|
מבוא:
"אסתיר פניי
מסע תיעודי אל נקודת המפגש שבין האמונה היהודית למאורעות השואה." כאן BOX.
מספרים על האדמו"ר מצאנז שהיה שבמחנות הנאצים בשואה שהוא אמר לתלמידיו, לחבריו להחזיק מעמד תוך שהוא אומר להם שהשואה היא חבלי גאולה ואני יודעת למה הוא אמר את זה, זה כתוב בספר ישעיהו:
וְעַתָּה לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר: הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח: וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי: וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי: כִּי כֹה אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם: ישעיהו.
הדבר שריגש אותי מאוד היה ההבנה שבמקום הזה של הרעה הגדולה הזאת נשארה לאדם הזה את האמונה הזאת.
"אסתיר פניי" – האמונה שנותרה בתוך הרעה הגדולה
הסרט "אסתיר פניי" עורר בי מחשבות רבות על אחת השאלות הקשות ביותר בתולדות העם היהודי: כיצד יכול אדם לשמור על אמונתו בתוך החושך הגדול ביותר.
בסרט בולט סיפורו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, אדם שחווה אובדן וכאב שקשה לתאר במילים. הוא איבד את משפחתו, עבר את אימת מחנות ההשמדה, ראה את החורבן הגדול של יהדות אירופה, ובכל זאת המשיך לעודד את הסובבים אותו שלא לאבד תקווה. לפי העדויות, הוא חיזק את חבריו ותלמידיו והסביר שהייסורים הנוראים הם חלק מ"חבלי גאולה".
כאשר שמעתי זאת, הבנתי עד כמה רעיון זה מושרש בדברי הנביאים. פעמים רבות בתנ"ך מופיע דפוס שבו תקופה של חורבן, גלות וייסורים קודמת לתקופה של קיבוץ גלויות, נחמה וגאולה. הפסוקים שהדהדו בי במיוחד הם:
כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם:
פסוקים אלה אינם מסבירים את הסבל ואינם מקלים על הכאב. הם גם אינם נותנים תשובה פשוטה לשאלת השואה. אך הם מציגים חזון שלפיו הפיזור הגדול בין האומות עתיד להסתיים בקיבוץ גלויות, והחורבן אינו המילה האחרונה בהיסטוריא של ישראל.
הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח:
מה שריגש אותי במיוחד היה להבין כיצד אדם שנמצא בתוך "הרעה הגדולה הזאת" הצליח להיאחז דווקא בחלק השני של הנבואה: "כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה". כאשר אדם חי בשלווה ובביטחון, קל יותר לדבר על אמונה. אולם כאשר אדם נמצא בתוך הגיהינום האנושי של מחנות ההשמדה, מוקף מוות, רעב והשפלה, והאמונה עדיין נשארת בליבו, הרי שזו עדות לעוצמה רוחנית יוצאת דופן.
ייתכן שזהו אחד המסרים העמוקים ביותר של סיפורו של האדמו"ר מצאנז. לא שהייסורים עצמם הם מטרה, ולא שהכאב חדל להיות כאב, אלא שגם כאשר בורא עולם "מסתיר פניו" מעימנו, עדיין ניתן להאמין שיש משמעות מעבר למה שהעין האנושית מסוגלת לראות. דווקא במקום שבו נראה שאין אור כלל, הוא המשיך לחפש את ניצני האור העתידי.
מנקודת המבט של ההיסטוריא של עם ישראל, קשה להתעלם מהעובדה שלאחר השואה קמו מחדש קהילות שנחרבו, ניצולים הגיעו לארץ ישראל, והתקיים קיבוץ גלויות בהיקף חסר תקדים. עבור רבים היה בכך מימוש של פסוקים עתיקים שדיברו על שיבה מן הגלות ועל נטיעה מחודשת בארץ.
אך יותר מכל, מה שנשאר אצלי לאחר הצפייה הוא לא השאלה ההיסטורית אלא השאלה האנושית. כיצד הצליח אדם שאיבד כמעט הכול לשמור על אמונתו. בעיניי, זו הגבורה האמיתית של האדמו"ר מצאנז. בתוך החושך הגדול ביותר הוא החזיק באמונה שהטוב עוד יבוא, ובכך העניק תקווה גם לאחרים.
סוף דבר: לראות את הטובה מתוך החורבן
סופו של סיפור האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג אינו במחנות המוות אלא בארץ ישראל. לאחר שאיבד את משפחתו ואת עולמו הישן בשואה, הוא בחר בחיים.
בעיניי, הדבר המרגש ביותר הוא שהוא לא ראה רק הצלה פרטית של ניצולים בודדים. הוא ראה בשיבה לארץ ישראל טובָה גדולה שבאה לאחר רעה גדולה.
בעת הזאת, כאשר קיימים מתחים בין חרדים לבין מי שאינם חרדים, קל לראות רק את הקולות הקיצוניים ולייחס אותם לכלל החרדים, אך דמותו של האדמו"ר מצאנז מזכירה מציאות מורכבת יותר. הוא מייצג קול חרדי שראה בתקומת החיים היהודיים בארץ ישראל ברכה גדולה, קול שבחר לבנות ולא להתכנס בתוך החורבן.
לכן, יותר מכול, הסרט הזכיר לי שלא נכון לדבר על "החרדים" כאילו היו קול אחד. יש ויש. יש דעות שונות, השקפות שונות ודרכים שונות להבין את משמעות הגאולה, המדינה וההיסטוריא של עם ישראל. מורשתו של האדמו"ר מצאנז היא עדות לכך שבתוך העולם החרדי נמצאים גם קולות "חרדים" שראו בשיבת ציון ובבניין הארץ ביטוי של הטובה שבאה אחרי הרעה הגדולה.
לקרוא עוד:
|
