דבר התורה

וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָֽאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: וַיֹּֽאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהֹוָֽה: וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה פִּתְאֹ֗ם אֶל־מֹשֶׁ֤ה וְאֶל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־מִרְיָ֔ם צְא֥וּ שְׁלָשְׁתְּכֶ֖ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּצְא֖וּ שְׁלָשְׁתָּֽם: וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהֹוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ: לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא: פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהֹוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּוּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה: וַיִּֽחַר־אַ֧ף יְהֹוָ֛ה בָּ֖ם וַיֵּלַֽךְ: פרשת מקרא העדה- שלח לך.

אחד הפסוקים הקצרים והחזקים בפרשה הוא:

"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."

מרים ואהרן מדברים ביניהם. לכאורה מדובר בשיחה פרטית, בין אח לאחות, על משה.

ואז.

"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."

וזה מרכז הענין.

בורא עולם שמע את דברי מרים ואהרן.

לאחר מכן באה הקריאה:

"צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד."

ואחריה:

"וַיֵּרֶד יְהֹוָה בְּעַמּוּד עָנָן."

ורק לאחר מכן בא המשפט.

רעיון זה מופיע גם בדברי שלמה:

"וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ."

הפסוקים מלמדים דבר רחב יותר ממעשה מרים ואהרן עצמו.

אדם יכול לחשוב שדבריו נשארים בחדר שבו נאמרו.

הוא יכול לחשוב שרק האדם שמולו שמע אותם.

הוא יכול לחשוב שאם הדברים לא נכתבו, לא פורסמו ולא נשמעו ברבים, הרי שהם נעלמו.

אך הפסוק אומר:

"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."

השמיעה איננה מוגבלת למה שבני אדם שומעים.

דבר הנאמר בפה נשמע גם למעלה.

ולכן מזכירה התורה דווקא כאן:

"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."

הדיבור האנושי איננו אובד.

הוא נשמע.

ומאותו רגע הוא גם נשפט.

בורא עולם שמע את דבר מרים ואהרן ולאחר מכן:

וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בְּעַמּ֣וּד עָנָ֔ן וַֽיַּעֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וַיִּקְרָא֙ אַֽהֲרֹ֣ן וּמִרְיָ֔ם וַיֵּֽצְא֖וּ שְׁנֵיהֶֽם:

על המשל הזה:

אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהָשִׁיב לְרָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ: וְאִם יִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ לְפָנֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: מלכים.

לכן אפשר לראות בפרשה זו המחשה לדברי שלמה:

"וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ."

תחילה שמיעה.

לאחר מכן מעשה.

ולבסוף משפט.

זהו הלקח העולה מן הפסוקים:

"וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה."

וסוף דבר, הכול נשמע.