד הדבר משרת אותנו – איננו שואלים שאלות."
ואם מדינה מעניקה מחסה לאדם בעיקר מפני שהוא יהודי ומסייע לה בכספו, היא עלולה לשדר:
"החוק שווה פחות כאשר האדם עשיר ונדיב."
זהו מסר שאסור למדינה יהודית לשלוח.
"והיה מחניך קדוש"
הצבא אינו רק כלי מלחמה.
הוא מחנה.
והתורה עצמה מדברת על קדושת המחנה:
כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.
קדושת המחנה אינה אומרת שהחיילים הם מלאכים.
היא אומרת שהמחנה עצמו צריך להיות מקום שיש בו גבולות.
יש דברים שלא מכניסים לתוכו.
יש דרכים שלא משתמשים בהן.
יש מקורות כוח שאינם מתאימים לרוחו של צבא יהודי.
ומכאן נובעת טענה עקרונית:
לא די בכך שהנשק יעיל. גם הדרך שבה השגנו אותו צריכה להיות ראויה.
ובסופו של דבר – על מה אנחנו רוצים לברך?
יש שאלה פשוטה שכל חברה צריכה לשאול את עצמה:
כאשר אנו מסתכלים על בניין המדינה, על הצבא, על מוסדות הציבור ועל הישגינו – האם אנחנו רוצים לומר:
"ניצחנו בכל מחיר"?
או שאנו רוצים לומר:
"ניצחנו בלי לאבד את הנשמה."
זו בעיניי השאלה האמיתית בסיפור לנסקי.
אפשר להתפעל מאדם שהעז לסייע לישראל.
אפשר להכיר תודה על כל יהודי שסייע ליהודים.
אפשר אפילו להכיר בכך שאדם בעל עבר מפוקפק עשה מעשים טובים.
אבל אין פירוש הדבר שעלינו להכניס את פירות הפשע אל תוך הקופה הלאומית, אל תוך מוסדות המדינה או אל תוך צבא ההגנה לישראל.
המדינה היהודית אינה צריכה רק נשק.
היא צריכה כשרות מוסרית של מקור הכוח שלה.
לכן, בעיניי, בית המשפט צדק
אפשר לחלוק על פרטים כאלה ואחרים בפרשת לנסקי.
אפשר לדון בשאלות משפטיות.
אפשר להסתכל על הסיפור מזוויות שונות.
אבל מבחינה עקרונית אני מבקשת להגן דווקא על העיקרון הפשוט:
מדינת ישראל אינה מקלט לפושעים מפני החוק רק משום שהם יהודים.
ויותר מכך:
אהבת ישראל אינה מכשירה הון שמקורו בפשע.
תרומה אינה מוחקת את מקור הכסף.
נשק אינו נעשה טהור רק מפני שהוא נועד להגן על יהודים.
ומטרה קדושה אינה מעניקה אוטומטית הכשר לכל אמצעי.
את זה כבר לימד אותנו שמואל הנביא.
שאול רצה להביא את מיטב השלל אל הקודש.
אבל שמואל לימד אותו שהקודש אינו זקוק לשלל שמקורו באי־ציות.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהֹוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהֹוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.
זהו גם המבחן שלנו.
האם אנחנו רוצים צבא חזק בכל מחיר?
או צבא חזק שגם מקור כוחו עומד במבחן המוסרי?
האם אנחנו רוצים מדינה שמקבלת כל תרומה שמועילה לה?
או מדינה שיודעת לומר גם לאדם עשיר וחזק:
יש דברים שאיננו מוכנים לקבל.
מפני שאם מדינת ישראל מקבלת את פירות הפשע בשם הצלת ישראל, היא עלולה להציל את הגוף – אך לפגוע בנשמה.
ומדינה יהודית צריכה לשמור על שניהם.
גם על הגוף – וגם על הנשמה.
בפרשת צו שמיני מדובר על קורבנות למילואים אסור שחיילי ישראל המתים במלחמה יהיו כקורבנות לתורמים האלה.
|
