חוק אחריות הורית

כשהקטינות אינה יכולה להיות מגן מפני פגיעה באזרחים

בימים האחרונים הוצגו בתקשורת מקרים קשים של קטינים המעורבים באלימות ובעבירות פליליות, בין היתר בבת ים ובנתניה. בכתבה ששודרה בטלוויזיה הוצג מקרה שבו, על פי הדיווח, אזרחים נפגעו מהתנהגות עבריינית של קטינים, ונאמר כי העובדה שמדובר בקטינים מקשה על המשטרה לטפל בהם כפי שהציבור מצפה.

הדבר צריך להדליק נורה אדומה.

אם אזרח מותקף, מאוים או נפגע, הוא אינו שואל בן כמה האדם שפגע בו. מבחינתו, הפגיעה אמיתית. הפחד אמיתי. הנזק אמיתי.

אין פירוש הדבר שצריך להתייחס לילד צעיר בדיוק כמו לעבריין מבוגר. קטין עדיין נמצא בתהליך של התפתחות, ולכן יש חשיבות לחינוך, לשיקום ולדרך טיפול המותאמת לגילו.

אבל ההגנה על קטין אינה יכולה לבוא על חשבון ההגנה על קורבנותיו.

קטינות אינה יכולה להפוך לחומת מגן שמותירה את האזרח חסר הגנה.

ומכאן עולה הצעה חדשה: חוק אחריות הורית.

הורות אינה רק זכות – היא גם חובה

כאשר אדם הופך להורה, הוא אינו מקבל רק זכויות. הוא מקבל גם אחריות.

הורה אחראי לגידול ילדו, לחינוכו, להצבת גבולות בפניו ולהקניית ערכים של מוסר, כבוד האדם ואחריות.

ילד אינו גדל בחלל ריק. הוא גדל בבית. הוא לומד מהוריו מה מותר ומה אסור, כיצד מתייחסים לאדם אחר, מה משמעותו של גבול ומה משמעותה של אחריות.

כמובן, אין הורה שיכול לשלוט בכל פעולה של ילד, ובוודאי שאין הורה שיכול להבטיח שילדו לעולם לא יעשה דבר רע.

אבל כאשר מדובר בילד שמידרדר שוב ושוב לעבריינות, כאשר הוא מאיים, תוקף, פוגע באנשים או מטיל פחד על סביבתו — החברה חייבת לשאול גם על אחריותו של המבוגר שמופקד עליו.

המקור המוסרי – חינוך ומוסר

הצעת החוק נשענת גם על עיקרון עתיק המופיע במקורותינו:

"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר."

המסר העמוק הוא שחינוך אינו רק אהבה, פינוקים ומתן חופש.

חינוך הוא גם גבולות.

חינוך הוא לומר לילד "לא".

חינוך הוא ללמד אותו שאסור לגנוב, אסור להכות, אסור לאיים, אסור להשפיל ואסור לפגוע באדם אחר.

אהבת ילד אינה משמעותה לאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו.

לפעמים דווקא ההורה שאומר "עד כאן" הוא ההורה שאוהב את ילדו באמת.

העיקרון של חוק אחריות הורית

הצעת החוק שאני מציעה מבקשת לקבוע עיקרון ברור וחד:

כאשר בן קטין פשע – האב יישא באחריות ויישב בכלא.

נקודה.

הרעיון הוא ליצור אחריות הורית ממשית ולא רק הצהרתית.

אם המדינה אומרת שהילד הוא קטין ולכן קיימות מגבלות על אופן הענישה והטיפול בו, אין פירוש הדבר שהמערכת כולה צריכה להרים ידיים.

אם הילד קטין — יש מבוגר האחראי עליו.

ואותו מבוגר צריך לדעת שיש משמעות לחובתו לחנך.

כשהקטינות הופכת למגן – מי מגן על האזרחים?

האירועים שהוצגו בתקשורת בבת ים ובנתניה מעלים שאלה שאסור לברוח ממנה.

כאשר קטינים פוגעים באזרחים, והציבור שומע שהטיפול המשטרתי מוגבל או מסובך בשל גילם של החשודים, נוצרת תחושה קשה של חוסר אונים.

האזרח אינו צריך להיות זה שמשלם את המחיר משום שהפוגע בו הוא קטין.

המשטרה והמדינה חייבות למצוא את הדרך החוקית להתמודד עם הסכנה ולשמור על ביטחון הציבור.

אבל במקביל צריך לשאול:

מה האחריות של ההורה?

אם ילד צעיר כבר מעורב בפשיעה, האם ההורה יכול לומר: "זה הילד שלו, לא אני"?

הצעת חוק אחריות הורית אומרת: לא.

הורות משמעותה אחריות.

"למען יראו וייראו"

אחד העקרונות המרכזיים בהצעה הוא הרתעה.

הורה צריך לדעת מראש שהזנחה מוחלטת של חינוך ילדו אינה דבר שאין לו תוצאות.

אם האב יודע שבנו מסתובב עם עבריינים, תוקף אנשים, מאיים, גונב או מבצע עבירות חמורות — הוא חייב להתערב.

המסר של החוק יהיה:

הילד אולי קטין – אבל האחריות ההורית אינה קטינה.

