משלושת אלפים לוחמים לשש מאות איש: כיצד יהונתן יצא לבד עם נושא כליו מול מחנה פלשתים, והאמונה בבורא עולם הפכה לברכה וניצחון לישראל:

הסיפור על שאול ויהונתן מתחיל בתיאור הצבא של שאול.

בֶּן–שָׁנָ֖ה שָׁא֣וּל בְּמָלְכ֑וֹ וּשְׁתֵּ֣י שָׁנִ֔ים מָלַ֖ךְ עַל–יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּבְחַר–ל֨וֹ שָׁא֜וּל שְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִים֮ מִיִּשְׂרָאֵל֒ וַיִּהְי֨וּ עִם–שָׁא֜וּל אַלְפַּ֗יִם בְּמִכְמָשׂ֙ וּבְהַ֣ר בֵּֽית–אֵ֔ל וְאֶ֗לֶף הָיוּ֙ עִם–י֣וֹנָתָ֔ן בְּגִבְעַ֖ת בִּנְיָמִ֑ין וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם שִׁלַּ֖ח אִ֥ישׁ לְאֹהָלָֽיו:

תחילת הפרשה מדברת על צבא שאול. בסך הכול שלושת אלפים איש שחולקו לשתי יחידות כוח.

כוח אחד היה בפיקוד שאול:

וַיִּהְי֨וּ עִם–שָׁא֜וּל אַלְפַּ֗יִם בְּמִכְמָשׂ֙ וּבְהַ֣ר בֵּֽית–אֵ֔ל

וכוח שני היה בפיקוד יהונתן:

וְאֶ֗לֶף הָיוּ֙ עִם–י֣וֹנָתָ֔ן

וכל שאר בני ישראל חזרו הביתה:

וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם שִׁלַּ֖ח אִ֥ישׁ לְאֹהָלָֽיו:

למעשה שלושת האלפים האלה היו כוח סדיר, כמו בצבא בימינו אנו. כלומר, לא כל העם נמצא כל הזמן תחת נשק. יש כוח מסוים שנבחר ונמצא עם המלך ועם בנו, ואילו יתר העם נשאר בבית, עד שיהיה צורך בגיוס רחב יותר.

ויונתן עם הכוח שלו עולה להילחם בפלשתים בגבע:

וַיַּ֣ךְ יוֹנָתָ֗ן אֵ֣ת נְצִ֤יב פְּלִשְׁתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּגֶ֔בַע וַֽיִּשְׁמְע֖וּ פְּלִשְׁתִּ֑ים וְשָׁאוּל֩ תָּקַ֨ע בַּשּׁוֹפָ֤ר בְּכָל–הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר יִשְׁמְע֖וּ הָעִבְרִֽים:

יהונתן תוקף את נציב הפלשתים אשר בגבע, מנצח, וכל העם שומע על כך ונאסף למלחמה עם שאול. למעשה, המצב הופך ממצב שבו יש כוח מצומצם של שלושת אלפים איש למצב שבו כל העם נקרא להתגייס, כמו במלחמה שבה כל המדינה מתגייסת.

וְכָל–יִשְׂרָאֵ֞ל שָׁמְע֣וּ לֵאמֹ֗ר הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ אֶת–נְצִ֣יב פְּלִשְׁתִּ֔ים וְגַם–נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בַּפְּלִשְׁתִּ֑ים וַיִּצָּעֲק֥וּ הָעָ֛ם אַחֲרֵ֥י שָׁא֖וּל הַגִּלְגָּֽל:

הפלשתים ששמעו על המתקפה שישראל תקפו את גבע, נערכים למלחמה עם ישראל.

וּפְלִשְׁתִּ֞ים נֶאֶסְפ֣וּ | לְהִלָּחֵ֣ם עִם–יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁלֹשִׁ֨ים אֶ֤לֶף רֶ֙כֶב֙ וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ פָּרָשִׁ֔ים וְעָ֕ם כַּח֛וֹל אֲשֶׁ֥ר עַל–שְׂפַֽת–הַיָּ֖ם לָרֹ֑ב וַֽיַּעֲלוּ֙ וַיַּחֲנ֣וּ בְמִכְמָ֔שׂ קִדְמַ֖ת בֵּ֥ית אָֽוֶן:

צריך לחשוב על גודל צבא הפלשתים לעומת צבא ישראל.

