הפרמדיקית בנמר צריכה להיות רוזה פארקס של חיילות צה"ל

לפעמים מהפכות גדולות מתחילות ברגע אחד.

אישה שחורה יושבת באוטובוס. מבקשים ממנה לקום מהמקום שבו היא יושבת, משום שהחברה שסביבה קבעה שיש אנשים שמגיע להם יותר ממנה.

רוזה פארקס סירבה.

הסירוב שלה הפך לאחד הסמלים המכוננים של המאבק האפרו־אמריקאי לשוויון זכויות בארצות הברית. לא משום שאותו כיסא היה הדבר החשוב ביותר בעולם, אלא משום שהכיסא סימל משהו הרבה יותר גדול: האם אתה מוכן לקבל מצב שבו דורשים ממך לזוז הצידה כדי שאדם אחר יוכל להרגיש עליון עליך.

אני חושבת שהפרמדיקית בנמר יכולה וצריכה להיות "רוזה פארקס" של חיילות צה"ל.

לא מפני שהמצב בישראל זהה להפרדה הגזעית בארצות הברית. הוא כמובן לא.

אלא מפני שהאירוע הזה מציב בפנינו את אותה שאלה מוסרית בסיסית:

מי צריך לזוז הצידה?

בסוף השבוע האחרון דווח על לוחמים מגדוד רותם בגבעתי שסירבו לצאת לפעילות מבצעית לאחר שנודע להם כי פרמדיקית תצטרף אליהם בנמר. לפי הדיווחים, רב החטיבה אישר את הפעילות, אך הלוחמים עמדו בסירובם והפעילות בוטלה.

והתגובה לכך צריכה להטריד כל מי שמאמין בשוויון.

לא רק בגלל הסירוב לפעילות מבצעית.

אלא בגלל הרעיון שמסתתר מאחוריו:

אישה יכולה להיות מספיק טובה כדי להיות פרמדיקית בצה"ל, אבל עצם נוכחותה יכולה להפוך משימה צבאית לבלתי אפשרית עבור גבר שמסרב לשרת לצידה.

ואז מגיעה השאלה:

למה היא צריכה לזוז?

למה היא צריכה להיעלם?

למה היא צריכה להתאים את עצמה?

ולמה לא להפנות את השאלה למי שמסרב?

זה אינו אירוע מבודד.

רק לפני זמן לא רב דווח כי במהלך ביקור של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ בדרום לבנון, לוחמות שהיו במקום הורחקו מהמפגש כדי שלא ייפגשו עם חיילים חרדים. לפי הדיווחים, ארבע לוחמות נדרשו לשהות במשך שעות בקומה אחרת עד שהביקור הסתיים.

תעצרו רגע ותחשבו על התמונה.

חיילת נמצאת באזור מבצעי.

היא לבושה במדים.

היא חלק מהמערכת הצבאית.

היא משרתת את המדינה.

ואז מגיע אדם אחר ואומר: אני לא מוכן להיות לידה.

ומי זזה?

היא.

לא הוא.

היא.

וכאן אני אומרת: די.

אני מציעה מרד.

לא מרד נגד המדינה.

לא מרד נגד החיילים.

לא קריאה לחיילת בשטח להפר פקודה ולהפקיר משימה.

אני מדברת על מרד מחאתי, ציבורי, עקרוני.

מרד של כל החיילות הקרביות שאומר:

אם הנוכחות שלנו היא הבעיה – אין בעיה. אנחנו הולכות הביתה.

השקט יחזור.

הנמר יהיה פנוי.

החדרים יהיו פנויים.

המסדרונות יהיו פנויים.

אין יותר נשים שצריך להרחיק.

אין יותר נשים שצריך להחביא.

אין יותר נשים שצריך להוציא מהמפגש.

אין יותר פרמדיקיות שמפריעות.

אין יותר לוחמות שמפריעות.

השטח פנוי.

ועכשיו, לרבנים ולמנהיגי הציבור החרדי:

תביאו את הבנים.

תגייסו אותם.

תביאו אותם למקום שבו עמדו החיילות.

תביאו אותם לגדודים.

תביאו אותם למערכים הלוחמים.

תביאו את כל אותם צעירים שהצבא כל כך זקוק להם.

כי אם הנשים הן באמת הבעיה – ברגע שהנשים אינן, הבעיה נפתרה.