הכוונה אינה לנקום באב.

המטרה היא לגרום לאב לפעול בזמן.

לגרום לו לעצור את ההתדרדרות.

לגרום לו להציב גבולות.

לגרום לו לפנות לעזרה.

ולגרום לו להבין שהחובה לחנך את הילד אינה יכולה לעבור כולה אל המשטרה, בתי המשפט ושירותי הרווחה.

למה עונש מאסר?

הצעת החוק מבקשת עונש משמעותי – מאסר.

הסיבה לכך היא שהחוק צריך להיות בעל כוח הרתעה אמיתי.

אם ההורה יודע שהמחיר על אדישות מוחלטת לפשיעה של ילדו הוא רק אזהרה או קנס קטן, ייתכן שהמסר לא יהיה מספיק חזק.

לעומת זאת, הידיעה שקיימת אפשרות של מאסר יכולה לגרום להורה לפעול הרבה קודם.

המטרה אינה שבתי הכלא יתמלאו באבות.

המטרה היא שהפשע ייעצר לפני שהילד יגיע לשם.

אבל מה עם האזרח שנפגע?

בתוך הדיון על זכויות קטינים אסור לשכוח את הקורבן.

גם לאזרח יש זכויות.

הוא זכאי ללכת ברחוב בביטחון.

הוא זכאי שלא להיות מותקף.

הוא זכאי שלא להיות מאוים.

הוא זכאי לדעת שהמדינה תגן עליו.

הרחמים כלפי עבריין צעיר אינם יכולים להפוך לאדישות כלפי הקורבן.

מערכת צודקת צריכה לראות את שני הצדדים.

צריך לטפל בקטין, לנסות לשקם אותו ולהחזיר אותו לדרך הישר — אבל במקביל להגן באופן חד-משמעי על הציבור.

האחריות מתחילה בבית

המשפחה היא המסגרת הראשונה שבה הילד לומד מוסר.

לפני שהוא פוגש שוטר, שופט או עובד סוציאלי, הוא פוגש את הוריו.

שם הוא צריך ללמוד שיש גבולות.

שם הוא צריך ללמוד שלמעשים יש תוצאות.

שם הוא צריך ללמוד שאי אפשר לפגוע באדם אחר ולצפות שלא יקרה דבר.

כאשר החינוך נכשל פעם אחת — צריך לעזור.

כאשר ילד מתחיל להידרדר — צריך להתערב.

אבל כאשר קיימת עבריינות חמורה ומתמשכת וההורה מתעלם ממנה, הצעת החוק אומרת שהמדינה אינה יכולה להתייחס לכך כאילו אין כאן שום אחריות הורית.

שינוי בתפיסה

"חוק אחריות הורית" מבקש לשנות את השאלה שהחברה שואלת.

לא רק:

"מה נעשה עם הילד העבריין?"

אלא גם:

"מה נעשה כדי שההורה ייקח אחריות לפני שהילד יפגע באדם נוסף?"

זהו מעבר ממדיניות שממתינה לפשע למדיניות שמבקשת ליצור הרתעה מראש.

הורה צריך לחשוב לא רק על השאלה:

"מה יקרה לבני אם המשטרה תתפוס אותו?"

אלא גם:

"מה אני עושה עכשיו כדי שהוא לא יהפוך לעבריין?"

לא להפקיר את הילדים – ולא להפקיר את האזרחים

הצעת החוק אינה נובעת משנאה לילדים עבריינים.

להפך.

ילד שנכנס לעולם הפשע הוא ילד שהחברה צריכה לנסות להציל.

אבל כדי להציל ילד צריך להציב לו גבולות.

צריך לדרוש ממנו אחריות.

וצריך לדרוש אחריות גם מהמבוגרים שסביבו.

אי אפשר בשם הרצון להגן על הקטין לשכוח את הקורבן.

ואי אפשר בשם הרחמים להפוך את הרחוב למקום שבו אזרחים מפחדים מילדים עבריינים.

סיכום

המקרים שהוצגו בתקשורת, ובכללם האירועים שנקשרו לקטינים בבת ים ובנתניה, צריכים לעורר דיון ציבורי רציני.

אם קטינים יכולים לבצע עבירות חמורות, ואם גילם מקשה על המדינה להעניש אותם כפי שהציבור מצפה, צריך לחשוב מחדש על האחריות שמוטלת על ההורים.

העיקרון שאני מציעה הוא פשוט:

הורות היא אחריות.

מי שמביא ילד לעולם צריך להיות מחויב לא רק לפרנס אותו, אלא גם לחנך אותו למוסר, להציב לו גבולות ולדרוש ממנו לכבד את חייו וגופו של הזולת.

ולכן:

חוק אחריות הורית.

אב שבנו פשע – יישב בכלא.

לא מתוך נקמה.

לא מתוך שנאה.

אלא כדי ליצור אחריות, הרתעה ומחויבות.

כדי שהורה יפעל לפני שהילד פוגע.

כדי שילד ילמד לפני שיהיה עבריין.

וכדי שאזרח תמים לא יצטרך לשלם את המחיר.

"וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר."

חינוך הוא חובה.

גבולות הם אחריות.

ואחריות צריכה להיות בעלת משמעות.