שְׁלֹשִׁ֨ים אֶ֤לֶף רֶ֙כֶב֙

וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ פָּרָשִׁ֔ים

וְעָ֕ם כַּח֛וֹל אֲשֶׁ֥ר עַל–שְׂפַֽת–הַיָּ֖ם לָרֹ֑ב

מול המספרים האלה צריך להבין את הפחד של ישראל. כוח של שלושת אלפים איש, ואולי אפילו העם כולו כאשר הוא מגויס, עומד מול צבא שמתואר במספרים עצומים.

והעם רואה את צבא הפלשתים – ועושה ויברח.

וְאִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֤ל רָאוּ֙ כִּ֣י צַר–ל֔וֹ כִּ֥י נִגַּ֖שׂ הָעָ֑ם וַיִּֽתְחַבְּא֣וּ הָעָ֗ם בַּמְּעָר֤וֹת וּבַֽחֲוָחִים֙ וּבַסְּלָעִ֔ים וּבַצְּרִחִ֖ים וּבַבֹּרֽוֹת: וְעִבְרִ֗ים עָֽבְרוּ֙ אֶת–הַיַּרְדֵּ֔ן אֶ֥רֶץ גָּ֖ד וְגִלְעָ֑ד וְשָׁאוּל֙ עוֹדֶ֣נּוּ בַגִּלְגָּ֔ל וְכָל–הָעָ֖ם חָרְד֥וּ אַחֲרָֽיו:

חלק מהעם הולך להתחבא:

וַיִּֽתְחַבְּא֣וּ הָעָ֗ם בַּמְּעָר֤וֹת וּבַֽחֲוָחִים֙ וּבַסְּלָעִ֔ים וּבַצְּרִחִ֖ים וּבַבֹּרֽוֹת:

וחלק עובר לצד השני של הירדן:

וְעִבְרִ֗ים עָֽבְרוּ֙ אֶת–הַיַּרְדֵּ֔ן אֶ֥רֶץ גָּ֖ד וְגִלְעָ֑ד:

למקום שהתיישבו בו הראובני והגדי וחצי שבט המנשה, בצד המזרחי של הירדן. זה הצד שאינו נחשב לחלק המרכזי של ארץ הירושה המובטחת לאברהם, יצחק ויעקב, ואינו חלק מארץ הקודש גם במובן של איסור הקרבת קורבנות שם.

כפליטים באו העם לשבט גד.

יש כאן גם נקודה רעיונית נוספת. היו משבטי ישראל שהתנחלו בארץ והיו משבטי ישראל שנשארו בעבר הירדן. הייתה סכנה שאלה שנשארו בחוץ יחטאו בדבר מסוים, ומבחינה רעיונית בסיסית אפשר לראות מכאן את חוק הערבות ההדדית – גם במקרה שבו החטא נעשה בחוץ לארץ, הדין יכול להיות מיושם גם על אלה שנמצאים בארץ.

באותו זמן הפלשתים עדיין צרים על ישראל.

העם מחכה לשמואל למועד שבו יזבחו לפני היציאה למלחמה, אבל שמואל לא מגיע.

וַיּ֣וֹחֶל | שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים לַמּוֹעֵד֙ אֲשֶׁ֣ר שְׁמוּאֵ֔ל וְלֹא–בָ֥א שְׁמוּאֵ֖ל הַגִּלְגָּ֑ל וַיָּ֥פֶץ הָעָ֖ם מֵעָלָֽיו: וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל הַגִּ֣שׁוּ אֵלַ֔י הָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיַּ֖עַל הָעֹלָֽה:

שאול רואה ששמואל לא בא. העם מתפזר. הפלשתים מתקרבים. הוא מעלה את הזבח ללא שמואל, ללא ברכתו וללא עצתו של שמואל אם לצאת למלחמה או לא לצאת למלחמה.

וכששאול מסיים, שמואל מגיע.

