מבואפרשת ההטרדות המיניות בגדוד גבעתי חשפה כשלים עמוקים בתרבות הפיקודית ובאופן שבו מוסדות חזקים מגיבים כאשר דמות סמכותית מואשמת בפגיעה מינית. הפרשה אינה עומדת לבדה: היא מהדהדת פרשות אחרות בחברה הישראלית שבהן מוסדות בחרו להגן על בעלי כוח — גם לאחר שהורשעו — תוך דחיקת נפגעים לשוליים.אחת ההקבלות הבולטות היא פרשת מוטי אלון, שבה לאחר הרשעתו, הרב דרוקמן איפשר לו להמשיך ללמד בישיבה, בעוד המתלוננים נדחקו החוצה ונשים הובילו מחאה ציבורית גדולה נגד ההחלטה.בשתי הפרשות, התחושה המרכזית של הנפגעים הייתה זהה: המערכת בחרה להגן על הפוגע — לא עליהם.האירועים בגבעתי: מה התרחש?הטרדות כלפי חיילותהפרשה החלה בתלונה של קצינה שהוטרדה מינית על ידי המג״ד. החקירה העלתה:שיחות בעלות אופי מיני אובססיביחשד לנגיעות לא רצויותניצול יחסי מרותהתנהגות כוחנית
מפקדת בכירה ניסתה לשכנע את המתלוננת למחוק ראיות — ניסיון טיוח מובהק.הטרדות כלפי חייליםבמקביל עלו עדויות של חיילים גברים שהוטרדו מינית על ידי מפקדים. העדויות כללו:הערות מיניות משפילותנגיעות לא רצויות“משחקי כוח” בעלי אופי מיני
חיילים סיפרו כי חששו להתלונן: “בגבעתי לא מתלוננים על מפקדים.”התרבות הפיקודית שאפשרה את האירועיםתרבות של השתקההעדויות מצביעות על מערכת שבה:תלונות נתפסות כאיום על היחידהמפקדים מגינים על מפקדים אחריםנפגעים חוששים לדבר
נאמנות עיוורת למפקדבגבעתי נבנתה לאורך שנים תרבות של נאמנות מוחלטת למפקד. כאשר מפקד מסתבך — המערכת נוטה להגן עליו, גם על חשבון נפגעים.היעדר פיקוח אפקטיביהפרשה חשפה:מידע שהגיע לדרגים בכירים אך לא טופלטיוח מצד מפקדיםטקס פרידה חגיגי למג״ד בזמן שהטענות כבר היו ידועות
תפקידו של עופר וינטרוינטר נחקר בפרשה — כגורם פיקודיוינטר לא ביצע את ההטרדות, אך נחקר במצ״ח כעד וכגורם פיקודי. החקירה בחנה:מה ידעמתי ידעהאם התרבות הפיקודית בתקופתו אפשרה את האירועיםהאם הייתה התעלמות או טיוח בדרג הבכיר
המידע הגיע לדרגים בכירים — כולל אליו לפי עדויותחיילים העידו שהמידע על ההטרדות היה ידוע “למעלה”. הדבר לא הוכח חד־משמעית לגבי וינטר אישית, אך החקירה בחנה גם את אחריותו הפיקודית.טקס הפרידה: הרגע שהפך את הכאב לזעםאחד האירועים המשמעותיים ביותר היה טקס הפרידה החגיגי למג״ד שהטריד, שבו וינטר היה בין המארגנים והדוברים הבכירים.הטקס התקיים אחרי שהטענות היו ידועות לדרגים בכירים. למרות זאת, המג״ד זכה:לשבחיםלהוקרהלהערכה פומבית
תחושות החיילים בטקסהחיילים תיארו תחושות קשות:השפלההם הרגישו שהנפגעים “לא קיימים”. הטקס מחק את סבלם.בגידההם חשו שהמערכת בחרה בצד — והיא בחרה במפקד, לא בהם.כעס עמוקהעובדה שמפקדים בכירים — כולל וינטר — שיבחו את המג״ד נתפסה כמתן לגיטימציא להתנהגותו.אובדן אמוןהם הבינו שהמערכת לא מגינה עליהם — אלא על מי שפוגע בהם.תחושה של צביעות מוסרית.לא כהאשמה כלפי ציבור דתי, אלא כביטוי לכאב: יש צפיה ממנהיגים דתיים־ערכיים לסטנדרט מוסרי גבוה — וקיבלו הגנה על פוגע.ואלה אנשים עם כיפה.
ההקבלה לפרשת מוטי אלון והרב דרוקמןהדפוס שחזר בגבעתי מזכיר באופן חריף את פרשת מוטי אלון:מוטי אלון הורשע — אך הושאר ללמדלאחר הרשעתו, הרב דרוקמן איפשר למוטי אלון להמשיך ללמד בישיבה. המסר היה ברור: המוסד בוחר להגן על הדמות הסמכותית — לא על הנפגעים.המתלוננים נדחקו החוצהבמקום להגן עליהם, הם מצאו עצמם מחוץ לישיבה. הם הפכו לבעיה — לא למי שצריך הגנה.נשים הובילו מחאה גדולהנשים רבות יצאו נגד ההחלטה של הרב דרוקמן. הן דרשו:צדקאחריות מוסדיתהפסקת ההגנה על פוגעים
הדמיון בין שתי הפרשותבשתיהן מוסד חזק הגן על אדם בכיר שפגע מינית.בשתיהן הנפגעים נדחקו לשוליים.בשתיהן נערך טקס/המשך תפקיד שהעניק לגיטימציT לפוגע.בשתיהן נוצרה מחאה — פנימית או ציבורית — נגד ההחלטות.בשתיהן התחושה הייתה של צביעות מוסרית מצד דמויות דתיות־ערכיות.
אחריות מוסרית ופיקודיתבצה״ל ובחברה בכלל, האחריות הפיקודית והמוסרית מחייבת: מפקד אחראי לא רק למה שעשה — אלא למה שקרה תחתיו.כאשר מוסד בוחר להגן על הפוגע — הוא פוגע שוב בנפגעים. כאשר מוסד משבח את הפוגע — הוא מוחק את הכאב. כאשר מוסד מדחיק את המתלוננים — הוא מייצר תרבות של פחד.סיכוםפרשת גבעתי ופרשת מוטי אלון אינן רק סיפורים על פגיעה מינית. הן סיפורים על:כוחהיררכיאטיוחהשתקהבחירה להגן על בעלי סמכותדחיקת נפגעים לשולייםצביעות מוסרית מצד דמויות שנחשבות ערכיותתרבות ארגונית שמעדיפה את המוסד על פני הצדק
עופר וינטר והרב דרוקמן אינם דומים במעשיהם — אך דומים בתפקידם בתוך מערכת שבחרה להגן על הפוגע. הדמיון בין שתי הפרשות מלמד על הצורך הדחוף לשנות את התרבות המוסדית בישראל — בצבא, בישיבות, ובכל מקום שבו יש כוח. |
