בנט, אייזנקוט והקרטל הפוליטי: כשהמנדטים הופכים לרכוש קולקטיבי

הוויכוח שהתעורר בעקבות דבריו של נפתלי בנט, שלפיהם גדי אייזנקוט "לוקח" מצביעים מגוש מתנגדי נתניהו, חושף תופעה עמוקה בפוליטיקה הישראלית: תפיסה שלפיה המנדטים אינם ביטוי לרצון העם, אלא נכס קולקטיבי של הגוש. במילים אחרות, בנט מתייחס למנדטים כאל רכוש משותף, כמעט כמו בתפיסה קומוניסטית של בעלות קולקטיבית על משאבים — ולא כבחירה חופשית של אזרחים.

במקום לראות את הדמוקרטיא כתחרות פתוחה על אמון הציבור, חלק מהפוליטיקאים מתייחסים אליה כאל מערכת סגורה של חלוקת טריטוריות פוליטיות.

שבעה מנדטים וראשות ממשלה: הפער בין רצון הציבור לבין כוח פוליטי

בנט הגיע לראשות הממשלה עם שבעה מנדטים בלבד — נתון שמלמד על כך שהעם לא סימן אותו כמועמד טבעי להנהגה. אילו הציבור היה רואה בו ראש ממשלה ראוי, הוא היה מעניק לו כוח אלקטורלי משמעותי יותר. ראשות הממשלה ניתנה לו לא מכוח בחירת העם בו, אלא כתוצאה מהנדסה פוליטית של קואליציא.

גם כיום, לפי הסקרים — על אף הספקנות המובנת כלפיהם — לא נראה שמעמדו כראש ממשלה לשעבר מעניק לו יתרון. הוא ולפיד יחד בקושי מגיעים ל־12 מנדטים. העם אינו רואה בו מנהיג טבעי של הגוש, לא בעבר ולא בהווה.

הניסיון להתאחד עם אייזנקוט: איחוד או השתלטות על המנדטים?

המהלך שבנט קידם — איחוד מפלגתי עם גדי אייזנקוט — נראה יותר כצעד השתלטות מאשר כצעד איחוד. אייזנקוט הצליח להביא מצביעים חדשים, מצביעים שבנט לא הצליח להגיע אליהם. המנדטים שאייזנקוט קיבל אינם "שייכים" לגוש או לבנט — הם ביטוי לאמון שרבים מהעם נותנים לאייזנקוט.

לכן, הניסיון להתאחד עם מפלגתו של אייזנקוט נראה כמהלך שמטרתו להשתלט על המנדטים שאייזנקוט קיבל, ולא ליצור שותפות אידאולוגית אמיתית. במילים אחרות: לא איחוד כוחות, אלא השתלטות על נכס פוליטי.

וכאן מתגלה התפיסה העמוקה יותר: כאשר בנט מתלונן על "התחזקות על חשבונו", הוא למעשה מבקש לשמר את הסדר הקרטלי: כל אחד מחזיק בנתח שלו, וכל שינוי הוא איום על המבנה. המשמעות הפוליטית ברורה — בנט רואה את המנדטים כרכוש של הגוש, לא של העם. זו תפיסה שמזכירה מודל קומוניסטי של בעלות קולקטיבית: המנדטים אינם תוצאה של בחירה חופשית, אלא משאב משותף שאסור "להוציא" מהמסגרת.

הגוש כקרטל: חלוקת שוק במקום דמוקרטיה

הטענה שבנט רואה את הגוש כקרטל אינה רק ביקורת — היא תיאור מדויק של האופן שבו חלק מהפוליטיקאים מתייחסים למערכת הפוליטית. בנט מתייחס לגוש כאילו יש בו חלוקת שוק:

• אלו המנדטים של הגוש

• אלו המנדטים שלי בתוך הגוש

• אל תיגע לי בלקוחות

אבל בפוליטיקה דמוקרטית אין "לקוחות" ואין "שוק סגור". מצביעים אינם נכסים של פוליטיקאים. הם נעים בין מפלגות לפי תחושת הנהגה, סדר יום, אמון אישי או התאמה אידאולוגית. כל מפלגה אמורה להתחרות על אמון העם — לא לשמור על טריטוריא פוליטית.

כאשר בנט מתלונן על "התחזקות על חשבונו", הוא למעשה מבקש לשמר את הסדר הקרטלי: כל אחד מחזיק בנתח שלו, וכל שינוי הוא איום על המבנה.

זו תפיסה שמצמצמת את הדמוקרטיא למערכת של חלוקת כוח בין פוליטיקאים, במקום מערכת של בחירה חופשית של אזרחים.

סיכום: מאבק על הגוש או מאבק על הדמוקרטיא

המאבק בין בנט לאייזנקוט אינו רק מאבק אישי או מפלגתי — הוא משקף שאלה רחבה יותר: האם הפוליטיקה הישראלית מתנהלת כזירה דמוקרטית פתוחה, או כמרחב סגור שבו פוליטיקאים מנהלים חלוקת שוק פנימית?

הדיון הזה חשוב, כי הוא נוגע בלב הדמוקרטיא: מי באמת מחליט — העם, או הפוליטיקאים שמנהלים את הגוש כמו קרטל?

כמה מילים בענין האחים לפיד ובנט:

מזכיר קצת את לפיד, ילד השמנת שלא הייתה תעודת בגרות ובכל זאת קיבלו אותו לעתון במחנה, תוך שהם מתעלמים במקרהשלו מתנאי הסף לקבלה לשרות בעתון במחנה.

גם בנט שהכריז בצוק אייתו שהבית היהודי הולך להנהגה, במקרה שלו גם אם לא בחרו בו.