וַיֹּ֥אמֶר שְׁמוּאֵ֖ל מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֡וּל כִּֽי–רָאִיתִי֩ כִֽי–נָפַ֨ץ הָעָ֜ם מֵעָלַ֗י וְאַתָּה֙ לֹא–בָ֙אתָ֙ לְמוֹעֵ֣ד הַיָּמִ֔ים וּפְלִשְׁתִּ֖ים נֶאֱסָפִ֥ים מִכְמָֽשׂ: וָאֹמַ֗ר עַ֠תָּה יֵרְד֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֵלַי֙ הַגִּלְגָּ֔ל וּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לֹ֣א חִלִּ֑יתִי וָֽאֶתְאַפַּ֔ק וָאַעֲלֶ֖ה הָעֹלָֽה:

שאול מסביר למעשה: לא עשיתי זאת מפני שלא היה אכפת לי, אלא דווקא מפני שראיתי את המצב מתפרק. העם בורח, שמואל לא הגיע, והפלשתים מתאספים.

אבל שמואל אומר לו:

וַיֹּ֧אמֶר שְׁמוּאֵ֛ל אֶל–שָׁא֖וּל נִסְכָּ֑לְתָּ לֹ֣א שָׁמַ֗רְתָּ אֶת–מִצְוַ֞ת יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ךְ כִּ֣י עַתָּ֗ה הֵכִ֨ין יְהוָ֧ה אֶת–מַֽמְלַכְתְּךָ֛ אֶל–יִשְׂרָאֵ֖ל עַד–עוֹלָֽם: וְעַתָּ֖ה מַמְלַכְתְּךָ֣ לֹא–תָק֑וּם בִּקֵּשׁ֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ אִ֣ישׁ כִּלְבָב֗וֹ וַיְצַוֵּ֨הוּ יְהוָ֤ה לְנָגִיד֙ עַל–עַמּ֔וֹ כִּ֚י לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֵ֥ת אֲשֶֽׁר–צִוְּךָ֖ יְהוָֽה:

העניין כאן הוא שהוא היה צריך לחכות.

יש במעשה של שאול דבר שלא נשמע לציווי בורא עולם. הדבר מזכיר את עם ישראל במדבר, שלא חיכה למשה עד שירד. גם שאול לא חיכה לשמואל כדי לזבוח לבורא עולם.

וַיֹּ֧אמֶר שְׁמוּאֵ֛ל אֶל–שָׁא֖וּל נִסְכָּ֑לְתָּ לֹ֣א שָׁמַ֗רְתָּ אֶת–מִצְוַ֞ת יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ךְ:

הֵכִ֨ין יְהוָ֧ה אֶת–מַֽמְלַכְתְּךָ֛ אֶל–יִשְׂרָאֵ֖ל עַד–עוֹלָֽם:

אפשר להמשיל את הדבר גם למקרה קורח, שהיה לוי וביקש להיכנס למקום שלא נועד לו.

וְעַתָּ֖ה מַמְלַכְתְּךָ֣ לֹא–תָק֑וּם:

לאחר הבשורה הזאת, ועד כמה שהיא קשה, אין ברירה. הפלשתים קמו למלחמה על ישראל וצריך לגייס את העם למלחמה.

אלא שכאן אנחנו מגלות דבר קשה אפילו יותר.

צבא ישראל מצטמצם.

וַיִּפְקֹ֣ד שָׁא֗וּל אֶת–הָעָם֙ הַנִּמְצְאִ֣ים עִמּ֔וֹ כְּשֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת אִֽישׁ: וְשָׁא֞וּל וְיוֹנָתָ֣ן בְּנ֗וֹ וְהָעָם֙ הַנִּמְצָ֣א עִמָּ֔ם יֹשְׁבִ֖ים בְּגֶ֣בַע בִּנְיָמִ֑ן וּפְלִשְׁתִּ֖ים חָנ֥וּ בְמִכְמָֽשׂ:

שש מאות איש בלבד.

ולעומת זאת פלשתים יוצאים בשלושה ראשים:

וַיֵּצֵ֧א הַמַּשְׁחִ֛ית מִמַּחֲנֵ֥ה פְלִשְׁתִּ֖ים שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁ֑ים הָרֹ֨אשׁ אֶחָ֥ד יִפְנֶ֛ה אֶל–דֶּ֥רֶךְ עָפְרָ֖ה אֶל–אֶ֥רֶץ שׁוּעָֽל: וְהָרֹ֤אשׁ אֶחָד֙ יִפְנֶ֔ה דֶּ֖רֶךְ בֵּ֣ית חֹר֑וֹן וְהָרֹ֨אשׁ אֶחָ֤ד יִפְנֶה֙ דֶּ֣רֶךְ הַגְּב֔וּל הַנִּשְׁקָ֛ף עַל–גֵּ֥י הַצְּבֹעִ֖ים הַמִּדְבָּֽרָה:

אלה היו פערי הכוחות.

