מקריבי אדם בפולחני האלילים: בין משפט הקרבנות של התורה לבין תועבות הגויים שגם הקרבת אדם היא מתועבותיהם ועד חורבן הבית הראשון וגלות.

מבוא

אחד ההבדלים היסודיים ביותר שמעמידה התורה בין עבודת הבורא לבין פולחני העמים הוא מהות הקרבן עצמו. התורה קובעת מערכת קרבנות מוגדרת ומסודרת, הכוללת הוראות מפורטות באשר לסוג הקרבן, מקום הקרבתו, מועדו ודרך עשייתו. כנגד מערכת זו מוצבים פולחני העמים שישבו בארץ קודם לישראל, אשר מתוארים במקרא כתועבות.

בין אותם פולחנים בולט במיוחד המנהג של הקרבת בנים ובנות באש. מתוך עיון בדברי התורה, הנביאים והכתובים עולה קו עקבי: הקרבת אדם אינה מוצגת כצורת פולחן לגיטימית אלא כתועבה, כחילול שם הבורא, כשפיכות דמים וכחטא המביא עמו פורענות לאומית.

משפט הקרבנות שנצטווה בו ישראל

התורה מדגישה כי עבודת הקרבנות אינה נתונה להכרעת האדם אלא לציווי האלוהי.

נאמר:

"וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל: שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ."

וכן בפרשת הקרבנות:

"מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט."

המונח "כמשפט" מלמד שכל פרט בעבודת הקרבנות נקבע מראש. הקרבן, המנחה, הנסך, המועד וסדר העבודה אינם מסורים ליוזמת האדם אלא לציווי הבורא.

אזהרת התורה מפני דרכי הגויים

דווקא לאחר קביעת משפט הקרבנות מזהירה התורה שלא ללמוד ממנהגי הפולחן של עמי הארץ:

"כִּי יַכְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי."

האזהרה אינה מכוונת רק לעבודה זרה עצמה, אלא גם לעצם הרצון לחקות את דרכי עבודתם של העמים.

מיד לאחר מכן מנמקת התורה:

"לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָּל תּוֹעֲבַת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם."

פסוק זה מציג במפורש את הקרבת הבנים והבנות כחלק מן התועבות שבגללן הוזהר ישראל שלא ללמוד ממעשי הגויים.

העברת בנים ובנות באש כשפיכות דמים

ספר ויקרא מוסיף נדבך נוסף להבנת חומרת המעשה:

"וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהֹוָה."

ובהמשך:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן."

עוד נאמר:

"וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי."

האיסור מופיע כחטאים של טומאה, חילול שם בורא עולם ודין כרת.

אותו מעשה שנאסר בויקרא ושעליו נאמר בדברים:

"כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם"

מתואר בספר תהלים כהתרחשות בפועל לאחר שישראל למדו מדרכי הגויים.

תחילה נאמר:

"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם: וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ:"

ובהמשך:

"וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים:"

המזמור מוסיף ומפרש את משמעות המעשה:

"וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים:"

ובהמשך:

"וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם:"

פסוקים אלו יוצרים רצף ישיר עם האיסורים שבויקרא ובדברים. מה שהתורה אסרה כהעברת בנים למולך וכשריפת בנים ובנות באש, תהלים מתאר כחטא שהתרחש בפועל. יתרה מכך, המזמור מגדיר אותו במפורש כשפיכות "דם נקי", ובכך מלמד שאין מדובר רק בעבודה זרה אלא גם בעבירת שפיכות דמים המטמאת את הארץ.

עקדת יצחק וברית אברהם

על רקע פולחני הקרבת האדם בולטת משמעותה של עקדת יצחק.

בסיום הניסיון נאמר:

"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ."

בסופו של המעמד אין אברהם מקריב את בנו אלא את האיל.

בהמשך, בברית בין הבתרים, נאמר:

"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה."

ומיד לאחר מכן:

"בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהֹוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי: וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים: וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי:"

המקרא קושר בין ברית אברהם, ירושת הארץ ועוונותיהם של העמים שישבו בה לפנים.

החטא ועונשו

לאחר תיאור מעשה הקרבת הבנים והבנות ממשיך תהלים ומתאר את השלכותיו:

"וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ:"

ובהמשך:

"וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם: וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם:"

מבחינה ספרותית ותוכנית, המזמור יוצר רצף ברור:

החטא:

"וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים"

והעונש:

"וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם."

דם נקי, חורבן וגלות

רעיון זה חוזר גם בספר מלכים:

"בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּוֹ."

ובהמשך:

"אַךְ עַל פִּי יְהֹוָה הָיְתָה בִיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה:"

ומיד מוסיף הכתוב:

"וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא אָבָה יְהֹוָה לִסְלֹחַ:"

הביטוי "דם נקי" המחובר בתהלים להקרבת בנים ובנות, חוזר גם כאן כחלק מן ההסבר המקראי לחורבן ממלכת יהודה ולגלות בבל.

סיכום

המקרא מציב הבחנה ברורה בין עבודת הבורא לבין פולחני האלילות.

מצד אחד ניצבת חוקת הקרבנות:

וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא-קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל-מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִֽהְיֶ֥ה לָכֶֽם: וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם עֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֨חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה פַּ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד אַ֣יִל אֶחָ֑ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם: וּמִ֨נְחָתָ֔ם סֹ֖לֶת בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן שְׁלֹשָׁ֤ה עֶשְׂרֹנִים֙ לַפָּ֔ר שְׁנֵ֥י עֶשְׂרֹנִ֖ים לָאָֽיִל: וְעִשָּׂר֣וֹן אֶחָ֔ד לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד לְשִׁבְעַ֖ת הַכְּבָשִֽׂים: וּשְׂעִיר-עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את לְכַפֵּ֖ר עֲלֵיכֶֽם: מִלְּבַד֩ עֹלַ֨ת הַחֹ֜דֶשׁ וּמִנְחָתָ֗הּ וְעֹלַ֤ת הַתָּמִיד֙ וּמִנְחָתָ֔הּ וְנִסְכֵּיהֶ֖ם כְּמִשְׁפָּטָ֑ם לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַיֽהֹוָֽה: פרשת אחרי המגפה.

"מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם … כַּמִּשְׁפָּט"

ומצד שני עומדות תועבות הגויים:

"כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם"

וכן:

"וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ"

כאשר ישראל אימצו מעשים אלה:

"וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים"

הגדיר הכתוב את המעשה:

"וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי"

וקשר בינו לבין העונש:

"וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם"

ועד:

"וְלֹא אָבָה יְהֹוָה לִסְלֹחַ."

לפיכך, על פי רצף המקורות המקראיים, הקרבת אדם מוצגת כתועבה, כחילול שם הבורא, כשפיכות דמים וכאחת ההפרות החמורות ביותר של משפט התורה, אשר המקרא קושר בינה לבין טומאת הארץ, כריתות, חורבן וגלות.

לקרוא עוד:

תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: עיון בשעירי החטאת של מועדי ישראל, במשפטי הקרבנות ובהבחנה בין שעירי המועדים לשעיר לעזאזל.

כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם: ועליו נוסכים: וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָ֑ד עֹלָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה: וגם את זה: וּרְבִיעִ֥ת הַהִ֛ין לַכֶּ֖בֶשׂ יָ֑יִן זֹ֣את עֹלַ֥ת חֹ֨דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: נראה טעים.