ואז לא נשאר שום תירוץ.

זו בדיוק הנקודה.

אני רוצה לראות מה יקרה אם יום אחד כל החיילות הקרביות יאמרו:

"בסדר. אתם לא רוצים אותנו? אין בעיה. אנחנו הולכות."

לא מפני שאנחנו חלשות.

לא מפני שאנחנו מפחדות.

לא מפני שאנחנו לא אוהבות את המדינה.

להפך.

דווקא מפני שאנחנו יודעות כמה אנחנו נותנות.

כמה נשים כבר משרתות.

כמה נשים נמצאות במערכים מבצעיים.

כמה נשים מסכנות את חייהן.

כמה נשים הן חלק מהכוח שעליו נשען צה"ל.

ואם הצבא זקוק להן – שיגיד את זה בקול.

ואם המדינה זקוקה להן – שתגן עליהן.

ואם מי שאינו מוכן לשרת לצד נשים דורש שהן ייעלמו – אני אומרת:

הן לא צריכות להיעלם בשקט.

הן יכולות לומר:

"אתם רוצים צבא בלי נשים? בבקשה.

אנחנו הולכות הביתה.

עכשיו נראה אתכם מגייסים את כל מי שלא התגייס עד היום."

והנה מגיע מבחן האמת.

אם אחרי שהנשים הולכות עדיין אין גיוס חרדי משמעותי – אז מה בדיוק הייתה הבעיה?

האם באמת הפרמדיקית?

האם באמת הלוחמת?

האם באמת עצם הישיבה ליד אישה?

או שאולי הנשים הפכו לתירוץ נוח הרבה יותר לדיון האמיתי – מי מוכן לשאת בנטל הביטחוני של מדינת ישראל ומי לא.

כי אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו.

אי אפשר לומר:

אנחנו לא מתגייסים כי הצבא אינו מתאים לאורח החיים שלנו.

ובאותו זמן לדרוש מהצבא לשנות את עצמו עבורנו, להרחיק נשים, להסתיר נשים ולהוציא נשים ממקומות שבהם הן משרתות.

אם רוצים צבא שמותאם לדרישות מסוימות – מי שמבקש את ההתאמות צריך גם לשאת באחריות לכך.

אבל צה"ל הוא לא בית מדרש.

והוא גם לא מרחב פרטי של קבוצה אחת.

צה"ל הוא צבא העם.

והנשים שבו אינן אורחות.

הן לא "בעיה".

הן לא "הפרעה".

הן לא משהו שצריך להזיז הצידה.

הן חיילות.

וכשחיילת נכנסת לנמר כדי להציל חיים, הדבר היחיד שצריך לעניין את מי שנמצא שם הוא האם היא מקצועית, כשירה ומוכנה לבצע את המשימה.

לא מה המגדר שלה.

ולכן אני רוצה להפוך את הפרמדיקית בנמר לסמל.

ל"רוזה פארקס" של חיילות צה"ל.

לא מפני שהיא צריכה להילחם על כיסא באוטובוס.

אלא מפני שהיא מזכירה לנו דבר בסיסי:

יש רגע שבו מפסיקים לבקש מנשים לזוז.

יש רגע שבו אומרים:

אנחנו כאן.

אנחנו משרתות.

אנחנו נלחמות.

אנחנו מצילות חיים.

ואנחנו לא מוכנות להיות הראשונות שמפנים בכל פעם שמישהו אחר מציב תנאי.

אז אם רוצים שנלך – בבקשה.

אבל אל תעמידו פנים שאחר כך לא חסר כוח אדם.

אל תגידו שאין מי שיילחם.

אל תגידו שאין מי שיציל.

ואל תבקשו מאיתנו לחזור ברגע שתבינו כמה אנחנו נחוצות.

כי אולי אז תתגלה האמת הפשוטה:

הבנות מעולם לא היו הבעיה.

ואם הן רק התירוץ – הגיע הזמן להפסיק להשתמש בהן כתירוץ.

השטח פנוי.

עכשיו נראה מי מתגייס.

המרתף בלבנון, השתיקה בכנסת — והקריאה למחאה שלא נשמעה במקום שהייתה צריכה להשמע- ומשכך קריאה לנשים שעובדות בכנסת- תחזרו למטבח– מעודכן.