אבל יש כאן לא רק פער בכמות החיילים. הפלשתים גם שלטו בישראל באופן שעריץ ומטרתו הייתה למנוע מראש אפשרות של מרד.

הם מנעו מישראל לייצר כלי חרב.

וְחָרָשׁ֙ לֹ֣א יִמָּצֵ֔א בְּכֹ֖ל אֶ֣רֶץ יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי–אָמְר֣וּ פְלִשְׁתִּ֔ים פֶּ֚ן יַעֲשׂ֣וּ הָעִבְרִ֔ים חֶ֖רֶב א֥וֹ חֲנִֽית:

וכאשר ישראל צריכים להשחיז כלי עבודה, הם יורדים אל הפלשתים:

וַיֵּרְד֥וּ כָל–יִשְׂרָאֵ֖ל הַפְּלִשְׁתִּ֑ים לִ֠לְטוֹשׁ אִ֣ישׁ אֶת–מַחֲרַשְׁתּ֤וֹ וְאֶת–אֵתוֹ֙ וְאֶת–קַרְדֻּמּ֔וֹ וְאֵ֖ת מַחֲרֵשָׁתֽוֹ: וְֽהָיְתָ֞ה הַפְּצִ֣ירָה פִ֗ים לַמַּֽחֲרֵשֹׁת֙ וְלָ֣אֵתִ֔ים וְלִשְׁלֹ֥שׁ קִלְּשׁ֖וֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּ֑ים וּלְהַצִּ֖יב הַדָּרְבָֽן:

וכשמגיע יום המלחמה:

וְהָיָה֙ בְּי֣וֹם מִלְחֶ֔מֶת וְלֹ֨א נִמְצָ֜א חֶ֤רֶב וַחֲנִית֙ בְּיַ֣ד כָּל–הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֶת–שָׁא֖וּל וְאֶת–יוֹנָתָ֑ן וַתִּמָּצֵ֣א לְשָׁא֔וּל וּלְיוֹנָתָ֖ן בְּנֽוֹ:

רק אצל שאול ויהונתן נמצאים כלי מלחמה.

גם כאן אפשר לראות דמיון רעיוני לפרעה.

במצרים פרעה אומר:

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:

גם פרעה מבקש להחליש את ישראל כדי למנוע מהם את הכוח להתנגד.

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים:

והמיילדות אינן סרות למרות פרעה.

ולבסוף פרעה נותן את הצו לכל עמו:

וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן:

במקרה הפלשתים, כדי שאם תהיה מלחמה לישראל לא יהיו להם כלי מלחמה להילחם באמצעותם.

אבל דווקא כאן, בתוך הפער העצום הזה, מתחיל מעשה יהונתן.

וַיְהִ֣י הַיּ֗וֹם וַיֹּ֨אמֶר יוֹנָתָ֤ן בֶּן–שָׁאוּל֙ אֶל–הַנַּ֙עַר֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו לְכָ֗ה וְנַעְבְּרָה֙ אֶל–מַצַּ֣ב פְּלִשְׁתִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר מֵעֵ֣בֶר הַלָּ֑ז וּלְאָבִ֖יו לֹ֥א הִגִּֽיד:

יהונתן מבקש מנושא כליו לעלות להילחם במצב פלשתים, רק שניהם.

ומאוד מעניינת תשובת נושא כליו של יהונתן:

וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו עֲשֵׂ֖ה כָּל–אֲשֶׁ֣ר בִּלְבָבֶ֑ךָ נְטֵ֣ה לָ֔ךְ הִנְנִ֥י עִמְּךָ֖ כִּלְבָבֶֽךָ:

זה שיח של נאמנות.

זה גם שיח שאפשר לראות במנהיגות עד ימינו: מנהיג יוצא למהלך, והוא זקוק למי שיישאר איתו גם כאשר המהלך מסוכן.

ומכיוון שהם רק שניים, מסביר יהונתן לנושא כליו את ראשית האמונה של עם ישראל:

כִּ֣י אֵ֤ין לַֽיהוָה֙ מַעְצ֔וֹר לְהוֹשִׁ֥יעַ בְּרַ֖ב א֥וֹ בִמְעָֽט:

יהונתן אומר למעשה: לא המספר קובע אם תהיה ישועה.

יכול להיות צבא רב.

ויכולים להיות רק שני אנשים.

הכול תלוי ברצון בורא עולם.

ומשכך מבקש יהונתן אות:

וַיֹּ֙אמֶר֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ עֹבְרִ֖ים אֶל–הָאֲנָשִׁ֑ים וְנִגְלִ֖ינוּ אֲלֵיכֶֽם: אִם–כֹּ֤ה יֹֽאמְרוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ דֹּ֕מּוּ עַד–הַגִּיעֵ֖נוּ אֲלֵיכֶ֑ם וְעָמַ֣דְנוּ תַחְתֵּ֔ינוּ וְלֹ֥א נַעֲלֶ֖ה אֲלֵיהֶֽם: וְאִם–כֹּ֨ה יֹאמְר֜וּ עֲל֤וּ עָלֵ֙ינוּ֙ וְעָלִ֔ינוּ כִּֽי–נְתָנָ֥ם יְהוָ֖ה בְּיָדֵ֑נוּ וְזֶה–לָּ֖נוּ הָאֽוֹת:

אם יאמרו:

אִם–כֹּ֤ה יֹֽאמְרוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ דֹּ֕מּוּ עַד–הַגִּיעֵ֖נוּ אֲלֵיכֶ֑ם

אז:

וְעָמַ֣דְנוּ תַחְתֵּ֔ינוּ וְלֹ֥א נַעֲלֶ֖ה אֲלֵיהֶֽם:

ואם:

וְאִם–כֹּ֨ה יֹאמְר֜וּ עֲל֤וּ עָלֵ֙ינוּ֙

אז:

וְעָלִ֔ינוּ כִּֽי–נְתָנָ֥ם יְהוָ֖ה בְּיָדֵ֑נוּ וְזֶה–לָּ֖נוּ הָאֽוֹת:

וכך קרה.

וַיִּגָּל֣וּ שְׁנֵיהֶ֔ם אֶל–מַצַּ֖ב פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיֹּאמְר֣וּ פְלִשְׁתִּ֔ים הִנֵּ֤ה עִבְרִים֙ יֹֽצְאִ֔ים מִן–הַחֹרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר הִתְחַבְּאוּ–שָֽׁם: וַיַּעֲנוּ֩ אַנְשֵׁ֨י הַמַּצָּבָ֜ה אֶת יוֹנָתָ֣ן | וְאֶת נֹשֵׂ֣א כֵלָ֗יו וַיֹּֽאמְרוּ֙ עֲל֣וּ אֵלֵ֔ינוּ וְנוֹדִ֥יעָה אֶתְכֶ֖ם דָּבָ֑ר:

האות ניתן.

וההצלחה לאחר מכן:

וַיֹּ֨אמֶר יוֹנָתָ֜ן אֶל נֹשֵׂ֤א כֵלָיו֙ עֲלֵ֣ה אַחֲרַ֔י כִּֽי נְתָנָ֥ם יְהוָ֖ה בְּיַ֥ד יִשְׂרָאֵֽל: וַיַּ֣עַל יוֹנָתָ֗ן עַל–יָדָיו֙ וְעַל–רַגְלָ֔יו וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו אַחֲרָ֑יו וַֽיִּפְּלוּ֙ לִפְנֵ֣י יוֹנָתָ֔ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו מְמוֹתֵ֥ת אַחֲרָֽיו: וַתְּהִ֞י הַמַּכָּ֣ה הָרִאשֹׁנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֧ה יוֹנָתָ֛ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָ֖יו כְּעֶשְׂרִ֣ים אִ֑ישׁ כְּבַחֲצִ֥י מַעֲנָ֖ה צֶ֥מֶד שָׂדֶֽה: וַתְּהִי֩ חֲרָדָ֨ה בַמַּחֲנֶ֤ה בַשָּׂדֶה֙ וּבְכָל–הָעָ֔ם הַמַּצָּב֙ וְהַמַּשְׁחִ֔ית חָרְד֖וּ גַּם–הֵ֑מָּה וַתִּרְגַּ֣ז הָאָ֔רֶץ וַתְּהִ֖י לְחֶרְדַּ֥ת אֱלֹהִֽים:

בזמן הזה התצפינים – או כפי שאנחנו אומרות היום, התצפיתנים – של שאול, שצפו על מחנה הפלשתים, ראו את הדבר:

וַיִּרְא֤וּ הַצֹּפִים֙ לְשָׁא֔וּל בְּגִבְעַ֖ת בִּנְיָמִ֑ן וְהִנֵּ֧ה הֶהָמ֛וֹן נָמ֖וֹג וַיֵּ֥לֶךְ וַהֲלֹֽם:

ושאול, שהבין שמישהו משלנו יצא באופן עצמאי להילחם בפלשתים, מבקש לפקוד את המחנה ולבדוק מי חסר:

וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל לָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ פִּקְדוּ–נָ֣א וּרְא֔וּ מִ֖י הָלַ֣ךְ מֵעִמָּ֑נוּ וַֽיִּפְקְד֔וּ וְהִנֵּ֛ה אֵ֥ין יוֹנָתָ֖ן וְנֹשֵׂ֥א כֵלָֽיו:

שאול רואה בדבר אות ומבקש לצאת למלחמה כאשר ארון האלוהים הולך לפניהם:

וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ לַֽאֲחִיָּ֔ה הַגִּ֖ישָׁה אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים כִּֽי–הָיָ֞ה אֲר֧וֹן הָאֱלֹהִ֛ים בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא וּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

אבל עוד לפני שהוא מספיק לעשות זאת, המצב כבר מתחיל להתהפך:

וַיְהִ֗י עַ֣ד דִּבֶּ֤ר שָׁאוּל֙ אֶל הַכֹּהֵ֔ן וְהֶהָמ֗וֹן אֲשֶׁר֙ בְּמַחֲנֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֔ים וַיֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וָרָ֑ב וַיֹּ֧אמֶר שָׁא֛וּל אֶל הַכֹּהֵ֖ן אֱסֹ֥ף יָדֶֽךָ:

ובזמן הזה התקבצו המוני פלשתים לאחר ששמעו על תבוסת חבריהם בגבע, ושאול מגייס את העם:

וַיִּזָּעֵ֣ק שָׁא֗וּל וְכָל–הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיָּבֹ֖אוּ עַד–הַמִּלְחָמָ֑ה וְהִנֵּ֨ה הָיְתָ֜ה חֶ֤רֶב אִישׁ֙ בְּרֵעֵ֔הוּ מְהוּמָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד: וְהָעִבְרִ֗ים הָי֤וּ לַפְּלִשְׁתִּים֙ כְּאֶתְמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם אֲשֶׁ֨ר עָל֥וּ עִמָּ֛ם בַּֽמַּחֲנֶ֖ה סָבִ֑יב וְגַם–הֵ֗מָּה לִֽהְיוֹת֙ עִם–יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר עִם–שָׁא֖וּל וְיוֹנָתָֽן:

וגם אלה שהתחבאו מצטרפים למלחמה לאחר שהם מבינים שהיה אות לטובה לישראל:

וְכֹל֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמִּֽתְחַבְּאִ֤ים בְּהַר–אֶפְרַ֙יִם֙ שָֽׁמְע֔וּ כִּֽי–נָ֖סוּ פְּלִשְׁתִּ֑ים וַֽיַּדְבְּק֥וּ גַם–הֵ֛מָּה אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּמִּלְחָמָֽה:

והנה התשועה:

וַיּ֧וֹשַׁע יְהוָ֛ה בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת–יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַ֨מִּלְחָמָ֔ה עָבְרָ֖ה אֶת–בֵּ֥ית אָֽוֶן:

מן הרגע שבו העם התחבא במערות, ועד לרגע שבו הוא רודף אחרי הפלשתים – הכול התחיל למעשה בשני אנשים.

זהו סיפור על אמונה, אבל גם על מעשה.

יהונתן קם.

הוא לקח את נושא כליו.

הוא ביקש אות.

הוא עלה.

והמעשה שלו חולל שינוי בכל המחנה.

בכך מסתיים החלק הראשון של הסיפור.

אבל דווקא לאחר הניצחון מתברר שהמלחמה אינה מסתיימת כאשר האויב בורח.

עכשיו מתחיל מבחן אחר – מבחן של הנהגה, שבועה, רעב, דבש, שלל, אחריות ודין.

מן הניצחון אל שבועת שאול: הדבש ביער, רעב העם, חטא האכילה על הדם, הגורל שנפל על יהונתן ושאלת האחריות של מנהיג בשעת מלחמה ובשעת משבר.